"קר היום", צוחק אלינו סלים אבו אלקיעאן כשאנחנו יוצאים מהמכונית הממוזגת אל 45 מעלות בצל. הבעיה היא שאין כמעט צל באום אלחיראן והשמש לוהטת לנו על הראשים. "זה לא טוב ללוחות הסולאריים", הוא מסביר. "החום גורם להם לעבוד בתפוקה נמוכה יותר. זה החשמל שלנו. לכל בית יש לו לוחות משלו. לי יש גם גנרטור ישן שקניתי מהצבא, אבל הוא כמעט לא עובד. בואו, כנסו".
באום אלחיראן אין תשתית חשמל. גם תשתית מים אין. המדינה מסרבת לחבר את הכפר, שמונה 700 נפשות, לתשתיות. עם זאת, אין מחלוקת על כך שבני הכפר יושבו במקום בכוח על פי הוראת הממשל הצבאי מ-1956. הכפר ניצב במקום כ-60 שנה. 60 שנה בלי חשמל, בלי מים, בלי ביוב, בלי כבישים או מדרכות. "בשנת 2000 קרה כאן אסון. אש פרצה באחד האוהלים ולא היו לנו מים לכבות אותה", מספר אבו אלקיעאן. "ילד בן 19, ספורטאי מצטיין, נשרף לנו מול העיניים ולא יכולנו להציל אותו".
כדי להגיע לכפר צריך לפנות מכביש 31, לרדת לוואדי בשביל עפר תלול ולעלות שוב לראש הגבעה במדרון חד. "אתה רואה את המסגד"? שואל אבו אלקיעאן ומצביע על מבנה חד קומתי קטן וצנוע, מוקף גדר רעועה. "זה המסגד היחיד שלנו, ל-700 אנשים. בסעודיה יש מסגד לכל שלוש משפחות. על המסגד שלנו יש שלושה צווי הריסה. אחד על המבנה, אחד על הרצפה ואחד על הכניסה".
שלושה צווי הריסה על מסגד אחד. צילומים: אורי פינר
לא רק על המסגד יש צו הריסה. נגד הכפר מתנהלים שני הליכים במקביל: פינוי הכפר והריסת מבנים. לאחרונה פסק בית המשפט העליון שאין מניעה לפנות את הכפר, אף שבניגוד לטענות המדינה, תושביו אינם פולשים. הם יושבו במקום בהחלטת המדינה. בתוך כך מתנהל כבר שנים הליך של הריסת בתים ומבני חקלאות בלתי חוקיים, לטענת המדינה.
על הקרקע שעליו יושב הכפר כ-60 שנה אמור לקום ישוב חדש: חירן. יש משהו מעוות בעברות השם, שמקורו בתרבות הבדואית השורשית. אום אלחיראן היא אם גורי הגמל היונקים. לגמל מקום של כבוד בתרבות הבדואית ויש לו הרבה שמות ספציפיים. שם לכל גיל, מין או אפילו תכונה. הגמל היונק הוא חואר, וברבים חיראן.
קשה למצוא זיקה בין הגמל לבין תושביו העתידיים של הכפר החדש, חברי הגרעין התורני "חירן" מהתנועה הדתית-לאומית "אור". כבר חמש שנים הם יושבים במחנה חירן הנטוש, בישוב מגודר עם שער חשמלי כבד. המקום מטופח, גינות קטנות ופרגולות מוצלות משובצות בין המבנים. יש חשמל, יש מים ויש בית כנסת מסודר. בני המקום חשדנים ומסרבים לשוחח. אסרו עליהם להתראיין והם מפנים אותי לדובר היישוב, שמואל בזק.
לצפיה בגלריית הצילומים המלאה מאום אלחיראן- הקליקו כאן
יש חשמל, יש מים ויש בית כנסת מסודר. מקום מושבם הזמני של חברי הגרעין התורני "חירן"
בשיחת טלפון עמו, בזק מסרב לדבר על אום אלחיראן, אבל מוכן לדבר על הגרעין. "באנו מכל חלקי הארץ בשם הציונות, כדי ליישב את הנגב ולהפריח אותו. אנחנו נביא שגשוג לכולם, לא רק ליהודים. יש כאן רופאים, אנשי מחשבים ובכלל אנשים איכותיים מהמרכז שרק יועילו לאזור. אנחנו לא אחראים לתכנון ולהקצאת הקרקעות. אני מאמין במוסדות המדינה שיודעים מה הם עושים. ברור שזה לא מושלם, אבל אם נחכה שהכל יהיה מושלם, שום דבר לא יזוז פה. אני לא מתנגד שתושבי אום אלחיראן ייגשו למכרז למגרשים בישוב החדש. אני לא אגיד שאני שואף לזה, אבל זו זכותם. כשפינו את גוש קטיף, מישהו שאל את המתיישבים אם הם רוצים להתפנות"?
