״ההסתכלות הדתית-ישראלית-ציונית-גזענית על אתיופים לא מקבלת אתיופי בלי כיפה, תפילין וצה"ל. אתיופי עם כיפה או אתיופי חייל – זה אתיופי שסביר שיקבל יחס טוב יותר. זה חלק מהבעיה של להיות מסומן תמידית. אתה מבזבז זמן בלרצות את ההגמון. אני לא מאשים אותם, את העולים, הם נעזרים בכל כלי שיקדם את עלייתם הצודקת ארצה.
"זו אותה סיבה שילדים לעולים מאתיופיה מוסללים למסגרות דתיות, ונמנעת מהם הזכות לבחור מסגרת בית ספרית. כבר ככה הגירה היא טראומה נוראית. תוסיף לה פקפוק בשייכות שלך למקום בגלל המראה שלך, בגלל אי ידיעת העברית ואי הכרת הפרקטיקות הדתיות הנורמטיביות של ישראל, וקיבלת נוסחה מושלמת לפגיעה בדימוי ובערך העצמי״.
- הערים הסגורות לאתיופים – יואל הרצברג
- אבי בכה על רצפת האמבטיה וביקש "הביתה"
- אולי הגיע הזמן להפסיק להתגייס – אפרת ירדאי
את הדברים האלה אמר לי השבוע ע׳, פעיל בולט בקהילת יוצאי אתיופיה, כשהוא מביט בכרזה שהוציא מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה. בכרזה מצולם קובי קיברטו עזרא, חייל ממוצא אתיופי שעלה לארץ עם הוריו ושתי אחיותיו ב-2004, אבל חמישה מאחיו נשארו מאחור והמדינה מסרבת להעלותם. את כל זה, אתם לא אמורים לדעת.
עזרא מצולם ללא ציון שמו או סיפורו, במדים, עטוף טלית ותפילין, על רקע הכותל המערבי, מתנשא מעל גרפיקה בכחול-לבן גלי, ולצידו הכיתוב ״אמא, עכשיו זה אפשרי. מתראים בע״ה בקרוב״. אלמוניותו של המצולם, יחד עם הכיתוב שאינו מתייחס לסיפורו האישי, מחזקים את הרושם שהוא נמצא שם כדמות סימבולית ייצוגית, "העולה האתיופי" האולטימטיבי, גיבורה האנונימי של הכרזה שחוגגת את החלטת הממשלה להוציא לדרך את העלאת שארית יהודי אתיופיה.
הסלקטורים של המדינה
ההחלטה הזו לא באה בקלות. לפני מספר חודשים הודיעה הממשלה שהעלאת 9,000 שארית יהודי אתיופיה שנמצאים באתיופיה לא תצא אל הפועל, "בגלל קשיים תקציביים". זה יעלה מיליארדים, טענו בממשלה, והקפיאו את התכנית. המחאה שנשמעה בעקבות ההכרזה לא הצליחה להביא יותר מאלפים ספורים של יוצאי אתיופיה לתהלוכה בירושלים ב-20 במרץ השנה. עליית המדרגה במחאה חלה רק כאשר חברי הכנסת דוד אמסלם ואברהם נגוסה (ליכוד) מן הקואליציה החליטו להחרים את ישיבות המליאה וההצבעות בכנסת עד לביטול ההקפאה. בקואליצה צרה של 61 חברי כנסת זה היה רק עניין של זמן עד שהקואליציה תתחיל להפסיד בהצבעות ולנתניהו לא היתה ברירה אלא להיכנע לשני חברי מפלגתו ולהכריז שכבר השנה יועלו 1,300 עולים מכלל אלה המחכים לתורם.
דוד אמסלם ואברהם נגוסה. צילומים: אתר הכנסת
המחיר האישי שדרש נתניהו מאמסלם ונגוסה הוא איסור להגיש הצעות חוק או לנאום במליאת הכנסת במושב הקיץ. אתר וואלה, המזוהה עם ראש הממשלה ומשמש לא אחת כאתר מטעם, סימן את השניים כעושי צרות, ואף מנהל קמפיין דה–לגיטימציה למאבקם, בנסיון לצייר אותו כמונע משיקולים פוליטיים אישיים ולא כמאבק חברתי לטובת קהילת יוצאי אתיופיה.
