בסוף הסיור במוזיאון לקחו אותנו לבית החומוס והקפה של עבדאללה קסום. מסעדת "מדמס" (במצרית-קופטית: פול בבישול ארוך). החומוסייה משמשת כקפטריה של המוזיאון, אפילו שהיא מרוחקת ממנו מרחק נסיעה. על הקירות הצהבהבים תלויות עבודות של אמנים, שהן המשך התערוכה המוצגת במוזיאון. תצלומי נשים מרשימים של מיימונה פטריציה גרזי ועוד דיוקנאות של אנשים שראשם מכוסה בפחים, בדים וחפצים שונים.
"הרבה אנשים אומרים שזה יפה", אומר קסום. "יש גם כאלה שלא מבינים, אבל אף אחד לא אומר משהו נגד. שואלים אותי שאלות. התמונה של הבן אדם עם הכיסא על הראש? מישהו שאל אותי מה זה. אמרתי שהוא זכה בלוטו, בגלל זה שם כיסא על הראש, שלא יזהו אותו. נראה לי שהוא לא יבין אחרת, אז החלקתי לו".
התצוגה רחוקה מלהיות מוזיאלית או גלריסטית. תצלום ממוסגר בקפידה תלוי ליד עמדת המלצרים, שעליה מונחים פינג׳נים מחרס לקפה של סוף הארוחה, כלי אוכל וכוסות. לצדם תצלומים קטנים מההיסטוריה של סח'נין.
הקשר עם המוזיאון התחיל בביאנלה לאמנות ים-תיכונית שהגו בלו סימיון פיינרו ואביטל בר שי. הביאנלה הראשונה היתה בחיפה ואת השנייה כבר ערכו בסח'נין. הרעיון היה להציג את האמנות בתוך החיים הרגילים של העיר, בחנויות, מסעדות ועסקים מקומיים. גם אצל קסום הציגו והיתה להם חוויה מוצלחת. הרבה אנשים הגיעו לראות את היצירות וגם לאכול חומוס. עם הקמת המוזיאון חודש הקשר והמקום נהפך לקפטריה הרשמית של המוזיאון, שבה מוצגות עבודות מהתערוכה הראשית.
צילומים: יואל הרצברג
במסעדה עובדים קסום ואשתו, שאותה הכיר ביפו. בת למשפחה מעורבת, יהודייה מצד אמה. הוא נולד בסח'נין ועבר ליפו ב-1968, שם גר ועבד מאז. במשך 45 שנה הכין חומוס בתל אביב, בת ים ופתח תקווה, אבל האווירה ברחוב בשנים האחרונות הבריחה אותו לסח'נין.
ביטויי הגזענות בתל אביב הפכו את חייו בלתי נסבלים. "עברתי למרכז בגיל 17. כשבסח'נין לא היו חשמל וכבישים", הוא אומר. "לפני כמה שנים חזרתי לכאן בגלל הגזענות. היה גועל נפש. הסתכלו עלי כמו על מחבל. אני איש של שלום, חינכתי את הילדים שלי לשלום".
הנראטיב של קסום עולה בקנה אחד עם האני מאמין של פיינרו ובר שי, שהקימו את המוזיאון דווקא בסח'נין, במקום שהוא פריפריה גיאוגרפית, חברתית, לאומית ותרבותית. זה המוזיאון הראשון לאמנות עכשווית בעיר ערבית בארץ. יוזמיו מקווים שיהיה מקום לדיאלוג, דו-קיום, שלום והידברות.
התערוכה הפותחת את פעילות המוזיאון נקראת "חיוואר" (حوار) – דו-שיח. בתערוכה משתתפים אמנים מישראל, פלסטין וארצות אחרות. האוצרוּת מנסה ליצור שיח בין העבודות והדיסציפלינות. כ-200 עבודות מוצגות במוזיאון, שממומן על ידי קרנות אירופאיות, נתמך על ידי עיריית סח'נין ומתארח בבניין איגוד ערים בית נטופה – המרכז הסביבתי.
Isimisiz, עבודה של באשיר בורלאקוב, 2001
חלק מהחיים
הביקור הראשון במוזיאון מפתיע, כי הוא לא נראה כמו מוזיאון קלאסי. "לא רצינו עוד פעם קופסה לבנה", אומר פיינרו. "רצינו להנגיש את האמנות לתושבים, שלא רגילים ללכת למוזיאון". רוב העבודות מוצגות על קירות מסדרון שמקיף חצר פנימית עם באר מים. בקירות הפונים לחצר קבועים חלונות ענק מקומרים, שמכניסים אור טבעי לחלל ומשתקפים בעבודות התלויות על הקיר הנגדי. עבודות נוספות מוצגות בכיתות גישור ולימוד, מעל מדפי פח, שולחנות בית ספר או לצד לוח מחיק.
שתי עבודות שעוסקות בשמות האל, האחת בערבית והשנייה בעברית, הוצבו במסדרון מעל ארון מטבח עם כיור. בהצגה הזאת אין זילות של העבודות או רשלנות. זו בחירה מודעת עם אמירה מדויקת: האמנות היא חלק מהחיים, לא משהו שמתקיים לצדם.
"תחשוב מה המשמעות הפרקטית של מוזיאון בעבור משפחה מהפריפריה", אומרת בר שי. "מעבר לעובדה שלרוב אין בכלל מודעות לאמנות עכשווית, כי אין כמעט מוזיאונים בפריפריה, תחשוב שמשפחה מחליטה לנסוע לתל אביב או חיפה לראות אמנות. עלות הנסיעה באוטובוס, כרטיסי כניסה למוזיאון, משהו לשתות או לאכול – למשפחה קטנה של ארבע נפשות – כבר מדובר בהוצאה מינימלית של 200-300 שקל. זה לא הוגן". ואכן, חלק מההחלטה לפתוח את המוזיאון בסח'נין היתה הנגשה של האמנות לתושבי האזור, בנוסף למטרה המוצהרת לשמש גשר לדיאלוג בין עולמות.
