בנימין נתניהו יושב על אחד השולחנות במשרד ראש הממשלה. הוא לבוש חליפה מחויטת למשעי, שיערו מסודר, גבתו מורמת בנינוחות, וידיו נחות על ירכיו באגביות. את חליפתו מעטרות שתי סיכות: האחת של דגל ישראל, והשנייה היא סיכת החטופים. אותה תמונה בתקריב, שלרוב קופצת בצירוף המילים הרנדומליות ״מנהיג רב השפעה״, עיטרה אתמול (ה׳) את שער מגזין ״טיים״. הפעם, המנהיג-הרב-השפעה, הוא ״משלנו״. פורטרט דרמטי, שיער מסודר, גבה מורמת, שתי סיכות – שתיהן לא בפוקוס. ״ביבי במלחמה״, מכריזה הכותרת. ״בנימין נתניהו על המשבר ההיסטורי של ישראל – ועל האישי שלו״.
נתניהו סרב בתוקף להתראיין לכלי התקשורת הישראלים מאז ה-7 באוקטובר. יתרה מזאת, למעט הופעת אורח ״ספונטנית״ באולפן הפטריוטים של ינון מגל בערוץ 14, הראיון האחרון שנתן לתקשורת הישראלית היה ב-2021. 27 פעמים התראיין ראש הממשלה לתקשורת זרה מאז תחילת המלחמה, תוך שהוא מפזר הצהרות שנדמה שכבר קראנו במקומות אחרים. ״אמרתי שאחרי סיום המלחמה, תהיה ועדת חקירה עצמאית שתבדוק את כל מה שקדם לכך, וכולם יצטרכו לספק תשובות לשאלות קשות, כולל אני״, הצהיר באוזניי עיתונאי הטיימס אריק קורטלסה. דברים שהושמעו באוזניי ״אזרחי ישראל״ ב-25 באוקטובר, במסיבת העיתונאים הראשונה שכינס – למעלה משבועיים מתחילת המלחמה. כמעט עשרה חודשים חלפו מאז. המחדל הצבאי החל להיבדק. גם המחדל המודיעיני. מחדלו האישי של ראש הממשלה, ״מר ביטחון״, בנימין נתניהו, לא נבדק. לא עד תום ולא בכלל. תשובות? טרם הגיעו, וספק אם יגיעו אי פעם.
נדמה שאפילו קורטלסה הופתע מ-66 הדקות שהקדיש לו ראש הממשלה באחד הימים המתוחים שידעה ישראל מתחילת המלחמה. השיחה נערכה במשרדו האישי של נתניהו בירושלים ביום ראשון האחרון, הארבעה באוגוסט. זה היה בוקר יום ראשון שהגיע מיד אחרי סוף שבוע ארוך במיוחד, במהלכו מיליוני ישראלים ציפו במתח לתגובה איראנית – בפעם השנייה בארבעה חודשים בלבד. קנדה קראה לאזרחיה שלא להגיע לישראל, ארה״ב שלחה נושאת מטוסים לאזור, טלפונים לוויינים חולקו לשרים, ונתניהו התכונן לראיון.
נתניהו סרב בתוקף להתראיין לכלי התקשורת הישראלים מאז ה-7 באוקטובר. למעט הופעת אורח ספונטנית באולפן ״הפטריוטים״ של ערוץ 14, הראיון האחרון שנתן לתקשורת הישראלית היה בשנת 2021. לעומת זאת 27 פעמים הוא התראיין לתקשורת זרה
באותו הבוקר ממש יצא עמאר רזק כאמל עודה מביתו שבסלפית, ורצח בפיגוע דקירה בחולון את רינה דניב בת ה-66 ואברהם סומיכי בן ה-80. בן 26 במצב קשה, פצוע נוסף במצב בינוני, אבל עולם כמנהגו נוהג: בצה״ל מיפו את בית המחבל לקראת הריסה, בארה״ב הבהירו כי נושאת המטוסים היא ״להגנה בלבד״, ופיקוד העורף החלו מפזרים מסרים מרגיעים. אבל נתניהו? מתקרב לדקה ה-66 לשיחה, באנגלית מצוחצחת ודיפלומטית, שספק אם נמעניה הם אזרחי מדינתו.