אחד המתנגדים הקולניים לעלייה הוא מרכז ליב״ה, ארגון שרואה ברפורמים אויב, מתנגד לתפילת נשים בכותל וטוען בנחרצות ששארית יהודי אתיופיה אינם יהודים ואינם זכאים לעלות לארץ. טיעונים לשלילת יהדותם העלה ב-30 במרץ הרב דרור אריה בראיון ברדיו ללא הפסקה. לדבריו, מדובר באזרחי העולם השלישי שרוצים להגיע לארץ כי היא מערבית. אבי יאלו מהפורום למאבק בגזענות עלה לשידור אחריו והגיב: ״מדינת ישראל מעולם לא רצתה פה שחורים יהודים במרחבה הלבן״.
[heart]
בקרב הישראלים הוותיקים יש תמיכה קטנה מאד במאבק הזה, ואפילו בקרב חלק מיוצאי אתיופיה קיימת התנגדות אליו. למרות הניסיון להוציא את המילה מהלקסיקון, עדיין נשמעים קולות הטוענים ששארית יהודי אתיופיה הם בכלל לא יהודים ומכנים אותם בכינוי הגנאי מימי ראשית העלייה, "פלאשמורה". כאן נכנס מטה המאבק להעלאת שארית יהודי אתיופיה, שהבין שעל מנת להשפיע על החלטות הממשלה צריך לרכז מאמצי הסברה שמיועדים לגייס את דעת הקהל הישראלי. נגוסה ואמסלם, לצד רויטל סוויד (מחנ"צ) מהאופוזיציה הם דמויות בולטות שמשפיעות על המהלכים, אבל ברור לכולם שכדי שיצליח, למאבק אסור להצטייר כמאבק פוליטי, אלא כמאבק אזרחי חברתי, שנוגע לכלל הציבור היהודי בארץ.
ניסיתי להבין מה חושב יאלו, לוחם זכויות חסר פשרות, על כך שהפנייה לציבור הותיק והלבן לתמיכה במאבק כרוכה בהצגת יוצאי אתיופיה כחיילים, דתיים, על רקע לאומי. התשובה, כמו המציאות שהיא מתמודדת איתה, מורכבת. ״זה עניין טקטי, ואני לגמרי מבין את זה״, אומר יאלו, ״אבל, וזה אבל גדול, החיפוש אחר צידוק להיותך מי שאתה, יהודי, הוא פשוט תבוסתני ועלוב כאחד. האם המדים או הטלית נותנים את הצידוק? לא. ממש לא. לא ראיתי שום עולה, מכל מדינה אחרת, שנדרש להיות חייל יותר נאמן ורב יותר צדיק מאלה ששולטים על מערכות הסלקציה. התמונה מעידה, יותר מכל, על חולשה וחוסר ביטחון. זה מקומם אותי. נמאס לי מההתרפסות הזו כלפי הממסד והציבור הלבן בישראל. אנחנו לא חייבים להוכיח שום דבר.
[/heart]
"הדרך לזכות באהדה ציבורית עוברת דרך מדי צה"ל ותפילין תוצרת פולין". אבי יאלו
"עם זאת, מטה המאבק פועל, מבחינתו, בשכל. הדרך לזכות באהדה ציבורית עוברת דרך מדי צה"ל ותפילין תוצרת פולין. זה לגמרי מובן. הבעיה שגורמת לי להתקומם היא הידיעה שנדרשת מאיתנו חובת הוכחה להיותנו מי שאנחנו מעבר לכל מידה. אני, בניגוד למטה המאבק, היית פועל אחרת. הייתי מעלה על המוקד את התפיסה הגזענית של מדינת ישראל כלפי יהודי אתיופיה, כי לאמיתו של דבר, לא המדים ולא התפילין הביאו להחלטה להעלות 1,300 עולים, אלא אילוצי קואליציה.
״אני לגמרי מבין את החשש של משפחות העולים והניסיון לגבש דעת קהל חיובית. אני מאוד אשמח שאחי יעלו ארצה כמה שיותר מהר. השימוש בסמלים האלה נועדו כדי להכשיר את דעת הקהל הישראלי לעלייה שהיא במחלוקת של דת וזכאות עלייה. לדעתי, כאשר המדינה מנהלת תעמולה נגד העלייה הזו, כל האמצעים, גם אלה הציניים, כשרים. טקטית אני מבין, עקרונית ממש לא. צריך ללכת על הראש של ביבי ויתר המדושנים הפריבילגים שהפכו להיות הסלקטורים של באי המדינה הזו״.
