בארבע וחצי לפנות בוקר אין שום קרירות באוויר של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אמנם האבק שכיסה את העיר כבר שקע יום קודם, אבל החום המחניק עדיין ממלא את השעות שבין היום הראשון של השנה החדשה לבוקר שאחרי.
צפו בתיעוד המסע לחולות:
צילום, בימוי ועריכה: שירה רוטלוי
בגינת לוינסקי עומדת קבוצה קטנה של מבקשי מקלט שמשוחחים בשקט בשפה זרה. בתחנת האוטובוס ממול יושב אחר מתחת לכרזה ענקית עם הכיתוב "סיפור על אהבה וחושך". ניידת משטרה עם אורות מהבהבים עושה סיבובים במתחם, מאירה את הלילה בכחול ואדום לסירוגין ומאטה בלי לעצור, מספיק כדי לאפשר לשוטרים שבפנים לסרוק את האזור מבלי לפתוח את החלונות הסגורים של הרכב הממוזג.
"בישקלטה", קבוצת רוכבים המורכבת ממבקשי מקלט לצד ישראלים, קבעה לצאת לחולות ביום השני של ראש השנה, בחמש ורבע לפנות בוקר. התוכנית לצאת כבר בשבת נגוזה בגלל ענן החול המקומי. התוכנית המקורית כללה 20 רוכבים: 10 ישראלים ו-10 מבקשי מקלט אריתריאים, ביניהם הקפטן, פילמון. אחרי רכיבה של 170 ק"מ, הם תכננו לפגוש את מקים הקבוצה, קבדום מאודו, שקיבל זימון לחולות לשבוע שעבר.
קשיים לוגיסטיים הביאו לצמצום הקבוצה לחמישה ישראלים בלבד. הזימון של קבדום נדחה בחודש ובמקום לחכות למסע שיגיע אליו, הוא מצא את עצמו מלווה את השיירה בדרך אל הכלא שאליו הוא עתיד להיכנס. סיור מקדים.
זאת הפעולה הפומבית המשותפת הראשונה של הקבוצה. לאחרונה נאלצה המדינה לשחרר 1,200 שוהים ממתקן חולות, לאחר שבית המשפט קבע שניתן להחזיק שם את מבקשי המקלט עד שנה. בעקבות כך קיבלו 1,200 מבקשי מקלט אחרים זימונים למתקן, כדי למלא את המקומות הפנויים, ביניהם פילמון וקבדום. הרעיון לרכיבה היה של פילמון, שאמר שייכנס לחולות על אופניו, בראש מורם, כרוכב גאה.
תשעה רוכבים מאריתריאה עושים את המסע. ביום-יום הם עובדים בעבור שכר נמוך בכל עבודה אפשרית, מי במסעדה ומי בניקיון. את הכסף שהם מרוויחים הם חוסכים כדי לממש את החלום שלהם – רכיבת כביש תחרותית. אלפי דולרים הם משקיעים בחלום, לעתים הם נאלצים לעבוד שנים כדי לקנות זוג אופניים מקצועי.
במציאות נטולת ודאות, הרכיבה היא עוגן של תקווה בעבורם, דרך לנצח את הייאוש. היעד שלהם, מתקן חולות, הוא סמל לאותו ייאוש, להתעמרות השלטונות בהם. אם יצליחו לרכב כל הדרך לשם, זה יהיה לא רק הישג ספורטיבי, אלא גם אקט סימבולי.
ליטר בשעה
בין הראשונים מגיע אור דיין, רוכב מנוסה והקפטן הישראלי של הקבוצה. הוא עובר בין הרוכבים, מוודא שלכולם יש את כל הציוד ושהצמיגים מנופחים כמו שצריך. לדיין ברור שההרפתקה המסעירה הזאת היא בעצם מסע קשה בתנאי מזג אוויר לא אידיאליים, שמצריך תכנון וביצוע לפרטי פרטים.
"כל אחד שותה לפחות ליטר בשעה", מורה להם דיין. "יהיה היום חם מאוד וצריך להקפיד. אם למישהו יש בעיה בזמן הרכיבה, שיסמן ונעזור לו". בבדיקת ציוד אחרונה מתברר שאחד הרוכבים שכח את משקפי השמש בבית. הוא נשלח להביא אותם. אין אפשרות לרכב בלעדיהם.
