החודש אני חוגגת 16 שנה לחזרתי לישראל, לאחר שגדלתי וחונכתי בצרפת במשך רוב חיי. 16 שנים במדינת היהודים שחזה הרצל, 16 שנים אני חופשייה בארצי, ארץ ציון ירושלים. 16 שנה של אהבת הארץ, של ציונות, בעקבות השנים בחו"ל שגרמו לי להבין שבתור יהודייה אין לי בית אמיתי אחר.
בצרפת נחשפתי לזרמי יהדות אשכנז וספרד. בארצות הברית, שאליה היגרו הוריי, נחשפתי לזרמים אשכנזיים, אורתודוכסיים וליברליים כאחד. בשנים שחייתי בחו"ל שמעתי רבות על עלייה מסיבית של דוברי רוסית וגם על העלייה מאתיופיה. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שגיליתי בישראל.
השנים הראשונות בארץ הפגישו אותי עם יהודים מכל קצבות תבל, יהודים מכל רחבי אירופה, יהודים מאמריקה הצפונית, דרום אמריקאים, דרום אפריקאים ולהפתעתי גם ממדינות כמו עיראק ואיראן. יהדות ארץ ישראל היא פסטיבל אחד גדול של רב תרבותיות.
בגולה הזרמים האשכנזיים והספרדים מופרדים למדי, למשל מתפללים בבתי כנסת נפרדים, אך העם היהודי נתפס כעם שפועל על עיקרון של סולידריות בקהילה – ויהודים אכן ערבים זה לזה. דווקא כאן, במקום שבו נפגשים כל יהודי תבל, התחושה הזו נעלמת ומפנה מקום למלחמת אחים.
עוד במרכז הקליטה ברעננה, שבו חייתי בשנת העלייה הראשונה, המנהל הארגנטינאי דאג שיהודי ארגנטינה יקבלו את יחידות הדיור הטובות ביותר, בעוד שיהודי צרפת ודוברי הרוסית קיבלו יחידות במצב ירוד. אתיופים לא היו שם בכלל, שהרי להם "דאגו" לגטאות פריפריאליים. מבלי שהייתי מודעת לכך, מרגע נחיתתי בארץ התחלתי לחיות את המאבק המזרחי, ולהיות חשופה למאבקם של יוצאי ברית המועצות ועולי אתיופיה.
הכלל: מי שהיה כאן קודם, ידכא את הבא בתור. האשכנזים ידכאו מזרחים. המזרחים ידכאו את עולי ברית המועצות. וכולנו יחד נדכא את עולי אתיופיה. לפעמים הדיכוי ייעשה על ידי מדיניות כמו יצירת גטאות וחלוקה לא הוגנת של משאבים ושטחים, ולפעמים על ידי דפוסי התנהגות הנצמדים לסטריאוטיפים מעליבים: הרוסיות זונות, המזרחים ברברים חסרי תרבות.
הקרעים בחברה היהודית בישראל עמוקים ומבוססים. אנחנו קשת של אנשים שונים שהגיעו ממקורות שונים, שחוו סביבה והשפעה שונה ואנו בעלי דעות שונות. לא משנה אם מדובר בקרע החילוני-חרדי, בקרע האשכנזי-מזרחי – או, איך לא, בקרע בין ימין לשמאל – אנחנו עם במלחמה ומובן כי יהיו דעות שונות על המצב הביטחוני. לא רק מובן, גם לגיטימי, שיהיו מתנגדי לחימה וכיבוש. לגיטימי לא פחות שיהיו מי שרואים לנגד עיניהם רק את ביטחונם וחושבים שהוא תלוי בלחימה.
השאלה שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו היא היכן אנחנו עוברים את הגבול בהעברת המסרים? היכן אנו פוגעים בדמוקרטיה?
ציון 16 שנים בארץ החודש הזכיר לי עד כמה אנחנו, היהודים, טובים בלהיות האויבים של עצמנו. זה החל עם סרטון של חברת נדל"ן על דיור בכרמי גת ללא מזרחים והמשיך עם סרטון של "אם תרצו" על מתנגדי מלחמה – "שתולים", משמע בוגדים. זו גזענות וזו הסתה.
אני תמיד תוהה איך ייתכן כי בחברה כה רב תרבותית הפכנו את השוני לאויב, לשכן לא רצוי, לפגם ולא ליתרון. הרי רב תרבותיות היא דבר כה יפה. גם אם בסיס האפליות טמון במדיניות של הפרד ומשול, איך קורה שאנו משתפים פעולה? הרי הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות לממשל או למשטר כלשהו הוא שהאזרחים יתאחדו. היינו צריכים להשכיל מההיסטוריה ולהבין זאת: מהפכות עושים יחד. נכון שרואים את זה יותר בהיסטוריה האזרחית ולא בסיפורי התנ"ך של העם היהודי, כי העם היהודי מעולם לא היה כה מגוון במקום אחד.
הציונות היא אהבת הארץ שלי. אני מגדירה לעצמי את הציונות שלי. הציונות שלי היא ההבנה שהעם היהודי אכן צריך מדינה, לא על חשבון הדמוקרטיה. אפשר להתווכח אם הבדואים היו כאן נוודים ולא אזרחי קבע, לומר שהם מעולם לא הקימו כאן ציוויליזציה אורבנית, אפשר להתווכח על אורח החיים בכפרים הבלתי מוכרים, אבל אי אפשר להתעלם מהקיום שלהם בתור אזרחי המדינה ומהצורך של החברה הבדואית להשתלב בחברה הישראלית.
ואם נדבר על זהות, אנו יכולים להרגיש כאן מדוכאים מעצם היותנו מזרחים, נשים, דוברי רוסית, שחורים או עניים – ולמרות הכל, יש לנו פריבילגיה שלא כל תושבי הארץ זכו לה: אנחנו יהודים, מה שהקנה לנו את מעמד הרוב, ולכן המציאות מספקת לנו יותר פריבילגיות מלערביי ישראל.
האם להכיר בזה ולשאוף לשוויון הופך אותי לעוכרת ישראל? אומרים שלערבים יש 22 מדינות, אבל ערבי זה לא לאום, ישראלי זה לאום. דווקא אלה הדוגלים בלאומנות קיצונית צריכים לדעת זאת. לטוב או לרע, כולם רוצים לאום וכדי שלפלסטינים יהיה לאום מסודר צריך הסדר מדיני.
זו נקודת המבט שלי והיא לא הופכת אותי ל"שתולה". זה רק אומר שאני אמא מודאגת לילד בן 17.5, שעומד להתגייס במדינה תחת טרור, במדינה של מלחמה, ושכולי תקווה שאחותו הקטנה תגדל למציאות אחרת . זה לא אומר שאני מבטלת את הצורך בקיומה של מדינה לעם היהודי. למשפט הזה יהיו התנגדויות מימין ומשמאל, שבו ציונות נחשבת לעתים למלה גסה – אבל אני ציונית ושוחרת שלום.