יצחק מולה, יו"ר מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה, אומר שהוא מקבל את הביקורת על השימוש בדמות חייל, אבל מבקש להסביר לא רק את הטקטיקה, אלא גם את המודעות העצמית שהיא טומנת בחובה: ״דמות החייל היא קונסנזואלית בחברה הישראלית בכלל ובקהילת יוצאי אתיופיה בפרט. החיילים נתפסים כ'ילדים של כולנו' ומייצגים עבור כלל החברה הישראלית ערכים שרוב העם מזדהה איתם. זוהי דמות טובה להוביל מאבק קשה. אנחנו לא עושים את הקמפיין על גב החיילים ועל חשבונם. זהו רק חלק קטן ממאבק אזרחי מורכב ורחב מאד, בתקשורת, בעבודה פרלמנטרית ובחינוך.
"סיבה נוספת לשימוש בחייל בכרזה היא כדי להראות לציבור הישראלי הוותיק את האבסורד הקיומי שלנו: יש כאן חיילים שנותנים את נפשם ומשרתים נאמנה את המדינה ואת העם. המדינה וצה"ל עושים שימוש ציני בחיילים בכדי להציג את ישראל כמדינה לא גזענית בפרסומים שלהם, בזמן שהחיילים האלה קרועים ממשפחותיהם, שמחכות שנים לעלות לארץ ולהתאחד איתם והממשלה מתעלמת מכך.
״המאבק שלנו הוא מאבק ארוך ואני לא מאמין שהוא יסתיים בתום חמש השנים שהוקצבו לסיום העלאת שארית ביתא ישראל. זהו מאבק רגשי מעבר למאבק הטקטי, בו אנחנו מוצאים את עצמנו נאלצים להסביר ולשכנע שהוא מוצדק. אנחנו עומדים מול ציבור ישראלי ותיק, מול מוסדות השלטון ומול התקשורת הממוסדת ומנהלים מאבק על התודעה שמקומנו כאן. זה משהו שאף עלייה לא היתה צריכה לעבור, אף פעם. אז אם חייל שומר מצוות על רקע הכותל מצליח להזיז משהו בתפיסה, אנחנו לא נהסס להשתמש בזה, במיוחד עקב העובדה שזו המציאות, זאת אמת, אנחנו לא מוכרים כאן שקר, אלא מראים פן שמדבר בייחוד לציבור הישראלי הותיק ולעולים מאתיופיה״.
רק ככה מקבלים אותנו
״הכי מקוממת אותי התגייסות המימסד הדתי באמצעות ארגונים מטעם, כמו מרכז ליב״ה, כדי לסכל את החלטות הממשלה ולהכפיש את העלייה האחרונה״, אומר שרון (שם בדוי. השם המלא שמור במערכת. י״ה), פעיל חברתי בקהילה. ״הרב דרור אריה הוא גזען שמקבל משכורת מהמדינה והאבסורד זה שנציגי הארגון הזה מנהלים תנועות תורניות ובתי ספר בחינוך הממלכתי דתי. הרי לאן יגיעו העולים החדשים? לבתי ספר של הציונות הדתית הזו, הם מוסללים לשם איך שהם מגיעים לארץ, במדיניות מוצהרת של הממשלה. שים לב לתפקידיהם של פעילי מרכז ליב״ה, כולם אנשי חינוך מטעם המדינה, מהזרם הדתי.
״אני מאמין שהיחס והכבוד לאדם הם הערכים החשובים שמאפשרים את קיומה של חברה תקינה, בה כל פרט חי את חייו לפי בחירתו. אבל כידוע בישראל זה לא המצב הקיים. יש הצרה של הזכויות והחירויות הבסיסיות של אוכלוסיות מוחלשות ולכן אני לא מתפלא על השימוש בסמלים צבאיים או לאומיים, שמעוררים איזשהו רגש כוזב של אחדות וגורל משותף. כל עניין השירות הצבאי הוא לא רלוונטי. למה, הוא רלוונטי כשמדובר בפריבילגים מרמת אביב?״
חן אסממאו עלתה מאתיופיה כשהיתה בת חמש, והיא נאבקת להעלאת סבתה משם. אסממאו השתחררה זה עתה מצה״ל, והיא פעילה בולטת במאבק להעלאת שארית יהודי אתיופיה. היא דווקא אוהבת את הכרזה. היא משוכנעת שככה מושכים תשומת לב. ״רק ככה מקבלים אותנו״, היא אומרת. ״ברור שאני חושבת שמגיע לנו להיות אזרחים פשוטים כמו כולם, אבל אף אחד לא מקבל אותנו ככה כי הממשלה עצמה גזענית. זה לא היחס לאמריקאים או לרוסים כי הם עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני וצבע עור לבן. השחור הוא נחות ושחור צריך להוכיח את עצמו.
