דמותה של סיגל יאנה איצקוביץ׳ נחרטת עמוק בזיכרון הקולקטיבי. היא גרה בשכונה בורגנית חדשה בהרצליה, בדירה שנבנתה לפני שנים ספורות. איצקוביץ׳ הייתה פוקדת את קניון שבעת הכוכבים הסמוך מספר פעמים בשבוע. היא מכירה את המוכרים וניהלה עם חלקם קשרי חברות של ממש. ״לקוחה שכל בעל חנות היה מתאהב באישיות שלה״, סיפר אחד העובדים בקניון. קרובים, שכנים, ומכרים שלה מספרים על ״אם אוהבת״, ״נחמדה מאוד״, ש״יודעת להתלבש״. היא גם הייתה אהובה על חבריה ומכריה במקום מגוריה בשכונה החדשה בגליל ים, שכונה חדשה ומשפחתית פר סה, בה כולם מכירים את כולם ויודעים מה קורה בבתי השכנים. ״זו אמא שמאוהבת בילד שלה״, אמרה אחת השכנות. ״נשבר הלב. היא אף פעם לא התנהגה מוזר. לא ברור מה קרה״.
סיגל יאנה איצקוביץ׳ היא האישה הכי רגילה שיש, הקלאסיקה של הקלאסיקות של הבורגנות הישראלית. שמועות שהופצו לאחר המקרה, והופרכו על ידי קרובי המשפחה, סיפרו כי בן זוגה היה באותה בשירות מילואים, והוסיפו לה עוד כמה נקודות רגילוּת.
ההזדהות שמעוררת דמותה היא שמרתקת אותנו לסיפור. הסיקור שהרצח המחריד זוכה לו לא מתקרב לזה של אף מקרה רצח אחר שאירע מאז ה-7 באוקטובר, וברור למה. סף הגירוי שלנו מאז אותה שבת שחורה שבר שיאים שכמותם לא ידענו לפני כן. לאחר שצפינו בשידור חי בתושבי העוטף נטבחים, שמענו אותם מתחננים על חייהם בשיחות מחרידות עם מהדורות החדשות, ראינו סרטוני זוועה ממיגוניות המוות, ממ״דים ומיישובים במרחק כשעה נסיעה ממרכז הארץ – מאז, הכל נעשה כהה ומטושטש. ואז אותה סיגל מהרצליה, אישה בת 33 שכולנו מזדהים איתה, הסיגל שחיה בשכונה הטובה עם המשפחה הטובה, עשתה את הצעד הקטן שמפריד בין המציאות הנורמלית למציאות הפסיכוטית בצורה הברוטלית והמחרידה ביותר. הזדהינו איתה רגע לפני המעשה. מה זה אומר עלינו ברגע שאחרי.
אין כאן כל ניסיון להפחית מחומרת הרצח המזעזע שביצעה איצקוביץ׳, גם לא לומר שזה דבר שכל אחד מסוגל לעשות. מעשיה מחרידים, איומים ונוראיים, שהרקע להם עודנו מצוי תחת חקירה והמניעים למעשיה טרם הובהרו, אולם הבטוח הוא שהיא תשלם עליהם במשך שארית חיה. באשר לפער שבין הקלאסיקה ההרצליינית השלווה למראית עיני השכנים לבין הטרגדיה הנוראה, האם ייתכן שמתחת להזדהות מסתתרת גם בנו ״תסיסה״ שעלולה להתפרץ?
****
ה-7 באוקטובר, המלחמה, והררי הכאב שהביאו, טשטשו את הגבול בין הנורמלי לפסיכוטי. לוחמים שממשיכים להתייצב בצו 8 כבר קורסים. הם חווים זוועות בחזית, צופים מהצד בחיים האישיים שלהם מתפרקים וידיהם כבולות: ״כולם מתגייסים, איך אני לא אגיע?״, ״יש כאלה שקשה להם יותר, איך אני לא אתייצב?״, ״מדינת ישראל מדממת, איך אני לא אבוא לעזרתה?״. אלא שאותה מדינה מדממת בעיניי רוחם, שלמענה הם מוכנים להקריב את חייהם, לא מחזירה את אותו המטבע. בזמן שהם, חיילי מילואים וסדיר, מתחננים לעזרתה, היא מפנה להם גב. תקציב הסיוע לנכי צה״ל קוצץ בשני שליש – וגם הוא לא מומש. מאז ה-7 באוקטובר חל זינוק של 60 אחוז במספר החיילים הסדירים שהשתחררו על רקע נפשי. כל חייל שלישי פגש קב״ן, אך מה עולה בגורלם אחרי השחרור? האם יש מישהו שיתפוס אותם? שילווה אותם? שיעזור להם בתפר בין הפסיכוטי לנורמלי?