בדרך לאוטו אני מצליח לדובב בחור שמחזיק ילד על הידיים. הוא מדבר בעילום שם, כי אסור לו להתראיין – הוא פחות מיומן מהדובר, אבל מדבר באותה רוח: "אנשי אום אלחיראן הם פולשים ושקרנים, את המבנים שבהם הם גרים הם בנו אחרי שכבר היה ברור שהולך לקום שם ישוב חדש, לא הביאו אותם לשם ב-1956. זה שקר שלהם כדי לנצל את המדינה. אני מודע לזה שחלק מהבתים שלנו יהיו על חשבון הבתים שלהם ואין לי בעיה עם זה", הוא אומר.
"למה דווקא על הכפר שלנו חייבים לבנות"? סלים אבו אלקיעאן
הסופה טרפה הכל
את הטענה שבתחילת 1998 היו במקום פחות מבנים העלה בפני בית המשפט גם מנהל מקרקעי ישראל. אלא שגם אלה וגם אלה שכחו לציין בפני בית המשפט שב-18 באוקטובר 1997 פקד אסון כבד את הכפר. סופה שנמשכה שמונה דקות הכתה בפתאומיות את הכפר והחריבה עשרות מבנים ארעיים ואוהלים. בעלי חיים מתו וגידולים הושחתו. כששככה הסערה גילו תושבי המקום שאיבדו את כל רכושם: בתיהם התפרקו, חפציהם נסחפו בגשם והושחתו במים ובבוץ, חמישים בני אדם נפצעו והגרוע מכל: שלוש ילדות נהרגו.
אחרי האסון ביקרו במקום אנשי משרד הפנים והמנהלה לקידום הבדואים והתחייבו לעזור לשקם את ההריסות. הסכום שהציעו – באחריות השר לתשתיות לאומיות אז, אריאל שרון – היה מגוחך: 300 אלף שקל, 3,000 שקל לכל צריף הרוס. "סכום שמספיק לתריס", הגדיר זאת אז אברהים אבו צביח, חבר המועצה האזורית של היישובים הבלתי מוכרים בנגב. אלא שזה לא הסתיים בכך. המנהלה דרשה מהתושבים לחכות לסקר נזקים של שמאי כדי לקבל את הכסף. רוב התושבים לא חיכו. הם היו צריכים להקים בתים כדי לגור בהם.
בתחילת 1998, אחרי האסון שמחה את הכפר מעל האדמה, היה באום אלחיראן קומץ מבנים. אלה הלכו ונבנו בקצב אטי. כל משפחה בנתה על פי יכולתה, כאשר היתה לה אפשרות כלכלית. הכפר, שהשלטונות הבטיחו לעזור בשיקומו, עדיין לא היה מוכר ועל חלק מהמבנים היו צווי הריסה. אלא שהמנהלה הבטיחה לשקם את מה שהרסה הסופה.
אבו אלקיעאן: "אחרי האסון הגיע לכאן שרון, ישב באוהל גדול עם כל המכובדים ואמר לנו שאנחנו צריכים לבנות ולחזק את כל הבתים בבטון, כדי שלא יקרה כזה אסון שוב. הוא אפילו תרם כ-20 אלף שקל מכיסו לשיקום החורבות. כל צריף שנהרס קיבל אישור לשיקום מהמנהל".
ראש המנהלה לקידום הבדואים אז, דודיק שושני, צוטט ב"הארץ" לאחר מכן שהמדינה תגדיל את סכום הסיוע למיליון שקל. אבל בעוד המנהלה מבטיחה לסייע, המשרד לתשתיות לאומיות שינה את ייעוד הקרקע של הכפר. השמועות על ישוב חדש הגיעו גם לתושבי אום אלחיראן, אבל עד 2011 המדינה הכחישה אותן.
