בית המשפט דחה אתמול (17.12) את תביעת הדיבה שהגיש העיתונאי אבנר הופשטיין נגד אתר "פוליטיקלי קוראת", שפרסם עדויות של שתי חיילות כי הופשטיין הטריד אותן בעת עבודתו בגלי צה"ל; ונגד חדשות 10 (כיום 13) והעיתונאי חיים לוינסון שהדהדו את הטענות. השופטת מצאה את עדויות המתלוננות אמינות ואת הפרסום ב"פוליטיקלי קוראת" כזכאי להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. הופשטיין חויב בתשלום הוצאות בסך 50 אלף שקלים לכלל הנתבעים.
הופשטיין, לשעבר חבר הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית" וכיום ראש דסק התחקירים ב"זמן ישראל" ומרצה לתקשורת, אוזכר בתוך כתבה רחבת היקף שפורסמה בתחילת שנת 2022 באתר "פוליטיקלי קוראת". הכתבה, בחתימת מערכת האתר, הופיעה בשני חלקים, כשהחלק השני נשא את הכותרת "מה קורה בגלי צה"ל? מערכת של הטרדות מיניות, התעמרות והדרה".
במסגרת כתבה זו, שכללה עדויות רבות על שלל מקרים לאורך תקופה ארוכה, והתמקדה בטענות לטיפול לקוי וקלוקל בהם מצד התחנה ובכיריה, הוקדשו כמה פסקאות גם להופשטיין, וזאת תחת הכותרת "אני מאונן על הקיר". לפי הכתבה, בשנת 2016 ביקשו שתי חיילות להפסיק לעבוד עם הופשטיין משום שלטענתן הטריד אותן מילולית ופיזית.
חיילת לשעבר שהוצגה בשם "דנה" סיפרה כי הוא "היה מניח יד על הגב התחתון, על הירך, מלטף את השיער. מעיר הערות לא לגיטימיות כמו 'אני מאונן על הקיר'. ממש מגעיל. ובכל משמרת, בצורה עקבית". חיילת לשעבר נוספת, שהוצגה בשם "ספיר", סיפרה: "הוא היה מדבר על אוננות, שפיכה נשית… מעיר הערות לא במקום. כל פניה אלי תמיד כללה מגע – יד על הכתף, הירך הפנימית, המותן. זה פשוט חרפן אותי".
מי שהוצגה כ"דנה" הוסיפה כי ראתה אותו יום אחד מבצע "תנועות של אוננות במהלך השידור" ופנתה לקצינת כוח האדם. במקביל פנתה "ספיר" לראש המחלקה בבקשה שיערוך שיחה עם הופשטיין, שבעקבות הדברים זומן לשיחת נזיפה.
כשנה לאחר מכן פוטר הופשטיין, תבע את התחנה בטענה להתעמרות, פגיעה בחופש העיתונאי שלו וצנזורה בשירותם של גורמי שלטון, וקיבל במסגרת הסכם פשרה פיצוי בסך 83 אלף שקלים. עוד נטען בכתבה כי הסיפור, שדלף לתקשורת, מוסגר כ"תלונת שווא" ועלילה, וכי הופשטיין "עשה על הדבר הזה ספין מטורף", וטען כי מדובר ברדיפה על רקע תחקיר שביצע נגד ראש הממשלה. בסיום הכתבה הובאה תגובתו של הופשטיין: "שלום רב, הדברים הנטענים מופרכים והוכחו כשקריים. ככל שהדברים יפורסמו, למרות הודעתי זו, אגיש תביעה בגין הנזק העצום שתנסו לגרום לי!".
לאחר הפרסום מימש הופשטיין את איומו והגיש תביעה דיבה. בתביעתו טען, באמצעות עורכי הדין גדי בר און ושי מ' מרקוס, כי בכתבה נכללו "דברי בלע שקריים" על אודות "הטרדה מינית סדרתית כלפי שתי חיילות צעירות" כאילו היה "סוטה מין". לדבריו, מדובר ב"קרעי סיפור מרושע, מבחיל ומצוץ מהאצבע, אשר נבדק ולא נמצא בו כל ממש".
הופשטיין הכחיש מכל וכל את טענות החיילות שצוטטו בכתבה וטען כי נגרם לו "נזק חמור ביותר – לשמו הטוב, למשלח ידו, ולמקצועו כעיתונאי חוקר".
לצד העמותה שמפעילה את אתר "פוליטיקלי קוראת", העורכת הראשית נועה בורשטיין חדד והמנכ"לית מאיה רומן, כלל הופשטיין בתביעתו גם את חברת חדשות 10 בע"מ, מנכ"ל החברה דאז אבירם אלעד ואת עיתונאי "הארץ" חיים לוינסון.
