איור: טל גרנות

במרחק שעה ורבע נסיעה מתל אביב לכיוון דרום נמצא כפר אל-סרה, כפר בדואי קטן ולא מוכר. לא מוכר לא רק במובן שלא מכירים אותו, אלא בעיקר במובן שלא מכירים בו. כביש הגישה לכפר חסום ומקורצף, ומוביל לבסיס חיל האוויר "נבטים". בכפר כמה עשרות מבני בטון נמוכים שמזכירים קצת בתים בקיבוץ, מספר מבנים מאולתרים מפחונים ועץ המשמשים בעיקר לחיות המשק, מבנה יביל עם מערכת כריזה על הגג המשמש כמסגד, מגרש כדורגל קטן מאולתר וכמה ערימות אשפה. למרות שמדובר בשעת בוקר מאוחרת באמצע השבוע, בכניסה לכפר מסתובבים לא מעט ילדים.

• שאלון שחולק למילואימניקים בדרום: האם הבדואים הם מפני אשפה, גנבים, עוברי אורח או מחבלים?
• ארמון המלך וכוך הזקנה: מוחקים כפר בדואי לא מוכר, מקימים ישוב יהודי 
• עדיף לטעת עצים מאשר ליישב בדואים/ ספא אבורביעה

בסך הכל שעה ורבע נסיעה מתל אביב, כפר אל-סרה. צילומים: יובל אגסי

20 ילדי הכפר בגילאי שלוש עד חמש לא הולכים לגן. על שאר ילדי המדינה חל חוק לימוד חובה מגיל שלוש החל משנת הלימודים הקודמת. גם על ילדי אל-סרה הוא חל, אבל רק על הנייר. כמוהם יש עוד כ-5,000 ילדים, כולם ילדי הקהילה הבדואית מהכפרים הלא מוכרים שלא הולכים לגן. קשה להאמין שיש מי שרוצה למנוע מהם ללכת לגן, ובכל זאת- הילדים האלה כבר הפסידו שנת לימוד שלמה אחת, ואת הנוכחית, כאמור, הם עדיין לא התחילו.

הבעיה דווקא פשוטה – לילדי אל-סרה אין גן בכפר, ולגן הקרוב ביותר, שנמצא במרחק 12 ק"מ בכפר כסיפה, אין להם איך להגיע. הפתרון, משום מה, מורכב הרבה יותר.

בסוף אוגוסט השנה התקיימה ישיבה מיוחדת של ועדת החינוך בכנסת לקראת פתיחת שנת הלימודים. במשך שעה וחצי פירט שר החינוך נפתלי בנט את הישגי משרדו בשנה החולפת ושטח את יעדיו לשנה הקרובה. אחרי שמונים דקות בדיוק, ביקש יו"ר ועדת החינוך, חבר הכנסת יעקב מרגי, להעיר הערה: "יש סוגיה אחת שאני לא יכול לדלג עליה… זה לא היה עובר לנו בחברה הכללית, ואין סיבה שזה ימשיך לעבור בשקט. יש את הבעיה האקוטית של אותם ילדים בגיל הרך במגזר הבדואי שלא מופיעים במערכת. אסור שזה ימשך גם השנה", התריע חבר הכנסת מש"ס, "בשנה שעברה אני לא יודע איך המערכת התקיימה, איך החברה הישראלית הרשתה לזה לקרות. השנה צריך לעצור את זה ולמצוא פתרונות בהתאם". בנט השיב כי בשנה הבאה יתוקצבו 50 מיליון ש"ח לטובת הסעות תלמידים למוסדות חינוך, מה שאמור להוות פתרון לאלה שהגן רחוק מביתם. "אני גאה לעמוד בראש מערכת שדואגת לכל האוכלוסיות", אמר.