הסודיות שבה נשמר מועד היציאה לדרך מוכיחה את עצמה. חוץ מאישה מבוגרת שנכנסת למכוניתה ונוסעת מהמקום תוך נעיצת מבטים בחברי הקבוצה, אין בגינת לוינסקי שום נוכחות של פעילים משכונות דרום תל אביב וגם לא של ארגוני סיוע לפליטים. במקום יש רק רוכבים, מארגנים ומעט סקרנים. מבקשי המקלט שעמדו קודם בצד ניגשים אל רוכבי האופניים ללחוץ ידיים ולשאול שאלות תוך כדי התארגנות ותדריכים.
שני כלי רכב בלבד מלווים את הרכיבה, ואן ליווי וחילוץ והמכונית של צוות "המקום הכי חם בגיהנום". אתנו נוסעים במושב האחורי קבדום ויקאלו – שני המנטורים, היזמים של הקבוצה. יואב וימן, מהיזמים הישראלים, מאיץ בחבורה. בחמש וחצי הרוכבים יוצאים לדרך. איחור של רבע שעה, לא משהו יוצא דופן.
המסלול המתוכנן עובר דרך צומת בית דגן, ראשון לציון, נס ציונה ורחובות. משם על כביש 40 דרך באר שבע עד לקציעות, בואך מתקן חולות.
מקטע הדרך הראשון מתחיל בחושך, אבל כבר בראשון לציון האור מתחיל לעלות. הרוכבים נוסעים במהירות קבועה של כ-35 קמ"ש דרך הרחובות הריקים, עוצרים ברמזורים האדומים ונצמדים לימין כדי לאפשר למכוניות האחדות שנוסעות בבוקר החג לעבור אותם במהירות.
מהחלון האחורי של הרכב שלנו קבדום לא מפסיק לדבר עם הרוכבים בכל עצירה או עקיפה. יש לו חיוך ענק על הפנים וניכר שהוא אוהב את הרוכבים ומתייחס אליהם כמו אל ילדיו. כשהשיירה מגיעה לשכונת מרמורק ברחובות היא מעוררת את תשומת לבם של כמה אנשים בחוץ שצועקים משפטים כועסים ולא ברורים, אלא שהרוכבים מהירים והשיירה עוברת.
אחרי עצירה בצומת ביל"ו עולים על כביש 40, כביש ראשי. הבוקר כבר עלה ומתחילה תנועה דלילה של מכוניות מהירות. הוואן נוסע מאחורי הרוכבים עם שלט צהוב גדול, שמזהיר את הנהגים מלפגוע ברוכבים. זה לא מונע ממספר לא קטן של נהגים לעקוף את השיירה במהירות תוך סיכון הרוכבים, ואף לצפור באלימות מדי פעם.
בצומת קסטינה השמש כבר מכה והחום עולה, אבל הרוכבים שומרים על קצב טוב ועדיין מפטפטים ביניהם. הרכיבה עוברת בלי תקלות מיוחדות, מלבד שניים-שלושה פנצ'רים שבהם מטפל הצוות בוואן. קבדום בכל זאת נראה מודאג, מדבר עם כל אחד מהרוכבים שממתין לחילוץ ומרגיע אותו. למעשה לא ברור את מי הוא מרגיע, כי הרוכבים נראים שלווים לגמרי לעומתו.
בקילומטר ה-60 מזהה דיין שדניאל נשרך מאחור. הוא מחליט להעלות אותו לוואן למנוחה. "כמוביל אני צריך לזהות קשיים אצל הרוכבים", אומר דיין. "ראיתי שהוא פותח פער קבוע של עשרה מטרים כבר בשלב הזה, אז הוא עלה לאוטו לחצי שעה, אכל, שתה וחזר לרכב אתנו עד הסוף. מבחינת הקבוצה הכי חשוב להגיע לחולות יחד. במקרים כאלה צריך להתגבר על האגו ולעשות את המעשה האחראי".
זיכרונות רעים מהמדבר
בצהריים הקבוצה מגיעה לבאר שבע אחרי כארבע שעות רכיבה ועוצרת להפסקה של 20 דקות לאכילה ומנוחה. חרמון, אחד הרוכבים, מדבר בטלפון. כשאנחנו שואלים אותו עם מי הוא מדבר, מתברר שאחיו נמצא בחולות ומחכה לבואו. חרמון נותן לו הוראות לארגן אנשים לקבלת פנים. גם יקאלו וקבדום מדברים בטלפון עם אנשים מחולות, מכינים אותם להגעה של הקבוצה בעוד שעתיים וחצי, הזמן הדרוש לרכיבה של 70 הק"מ הנותרים.
קבדום הנרגש עובר בין הרוכבים, מדבר אתם ומצלם אותם בכל עצירה. יקאלו נראה רגוע יותר ומדבר אתם בשקט סמכותי – זו כנראה חלוקת התפקידים הטבעית ביניהם.