את חדשות 10 ואלעד תבע הופשטיין משום שלמחרת הפרסום הופיע דיווח המשך לכתבה של "פוליטיקלי קוראת" בתוכנית "לפני החדשות" של ערוץ 13, במהלכה שולב ראיון עם בורשטיין-חדד ועם אחת המצוטטות בכתבה. אותה מתלוננת אמרה בין היתר כי הופשטיין "תקף אותי ואת החפופה שלי במשך כמה שבועות", כי הוא היה "נוגע בנו בכתפיים, מלטף לנו את השיער, נוגע לי בפנים הירך". עוד טענה כי היו לו "מבטים שטופי זימה" ו"ידיים חטטניות" וכינתה אותו "טורף".
לפי הופשטיין, בתוכנית לא בדקו את העובדות ולא לקחו בחשבון שאחת החיילות לשעבר נגדו היא "אישה שאמינותה מוטלת בספק רב (שכן היא הודתה בעבר בזיוף מסמך בטחוני)".
את לוינסון תבע הופשטיין משום שבאמצעות חשבון הטוויטר שלו הפנה לכתבה וכינה אותו "מר התעמרות בעבודה", ותהה האם הוא יתפטר "כמו ליסה", כשהכוונה לעיתונאית ליסה פרץ, שנאלצה לעזוב באותה תקופה את עבודתה ב"הארץ" לאחר שתחקיר שהופשטיין פרסם חשף דפוס של התעמרות מצידה כלפי הכפופים לה במערכת העיתון.
הופשטיין דרש פיצוי בסך 120 אלף שקלים מ"פוליטיקלי קוראת", העורכת והמנכ"לית; 120 אלף שקלים נוספים מחדשות 10 ואלעד ו-120 אלף שקלים מלוינסון, ובסך הכל 360 אלף שקלים. בנוסף דרש צו המורה להסיר את כל הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה.
"תביעת השתקה"
עמותת פוליטיקלי קוראת, העורכת הראשית של האתר והמנכ"לית, טענו להגנתם כי התחקיר שפרסמו היה מקיף, מקצועי ומעמיק וכי התבסס על עובדות נכונות ומדויקות. "מטבע הדברים, הממצאים שעלו בתחקיר ופורסמו מביכים את התובע ואינם נוחים לו", נטען, "ניתן להבין לרעו, אך זה כשלעצמו אינו מקנה לו עילת תביעה נגד הנתבעות".
בכתב ההגנה, שהוגש באמצעות עורכי הדין אסף דרעי ואפרת פודם מהמערך הקליני בפקולטה למשפטים במכללה למנהל, נטען כי מכל מקום אי הנוחות שנגרמה להופשטיין היא כאין וכאפס בהשוואה לתחושותיהן של שתי המצוטטות בכתבה וכי אין להופשטיין להלין אלא על עצמו. "לו היה נמנע מביצוע אותם מעשים, לא היה נאלץ לסבול את אי הנוחות שבפרסומם ברבים".
התחקיר, הודגש בכתב ההגנה, מוקדש כולו לאירועים חמורים של הטרדה מינית בגל"צ ולהתנהלותה הלקויה של התחנה בכל הנוגע לטיפול בתופעה. הופשטיין, מצוין, אינו עומד במרכזו אלא משמש דוגמה נוספת לתופעה הכללית. טענות שתי החיילות לשעבר, נטען עוד, מוצגות "בצורה אחראית ומדודה" ובאופן תמציתי לעומת העדויות המפורטות שהגיעו לידי מערכת האתר.
"אין ולא יכולה להיות מחלוקת אודות חשיבותו הציבורית של העניין שבלב התחקיר ושל העניין הציבורי בו", נכתב בכתב ההגנה. "הטרדות מיניות בגופי תקשורת מרכזיים ציבוריים הן תופעה מכוערת שאין לגלות כלפיה ולו שמץ סובלנות".
לגבי האירועים עצמם המתוארים בכתבה, נטען כי הם מתבססים על עדות ישירה של שתי המרואיינות. עוד נטען כי כשפנו החיילות לראש מחלקת החדשות בגלי-צה"ל דן שחורי הבהירו כי אינן רוצות להגיש תלונה רשמית. החיילות לשעבר חששו פן זהותן תיחשף בפני הופשטיין ועל כן כשהממונה על הטיפול בהטרדות מיניות בתחנה פנתה אליהן ושאלה אותן ישירות האם ברצונן להגיש תלונה הן שוב השיבו בשלילה. למרות זאת, כך לפי הכתבה, הגיש ראש המחלקה תלונה שהביאה לכך שזהותן נחשפה בתחנה כמי שהתלוננו על הופשטיין.
ב"פוליטקלי קוראת" ציינו להגנתן כי פנו להופשטיין לקבלת תגובתו מספר שעות לפני הפרסום, אולם במקום למסור תגובה מפורטת או לבקש זמן נוסף לצורך מסירת תגובה מפורטת, הוא הכחיש באופן גורף וכוללני ואיים בתביעה.
