לכל מקום שאני הולכת אני סוחבת איתי את רגשות האשמה שלי. ניסיתי בעבר להיפרד מהם אבל כנראה שאנחנו קשורים יותר מדי. ואם את לא יכולה להדחיק רגשות, אז שלפחות יהיו מסודרים נכון? אז הנה, מצעד רגשות האשמה השבועי עם כמה כניסות מפתיעות ואשמה גדולה יציבה בצמרת. מתחילים!
במקום החמישי: ערב שישי שבו העדפתי לשרוף 140 ש"ח על מונית מפתח תקווה לתל אביב ולא לחכות לטרמפ של אחרוני השורדים מארוחת ערב, וכל זה רק כדי לקבל עוד קצת מהזמן היקר שלי בסוף שבוע. למעשה מדובר במקרה כפול של רגשות אשם – גם על הכסף שנזרק וגם על זה שכשהגעתי כל מה שעשיתי עם הזמן היקר שלי זה לשקוע ברגשות אשמה.
במקום הרביעי: כשהמחשב התעורר אחרי התרסקות ושאל אם אני רוצה שהוא ישחזר את 23 הטאבים שפתוחים אצלי כבר יותר מחודשיים. למה המחשב לא יכול לעשות לפעמים את הדבר הנכון ולהגיד: "מתוקה זה בסדר שהפסקת לקרוא. תפסיקי להילחם בזה".
במקום השלישי: כניסה חדשה. שיחה עם נציגת שירות שהידרדרה לצרחות וניצחון. האם זה מה שהרס לבחורה האומללה והמסכנה הזו את היום? כן.
במקום השני: השעה הזו ביום כשהמנקה של המשרד מגיעה ועוברת מאחורי העמדה שלי. ברגע הזה אני מיד עושה Alt+Tab, כדי שלא תראה שאני בפייסבוק בזמן שהיא עובדת כמו חמור (כאילו שזה מה שאכפת לה עכשיו).
ובמקום הראשון: מככב במצעד בשנה וחצי האחרונות ובאמת לא נראה שיש משהו שיכול להוריד אותו מהפסגה. פעמיים ביום, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב אני נאכלת רגשות אשמה ששוב לא לקחתי את הכדורים שהרופא שלי השביע אותי לקחת, אחרי הפעם האחרונה שבה שלפו ממני אבן קטנה וכואבת מהכליות.
מדובר באמת במינימום טרחה מצדי.
מה שמוביל אותי לחשוב – אולי לאנשים אין באמת בעיה עם רגשות אשמה. רוב הפעמים שאני מרגישה אותם זה כשאני עושה דברים גרועים באופן סדרתי. הם מעין מס מצפוני שאני גובה מעצמי כדי שאני לא אצטרך לחשוב על משהו יותר. אולי ביום שהצירוף "רגשות אשמה" יהפוך ל"אשמה", אנשים יפסיקו לפזר בכזאת גאווה את רגשות האשמה שלהם.