"למה דווקא על הכפר שלנו חייבים לבנות"? שואל אבו אלקיעאן. "תסתכל על כל השטח שיש כאן, ממיתר ועד דימונה וערד, יש כל כך הרבה מקום לבנות. אפשר לבנות כאן את כל תל אביב. למה דווקא בנקודה הזאת שיש בה תושבים? ונגיד התאהבו בנקודה הזאת, למה לסלק מכאן את האנשים? כבר ב-1949 סילקו אותנו מהאדמות שלנו שנמצאות בין שובל לבית קמה. באו, הרסו אוהלים, עצרו אנשים והביאו אותנו לפה. איבדנו אלפי דונמים, עדרי כבשים ואת מעט הרכוש שהיה לנו. לא מוכנים להחכיר לנו את האדמה. למה? למה לכל המושבים בסביבה המנהל מחכיר עשרות אלפי דונמים ולנו לא? למה להכריח אותנו לגור בחורה?"
'תזיז את הכלבים האלה מפה'. דודו של סלים אבו אלקיעאן
דובר הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, ליעד אביאל, אומר שהם מיישמים את החלטות הממשלה. הממשלה החליטה על מדיניות של כינוס הפזורה הבדואית בכפרים מוכרים ולכן הרשות משקיעה בפיתוח מגרשים בכפר חורה. "אנחנו לא מתעסקים בעוולות של 60 השנה הקודמות", אומר אביאל. "הרשות קיימת ארבע שנים ומנסה לתקן את המצב הקיים. בשכונה 12 בכפר חורה יש 140 מגרשים של 700 מ"ר לתושבי אום אלחיראן. יהיו שם חשמל ומים בשפע. ברגע שתושבי אום אלחיראן יחתמו על הסכמה למעבר, ניכנס לשטח ונפתח אותו במהירות. אנחנו מודעים למצוקת הריבוי הטבעי בכפר חורה ולכן פיתחנו שתי שכונות עם מים וביוב: 14 ו-16".
קאיד אבו אלקיעאן, סגן ראש מועצת חורה, סותר את דבריו של אביאל. "שכונה 12 מיועדת לבני משפחת אלקיעאן שגרים כבר היום בחורה. אין לי אפשרות ליישב אותם בשכונות האחרות, כי שכונה 16 מיועדת למשפחות חוואג׳רה ואבו אלסעיד וכבר שיווקנו חצי ממנה. שכונות 13 ו-14 מיועדות למשפחת אבו סביט, שבינה לבין משפחת אבו אלקיעאן יש יריבות מרה והן לא יכולות לגור יחד".
לטענת קאיד אבו אלקיעאן, על כל מגרש פנוי מתמודדים כיום שלושה זכאים מהכפר. "אנחנו לא יכולים לקלוט תושבים מבחוץ בלי הרחבה של היישוב וכרגע אין תכנון כזה", הוא אומר. "אנחנו לא מוכנים להיות הסרדינים של המדינה. אין לנו התנגדות לקלוט עוד משפחות. כבר עכשיו כל תושבי אום אלחיראן מקבלים מאתנו שירותי בריאות, רווחה וחינוך. הילדים שלהם לומדים אצלנו מטרום חובה ועד י"ב, אבל אנחנו מתנגדים בתוקף לתוכניות של הרשות להסדרת ההתיישבות בתנאים הקיימים".
"המועצה לא מחליטה", אומר אביאל, "אנחנו מחליטים מי יגיע לשכונה 12, ואנחנו מייעדים אותה לתושבי אום אלחיראן". העובדה שהתושבים כלל לא מעוניינים לעבור לחורה, לא מטרידה אותו. "היתה החלטת ממשלה, היו הליכים משפטיים, היתה הכרעה של בית המשפט העליון ואום אלחיראן עומד בפני פינוי. אנחנו רשות מבצעת, לא מתווה מדיניות", הוא מדגיש.
קאיד אבו אלקיעאן לא נשאר חייב: "אנחנו מכינים עתירה לבג"ץ נגד הרשות. לא ייתכן שינחיתו עלינו החלטות מבחוץ, בלי להביא בחשבון את הצרכים שלנו. עם כל הכבוד למדיניות, יש גם תנאים פיסיים בשטח".