חדשות 10 ואלעד טענו להגנתם, באמצעות עורכי הדין דור ליאונד ורם פרייס סיטון, כי מדובר בתביעת השתקה, שנועדה למנוע העברת ביקורת על הופשטיין. לדבריהם, הם נתבעו בשל "פרסום פולו-אפ מובהק" אחרי שאיפשרו להופשטיין להגיב. ממילא, טענו, לא נוספה כל טענה חדשה לאלו שכבר פורסמו קודם לכן בתחקיר.
לוינסון טען להגנתו, אף הוא באמצעות עורכי הדין ליאונד ופרייס סיטון, טיעונים דומים. עוד הוסיף כי הציוצים שפרסם כלל אינם עולים לכדי לשון הרע. לפי לוינסון הוא שיתף "כתבת תחקיר של אתר עיתונאי, שלא נחזה כי נעשה כלאחר יד אלא לאחר בחינה ועבודה עיתונאית מקדימה". הציוצים שלו, טען, הם בגדר "הבעת דעה לגיטימית אודות כתבת תחקיר של גוף עיתונאי".
תרבות ארגונית קלוקלת
השופטת עדי ניר בנימיני מבית משפט השלום בתל-אביב דחתה את התביעה וחייבה את הופשטיין בתשלום הוצאות. ראשית קבעה כי אכן מתקיים עניין ציבורי בפרסום העוסק באופן הטיפול של תחנת גלי צה"ל בתלונות של חיילות וחיילים. הופשטיין טען כי ניתן היה להשמיט את שמו מהפרסום, ולהתמקד בתופעה הכללית, אך השופטת דחתה זאת.
"בנסיבות מקרה זה גם אם תכליתה המרכזית של הכתבה היא בביקורת על אופן התנהלות התחנה, קיימים טעמים שמטים את הכף לקביעה כי ההחלטה על פרסום שמו של התובע היא סבירה", כתבה. לפי השופטת, "לנוכח מעמדו של התובע שהוא עיתונאי ידוע ומוכר, ששימש במועד האירועים כאזרח עובד צה"ל בתחנת רדיו ציבורית, ניתן לראות בו 'דמות ציבורית' לגביה האיזון ביחס לפרסום השם שונה ממצב שבו מדובר באדם פרטי ואנונימי".
בנוסף, ציינה, יש להתחשב בעובדה שכבר בזמן אמת היו דיווחים על הפרשה שכללו את שמו של הופשטיין. סיבה שלישית לאזכור שמו מצאה השופטת בכך ש"הצגת האירועים השונים מבלי לפרט את שמות המעורבים עלולה לפגוע במידת הרצינות והמהימנות שהציבור נותן לכתבה". עוד ציינה השופטת כי פרסום השם "מגשים גם את הערך של מתן קול למתלוננות" וכי אם לא היו מפרסמים את השם היתה עלולה להתחולל חרושת שמועות, כולל הטלת חשדות באחרים.
בבואה לבדוק את הגנת אמת הפרסום, פנתה השופטת ראשית לכל לקביעה כללית בכתבת התחקיר, בדבר תרבות הטיפול הלקויה של תחנת גל"צ בתלונות על הטרדה מינית.
השופטת קבעה כי "העדויות שהובאו בהליך, תומכות בטענה כי אופן הטיפול בתלונות החיילות בזמן אמת מעורר קושי וחושפות תמונה מורכבת ביחס לתרבות הארגונית שנהגה בתחנה". לפי פסק הדין, עבר למעלה מחודש מהמועד שבו שתי החיילות לשעבר פנו לבכירים בתחנה ועד למועד שבו הופשטיין זומן לשיחת בירור, כאשר במהלך התקופה הוא המשיך לעבוד לצידן.
בנוסף ציינה השופטת כי האחראית על הטרדות מיניות בארגון יצאה באותה תקופה לחופשת לידה ולא מונתה לה מחליפה, כך שבירור הטענות של שתי החיילות דאז התבצע ברובו ללא מעורבות של מי שאמורה להיות אמונה על כך. רק כחודשיים לאחר פניית החיילות, וכחודש לאחר שיחת הבירור עם הופשטיין, פנה מפקד התחנה דאז ירון דקל ליועצת הרמטכ"ל לענייני נשים.
"אם כן, בלי כל הסבר מניח את הדעת הטיפול בפרשה נמשך במשך כחודשיים, באופן לא רציף ותוך חשיפת זהותן של המתלוננות. זאת, בניגוד לרצונן באנונימיות ובשמירה על פרטיותן", כתבה השופטת.
מחומר הראיות והעדויות שהונחו בפניה, קבעה השופטת כי לצד הטיפול הרשמי בפניית החיילות, התקיים בתחנה "מסלול טיפול פנימי". כתבת התחנה הוותיקה הדס שטייף פנתה לאחת החיילות ("דנה"), על מנת לערוך בירור בעצמה, וזאת אחרי ששמעה על המקרה במסדרונות גל"צ.