פנייה למשרד החינוך בנושא היעדר פתרון חינוכי לילדים בגילאי שלוש עד חמש בכפרים הלא מוכרים בנגב, העלתה את התשובה הלקונית הבאה: "הנושא נמצא בהליך משפטי והמשרד ימסור את התייחסותו לבימ"ש". בימים אלה נערך דיון בנושא בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בעקבות עתירה שהגישו תושבי אל-סרה. עורכת הדין מונא חדד מארגון עדאלה מייצגת את תושבי הכפר: "המדינה מסרבת בתוקף לספק גן בתוך הכפר, כי אין היתרי בניה. עם זאת, הם הסכימו להסעות". זה אמנם לקח שנה שלמה ודרש קצת עידוד מצד בית המשפט, אבל נראה שיש התקדמות לקראת פתרון. האם אפשר כבר לומר לתושבי הכפר להכין את ילדיהם לגן? לא ממש. "הפרקליטה מטעם המדינה אומרת שזה עניין מאוד חריג, כי יש הוראת חוזר מנכ"ל שאוסרת על הסעת ילדים מתחת לגיל חמש. רוצים לקבוע מתווה וקריטריונים מאוד ספציפיים כדי שלא יתחילו אנשים נוספים לדרוש הסעות גם להם".

כלומר, לפי המדינה לא ניתן לבנות גנים בישובים הלא מוכרים, כי אין היתרי בניה. גם אי אפשר להסיע את הילדים לגנים בכפרים סמוכים מוכרים כי הם צעירים מדי, ואין לכך תשתית מתאימה. לבעיה השנייה המדינה תצליח אולי למצוא פתרון, וביקשה לצורך כך עוד זמן. השופטת קבעה דיון נוסף לחודש נובמבר, ובינתיים ההורים והילדים של הכפרים הלא מוכרים ימשיכו לחכות.

מי שתהיה אחראית על יישום הפתרון – אם וכאשר יתקבלו התקציב והאישורים הנדרשים – זו המועצה האזורית אל קסום נווה מדבר, מועצה קרואה המנוהלת, רובה ככולה, על ידי יהודים. "המועצה האזורית תשמח לספק את שירות ההסעות", אומר גורם המצוי בפרטים, "יש התדיינות מול משרד החינוך, אבל בשורה עדיין אין. כמה אנחנו קרובים לבשורה? אני לא יודע". בתגובה רשמית לשאלתנו הם מסרו: "ידוע לנו כי במשרד החינוך בוחנים מתן אישור מיוחד להסעות תלמידים עד גיל 5. ברגע שיינתן האישור ויועבר התקציב הנדרש, המועצה תשמח לפעול לארגון מערך ההסעות לילדים". ראש מועצת אל קסום נווה מדבר, אגב, התפטר לפני כחודש כדי להגן על שמו הטוב בחקירת תלונה על הטרדה מינית.

"לבוא וללכת מכאן זה קריעת ים סוף". כפר אל-סרה

"אנחנו כפר קטן אבל ממזר, אנחנו תמיד בחזית"

לפי בנט ותשובת המדינה לבית המשפט, ייתכן שבאמת נמצא הפתרון, וכל שדרוש הוא מעט אורך-רוח. עליו פניו נראה אולי שמדובר בפלונטר בירוקרטי, אלא שבעומק הדברים מסתתרת בעיה בעלת מימדים מבהילים שחורגת מסוגייות חינוכיות בלבד, בעיית הכפרים הבלתי מוכרים בנגב.

עו"ד חליל אלעמור, בן 51 מאל-סרה, מוביל את המאבק למיצוי הזכויות של תושבי הכפר, והוא יוזם העתירה למימוש זכאותם של ילדיו – ונכדיו – לחינוך מגיל שלוש. "אנחנו כפר קטן אבל ממזר. אנחנו תמיד בחזית, הרמנו את הכפפה בנושא חינוך הילדים", הוא אומר. לאלעמור תואר ראשון מאוניברסיטת בן גוריון במתמטיקה ובחינוך, תואר שני, ותואר נוסף במשפטים. לכאורה, דוגמא לאפשרויות שקיימות במדינה, גם לבדואי מכפר לא מוכר. אלא שהסיפור שלו ייחודי ומאד לא מייצג, לא את הבדואים ולא את היהודים.