הגזלייט שמדינת ישראל עושה ללוחמים הוא רק קצה הקרחון. עם זינוק של 65 אחוז מתחילת המלחמה במקרי אלימות במשפחה, וכמות בלתי נתפסת של נשות משרתי המילואים שקורסות, המדינה ממשיכה להעלים עין גם מזה. איך אפשר שלא להצטמרר מהאיום בדבר "צונאמי של אירועים שהמשבר הראשוני יצר", שזמן לא רב אחריו החליטה ממשלת ישראל להפסיק לתמוך בפורום מיכל סלה ובעזרה לנשים מאוימות בגלל סוגיות פוליטיות לכאורה? איך אפשר שלא להצטמרר מעדויות על אלימות בין סיגל יאנה איצקוביץ׳ ובן זוגה בשנים האחרונות, שהתיישבו היטב במוקד תשומת הלב של כל אחד ואחת מאיתנו?
הגזלייט חוזר גם מול כאבם וזעקתם של בני ובנות המשפחות השכולות, הקרובים של שורדי הנובה ומשפחות החטופים. מתוך מעמקי האבל, ובהיעדר ועדת חקירה ממלכתית, הודיעו הבוקר בני משפחות שכולות על פתיחת ״ועדת חקירה אזרחית״. אמירתו המקוממת של ראש הממשלה, לפיה אנחנו ״לא צריכים להיות לחוצים״, כי ״החטופים סובלים, אבל לא מתים״, גרמה לכל מי שדם זורם בגופו לרתוח.
רק בשבוע שעבר חשפה מערכת ״המקום״ כי 17 חטופים כבר נהרגו בשבי, מרביתם מפעילות צה"ל, במקביל לגרירת רגליים מעוררת זעם מצידה של הממשלה. העומד בראשה, אגב, כבר מזמן הפך את סוגיית החטופים לסוגייה פוליטית, וכל מי שנכח בהפגנות למען שחרורם בשבועות האחרונים הרגיש את העוינות הולכת ומחריפה. ומה בעניין זה? יואב אליאסי (״הצל״) קיבל השבוע מאיתמר בן גביר דרגות קצין במשטרה, אותו איתמר בן גביר שמפקד על המשטרה באחת מתקופותיה האלימות ביותר. אותו בן גביר, האחראי על רפורמת נשק חסרת אחריות שכבר הביאה בעקיפין להתאבדותו של לוחם מילואים שכפי שחשפנו בתחילת יוני, שם קץ לחייו עם נשק שאת הרישיון אליו הוציא לאחר שאובחן כפוסט-טראומטי.
כל עוד ממשלת ישראל תמשיך לגרום לאזרחיה לקרוס ואז ותותיר אותם ללא מענה להישאר בתחומו של השפוי ו״הנורמלי״ ייעשה יותר ויותר קשה
סיגל יאנה איצקוביץ׳ כבר נחרטת עמוק בזיכרון הקולקטיבי, והיא כנראה תישאר שם עוד זמן רב. הפחד, האימה והחלחלה ולצידם ההזדהות עם דמותה הם הביטוי הברור והבוטה ביותר למציאות פסיכוטית שהפכה לשגרה. "אני לא יודעת מה נכנס לי לראש כשלקחתי גרזן ותקפתי את ליאם והכלב. ראיתי הכל שחור סביבי. מעורפל. זה נמשך דקה אולי יותר", הסבירה לחוקרים, "הייתי באמוק. על אוטומט. אולי נכנס בי שד. אין לי הסבר. לא הבנתי מה אני עושה בכלל. דקרתי אותם ואחר כך ברחתי מהבית עם הגרזן. הלכתי ברחוב, ככה, בלי להבין מה אני עושה בכלל".
גם אם לא נודה בכך, ברור לכולנו שהתפר דק, שהמרחק בין חיי היומיום לבין יום-יום של זוועות הולך ומצטמצם. רק מהמחשבה על צעד אל ״העבר השני״ הנשימה נעתקת. כל עוד ממשלת ישראל תמשיך לגרום לאזרחיה לקרוס ואז ותותיר אותם ללא מענה, בין אם אלו הלוחמים והלוחמות בחזית ובני זוגם, קורבנות אלימות במשפחה, מפגינות מפגינים, פוסט טראומטיים או חטופות וחטופים במנהרות – להישאר בתחומו של השפוי ו״הנורמלי״ ייעשה יותר ויותר קשה. פשוט כי גם המציאות ״הנורמלית״, זו של לפני המלחמה הארורה, שכבר התרגלנו אליה וכעת אנו עורגים לה – פסיכוטית כשלעצמה.
שיחה על זה post