"גלי צה"ל היא תחנת בית", הסבירה שטייף בבית המשפט, "ואת רוב המקרים שאנחנו מטפלים […] לא מגיע למשטרה, זה דברים שאנחנו פותרים בתוך התחנה". בהמשך הדגישה "ככה מתנהלת גל"צ, זה משפחה של בית".
עיתונאית גל"צ נוספת, נורית קנטי, העידה כי החלה לברר פרטים על הפרשה לאחר הפרסומים בתקשורת, שלא כללו את שמו של הופשטיין, וזאת מתוך עניין רכילותי. "אנחנו אנשים רכלנים", העידה קנטי. "וואלה אני עיתונאית אני רכלנית, אני אוהבת לדעת מידע". קנטי פנתה לשטייף, שחשפה בפניה את זהותה של "דנה". בבית המשפט אישרה שטייף כי זו התנהלות שכיחה בתחנה.
"נוהגת בתחנה תרבות ארגונית של שיחות מסדרון ושיחות רכילות במעורבות בעלי תפקידים בכירים, מבלי להקפיד על אי חשיפת זהותן של המתלוננות", קבעה השופטת.
לפיכך, קבעה השופטת, העמדה שהוצגה בכתבה לגבי התופעה הכללית של טיפול לא ראוי בתלונות של חיילות בגל"צ היא "עמדה סבירה".
המתלוננות העידו באופן משכנע ואמין
בהמשך דנה השופטת בטענת אמת בפרסום לגבי הטענות כלפי הופשטיין עצמו, ולשם כך חילקה את העדויות לקטגוריות שונות. "דנה" ו"ספיר" טענו כי שמעו מהופשטיין אמירות מילוליות מטרידות, בעלות אופי מיני. הופשטיין הכחיש זאת מכל וכל וטען כי מדובר באירוע בודד שהתרחש אגב שידור אייטם בוטה בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" שעסק באוננות ושעליו הגיב כלפי המסך, ולא כלפי החיילות, במילים "איך משדרים את מופע האוננות של שני החרמנים האלה בשעות שגם ילדים צופים בהם".
אולם "דנה" ו"ספיר" העידו כי הופשטיין היה "דרך קבע ובאופן תכוף" מעיר הערות מיניות, מביכות ומטרידות, כולל אזכורים מיניים, "אוננות ושפיכה נשית", כדבר שבשגרה. מתמליל שיחת הבירור שנערכה להופשטיין בגל"צ עולה כי גם אז התלונות לא התמקדו באייטם הטלוויזיוני אלא בנטייה כללית של הופשטיין. חיזוק נוסף לכך מצאה השופטת בתצהיר שהגיש הדר שיפר, סגן ראש מחלקת החדשות בגל"צ, ששמע מהן בזמן אמת כי הופשטיין "מדבר מלוכלך".
"יש בכך כדי להוות חיזוק לגרסת המתלוננות, שהעידו בבית המשפט באופן משכנע ואמין", קבעה השופטת, והוסיפה כי חיזוק נוסף נובע מההכחשה הגורפת של הופשטיין לפיה מעבר למקרה הבודד מול השידור של "לונדון וקירשנבאום" לא היה דבר.
"דנה" ו"ספיר" טענו עוד למגע פיזי של הופשטיין באיברי גוף. הופשטיין טען כי אינו זוכר שנגע בהן, וכי אם אכן נגע הרי שנגע בחלקי גוף ניטרליים כגון היד, הכתף או הרגל ועשה זאת "באגביות ובהיסח הדעת" וללא כל כוונה מינית.
בבית המשפט העידה דנה: "מספר רב מאוד של פעמים שהוא היה מניח עליי ולוחץ את היד על הירך. למה? אין סיבה, אין הקשר. דיברנו? לא, לאו דווקא. הוא היה רוכן מעליי כדי לערוך משהו במחשב שלי בלילה במקום שהוא היה עורך את זה במחשב שלו. הוא היה יכול ללטף לי את השיער אם הוא היה פונה אלי. למה? היה יכול להניח עליי מספר לא מבוטל של שניות את היד על הכתף שלי, סתם, אין שום הקשר".
לפי השופטת, "גרסתן של המתלוננות על מגע חוזר נתמכת גם בראיות שהוגשו בזמן אמת". בין היתר מציינת השופטת את העדות של שיפר, לה ייחסה אמון רב, ולפיה כבר אז התלוננו השתיים כי הופשטיין "נוגע בהן שלא לצורך". עוד ציינה כי גם בשיחת הבירור שנערכה להושפטיין הוצגו בפניו טענות למגע חוזר ונשנה.
"קיים פער בין תפיסת המציאות של התובע לגבי התנהגותו לבין האופן שבו מתפרשים הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית"
הופשטיין טען כי הבירור שנערך לו העלה שלא קרה דבר, אולם השופטת מציינת כי לא ננקט הליך משמעתי נגדו משום שהחיילות בחרו שלא להגיש תלונה במשטרה.