"גדלתי 13 שנים אצל משפחה מבאר שבע שאימצה אותי כשהייתי בן 17, משפחה יהודית אשכנזית".

למה אימצו אותך?

"ברחתי מהבית, כי רציתי מאוד ללמוד. לבוא וללכת מכאן זה קריעת ים סוף – צריך ללכת עד לכביש הראשי, שלושה קילומטרים וחצי לכל כיוון. התקבלתי לאוניברסיטה, אבל לא היה לי בית. הייתי ישן על ספסלים ברחוב. שמעתי שיש משפחה שיש להם חדר, אז הלכתי אליהם. מיד הם אמרו לי 'תביא את הדברים שלך ותישאר, זה החדר שלך'. הם היו זוג קשישים פולנים, ניצולי שואה. היה להם ילד אחד שנפטר לפני שהגעתי. הם התייחסו אלי כאל הבן שלהם, האישה הייתה מגיעה בלילה לראות שאני מכוסה, שאני ישן טוב. ישבתי בסלון אצלם, אכלתי גפילטע פיש בפסח. לא היה טעים, אבל בכל זאת אכלתי. בהמשך התחתנתי ובניתי בית כאן בכפר, אבל שמרתי איתם על קשר עד שנפטרו".

היכן לומדים הילדים שלך?

"יש לי ילד בן 8, שמשרד החינוך מסיע אותו דרך המועצה המקומית לכסייפה. כשבתי הייתה בת 4, הסענו אותה בעצמנו לגן בכסייפה, כי אני מלמד שם. אבל יש פה בכפר ילדים שצריכים ללכת לגן ולא הולכים. 22 כאלה".

חליל לוקח אותי לסיור בכפר. ברגע שאנחנו יוצאים מחצר ביתו מגיעה קבוצה של ילדים ללוות אותנו, והם ילכו אתנו לכל מקום מכאן והלאה. הגענו לגינת שעשועים מאולתרת, דשא ירוק מפלסטיק בחצר. טרקטור צעצוע ואופניים מפלסטיק מונחים על ספות קרועות. "אתה רואה, זה החצר שלהם. אין להם מקום אלה…", הוא אומר.

הילדים לא מתעניינים בגינת המשחקים, האורח שבא לכפר מעניין אותם הרבה יותר. הם מסתובבים סביבי, מחייכים, מחלקים כיפים. מתמסרים למצלמה בהנאה גלויה. אני מנסה להחליף איתם כמה מילים בצורה עילגת. לא יודע מה יותר מבאס, חוסר היכולת שלי לומר מילים בסיסיות בערבית או חוסר היכולת שלהם לדבר עברית.

"אם תסתכל שם, למשל, זה עוד כפר, אל ג'ורף, סיפור דומה. יש להם יותר מ-20 ילדים שלא הולכים לגן".

אני שואל את חליל אם אפשר לצלם את הילדים ומוציא את הטלפון הנייד. הם מבינים מיד.  נעמדים בשורה לאורך הגדר. חליל מציע לשנות את זווית הצילום בגלל השמש, הוא צודק, אומר מילה לילדים והם רצים לעבר הגדר השנייה.

הם כולם משפחה אחת?

"כן, הם אחיינים שלי כולם". חליל מתקשר לבתו לשאול אם אנחנו יכולים לבקר, ומבקש ממנה להכין את הילדה. נכנסנו לרכבו, שני ילדים נכנסו איתנו, אחד מהם לצד הנהג. חליל נזף בו אבל אני כבר התיישבתי מאחור, ונסענו לצד השני של הכפר לביתה של בתו הבכורה, שבתה הקטנה, סיראג', נכדתו של חליל, בת שלוש וחצי ולא רשומה באף גן.