בבוקר הריאיון של נתניהו חיכו מיליוני ישראלים ל״תגובה האיראנית״. ארה״ב שלחה נושאת מטוסים למזרח התיכון, השרים קיבלו טלפונים לוויניים ו-2 בני אדם נרצחו בפיגוע בחולון. ונתניהו? מתקרב לדקה ה-66 בשיחה באנגלית מצוחצחת ודיפלומטית, שספק אם נמעניה הם אזרחי מדינתו
כל ישראלי שהתעורר בבוקר אותו יום ראשון יודע בעל-פה את מנגנוני החלוקה של 66 דקות. אלו 66 דקות שמתחלקות לדקה וחצי במקסימום ו-5 שניות במינימום של זמני הגעה למקלט. עוד 66 דקות בהן 115 חטופים מוחזקים ברצועה, ו-66 דקות נוספות בהן קרוביהם מסתובבים חיים-מתים, מנסים להבין כיצד לגרום לנתניהו שלא לטרפד עסקה נוספת. גם קורטסלה ידע זאת כשהזכיר את התקיפה האווירית הצפויה מאיראן, את החנויות הסגורות ואת החטופים. אבל נתניהו, כאיש יח״צ ומיתוג מהמעלה הראשונה, הדגים בפניו את תורת הלחימה החביבה עליו: שיער מסודר, גבה מורמת, שתי סיכות, הרבה דיבורים – מעט מאוד מעשים.
66 דקות הקדיש נתניהו לריאיון עם הטיים. 66 דקות שמתחלקות לדקה וחצי במקסימום ו-5 שניות במינימום של זמני הגעה למקלט. עוד 66 דקות בהן 115 חטופים מוחזקים ברצועה
***
רוח טרום-פרישה או טרום-בחירות עולה מהריאיון של בנימין נתניהו לטיים, אך 22 דקות הקריאה, כהבטחת המגזין, מסתיימות בלי כל עוגן נראה לעין ובלי כל הצהרה מיוחלת. התמונות השחורות-לבנות שמלוות את הכתבה, שנראות כאילוסטרציות של ״מדינה במשבר״, עוזרות לשפוך מעט אור על נמעניה. ל״אזרחי ישראל״ הוא לא פנה, כאמור, מאז מסיבת העיתונאים האחרונה שלו. יחסיו עם הממשל האמריקאי יודע מורדות, ומעין תקשורת פאסיבית-אגרסיבית מתקיימת בעיקר דרך כלי התקשורת. עם שרי הממשלה שלו הוא מתקשר, אבל עם כמות הגינויים סביב הצהרות של שרי הממשלה על ״הרעבת הרצועה״, השמדתה או כיבושה, נדמה כי הוא לא מצליח להשתלט גם עליהם. למי, אם כן, פונה הראיון?
נתניהו ידע היטב ש-66 דקות הראיון שהעניק לטיים יתורגמו לכדי אחת הכתבות הארוכות במגזין של אותו השבוע. כאיש מיתוג ויח״צ ראשון במעלה, הוא גם ידע היטב כיצד יתקבל הריאיון בקרב התקשורת והקהל בישראל: הציטוטים ילוקטו, הנרטיב יעלם, ה״סליחה״ תתפוס את הכותרת הראשית, והוא יחזיר לעצמו כמה נקודות קרדיט להן הוא זקוק עכשיו כמו אוויר לנשימה. קורטסלה לא נפל במלכודת של נתניהו, שבעשרות שנות שלטונו הפך את מיומנות הצבתה לכדי אומנות. גם לנו הישראלים, אנשי תקשורת ואזרחים, אסור להמשיך לבלוע את הפיתיון.