מגרשי הכדורגל במושבם הזמני של חברי הגרעין התורני "חירן" (למעלה) ובאום אלחיראן (למטה)
לכלבים אין תלונות
את המדיניות מתווה הממשלה ולסלים אבו אלקיעאן קשה להבין את ההיגיון שלה: "60 שנה אנחנו פה, כל השבט, ולא מקבלים כלום", הוא אומר. "לא רחוק מאתנו באו זוג יהודים, ובעזרת הממשלה הקימו בית מלון לכלבים ובית קברות לבעלי חיים. זה הגיוני?"
לשיחה מצטרף תום מהגר, דובר מרכז עדאלה: "הפנסיון הזה קם בתמיכת המדינה. לפי האתר שלהם יש להם אישורים של קק"ל, הסוכנות, משרד החקלאות, משרד הביטחון ומי לא. יש קו חשמל שמוליך רק אליהם. מאות מטרים, אם לא יותר, בזמן שהמדינה מסרבת לחבר בדואים לחשמל. יש כאן חלוקת משאבים על בסיס גזעני גרידא".
עמוס גולד, בעל הפנסיון, לא מעוניין להתראיין. הוא מפנה אותי לאתר האינטרנט שלו שם, לטענתו, אמצא את כל המידע על החווה שלו ושל זוגתו. קשה שלא להתרשם. הם מנהלים יחד בית גידול לכלבי בוקסר, פנסיון לכלבים, חוות גידול לצאן ובית קברות לחיות מחמד. ברור שבמקום הושקעו משאבים ואהבה רבים. הפער בין מראה החווה לכפר אום אלחיראן בלתי נתפס.
המסמך המלא של מרכז עדאלה בנושא אום אלחיראן
"תראה את המרחק לכביש", אומר סלים אבו אלקיעאן. "כל יום הילדים שלנו צריכים לרדת לוואדי ולעלות לכביש כדי להגיע לאוטובוס לבית הספר. זה שביל עפר, עם בורות. את המעט אספלט שיש פה הנחתי בידיים שלי. אם אני רוצה לתקן כאן משהו ומביא דחפור או טרקטור, ישר מתחילים עם צווי הריסה. חורף אחד לבן שלי היה התקף אסטמה. הוא לא היה יכול לזוז. הייתי צריך לקחת אותו על הגב עד לכביש. אתה מדמיין מה זה לסחוב בחור בן 18 בשלג למטה עד לוואדי ואז לעלות? מזל שהאחיין שלי, שהוא רופא, הגיע לטפל בו פה.
"פעם שאלו אותי למה הבדואים משתלטים על האזור, לאורך כל הכבישים. אנשים לא מבינים שהכביש זה עורק חיים. אין לנו חשמל, אין לנו מים, אין קופת חולים, אין חנויות. אם אתה לא קרוב לכביש, אין לך חיים.
"השלמנו עם הגזענות שבגללה לא מחברים אותנו לתשתיות, אבל למה לבוא, לסלק אותנו ולהרוס לנו את הבתים? עד 2013 כמעט כל הבחורים פה היו מתגייסים לצבא. אבל עכשיו כבר לא. בחור הולך לצבא, אחרי שבוע מתחרט. יש לו שני צווים ביד. ביד אחת צו גיוס וביד השנייה צו הריסה. למי אתה חושב שהוא ילך? גם אלה שעשו צבא, משפילים אותם. מגיעים למחסום, מתייחסים אליהם כמו לאויב, כמו לזבל. אחד הבנים הגיע למחסום, הראה תעודת חוגר – דרכו לו עליה. השפילו אותו. זאת האכזבה שלנו. יש כאן שתי מדינות עם שתי מערכות חוקים. מצפון לקריית גת זו מדינה אחת ומדרום לקריית גת מדינה אחרת, עולם אחר, גזענות".
