השבוע האחרון היה שבוע שמח ללא מעט אנשים. ראיתי אנשים ששמחו את השמחה החזקה ביותר – הלא היא השמחה לאיד. משה איבגי, אפשר להגיד, הביא פעם נוספת שמחה גדולה לעם. "סוף סוף עלו גם על אחד משלהם", "נראה אותם עכשיו". נשבעת שראיתי סטטוסים כאלו של נשים וגברים כאחד. ובעוד שהמון דמיוני אחד שמח לאידו של המון דמיוני אחר, היה גם את מי שהיה עצוב בכל הסיפור הזה. או כמו שנראה לי שראוי שיקראו לזה – היה "עצוב לאיד", שזה כמו לשמוח מכישלון של אחר, רק שפה מדובר בעצב עמוק מנפילה של מישהו. העצב עמוק כל כך שאפשר לא לשים לב לפרטים הקטנים של למה הוא נפל. עצבות לאיד נשמעת בשיחות משרד כך:
מה גם הוא?
דווקא הוא?
לא ייאמן.
מסכן זה בטח יהרוס לו את הקריירה.
ואני לא אוהבת ללעוג לאף אחד, זה לא יפה, והפוסל במומו פוסל וזה, אבל הי, הנה המום שלי: ביולי האחרון התפרסמו דיווחים בכלי תקשורת שונים בארה"ב שלפיהם לואי סי.קיי נוהג להטריד נשים באופן סידרתי. כשקראתי את הידיעה הזו כל כך קיוויתי שהשמועות יתבררו כלא נכונות, וברור שלא הייתי לבד. אנשים לא האמינו שלואי עושה להם את זה.
אוי אלוהים, לא גם הוא.
ומה, מעכשיו אסור לראות לואי?
מה אראה לואי בסתר?
ומה אם יגלו את זה במסדרונות הפקולטה במדעי הרוח באוניברסיטה? הם יכולים להחרים לי את התואר במגדר על דבר כזה?
כל כך קיוויתי שהשמועות האלו לא יתבררו כנכונות. כל כך קיוויתי גם להיות בנאדם שמקווה שהשמועות לא נכונות ולא רק מהסיבות האלו. אבל למזלי אנחנו חיים בעולם רע כל כך, שבדרך פלא נראה שהדיווחים האלו נעלמו בשנייה, ואפילו האייטם המקורי מ"הארץ" נעלם. כך נראה, שבמקום שאתבאס מהעולם שאפילו הורדות מהרשת אני צריכה לעשות עם מיליון בחירות מוסריות, מישהו עשה את העבודה השחורה, סידר את העולם יפה יפה והשתיק את מה שהיה או לא היה.