"בזמנו", הסבירה אחת החיילות דאז את ההחלטה שלא להגיש תלונה במשטרה, "לא היה לי את הביטחון העצמי או את הבגרות שיש לי כיום בתור בן-אדם בוגר שמדבר. בתור ילדה בת 19 שא. חיילת, ב. רצתה לעבוד בתקשורת והעתיד שלה להיות בתקשורת, אני לא רציתי לעורר מהומה, אני לא רציתי לעשות מזה עניין, לא רציתי שדברים יהיו סביבי, שיהיה עליי כתם, רציתי לסגור [את] זה בדלתיים סגורות, רק רציתי שזה ייפסק". השופטת מצאה הסבר זה "סביר והגיוני" ודחתה את טענת הופשטיין כי אי הגשת תלונה בזמן אמת פוגמת במהימנות גירסאותיהן.
"לטענת התובע שהחיילות התלוננו בזמן אמת רק על מגע אגבי ובהיסח הדעת בחלקי גוף ניטרליים, אין עיגון בחומר הראיות", פסקה השופטת והוסיפה כי "מהתשתית הראייתית שהוצגה עולה כי מעשיו עברו את הגבול ממגע אגבי וסתמי למגע פולשני ומטריד". לפי השופטת, "קיים פער בין תפיסת המציאות של התובע לגבי התנהגותו לבין האופן שבו מתפרשים הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית".
אשר לטענה כי הופשטיין עשה תנועות של אוננות במהלך השידור, הזכירה השופטת כי העיתונאי טען שמדובר במקרה בודד שהתרחש על רקע אייטם בוטה ב"לונדון את קירשנבאום". "בניגוד לגרסה זו, התשתית שעולה מחומר הראיות היא אחרת", כותבת השופטת. החיילת לשעבר "ספיר" טענה כי היה מקרה נוסף, וסיפרה על אירוע שבו ביצע הופשטיין תנועה של אוננות מול פניה באמצע שידור. "המראה הוויזואלי מאוד זכור לי", אמרה בעדות.
"המתלוננות בחקירתן הנגדית הציגו גרסה מפורטת הכוללת תיאורים מדויקים, והן הותירו עלי רושם חיובי ונתתי בגרסתן אמון", כתבה השופטת. לפי פסק הדין גם שיפר, בעדותו בבית המשפט, העיד כי הופשטיין ביצע "תנועה גסה לכיוון מבושיו" והוסיף: "את התנועה הגסה אני זוכר גם אחרי 8 שנים".
השופטת גם דחתה את טענת הופשטיין כי "דנה" ו"ספיר" תיאמו ביניהן את גרסתן כדי לבצע בו "סיכול ממוקד" באמצעות הכתבה. "'דנה' בחקירתה הנגדית אמנם אישרה כי שוחחה עם 'ספיר' לפני שהתקיים הריאיון עִמה, אולם לא אישרה ש'ספיר' שיתפה אותה בתוכן הדברים שאמרה למראיינת אלא רק שהן שוחחו על כך ששתיהן קיבלו פניות להתראיין", כתבה.
"מחומר הראיות", הוסיפה השופטת, "לא עלה מניע למתלוננות בגינו יעלילו על התובע את הדברים, ידבקו בגרסה זו כעבור שנים, ויעלו זאת מיוזמתן בפני התחקירנית של 'פוליטיקלי' בריאיון שערכה עִמן כעבור כשש שנים ממועד התרחשות האירועים".
גם טענה נפרדת של הופשטיין, לפיה יש לתת משקל נמוך לדברי "ספיר" כיוון שדבריה הופיעו בעילום שם, נדחתה בידי השופטת. "המתלוננות התייצבו בבית המשפט, שמונה שנים אחרי האירועים, אף על פי שלא היו מחויבות לעשות זאת, נחקרו ממושכות וענו בצורה משכנעת ומעוררת אמון, על אף הקושי הנלווה להתייצב לחקירה בבית המשפט בכלל, ובעדות הקשורה לתלונות על הטרדות מיניות בפרט", כתבה השופטת. "[…] בנסיבות מקרה זה, העדר המניע, לצד העדות המשכנעת כעבור שנים, תומכים אפוא במסקנה כי המתלוננות הן דוברות אמת".
לבסוף פנתה השופטת לכותרת הביניים בכתבה – "אני מאונן על הקיר", ולטענה שגם בה טמון לשון הרע כלפי הופשטיין. "לכותרת שבה נעשה שימוש יש מעמד מיוחד", ציינה השופטת, ומצאה כי במקרה זה לא עומדת להגנת הנתבעות הגנת אמת בפרסום. אמנם השופטת קיבלה את גרסת "דנה" כי הופשטיין אמר לה את המשפט שצוטט בכותרת הביניים, או דבר מה דומה, אולם ניתוק המשפט ממכלול הכתבה מוציא אותו מהקשרו.