נתניהו ידע היטב כיצד יתקבל הראיון בקרב התקשורת והקהל בישראל: הציטוטים ילוקטו, הנרטיב יעלם, ה״סליחה״ תתפוס את הכותרת הראשית, והוא יחזיר לעצמו כמה נקודות קרדיט להן הוא זקוק כמו אוויר לנשימה
לאורך הכתבה שב קורטסלה ומזכיר את מה שאסור לנו לשכוח – 72 אחוז מהישראלים חושבים שנתניהו צריך לפרוש, עכשיו או אחרי המלחמה. המערכה בעזה מבודדת את ישראל בעולם, עם אנטישמיות הולכת וגואה, הפגנות סטודנטים מהגדולות שידעה ארה״ב מאז מלחמת ויאטנם, וצווי מעצר בינלאומיים שהוצאו נגד ראש הממשלה ושר הביטחון גלנט. גם הציטוט של ביידן כי יש את ״כל הסיבות להסיק״ שנתניהו לא מחזיר את החטופים כי זו תהיה עילה לבחירות הושמטו מסיקור הריאיון בישראל, וכך גם כל הציטוטים מפיו של ברק, שהתראיין לכתבה והוסיף כי ״יקח חצי דור לתקן את הנזק שנתניהו גרם בשנה האחרונה״.
גם מיליארדי המזומנים שנתניהו העביר לרצועה ומשם לחמאס לאורך השנים ״נוקו״ מהסיקור בישראל בעזרת ציטוט ממלכתי נוסף מצידו, ואמירתו של ברק, שיוחסה לנתניהו בישיבת הליכוד בשנת 2019, לפיה נתניהו ״ראה בחמאס נכס ואת הרשות הפלסטינית כאחריות״, הושמטה אף היא. ״כל עוד הוא יכול להחזיק את חמאס חי ובועט ולהיות איום על ישראל, הוא יכול בקלות להגן על עצמו מפני דרישות מאמריקה ומשאר העולם שטענו שישראל צריכה לחפש דרך להשיג פריצת דרך עם הפלסטינים״.
אל לנו לשכוח כי נתניהו הוא זה ש״תמך בהצעת חוק רדיקלית להחלשת מערכת המשפט״, או את אזהרתו המצוטט של גנץ מזמנו, לפיה ״אנחנו נשלם את המחיר״. אל לנו ליפול שוב לאמירות הפומפוזיות ״מר ביטחון״ או להרגיש את הלב מתרכך למשמע המילה ״סליחה״ שיוצאת מפיו של ראש הממשלה המכהן. גם עם הזעם שמתעורר בליבנו מההאשמות החוזרות של נתניהו כלפי המפגינים כאילו הם גרמו למחדל הוא יודע להתמודד, ובדיוק את הזעם הזה הוא מנסה לעורר. כמו במערכת יחסים מניפולטיבית מהמדריך הבסיסי ביותר, עלינו להיות מפוקחים, חדים, ולא ליפול למלכודות שנתניהו טומן לנו בחדווה. אסור לנו לשכוח שבנימין נתניהו, כיושב בראש ממשלת ישראל ב-7 באוקטובר ובעשרות השנים שלפני אותה שבת, הוא הנושא העיקרי אם לא הבלעדי באחריות על אחד האירועים הטראומטיים והמדממים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא זה שמימן את החמאס, הוא זה שהוביל, גם אם מאחורי הקלעים, את המהפכה המשפטית, והוא זה שמסרב להיענות לתחתונים החוזרים, המיואשים, והנואשים של בני עמו להפסקת המלחמה והחזרת החטופים.
אל לנו לשכוח כי נתניהו הוא זה ש״תמך בהצעת חוק רדיקלית להחלשת מערכת המשפט״. אל לנו ליפול שוב לאמירות הפומפוזיות ״מר ביטחון״, או להרגיש את הלב מתרכך למשמע המילה ״סליחה״ שיוצאת מפיו של ראש הממשלה המכהן
בסיום הראיון נשאל נתניהו אם הוא חושב שמנהיג שעמד בראש הכישלון הביטחוני החמור ביותר של ישראל צריך להישאר בשלטון. ״תלוי מה הוא עושה״, השיב נתניהו. ״האם הוא מסוגל להוביל את המדינה במלחמה? האם הוא יכול להוביל אותה לניצחון? האם הוא יכול להבטיח שהמצב שלאחר המלחמה יהיה מצב של שלום וביטחון? אם התשובה חיובית, הוא צריך להישאר בשלטון. בכל מקרה, זו ההחלטה של העם״. ה״עם״ זה אנחנו. מה התשובה?