מקטע הדרך האחרון מתחיל בבאר שבע ועובר בכביש מדברי צחיח. את העצים של השפלה והשדות של לכיש מחליפים נופים מאובקים צהבהבים עם צמחייה מדברית דלילה. הרוכבים חולפים על פני כפרים בדואים לא מוכרים, אסופת פחונים וצריפים רעועים, מכלאות לעזים, מכלי מים שמחליפים את החיבור למקור מים מסודר, קולטי שמש שמספקים חשמל במקום המדינה ועדרי גמלים שרועים בצד הדרך.
המדבר, מאשרים יקאלו וקבדום במושב האחורי, מעלה בהם תחושות רעות. הם נזכרים בדרך מאריתריאה לישראל, שהיתה רצופת תלאות ואף התעללות מצד המבריחים. יקאלו, מצדו, מבקש הסברים על הכפרים הלא מוכרים, מדיניות הממשלה כלפיהם ומעמדם האזרחי של הבדואים. קשה לו להבין איך אפשר להתייחס ככה לאזרחים. "גם באריתריאה האדמה היא בבעלות המדינה", מעיר יקאלו לאחר מחשבה. "אני לא מבין איך משטרים יכולים להחזיק בכל האדמות ולנשל אזרחים שגרים עליהן שנים".
כשמתקרבים לקציעות הנוף הופך שטוח ושומם. אפילו הבדואים לא חיים כאן, רק בסיסי צה"ל פזורים בין שבטה לקציעות. כל הרוכבים עדיין מחזיקים מעמד למרות החום העז והמרחק העצום. בעבור חלק מהם זו הרכיבה הראשונה למרחק של יותר מ-20 ק"מ. ב-12:45 מתגלה השלט המורה שמאלה לקציעות והדבוקה פונה לכיוון הנכון. במרחק קילומטר אחד במורד הכביש, ליד הבסיס של גבעתי, הם פונים ימינה ומתחילה תחרות עד למתקן חולות.
מה שהיה עד עכשיו מסע אופניים סולידי הופך למרוץ מהיר ומרהיב. קבדום ויקאלו מחכים לרוכבים על קו הסיום ממש ליד מתקן חולות, בקצה הכביש, עם כאפייה לבנה – דגל מאולתר לסמן את סיום המרוץ. אתם עומדים עוד כ-60 מ-1,500 דיירי המתקן. השמש באמצע השמים והחום כבד, אולי זו הסיבה למיעוט מקבלי הפנים.
בזה אחר זה עוברים הרוכבים על פניהם של יקאלו וקבדום הנרגשים ולא עוצרים, אלא ממשיכים במהירות גבוהה אל הכיכר שליד שער הכניסה למתקן, חולפים בדרכם על פני השלט המסיבי "שירות בתי הסוהר – מתקן שהייה חולות", סובבים את הכיכר, חוזרים לקו הסיום וחוזר חלילה, כמה פעמים, כאילו לא רוצים לסיים את המסע.
לבסוף הם נעמדים לתמונת סיום כשברקע השלט ושלושה תרנים עם שני דגלי שירות בתי הסוהר בצדדים ודגל הלאום במרכז. מקבלי הפנים עומדים מולם בחצי גורן ומצלמים את האירוע יוצא הדופן. קבדום עומד אתם, לוחץ ידיים, מחייך ומסביר. מכירים אותו, הוא המוציא לאור של העיתון היחיד לקהילה האריתריאית בישראל.
בין לבין הוא מצלם את החבורה שמולו, עד שהוא, יואב ויקאלו נקראים להצטרף לתמונה קבוצתית. יקאלו מסביר לקהל את הרעיון שמאחורי הקבוצה, מספר על ההחלטה לרכב לחולות וכי קבדום והקפטן פילמון אמורים להתייצב במתקן בתוך חודש. אחרי מחיאות הכפיים מצטרפים כולם אל הקבוצה לתמונה קבוצתית מורחבת, מתחבקים, לוחצים ידיים ומצטלמים עם הרוכבים.
מפגן כוח
השומרים של המתקן מסתכלים מרחוק אבל לא מתערבים. הם גם לא מנסים למנוע מאתנו לצלם את ההתרחשויות, למרות חששותינו. ברור לכולם שהרכיבה לכאן היא מפגן של כוח ודבקות במטרה. הידיעה הזו מרגשת את מי שהשתתף במסע וגם את השוהים במתקן. אחד-אחד הם ניגשים להחליף מלה, להגיד תודה ולהצטלם סלפי עם הרוכבים או עם קבדום ויקאלו.