אנחנו שותים תה. "זה תה ממים מינרליים", הוא מפרט. "אין לנו מי שתייה. כל יום אני קונה שתי שישיות מים. בנימין נתניהו אומר שהוא ידאג למחשב לכל ילד. אני אומר תתחיל בדלי מים לכל ילד. רצינו להתחבר לצינור מים, לא מאפשרים לנו. לפני כמה חודשים היו אצלנו ממשרד ראש הממשלה, מהמשטרה. אמרתי להם, נגיד שאנחנו מגיעים להסכם מעבר לחורה, כמו שאתם רוצים, כמה זמן ייקח לפתח את המגרשים ולבנות עד שנוכל לעבור? ארבע-חמש שנים? ומה? בזמן הזה לא נשתה מים? אתם לא מתביישים? בחמש שנים האלה הילד לא ישתה מים?
"תתחיל בדלי מים לכל ילד". שישית מים בבית משפחת אבו אלקיעאן
"אנחנו לא הולכים להילחם במדינה. אנחנו מבקשים את המינימום – את הבית. לא מעניין אותנו להניף דגלים, רק דגל אחד, דגל מדינת ישראל, כי אם נתניהו ירצה או לא, ראס בן עאנו, אנחנו צריכים לחיות יחד. אנחנו עם אחד ונגזר עלינו לחיות יחד. על השלטים שלנו יהיה רשום: 'כן לדו-קיום ולא להריסות'. זה הסמל שלי. תסתכל סביב. בנגב יש בית חולים אחד לכולם, כבישים לכולם, עבודה לכולם, אז מה? רק בית אי אפשר יחד? למה כל הגזענות הזאת"?
אני מראה לו שבמפות ישראליות הכפר שלו לא מופיע. כתוב שם "חירן – ישוב בהקמה". הוא צוחק. "זה הכל פוליטיקה. עד לפני שלוש שנים הופענו בווייז. מחקו אותנו מהווייז. אנחנו לא קיימים. תגיד, איך יכול להיות שהעם היהודי שסבל כל כך, שנישלו אותו, מעביר את כל הסבל הזה למישהו אחר"?
תור למים
כבר שנים מוביל סלים אבו אלקיעאן את המאבק המשפטי של הכפר. הוא נולד ב-1958, שנתיים לאחר שממשל הצבאי העביר את הוריו לאום אלחיראן. גילו כגיל הכפר כמעט והוא מכיר כאן את כולם. "אני עושה את זה על חשבוני ובזמני הפנוי וזאת משימה גדולה וקשה, אבל סומכים עלי ונותנים בי אמון", הוא אומר. "הרי עמדת כוח כזאת אפשר לנצל גם לרעה. יש לחצים לקבל עסקה טובה לעצמי ולהפקיר את האחרים, אבל אני בחיים לא אעשה את זה. סבא שלי היה הדוד של כולם פה. זה מאבק ארוך וקשה אבל אני לא נשבר, כי אני מאמין בדרך שלי".
חם בבית המשפחה. את המזגן צריך לכבות אחרי כמה דקות, כי המצברים לא עומדים בעומס. בכל שנה מחליף אבו אלקיעאן פעמיים את המצברים – מקור המתח לכל צורכי הבית. בחוץ הוא מראה לנו מכל מים שאליו מחובר צינור השקיה שחור שמוביל לשעון מים. זה מחובר לצינור צול וחצי שנעלם באדמה וצץ מדי פעם כדי לגלות עוד שעון מים ועוד צינור השקיה לוהט. "את הקו הזה קיבלנו מחורה", הוא מסביר. "כל אחד בתורו ממלא את המכל שליד הבית. לוקח שעתיים- שלוש למלא מיכל של שני קוב. עכשיו המסגד ממלא. יגמור המסגד, יסגור את הברז שלו ומישהו אחר ימלא. ככה כל הכפר לפי התור, מהצינור הדק הזה".
"לוקח שעתיים- שלוש למלא מיכל של שני קוב". צינור המים ממנו מקבל כל הכפר את אספקת המים שלו
אנחנו הולכים בכפר הלוהט ומגיעים לתל של בטון וברזל. "זה היה הבית של בן משפחה שלי. הוא קיבל צו הריסה והעדיף להרוס אותו בעצמו ולא לשלם למנהל. תראה, עכשיו אנחנו מבקשים מבית המשפט דחייה של צווי ההריסה. כל בית היה צריך להפקיד ערבות של 5,000 שקל. אם יחליטו להרוס, הלך הכסף. כנראה עולה הרבה הדלק לטרקטורים שלהם.
