בשבוע שעבר (ג׳) נתנה השופטת עדי ניר בנימיני, בבית משפט השלום בתל אביב, החלטה בתביעת לשון הרע שהגיש העיתונאי אבנר הופשטיין נגד אתר ״פוליטיקלי קוראת״ (ואחרות). התביעה נסובה על כתבת תחקיר של אתר ״פוליטיקלי קוראת״ בה הושמעו טענותיהן של נשים שאבנר הופשטיין הטריד מינית כשעבד כאזרח בגלי צה"ל.
במילות סיכום חכמות הסבירה השופטת כי בעיני התובע, מכיוון שהוצגו עדויות על התנהגותו המטרידה, נעשה לו עוול נורא; אך כשבוחנים את הפרסום של פוליטיקלי קוראת במלואו, מתרשמים שהוא חושף בעיות מבניות, ארגוניות, מוסדיות, שהתנהגות התובע היא רק דוגמה הממחישה אותן. ואכן, חשוב להדגיש כי אבנר הופשטיין – כמו כל מי שנטען נגדו שהטריד מינית – הוא "בורג" במערכת שהיא הבעיה. מערכת שלא משדרת לחברים בה מסר ברור והחלטי לגבי שמירה על גבולות וכיבוד הדדי; שלא בודקת תלונות או ידיעות על הטרדות שמגיעות אליה; שמתגייסת להגן על "אחד משלה" כשיש מי שטוענות שהתנהגותו אינה נאותה; שטוענת, גבוהה גבוהה, שההגנה על כבוד האדם היא נר לרגליה – אך אינה מגבה זאת בהתנהגותה ומעניקה לאנשיה חיסיון מפני שלטון החוק.
פרשת אבנר הופשטיין מעוררת סוגיות שהעיסוק הציבורי בהן נמשך כבר כרבע מאה, מאז נחקק החוק למניעת הטרדה מינית בשנת 1998, ועדיין רבים לגביהן הבלבול, ההתממות, חוסר הנכונות להבין ולהפנים. לפני שאתייחס לשלוש נקודות העולות מן הפרשה, נכון להזכיר את ההקשר בתוכו אנו מצויות:
כאשר 100 בנות ובני ערובה שנחטפו מישראל והופקרו על ידי המדינה עדיין נמקים בעזה; כשישראל אחראית למותם של 45,000 תושבים בעזה ולהחרבת יכולתם של הנותרים להמשיך לנהל חיים; כשממשלת ישראל ממשיכה להרוס את מוסדות המדינה – קשה להתרגש מפסק דין המתייחס לעוולות יום יומיות. אבל המאבק על הבית, על השפיות, על הצדק ועל כבוד אדם וחוה – מחייב להמשיך להתייחס גם לעוולות חמורות פחות מחטיפה, רצח או הרס הדמוקרטיה. בחסות ההרס הגדול קל להרפות מהעיסוק בעוולות היום יומיות; אבל המאבק בהרס הגדול נועד להבטיח חברה שבה נלחמות על העוולות היום יומיות, שכן כבוד אדם וחוה הוא בפרטים.
"הטרדות קטנות ולא חמורות"
על פי עדויותיהן של העדות, דנה וספיר (שמות בדויים), הופשטיין הרבה לגעת בהן בפנים הירך, בחלקו התחתון של הגב, ובשאר מקומות אישיים שהן לא הרשו לו לגעת בהם. בנוסף, הוא הרבה גם להתייחס באוזניהן למיניותו ולמיניותן באופן שגרם להן אי נוחות. גם אחרי רבע מאה, יש המלינים על כך ש"זוטות" כאלה בכלל עולות לדיון; שהרי, לכאורה, אלו התנהגויות "ברף התחתון" של איסור ההטרדה המינית, ולמה להשחית עליהן תשומת לב?
