אולימפיאדת ריו מאחורינו. באמת שהשתדלתי לבצע בה התעלמות אומנותית אבל בסוף לא יכולתי לעמוד בפני הסיפורים האנושיים המרגשים של המתעמלים, שמסתבר שכל אחד מהם חזר מפציעה פטאלית, הגיע מעוני, החלים מאיידס וגודל בידי אנשי זאב, ועדיין הצליח להגיע לאולימפיאדה ולקחת זהב בהטלת ספק או דברים מהסוג הזה.
אבל מייקל פלפס והחברים האמריקאים המלוקקים שלו זה חדשות ישנות; הגיבורים האמיתיים של האולימפיאדה הזאת הם שני מאמנים מונגוליים שהבחור שלהם הפסיד מדליית ארד בגלל החלטת השופטים, ובמחאה זועמת הם פשוט התפשטו בשידור לעיני הקהל עד שנותרו בתחתונים. יצירתי? מדהים? מופלא? מזעזע? לא נכחיש. ובעצם, למה כל המחאות שלנו לא מתנהלות ככה? לשבת איפשהו עם שלט או סתם למלא כיכר כבר לא עובד לאף אחד.
לדעתי המחאה של 2011 גוועה מוקדם מדי בדיוק מפני שלא היה בה מספיק עירום. אם רק יתאספו מספיק אנשים שיתפסו מקום מרכזי ויתחילו לקלף מעצמם מכנסיים וחולצות, ואולי אפילו מעבר לזה, כבר נתפוס מספיק כותרות גם בעולם מכדי שאפשר יהיה לתת לזה להתמוסס. "סוף סוף מחאה עם בשר!" יזעקו באמצעי התקשורת. וראש הממשלה יגיד "תנו לאנשים האלה מה שהם רוצים, רק שיתלבשו כבר בחזרה למען השם". ואנחנו נגיד תודה, והוא יגיד, "מה תודה, תתפש… שיט". וגם אם זה לא יעבוד, לפחות יהיה כיף להסתכל. יאללה, מי מארגן?
ספנסר טוניק כבר הבין את זה מזמן