"כאן ליד, זה הבית של הדוד שלי, הוא בן מאה בערך. ב-2006 היה פה קרב על הבית. באו להרוס אותו. בית של זקן! היו פה מאות שוטרות ושוטרים. הטרקטור כבר היה עם הכף מעל הגג, אבל ח"כ טאלב א-סנע נכנס לבית מהחלון וצעירים התבצרו על הגג ולא הסכימו להתפנות עד שהגיע צו מניעה. מפקד המרחב בא אלי ואמר: 'תזיז את הכלבים האלה מפה'.
"ואתה יודע מה? לפני הדיון בבית המשפט העליון היינו בטוחים שיש לנו סיכוי, שיש לנו קצה חוט, כי השופטים לא קיבלו את טענת המדינה שאנחנו פולשים. אמרו להם שאנחנו בני רשות. ואז הם שואלים את העורך דין שלהם למה לא להקצות לנו בתים ביישוב. הוא עונה להם שהוא לא התכונן לשאלה הזאת ושבכלל המדינה רוצה שנעבור לחורה".
את פסק הדין מ-5 במאי נתנו שלושה שופטי בית המשפט העליון: אליקים רובינשטיין, ניל הנדל ודפנה ברק-ארז, שהיתה בדעת מיעוט כי יש לקבל את עתירת תושבי אום אלחיראן. קשה לא לתמוה על ההחלטה, שכן המסמך הארוך שניסח רובינשטיין מותח ביקורת על המדינה, על התנהלותה ועל שבחרה להציג את העותרים כפולשים. רובינשטיין מקבל את טענת תושבי אום אלחיראן כי אינם פולשים, אלא בני רשות, שהובאו למקום על ידי המדינה.
"אי אפשר לגרש אותנו עוד פעם". סלים אבו אלקיעאן ונכדו
עם זאת, הוא אינו נענה לעתירתם או מורה על הקצאת קרקעות בעבורם ביישוב החדש. הוא מקבל את טענת המדינה שלמרות היותם בני רשות, אין להם קניין על האדמה ולכן זכות המדינה לפנותם לשם בניית ישוב אחר. הנדל מסכים עם טיעוניו, אבל ברק-ארז חולקת עליהם עמוקות. לאורך 18 פסקאות מנוסחות בבהירות היא שוטחת את החלטתה ומסכמת:
"סוף דבר: אמנם, המבקשים אינם יכולים לקבל את מלוא הסעדים שביקשו, לאחר שלא מיצו את דרכי התקיפה של התכנון באזור. אולם, לא ניתן גם להשלים עם הפגמים שנפלו בהתנהלותן של הרשויות בכל הנוגע להחלטה על הפינוי והפיצוי הכרוך בו. אני סבורה כי צריך להיות ביטוי מעשי – להבדיל מהמלצה בלבד – לעקרונות שהתווה חברי בחוות דעתו. לכן, לו תישמע דעתי, נקבל את הערעור ונורה למדינה לשקול מחדש את הפיצוי שיוענק למבקשים במסגרת הליכי הפינוי, תוך בחינת האפשרות לשמר את זיקתם לסביבת מגוריהם".
"אנחנו קוראים את דברי השופטת ומקווים שעדיין יש לנו סיכוי לנצח", אומר דובר מרכז עדאלה, שנתנה ייצוג משפטי לתושבי הכפר לאורך כל הדרך, בעזרת עו"ד סוהאד בשארה ועו"ד חסן ג'בארין. "אבל שום דבר לא מובטח. נראה לנו שעל פינוי כפר צריך החלטה של יותר משלושה שופטים. אנחנו מאמינים שהסוגיה מספיק קשה ומורכבת כדי להצדיק הרכב מורחב".
"לפני הדיון בבית המשפט העליון היינו בטוחים שיש לנו סיכוי". מיכלית מים באום אלחיראן
בדיון שנערך אתמול בבית משפט השלום בקרית גת אמר עו"ד ג'בארין שהוא מתכנן להגיש בקשה לדיון נוסף בבית משפט העליון בהרכב מורחב, מכוח קיומה של דעת המיעוט ומעצם ההכרה של הרוב בכך שהתושבים הם בני רשות. מעבר לכך, טען, הריסת הבתים עכשיו אינה הגיונית או מעשית כי אין לתושבים היכן לגור. גם לו יקבלו את הגזרה של המעבר לחורה, עדיין אין שם תנאים לקבלם ולמעשה ייהפכו לפליטים ויצטרכו להקים מחנה פליטים.