היא הייתה לבושה בשמלה לבנה ונעליים ורודות, מחויכת ונבוכה. משחקת עם בת דודתה הגדולה. אנחנו כמובן מתקשים לדבר. ניסיתי לשאול אותה מה שלומה, מה היא עושה ביום יום, אם היא רוצה ללכת לגן או מבינה למה היא לא הולכת לגן. היא התביישה. אמא שלה ניסתה להסביר לה מי אני ומה אני רוצה. שיתוף הפעולה היה חלקי.

היא מרשה לי לצלם. מודעת גם היא לכוחה של המצלמה. היא ובת דודתה המשיכו לשחק מולי. למרות המבוכה הן נראות מרוצות אחת מהשנייה וגם מההתעניינות סביבן. "הילדה רוצה ללכת לבית ספר, היא מקנאה בבת הדודה שלה הגדולה ממנה שחוזרת ויודעת לדקלם שירים", מספרת אמה של סיראג', אימאן. "יש בכפר שני הורים שלוקחים את הילדים כל יום בעצמם לגן בכסייפה, כי הם מורים בבית הספר שם. ניסינו לבדוק אם אפשר להיעזר בהם, אבל הם לא תמיד חוזרים מיד אחרי הלימודים. לפעמים הם נשארים אצל המשפחה בכסייפה, זה לא עובד".

גם אם יהיו הסעות מוסדרות לגנים, זה לא פתרון שיספק את אלעמור. הוא רוצה גן בכפר. "200 הגנים שיבנו (בכפרים הלא מוכרים) יפעילו 200 גננות ו-200 סייעות. 400 משפחות בדואיות יוכלו להתפרנס בכבוד, אז למה להסיע אותם?", הוא שואל. "בכסף של ההסעות אפשר להביא לפה קרוון, והילד ילמד ליד הבית שלו. הסעה עולה 500 שקל ביום, כלומר 10,000 שקל בחודש. הגננת הכי טובה לא תקבל 10 אלף ברוטו. אז למה להסיע אותם?"

אבל המדינה לא תבנה גן בכפר של אלעמור, משום שהוא לא מוכר והקרקעות שייכות לה. בשנות השמונים נבנה בנגב בסיס נבטים של חיל האוויר, והתושבים שהיו בתחום הבסיס המתוכנן פונו. לאלעמור היה מזל: הכפר שלו לא נכלל בשטחי הבסיס שהתעתד לקום, והוא לא פונה כמו שכניו. בכלל, האינטראקציה של תושבי אל-סרה עם המדינה הייתה מינורית, עד שנת 2006.

"ב-2006 הגיעו לכאן אולי 80-90 שוטרים. שלושה רכבים בכניסה לכפר, שלושה מכיוון צפון ועוד שני רכבים בגבעה למעלה, כאילו הם רוצים לכבוש איזה יעד מבוצר. ובשטח הכפר עשרה פקחים שמסתובבים עם צווי הריסה".

מה מעמד השטח שלך?

"האדמה הזאת נרכשה על ידי סבא רבא שלי ב-1921. יש לי את הקושאן בשפה הערבית, עם חותמות של כל השייחים ועם בולים מהתקופה הבריטית. כתוב איפה האדמה מתחילה ואיפה היא נגמרת ומי מכר למי. זה לא עניין אותם".

בית המשפט דחה את טענת הבעלות של אלעמור ושל תושב כפר האחרים, ולאחר שני ערעורים נקבע סופית שאין לפנות את הכפר מכיוון שאין אינטרס ציבורי לפנותו. "מדובר בכפר שלם עתיק יומין, שנבנה לפני קום המדינה, ומאז ניצב במקומו ללא הפרעה… על מנת לעקור 350 איש מבתיהם ולהפוך אותם לחסרי בית, על האינטרס הציבורי להיות ממשי וחזק", נכתב בהחלטה.