אריתריאים לא מגיעים לכאן לעתים קרובות ללא זימון של שלטונות ההגירה. עצם הגעת הקבוצה האריתריאית מפיחה רוח של גאווה ותקווה בין השוהים. "זה חשוב לי מאוד", אומר אחד מהם. "תודה רבה לכולכם. לכל מי שמעורב בזה".
"הפיניש היה קשה", אומר דיין. "עד באר שבע אכלנו את הכביש בקלות, זה כמו אימון שבת סטנדרטי של 100 ק"מ. אפילו הרוכבים הפחות מנוסים עשו את זה בקלות, אבל כל המקטע הדרומי היה קשה מאוד. היה חם ולא היו מקומות מוצלים למנוחה, אפילו מפרצי חניה אין בדרך, הקפדתי אתם על שתייה, אבל נאלצנו לעצור למילוי מים על הכביש כשהחבר'ה הולכים בסיבובים, רק כדי שתהיה זרימה של אוויר על הגוף.
"אני מופתע לטובה, כי הייתי בטוח שינשרו לפחות שני רוכבים בדרך וכולם סיימו את המסלול בתנאים קשים. מבין האריתריאים רק פילמון ואוקביט הם רוכבים מקצוענים. הם התאמנו בצורה מסודרת באריתריאה, אימוני רכיבה של 180 ק"מ, אבל לרוב זה היה המסע הכי ארוך שעשו אי פעם. בכל זאת כולם כאן.
"קשה להאמין שאנחנו רואים את הכלא הזה, את המתקן המזעזע הזה, ופתאום יוצאים אלינו בצורה ספונטנית כל הכלואים ובאים לראות אותנו להתחבק ולדבר אתנו. זה היה מרגש, כי הבנתי שפתאום הם רואים שיש ישראלים שאכפת להם מהם, שמוכנים לרכב 170 ק"מ אליהם עם רוכבים אריתריאים, שרואים בהם ספורטאים ולא עבריינים או גנבי אופניים.
"זה משהו חזק בשבילם – לראות קבוצת רוכבים אריתריאים שמרימה את הראש בגאווה ומתגברת על כל הקשיים כדי להגיע דווקא לפה. כשיקאלו נאם, ראיתי איך הם מקשיבים לו. לא הבנתי מלה, אבל אני בטוח שכל משפט היה במקום.
"אנחנו כרוכבים ישראלים רגילים לעבוד בתנאים מסודרים. אנחנו מתאמנים בצורה מסודרת כבר שנים, רגילים שבסוף רכיבה כזו מקבלים אותנו עם סככות צל ענקיות, עם פינוקים ואנשים שמטפלים בנו. והנה אנחנו מגיעים למקום החשוף והלוהט הזה, שהוא באמת המקום הכי חם בגיהנום, כמו שאמר מישהו אצלנו. אין איפה להסתתר מהשמש ובכל זאת אנשים עומדים שעות יחד, אחרי הרכיבה, עם החבר'ה שכלואים פה. רואים את האושר וההתרגשות".
מתחת לסככה מוגשת לרוכבים ארוחה שהכינו חברים ובני משפחה של המארגנים הישראלים. אלה הגיעו לכאן עם כלי רכב כדי להסיע את הרוכבים הביתה, עם אופניהם קשורים מאחור.
תוך כדי אכילה כבר מתחילים דיבורים על הפעולה הבאה, על המרוץ הבא. בסוכות מתכוונת הקבוצה לרכב במסלול הארוך בסובב תל אביב, כקבוצה עם מדים. היעד הבא הוא השתתפות במרוץ פתיחת העונה של איגוד האופניים הישראלי.
קרוב לוודאי שכניסתם לחולות של קבדום ופילמון תשפיע על הקבוצה ועל התנהלותה, אבל ברור לכולם שהקבוצה צריכה להמשיך להגשים את הייעוד שלה ולא להיכנע לקשיים שמערימים השלטונות.
בדרך חזרה קבדום המותש נרדם לרגע. מתברר שהוא לא הצליח להירדם בלילה הקודם מהתרגשות ודאגות. עכשיו, כשהמסע עבר בשלום, הוא יכול להתפנות לדאגות אישיות: הזימון שלו למתקן, מה יעשה שם, איך יוציא לאור את העיתון שלו ואיך ימשיך לנהל את הקבוצה מרחוק, קבוצה נטולת קפטן, שיהיה אתו בחולות.