השופט ישראל אקסלרד הציע לצדדים להסכים על איחוד הצווים, צווי ההריסה וצווי הפינוי, כך שמועד הפינוי מהכפר ומועד כניסתם לתוקף של צווי ההריסה יאוחדו. התושבים והמדינה צריכים להחליט אם לקבל את ההצעה. בתום הדיון התפזרו הצדדים ללא מגעים ראשוניים ויש להם שבועיים להגיש לבית המשפט הסכם חתום.
משמעות ההמלצה, מבחינת התושבים, היא שעד שימוצו ההליכים המשפטיים בעניין הפינוי, לא תוכל המדינה לממש את צווי ההריסה על בתיהם. מכיוון שאי אפשר לפנות את התושבים, גם אם יפסידו בהליך, ללא הקצאת בתים חלופיים, מדובר בארכה של שנים במקרה הגרוע, או בביטול צווי ההריסה – אם יצליחו להביא לדיון בהרכב מורחב בעליון וינצחו שם.
"אין לנו לאן ללכת", אומר סלים אבו אלקיעאן, כשאנחנו משקיפים על הכפר בשמש הלוהטת. "כבר גירשו אותנו פעם אחת מהאדמות שלנו ואי אפשר לגרש אותנו עוד פעם. תשמע סיפור: היתה פעם זקנה אחת שבנתה לה כוך על גבעה יפה. כוך קטן, מספיק בשביל לגור בו, לישון בלילה. יום אחד המלך עבר ליד הגבעה והחליט לבנות שם את הארמון שלו, על יד הכוך של הזקנה. באו אליו השרים שלו, אמרו לו: אדוני המלך, הארמון יפה, אבל הכוך מכער אותו. אין בעיה, אמר המלך, תורידו אותו. חיכו שהזקנה תלך לשוק והרסו אותו. חזרה הזקנה, ראתה את החורבן, הרימה עיניים לשמים ואמרה: אללה קרים, אני הלכתי לשוק ולא הייתי פה כדי להשגיח, אבל אתה, יא רבי, אתה, איפה היית?
"אתם צריכים לספר את הסיפור שלנו. לא לתת יד לגירוש הזה. זה רסאלה. אתה יודע מה זה רסאלה? שליחות".
7/6/2015
היום הגיש מרכז עדאלה עתירה לבית המשפט העליון לדיון נוסף בפסק הדין שניתן ב-5 במאי בעניין אום אלחיראן. בעתירה לדיון חוזר דורש מרכז עדאלה לראות בפסק הדין הלכה חדשה שמאפשרת, למעשה, למדינה לפנות מביתם בכל זמן נתון את רוב תושבי ישראל, מכיוון ש-93 אחוזים מהמקרקעין במדינה הם בבעלותה. התעלמות מתקופת הזמן הממושכת שבה חיו תושבי אום אלחיראן ברשות בכפר חוסמת את אפשרות ההתגוננות החוקתית שלהם. אם היתה מעוגנת בחקיקה, דינה היה להיפסל מספר החוקים בשל פגיעה בזכויות חוקתיות כגון הזכות לקניין, כבוד ושוויון באופן גורף, כך נכתב בעתירה.
בנוגע לקביעת בית המשפט שהחלטת הפינוי הגונה וסבירה משום שיש לתושבים פתרון בכפר חורה הסמוך, סותר מרכז עדאלה את הקביעה ומצטט את ראש מועצת חורה, שהצהיר שאין באפשרות המועצה להקצות מגרשים לתושבי אום אלחיראן. בעתירת מרכז עדאלה נכתב כי ״גם אם המדינה הציעה מעבר מעתיר אום אלחיראן אל רמת אביב ג׳, היא לא היתה הופכת את החלטת הפינוי להחלטה סבירה והגונה״, כשהמטרה היא הקמת ישוב חדש על חורבות ישוב קיים.
עכשיו ניתן רק לחכות ולראות מה יעלה בגורל העתירה לדיון נוסף ואם יצליחו תושבי אום-אלחיראן למנוע את הריסת כפרם ואת פינויים משם.