נכון, הטרדות מסוג זה אינן חמורות כאונס. אך הן יוצרות במוטרדות מתח מתמיד; הצנעה עצמית, התרחקות מזירת ההטרדה, פוגעות בביטחון העצמי, בהעזה במקום העבודה, ובזכות להתפתח ולהפנות את תשומת הלב לעבודה, ולא להגנה עצמית
נזכיר – התייחסויות חוזרות ונשנות למיניותו של אדם, אחרי שזה הראה שאינו מעוניין בהן, או תוך ניצול יחסי מרות, הן הטרדות מיניות אסורות בחוק. הן אסורות במסגרת יחסי עבודה, אבל גם כעוולה אזרחית וגם כעבירה פלילית. הן אסורות בחוק כי הן עלולות לפגוע בכבוד האדם של מי שהן מופנות אליהן, לפגוע בחירותן לנהוג בחופשיות ולהגדיר את גבולותיהן, לפגוע בפרטיותן, ולפגוע בקידום השוויון בין המינים (כל זה כתוב בסעיפו הראשון של החוק, שחור על גבי לבן). לכן יש להתייחס להתנהגויות כאלה ברצינות.
נכון, הטרדות מסוג זה אינן חמורות כאונס. אך הן עלולות ליצור במי שסובלת מהן מתח מתמיד; חשש בלתי פוסק מפני הרגע הבא; דריכות מתמדת להדוף נגיעה או הערה לא רצויה; השתתקות והצנעה עצמית כדי לא למשוך את תשומת לבו של המטריד, ואף התרחקות מזירת ההטרדה, כלומר עזיבה וויתור. הן עלולות לפגוע בביטחון העצמי של מי שסובלת מהן, בהעזה שלה במקום העבודה, ובזכותה להתפתח ללא חשש ולהפנות את תשומת ליבה לעבודתה, ולא להגנה עצמית. וכמובן, ככל שהמוטרדת צעירה וזוטרה יותר והמטריד הוא בכיר ומבוגר יותר – יש חשש שכל התופעות השליליות הללו יועצמו ויפגעו בה באופן עמוק יותר. ככל שהסביבה סגורה, קשה להשתלבות, ומגבה את המטריד – כך עלולות להעמיק תחושות חוסר האונים וחוסר הערך של המוטרדות; תחושות שעלולות לחסום את התקדמותן ואת צמיחתן המקצועית והאישית המיטבית. כך במקרים שיוחסו לאבנר הופשטיין, וכך באלה שיוחסו לדידי ההרי. עשרים ושש שנים אחרי חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית – זה אמור היה להיות מובן מאליו ולא מצריך הסבר.
"הן לא פנו למשטרה, אז מה יכולנו לעשות?"
כל מקום עבודה בישראל, כולל תחנת הרדיו גלי צה"ל, כפוף לחוק. החוק מחייב כל מקום עבודה שנודע לו, בכל דרך, על האפשרות שמא התרחשה או מתרחשת בו הטרדה מינית, לחקור, לבדוק, לקיים הליך בירור, אם יש צורך בכך – לקיים הליך משמעתי, ולהגיע למסקנות. תקנה 6(ט) החלה על כל מעסיק בישראל קובעת כי: "נודע למעסיק על מקרה של הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, ולא הוגשה תלונה או שהמתלונן חזר בו מתלונתו, יעביר את המקרה לבירור של אחראי … [ש]יקיים … בירור על אודות המקרה". "נודע למעסיק" יכול להיות באמצעות תלונה אנונימית, או באמירה "לא פורמלית", בשמועה, בידיעה בעיתון או באינטרנט, או בכל דרך. מרגע שנודע לו – עליו לפתוח בהליך.