"יש אנשים שחושבים שערבים הם חיות", אומר קסום. ״כשהם באים לפה, הם רואים שיש חיים, שיש יהודים וערבים שעובדים ביחד, במוסכים, בתעשייה, בחנויות, אז גם המוזיאון יביא את זה. באים, רואים שיש יהודים וערבים יחד, אז באים שוב ושוב. אם אנשים לא מכירים אחד את השני, לא מתארחים אחד אצל השני, יש פחד וחוסר ביטחון. אצלי תמיד היו הרבה חברים יהודים וגם ערבים, אין הבדל, לא מכוכב אחר. מסתכלים בגובה העיניים, מדברים באותה שפה ולא מרגישים נחותים. זה חברים. כשאתה מתחבר באמת זה לא בגלל המוצא או הדת, זה כי ממול יש בן אדם".
קו מנומס
אירועי הקיץ האחרון והמלחמה בעזה הביאו לדחיית הפתיחה המתוכננת של המוזיאון. כמה חודשים אחר כך נדחתה הפתיחה שוב, הפעם לאחר ששוטרים ירו למוות בצעיר בכפר כנא. אי אפשר להתעלם מהמציאות הפוליטית והחברתית – בזמנים כאלה קשה לדבר על אמנות כגשר להידברות, בייחוד כשמדובר ביוזמה של שני יהודים בעיר ערבית. לפני הקמת המוזיאון הם עשו פיילוט בדמות ביאנלה, וזה הקל על העבודה, אבל תמיד עולה השאלה לגבי עמדתם מול הקהל המקומי, כמה הבנה אמיתית יש להם לתרבות ולצרכים, כמה פטרונות, אם בכלל, יש בניסיון להביא את אמנות העולם המערבי לאוכלוסייה ערבית פלסטינית.
עבודה מתוך התערוכה במוזיאון
לזכותם של האוצרים יש לציין שאין שום דבר מתחנחן בבחירת העבודות, וגם לא מתנשא. רמת העבודות גבוהה גם בקנה מידה של תערוכה תל-אביבית, היא לא נופלת למלכודת האוריינטליזם הסנטימנטלי, אבל גם לא מנסה לזעזע ולהרגיז. פיינרו ובר שי הצליחו לשמור על קו איכותי, בלי אמנות אנטי דתית, עירום או ארוטיקה ואף ללא הצהרות גאו-פוליטיות מרחיקות לכת. הקו המנומס הזה אינו פוגע ברמת התערוכה, אלא מוכיח שאפשר להפוך אמנות גבוהה לנגישה בלי לעורר פרובוקציות.
אין זה אומר שכולם אוהבים את כל מה שהם רואים. בכניסה למוזיאון מצוייר ראש כבש פועה – יצירה של האמנית האוסטרית ברברה איישהורן. מתברר שחלק מהמבקרים המקומיים פירשו אותה כניסיון לקשור אותם לעבר חקלאי, פלאחי, מעין פחיתות כבוד. העבודות של מוחמד סעיד קאלאש, ערבסקות גיאומטריות בחיתוכי עץ מסורתיים, לעומת זאת, זוכות להצלחה רבה, גם מכיוון שהאמן הוא תושב עראבה.
ברוך שעשני ישראלי
בסוף הסיור, בחומוס של קסום, הוא מספר שבשנות השבעים יגאל אלון היה אוכל בחומוסייה שלו ברמת אביב. הם היו יושבים ומדברים על פוליטיקה. "זה היה בתקופה שבה אמרו שאין דבר כזה עם פלסטיני, שבגין אמר ׳אני פלסטיני'", הוא אומר. ״באחת השיחות אלון אמר לי שיש לו תוכנית לפתרון הסכסוך. אמרתי לו שזה לא מספיק, הפלסטינים בחיים לא יוותרו על חזרה לגבולות 1967, יהיה שלום רק אם תדברו עם הפלסטינים – לא נאצר, לא חוסיין – רק ערפאת הטרוריסט, או מנהיג פלסטיני אחר. אין מה לעשות, מדינה פלסטינית תקום, אבל לא בכוח, רק בהידברות".
"זה נכון גם לצד השני", הוא מוסיף. "אחרי מה שקרה ליהודים במלחמת העולם השנייה, אין סיכוי שיצליחו לסלק אותם מפה. זה לא הצליח ב-1948, עם כל צבאות ערב, אז מה, זה יצליח עכשיו? עם כל התמיכה שיש לישראל ועם הצבא החזק שלה? תראה איזה בלגן וזוועות הולכים היום בארצות ערב, הורגים ילדים ונשים, אין ביטחון לאף אחד. אני אומר כל בוקר 'ברוך שעשני ישראלי', עדיף לי להיות בארץ".
קסום כבר בנה גשר כשהתחתן עם אישה שאמה יהודייה, והוא מדלג ללא קושי בין הזהות הערבית לישראלית. קבוצת הילדים הרועשת שיוצאת מהמוזיאון בהמולה אוניברסלית נעצרת כשמתגלה המצלמה שלי. "סאוור, סאוור", הם מבקשים ממני לצלם אותם. אני עונה בערבית. "אנת ערבי"? שואל אחד. "לא, אנא יאהודי", אני עונה והתשובה לא מאחרת לבוא: "נחנא פלסטיניין". לפחות הזהות שלו ברורה לו. האם גם למוזיאון יש זהות ברורה? ההתחלה נראית מבטיחה.