"מקריאה של הכתבה כמכלול ניתן להבין את ההקשר שבו נאמר המשפט, וכי מדובר בדוגמה לסגנון דיבור שאפיין את התובע של אמירת 'הערות לא לגיטימיות'", כתבה השופטת. "לעומת זאת קריאת הכותרת כמו שהיא במנותק מגוף הכתבה לא בהכרח מאפשרת להבין את ההקשר של המשפט, והרושם שעלול להיות מובן אצל הקורא הסביר מקריאת הכותרת בלבד כי מדובר בתיאור עובדתי גרידא של פעולה שביצע התובע. אם כן, בעוד שהוכח במידת ההסתברות הנדרשת הגנת אמת בפרסום ביחס לאמירת הערות לא לגיטימיות ובוטות – לא קמה הגנת אמת בפרסום לכותרת כשהיא נבחנת במנותק מהכתבה כולה".
אפקט מצנן
עם זאת, השופטת העניקה לנתבעות את הגנת העיתונות האחראית, גם ביחס לכותרת הביניים. "מחומר הראיות עולה כי עבודת ההכנה לתחקיר ארכה קרוב לשנה, ורואיינו במהלכה עשרות צעירות וצעירים ששירתו בתחנה והאירועים שמפורטים בכתבה נכללו רק לאחר ששני מקורות שונים אישרו אותם. מחומר הראיות עולה כי במהלך הראיונות השונים, שמו של התובע עלה ביוזמת המרואיינות (שרואיינו בנפרד) והן גוללו את סיפורן ואת מה שחוו באופן חופשי, רציף וללא שהוצגו להן שאלות מכוונות", כתבה השופטת.
עוד מציינת השופטת בפסק הדין כי עורכת האתר, בורשטיין חדד, העידה כי חזרה לשתי החיילות לשעבר וביקשה מהן לגולל בפניה שוב את הסיפור, וכמו כן קיימה שיחות רקע נוספות כדי לבסס את הפרטים שעמדו לפרסם. "כשיש שיחות רקע שרובן מאשרות את מה שאני מבינה מהתלונות ומעט מאוד שיחות רקע שלא מאשרות לי את זה ושתי מתלוננות שהסיפור שלהן מאוד קוהרנטי ומאוד ברור וזו מאמתת את זו באופן מאוד ברור, שתי עדויות שונות שמאמתות אחת את השנייה, המשקל הוא די ברור", העידה.
המנכ"לית רומן העידה כי האזינה לראיונות עם שתי החיילות לשעבר כדי לוודא שהתחקירנית לא העלתה את שמו של הופשטיין מיוזמתה או גררה את המרואיינות לנקוב בו.
הכתבה עצמה, כתבה השופטת, מתארת את האירועים "באופן מאוזן תוך הפנייה לציטוטים של דברי המתלוננות, וברור כי הדברים נאמרים על ידן". לפי פסק הדין, "אין בכתבה הסקת מסקנות, קביעה, או הבעת דעה של פוליטיקלי, מעבר להצגת דבריהן של המתלוננות על הפרשה ועל אופן הטיפול של התחנה בעניין".
במערכת האתר, מוסיפה השופטת, העניקו להופשטיין למעלה משש שעות למתן תגובה, פרק זמן שלפי השופטת היה מספק, אולם כבר בתוך דקות השיב העיתונאי בבקשה לדעת מי הפונה אליו והוסיף "נא לציין שם כדי שאוכל לדעת לאן להפנות את תביעת הדיבה. תביעת דיבה חמורה תוגש על כל אמירה או רמז שכזה. החמורה ביותר שאת יכולה לעלות על דעתך…".
"לתובע הייתה אפשרות לשטוח במענה לפנייה אליו את גרסתו, לתובע הייתה אפשרות להציג חומרים שהיו בידיו מזמן אמת, […] הייתה לו גם אפשרות להפנות את הנתבעות לשוחח עם אנשים נוספים שעשויים לשיטתו להציג תמונה אחרת, והייתה לו אפשרות לבקש שהות נוספת למתן תגובה אם נדרשה לו – אולם הוא לא עשה כן, אלא איים בתביעת דיבה ומהתגובה שלו ניתן היה להבין כי אין לו כוונה להגיב באופן ענייני ולתת גרסה מפורטת מעבר", פוסקת השופטת.
הופשטיין טען עוד כי באתר היו צריכים לעצור את הפרסום עם קבלת מכתב ההתראה ששיגר בא כוחו ובו האיום בתביעה. השופטת דחתה זאת מכל וכל. "קבלת עמדה כי יש לעצור את הפרסום עם קבלת מכתב מעורך דין עלולה לגרום לאפקט מצנן, לריבוי תביעות ולפגיעה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי, בפרט בעיתונות חוקרת – ואיני מקבלת אותה", פסקה.
בבואה לבחון את כותרת הביניים בראי הגנת תום הלב והעיתונאות האחראית פסקה השופטת כי "לאחר התחבטות" הגיעה למסקנה כי אין מקום לשלול הגנה זו מהנתבעות ביחס לכותרת.