לגלי צה"ל "נודע" שיש חשש להטרדות מיניות. התחנה השעתה את הופשטיין ואמרה את כל הדברים הנכונים: שלא יעלה על הדעת, שאפס סובלנות, שכבוד האדם, וכו' וכו'. אבל לא גיבתה את המילים היפות במעשים שהחוק מחייב: היא לא העבירה את הנושא לטיפולה של הממונה על הטרדות מיניות, לא ביצעה בירור ולא ניהלה הליך. במקום כל אלה, היא השתמשה בתירוץ המופרך שהמוטרדות לא פנו למשטרה, ולכן ביטלה את השעייתו של הופשטיין. (גם במקרה של דידי ההרי השתמשו תחנת הרדיו והמוסד האקדמי שבו לימד בתירוצים דומים: לא הוגשה תלונה רשמית, אז לא טיפלנו.) מה שהתחנה כן עשתה, זה להביא לידיעתו של הופשטיין מי סיפרה על התנהגותו, כדי שיוכל להלך עליה אימים ולהתנכל לה.
כישלונה של גלי צה״ל לנהל הליך בירור ובדיקה שלל מהמוטרדות את זכותן שהמקרים יחקרו, ושיקבע אם הם עלו כדי הטרדה מינית אסורה, או שהיו "רק" התנהגות לא הולמת על פי הדין המשמעתי. אותו כשלון פוגע גם בחשוד בהטרדה מינית. גם הוא זכאי שערכאה מוסמכת תקבע אם הוא אכן הטריד או לא הטריד
עשרים ושש שנה אחרי חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית נמאס כבר לשמוע ש"לא הוגשה תלונה במשטרה" ו"לא הוגשה תלונה רשמית". חלאס. לפי החוק אין שום צורך בתלונה במשטרה או בתלונה "רשמית". מרגע שנודע למעסיק שעלול להיות שהיתה הטרדה – הוא חייב לבדוק. בין שמושא ההטרדה רוצה בכך ובין שלא. והוא חייב גם להגן עליה ולהבטיח שלא תחשף לפגיעה נוספת. אולי הגיע הזמן שמוטרדות יתבעו מעסיקים שממשיכים לא לדעת את הוראות החוק, וישיתו עליהם פיצויים. כסף עוזר להבין. ואולי הגיע הזמן שגם הציבור הרחב יכיר את הוראות החוק וידע להשיב ש"לא הוגשה תלונה רשמית" ו"לא התלוננו במשטרה" הם לא יותר מתירוץ לאי התערבות.
כישלונה של תחנת הרדיו לנהל הליך בירור ובדיקה שלל מהמוטרדות את זכותן שהמקרים שארעו להן יחקרו, ושגוף בודק יקבע אם הם עלו כדי הטרדה מינית אסורה, או שהיו "רק" התנהגות לא הולמת על פי הדין המשמעתי. אותו כשלון פוגע גם בחשוד בהטרדה מינית. גם הוא זכאי שיהיה לו יומו בפני הליך בירור, ושערכאה מוסמכת תתרשם ותקבע אם הוא אכן הטריד או לא הטריד. אילו נהגה גלי צה"ל כפי שהחוק מחייב אותה, יתכן שהופשטיין היה משכנע את הגוף הבודק שלא הטריד מינית, ואז היה יכול להציג ממצא זה בפני כל תחקיר עיתונאי עתידי.
השתקה
בהטרדה מינית המתרחשת בתוך מערכת חברתית (כמו מקום עבודה), מי שמוטרדת בדרך כלל תופסת את עצמה – ונתפסת על ידי הסביבה – כחזקה, מקושרת, מרכזית וחשובה פחות (במערכת) ממי שמטריד אותה. הטרדה מינית כזו היא משחק כוח שבדרך כלל מופעל על ידי מי שיש להם יותר כוח על מי שיש להן פחות. פעמים רבות היא משלבת כוח מגדרי עם כוח מקצועי, כוח חברתי וכוח כלכלי. הטרדה מינית כזו היא דרכם של בעלי כוח לנצל אותו לרעה כדי להגדיל את כוחם עוד יותר על חשבון מי שמלכתחילה היה להן פחות כוח. חזקים על חלשות מהם.
יחסי כוח כאלה משתיקים את המוטרדת, ומקשים עליה לחשוף את ההתנהגות הפוגענית ולדרוש שתופסק. היא מפחדת.
