המשפט של אלאור אזריה כבר הולך ונעשה אחת ההזיות המופרכות שנתקלנו בהן כאן. קווי הגנה פסיכיים שמתחילים ב"פעם נתתי לפלסטיני רעב לאכול מהחמגשית שלי", ממשיכים ב"תתחשבו, יש לי הפרעות קשב וריכוז", ועוד עשויים להיגמר ב"היה חשוך והחלקתי על האיי-רובוט".
אבל בין כל הגיחוכים הציניים שהפרשה הזאת מעוררת, נדמה שנשכח קו ההגנה הכן והאנושי ביותר שאפשר להביא: "חבר'ה, אני ילד שסיים תיכון וגויס בכפייה לתפקיד תובעני. נשלחתי לשרת באזור מחורבן מאוד ובסיטואציות יומיומיות קשות. כשאתה במגע תמידי מול אוכלוסייה עוינת ורואה בעיניים שלך מחבלים שניסו לתקוף חברים שלך, וכל זה על מספר לא גבוה של שעות שינה, יציאות לא תכופות הביתה ואוכל די מבאס, המוח שלך די מתפלפ מזה בסוף. ובמצב כזה, כשאתה מורעל שיטתית כבר תקופה וכבר לא מבדיל בין ימינך לשמאלך, קורה שבלהט הרגע אתה רואה מול העיניים את כל מה שהורגלת להילחם נגדו, ודופק בו איזה צרור. קחו בחשבון שאני כנראה לא 'הילד האחרון של כולנו' – יהיו עוד כמוני, והמערכת לא תדע מה לעשות איתם. יש רק פתרון אחד לכך, והוא: להפסיק את הכיבוש! לצאת מהמצב הבלתי אפשרי הזה שמעוות את המוח לכל כך הרבה אנשים צעירים".
אם אזריה יודע מה טוב לו, זה בדיוק הנאום שהוא צריך לשאת בבית המשפט. אמנם זה לא יפסיק את הכיבוש וכנראה לא יציל אותו לגמרי מלתת את הדין, אבל יש סיכוי טוב שהשופטים באמת יתחילו להאמין שהוא משוגע ללא תקנה ואולי ימירו לו את זה בעבודות שירות באיזה מוסד. כמו שהסנגוריה שלו נראית כרגע, באמת אין לו מה להפסיד.
מתוך עמוד הפייסבוק המוקד לאלאור אזריה