"בנסיבות מקרה זה כותרת המשנה שנבחרה אכן מושכת את העין וסגנונה בוטה", כתבה השופטת, "אולם היא ממוקמת באמצע הכתבה כולה, וקריאת הכתבה מעניקה לה את הקשר הדברים המלא. כמו כן, מאחר ששמו של התובע לא מופיע בכותרת המשנה ולא מוזכר לפני כן, הרי שמי שקרא את כותרת המשנה בלבד ולא המשיך לגוף הקטע – לא ייחשף לכך שהכותרת מיוחסת לתובע; לעומת זאת, הקורא שהמשיך בקריאת הקטע שצמוד לכותרת המשנה, ועוסק בתובע – קיבל את התמונה המלאה ואת ההקשר שבו נאמר המשפט שמופיע בכותרת".
לפיכך דחתה השופטת במלואה את התביעה נגד האתר, העורכת והמנכ"לית.
מבטאת את תחושותיה
אשר לפרסומים הנלווים בגינם הוגשה התביעה, השופטת דחתה גם את טענות הופשטיין לגביהם, תוך שהיא מפרטת לגבי המשקל שיש לתת לפרסומים חוזרים בעולם תקשורתי שבו לדבריה התופעה הולכת ונעשית נפוצה.
לפי השופטת, הדיווח בחדשות 13 (פסק הדין מתייחס לחברת החדשות בשמה הנוכחי) לא היה פרסום חוזר בלבד אלא גם פרסום עצמאי, שכן כלל גם ראיון עם אחת החיילות לשעבר. הופשטיין טען כי בראיון זה היו ביטויים שלא הופיעו בפרסום המקורי באתר, כגון "תקף", "טורף", ו"ידיים חטטניות ומבטים שטופי זימה". בחדשות 13 טענו כי מדובר ב"תיאור תחושותיה ודעותיה של המתלוננת".
השופטת קיבלה את גרסת הנתבעים. "במקרה זה, אמנם התחושות שביטאה המתלוננת בריאיון עִמה כלפי התובע הן קשות, אולם צפייה והאזנה לדברים מלמדת, כי מובן מדבריה מה המעשים שמיוחסים לתובע – 'נגיעות בכתפיים, בפנים ירך וליטוף שיער' וכי יתר הדברים שנאמרים על ידה בריאיון משקפים את תחושותיה כתוצאה ממעשים אלו, נושאים אופי אישי וסובייקטיבי, ואינם מובנים כעובדות הניתנות לאישוש או להפרכה".
לגבי המילה "תקף", קבעה השופטת כי מצפייה בקטע כולו עולה שזו אינה עומדת בפני עצמה, אלא מתייחסת לתיאור המפורט שניתן בראיון למעשי הופשטיין. הביטוי בדבר "מבטים שטופי זימה" ו"ידיים חטטניות", קובעת השופטת, אכן "אינו נעים לאוזן, אולם בחינתו בהקשר שנאמר מלמדת כי אינו עולה כדי קביעת עובדה חדשה אלא תיאור ציורי-מטפורי של האופן שבו המתלוננת (שהתלוננה על מגע חוזר ונשנה והטרדות מילולית) חוותה את הדברים". אשר לשימוש במילה "טורף", גם היא לפי השופטת מובנת למי שצופה בראיון כולו "כמטפורה לתיאור התחושה של המתלוננת".
לפיכך החליטה השופטת לסווג את דברי המרואיינת "כהבעת דעה ושיתוף בתחושות" על מה שחוותה, "ולא כקביעת עובדה". גם אם יש בכך לשון הרע, הדגישה שופטת, הרי שעומדת לה ההגנות הקבועות בחוק.
לפי השופטת, טרם פרסום הראיון נבדק עם המרואיינת שלא הוסיפה עובדות חדשות ולא שינתה את העובדות שמסרה בפרסום המקורי. עם זאת, לא בוצעה בדיקת עובדות עצמאית מטעם מערכת חדשות 13. לזכותה של מערכת התוכנית זקפה השופטת את העובדה כי לא היה כל אזכור, כיתוב או ציטוט של הביטויים הבוטים יותר שנכללו בכתבה ב"פוליטיקלי קוראת" וכי גם במהלך הריאיון עם "דנה" הכותרת בתחתית המסך קראה "עורך בכיר נגע בי ובחברתי בירך ובגב מספר פעמים", ללא ציון שמו של הופשטיין.
לפיכך, קבעה השופטת, יש להעניק לפרסום בחדשות 13 את הגנת תום הלב. עם זאת, השופטת העירה כי אם היתה קובעת שהכתבה ב"פוליטיקלי קוראת" לא זכאית להגנת אמת בפרסום, "הייתה עולה שאלה לא פשוטה האם מתקיים הסטנדרט של הגנת עיתונאות אחראית לנתבעים 4 ו-5 [חדשות 10 והמנכ"ל אלעד] שמודים כי הם הסתמכו בעיקר על כתבת התחקיר ולא ביצעו בדיקות עצמאיות".