יחסי הכוח כוללים את קשריו של מי שנטען שהטריד: עם מנהלים בכירים יותר, עם עמיתים ועמיתות, עם הרבה אנשים במעגלים שונים שהמוטרדת עלולה להזדקק להם בהקשרים רבים בעתידה המקצועי.
יחסי הכוח מתבטאים פעמים רבות גם בשימוש של מי שנטען שהטריד מינית בעורכי דין כדי לאיים על מי שטוענות שהוטרדו על ידיו בתביעה משפטית. תביעה כזו מפחידה מאוד, כי היא עלולה לעלות לנתבעת בכסף רב, בזמן ממושך ובעגמת נפש רבה. "תביעות השתקה" הן כלי רב עצמה שבאמצעותו מי שיש להם כוח מבטיחים שמי שיש להם פחות כוח לא יסכנו אותם ואת כוחם.
לאבנר הופשטיין היה כוח רב מזה של החיילות שהטריד. ככל שהטריד אותן – כך צבר עוד כוח, והן נחלשו. כשחבריו צופפו שורות כדי להגן עליו – בלי שהיתה להם שום ידיעה על מה שהתרחש – הוא השתמש, באמצעותם, בכוחו העודף, והגדיל אותו שוב
לאבנר הופשטיין היה כוח רב מזה של החיילות הצעירות שטוענות שהוא הטריד אותן מינית. ככל שהוא הטריד אותן – כך צבר עוד כוח, והן נחלשו. כשחבריו צופפו סביבו שורות כדי להגן עליו – בלי שהיתה להן שום ידיעה על מה שהתרחש או לא התרחש – הוא השתמש, באמצעותם, בכוחו העודף, ושוב הגדיל אותו. כשהגיש תביעת השתקה – הוא שוב השתמש בכוחו העודף כדי להגדיל אותו. במקרה זה, הפניה לערכאות היתה צעד כוחני אחד יותר מדי. בית המשפט סרב להשתתף במשחק הכוחות הזה, והפך את הקערה על פיה. לשם כך קיימים בתי משפט. לכן הם צריכים להיות עצמאים וחזקים: כדי לעמוד מול בעלי כוח ובני בריתם הרבים; כדי לבדוק ולברר באופן נטול פניות; כדי להגן על כבוד אדם וחוה ועל הזכויות הנגזרות ממנו. לכן אנחנו נלחמות ונלחמים בהפיכה המשטרית שהממשלה מבצעת: כדי להבטיח שמערכת המשפט תהיה עצמאית ועניינית.
מכיוון שגלי צה"ל לא ערכו את התחקיר והבדיקה שהיה עליהם לערוך, בית המשפט שאליו פנה הופשטיין בתביעת לשון הרע נאלץ לעשות זאת "על הדרך". שתיים מהנשים שהעידו בזמנו שהופשטיין הטריד אותן מינית הגישו לבית המשפט תצהירים בנושא ההטרדות, נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהן, ובית המשפט מצא את עדויותיהן אמינות. בכך הפשיט בית המשפט את הופשטיין מכוחו העודף ביחס לנשים הללו, ומנע אותו מלהשתיקן.
עכשיו נותר שגם העמיתים והעמיתות שהקיפו את הופשטיין יעשו חשבון נפש, ויפסיקו להעניק לו צ'ק פתוח להשתמש בכוחו ככל העולה על רוחו. וכך גם לגבי העמיתים והעמיתות של דידי הררי, ושאר האנשים שהתמיכה העיוורת של הסובבים והסובבות אותם מאפשרת להם להשתמש לרעה בכוחם ולצבור להם עוד כוח. אחרי עשרים ושש שנה – אפשר היה לצפות שגם הלקח הזה כבר יופק.
הכותבת, ד״ר אורית קמיר, חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, פעילה פמיניסטית ועומדת בראש ההנהלה של המרכז הישראלי לכבוד האדם.