"הרוב לא עוינים, הם מתוסכלים פשוט". חליל אלעמור בפתח ביתו

המדינה אולי לא יכולה לפנות את הכפר ולהרוס את בתיו, אבל היא בהחלט עושה כל שניתן כדי לעזור לתושבים להחליט להתפנות בעצמם מהשטח. לשם כך הוצעו מספר הצעות והסדרים, אך הם לא הבשילו מעולם למצב של פינוי בהסכמה.

"מציעים מגרש באחת העיירות – כסיפה, חורה, לקיה. 350-500 מטר רבוע. יתנו לך איזה 100 אלף שקל פיצוי על הבית שלך. זה מה שבדואי שווה", אומר אלעמור, "100 אלף שקל. עם 100 אלף שקל מה אתה בונה בדיוק?"

אז מה הפתרון מבחינתך?

"הפתרון צריך לכלול חיים כפריים. אי אפשר לקחת אנשים שחיים בכפרים 400 שנה, ולשים אותם בעיירות. לבדואים לא נותר עוד מה לתת. נתנו 95 אחוז מהנגב – זה שטחי אש, זה בסיס צה"ל, זה שמורת טבע. אנחנו 33% מתושבי הנגב, ויש לנו רק חמישה אחוז שטח. עכשיו רוצים לצמצם אותנו לשני אחוז, זה פשוט לא פייר".

ניגוד האינטרסים בין תושבי הכפר למדינה הובילו לכך שכבר שנים רבות הדיאלוג היחיד ביניהם עובר דרך בתי משפט. יש חוסר אמון מוחלט בין הצדדים, והמרחק לפתרון הוא רב. וכמו שקורה פעמים רבות, בזמן שלא מצליחים לפתור בעיות המציאות לא דורכת במקום, ובעיות אחרות הולכות ומתעצמות. כך הדבר לגבי הפערים בחינוך בין המגזר הבדואי לשאר אזרחי המדינה, שהולכים וגדלים. ילד בדואי שיגיע למוסד חינוכי בפעם הראשונה בגיל 5, יפגוש שם ילדים שזו השנה השלישית שלהם במערכת החינוך, ונקודת הפתיחה שלו תהיה בהכרח נמוכה יותר.

"לבדואים לא נותר עוד מה לתת". נכדו הקטן של אלעמור עם אחד מילדי הכפר

***

יש פה חבר'ה שעושים צבא?

"מעט מאד. אין ספק שהצבא זה תרומה לקהילה ולמדינה, אבל כשאתה רואה את היחס של המדינה להורים שלך, מה יעודד בחור צעיר להתגייס?".

היו דיווחים בתקשורת על 30 חבר'ה מהכפרים שהצטרפו לדאעש  

---

"אני יודע על ארבעה-חמישה, לא יותר, מאזור חורה. אבל הם לא מייצגים את הלוך הרוח בכפרים. הרוב לא עוינים, הם מתוסכלים פשוט. הם רוצים לחיות בישראל, טוב להם פה, אבל הטוב הזה מהול בהמון רעל. ומי שמרעיל אותו זה הממסד".

מבחינת אלעמור, מקור הבעיה בראש ובראשונה, בראש הממשלה. "תסתכל על נתניהו. הוא שקרן פתולוגי, בלי שום אידאולוגיה חיובית. רק עכשיו שחרר הצהרה שבה הוא משווה את הערבים הילידים כמונו, למתנחלים. הוא אומר: 'אתם אומרים שהמתנחלים עכבה בפני השלום. אנחנו אמרנו שהערבים עכבה לשלום?'. ואני שואל – מה הקשר? הערבים הם אזרחי המדינה. חיים פה לפניך ולפני המתנחלים. גירשת 700 אלף בני אדם ב-48, הרסת 500 ערים וכפרים. ואתה משווה אותם למתנחלים שלא קנו דבר".

"ביבי הורס כל דבר שהוא עושה. לפני שבועיים אמר משהו על הערבים, אמרתי 'וואו, הבנאדם השתנה'. הוא אמר 'אתם אזרחי המדינה. אני אוהב אתכם. אנחנו רוצים אתכם'".

נגע בך מה שהוא אמר