להבדיל מאדם שמשתף ברשת תחקיר עיתונאי רציני, כשמדובר בכלי תקשורת שמפרסם פרסום תקשורתי חדש בעקבות פרסום קודם של כלי תקשורת אחר, קיימים שיקולים לכאן ולכאן, כותבת השופטת.
"עמדה המעניקה פטור מביצוע בדיקות עובדתיות על ידי המפרסם החוזר, במיוחד כשמדובר בגוף תקשורת בעל תפוצה רחבה, עלולה לגרום לנזק רב למושא הפרסום שביטויי דיבה אודותיו יופצו בהיקף נרחב", כותבת השופטת. לצד זאת, החלת דרישה לוודא ולמסמך בפרסום חוזר את העובדות שעלו בפרסום ראשון, עלולה להטיל נטל כבד מידי וליצור אפקט מצנן ופגיעה בחופש הביטוי והעיתונות".
השופטת אינה מכריעה בסוגיה אך מציינת כי היא "נוטה לדעה כי ניתן לראות בעמדה שמציג ערוץ 13 כאפשרית בתנאי שהפרסום הראשון נעשה על ידי גוף הידוע ברצינותו ומקצועיותו וזהות המפרסם הראשון ומידת 'רצינותו" נלקחו בחשבון על ידי המפרסם השני; ושאין בפרסום השני עובדות חדשות על אלו שנכללו בפרסום הראשון".
אשר לתביעה נגד לוינסון, השופטת קבעה כי כל הפרסומים שלו כלל לא עולים לכדי לשון הרע ולכן דחתה את טענות הופשטיין כלפיו.
גם אם היתה קובעת אחרת, מציינת השופטת, הרי שניתן היה להחיל במקרה זה הגנת הבעת דעה. "אמנם התובע לא היה עובד ציבור או נושא משרה ציבורית, אך שימש במועדים הרלוונטיים כעורך בכיר בתחנת גלי צה"ל, במעמד אזרח עובד צה"ל, והוא מוכר בציבור כאיש תקשורת", היא כותבת. לפיכך, ניתן לראות בו כבעל תפקיד ציבורי לצורך תחולת ההגנה על הפרסומים של לוינסון.
בנוסף מצאה השופטת כי ניתן להעניק לציוצים של לוינסון גם את הגנת זוטי הדברים, וזאת לנוכח מאפייני הפרסום ומידת החומרה של הביטויים שנכללו בו, כמו גם לנוכח "המשקל הנמוך שניתן לציוצים מסוג זה, יכולת התגובה המהירה, והיבלעותם בתהום הנשייה ברשת בתוך ים של ציוצים ססגוניים שמתפרסמים חדשים לבקרים".
לפי השופטת, בעולם התקשורתי של ימינו ראוי כי הגנת זוטי הדברים "תזכה לעדנה מחודשת", שכן היא "נותנת מענה הולם וראוי למקרים מסוג זה, שתיקים העוסקים בשכמותו הולכים ומתרבים בבתי המשפט".
פער תפיסתי
לפני סיום עמדה השופטת על הפער בין האופן שבו הופשטיין ראה את הכתבה, ככזו שמציגה אותו כ"סוטה מין" מסוכן, לבין האופן שבו ראו את הכתבה באתר "פוליטיקלי קוראת", שם שמו את הדגש על דפוס הטיפול המערכתי בתלונות בתחנת גלי-צה"ל ולא על מקרה כזה או אחר.
"איני סבורה שיש בדברים שהוצגו בפרסומים כדי להציג את התובע כסוטה מין וכ'אדם מסוכן ורקוב שמקומו בכלא כאחרון עברייני המין'", כתבה השופטת תוך שהיא מצטטת מסיכומי הופשטיין. "אף לא נטען על ידי הנתבעים כי התובע הוא כזה והדברים אף הובהרו בהליך. ניתן להבין מדוע התובע שמלין רק על הקטע שעסק בו – רואה בו את העיקר. אולם לא ניתן להתעלם מכך שהחלק שעסק בתובע תפס נפח קטן בהיקף הכתבה כולה, ואף בחלק שעסק בו, ההקשר הכולל והדגש הוא באופן הטיפול של התחנה בתלונות, ולא במעשים עצמם".
בהמשך כותבת השופטת: "אכן, המעשים שיוחסו לתובע בפרסומים עוברים את הגבול שבין מותר לאסור במערכת יחסים שבין אזרח עובד צה"ל המבוגר עשרות שנים מחיילות צעירות שמשרתות בתחנה – אולם מכאן ועד למסקנה של התובע בסיכומיו כי הפרסומים מציגים אותו כסוטה מין וכעבריין מין סדרתי – המרחק רב מאוד".
השופטת חייבה את הופשטיין לשלם לאתר "פוליטקלי קוראת", לעורכת ולמנכ"לית הוצאות בסך 22 אלף שקלים; 14 אלף שקלים לחדשות 10 ואלעד, ו-14 אלף שקלים נוספים ללוינסון.