״נכון שלא צריך לשתף פעולה עם התפיסות האלה. אנחנו כל הזמן צריכים להוכיח את עצמנו את הזהות שלנו וזה מבאס אותי, אבל אם נתחיל לשחק עם אגו לא נגיע לשום מקום. בראש ובראשונה המשפחות שם הכי חשובות כרגע, אחרי זה אני אבוא ואלחם על מה שמגיע לנו. הממשלה נותנת לי להרגיש שונה, כי אני לא בצבע הנכון או לא נולדתי למשפחה הנכונה ואני אלחם על זה אבל אני חייבת שסבתא תגיע לפה כי היא לא יכולה להמשיך להמתין. רק ככה אנחנו מוכיחים את עצמנו אל מול המדינה! הם מחפשים הוכחות. רק ככה הם מקשיבים לכאבנו, וזה אם בכלל. אם אני אשים תמונה של האחיינים שלי נראה לך שמישהו יספור אותי במדינה הזו?
יצחק מולה (ראשון משמאל) וחן אסממאו (רביעית משמאל) בתהלוכת המחאה בירושלים
״אנחנו נאבקים שלוש שנים. אתה יודע כמה עברנו במשך השלוש שנים האלה? הממשלה משחקת לנו ברגשות, פקידים כאלה ואחרים שלא מוכנים שנתאחד עם היקרים לנו. לכן התמונה של קובי קיברטו עזרא נוגעת בכולם, כי הנה הוא שוב צריך להוכיח את עצמו למרות שבקרב או במלחמה הוא יזרוק את עצמו ראשון כדי להציל את החברים שלו ולהגן על המדינה בגופו״.
״זה מרתיח אותי״, אומר אורי פרדניק, ממייסדי מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה, כיום יועץ לח"כ נגוסה. ״הטענות הן לא לקהילת יוצאי אתיופיה, אלא לחברה הישראלית, לממשל ולתקשורת הישראלית. אף עם לא היה צריך את כל התחפושות האלה כדי שיצדיקו את העלייה שלו. הטענות הן לחברה שמנסה להציג את יוצאי אתיופיה כפרימיטיבים וצריך לקנות את ליבה עם סמלי סטטוס צבריים אשכנזיים.
״ארגאווי טספה הוא מקרה בוחן מצוין. כשהיה חייל הוא זכה לכתבה כל חודש. עכשיו שהוא השתחרר – נאדה. למרות כל ההבטחות והכתבות אחותו עדיין שם. זו אכזריות. אני לא חושב שצריך לבקר את הקמפיין עצמו, אבל הקמפיין הוא דוגמא מצויינת לכך שהמימסד, הציבור והתקשורת אוהבים את העלייה מאתיופיה רק בהקשרי צבא. המצב הזה עקום, אבל אם המטרה היא להביא את מי ששם לישראל, אז אלה אמצעים כשרים לקידום המטרה, מה עוד שזו כן אוכלוסיה מתגייסת, שלא מעט מחבריה שומרי מצוות."
"עכשיו שהוא השתחרר – נאדה". ארגאווי טספה לבוש במדי צה"ל
התפללתם להגיע לכאן? יש מחיר
מ׳, איש תקשורת ממוצא אתיופי, רואה את הדברים בצורה חמורה עוד יותר: ״השיח הבולט ביחס להתנגדות לעלייה הזו, שהוא קונצנזוס מהרב דרור אריה עד בן דרור ימיני, שהעלייה הזו היא הגירה מהסוג שמבקש לברוח מאתיופיה ולחיות בישראל המפותחת עאלק, תסמונת הוילה בג׳ונגל. לעומתם, מטה המאבק מנסה להציג את העולים כציונים פטריוטים שמבקשים לעלות מתוך נרטיב ציוני וכו׳, כלומר שערכים ציונים הם אלו שמניעים אותם לעלות, ולא הבטחה למקום טוב יותר. תבין, מדובר בקבוצה שקיבלה וואחד חינוך יהודי, אבל בסוף כדי להיות אזרח בישראל יש מדרג: או להיות יהודי, או להיות לבן. אם אתה לבן, אתה לא צריך להוכיח דתיות. זאת גזרה, הצבת תנאים חברתיים, לזכות קיום כאן.
״השיח הישראלי היום ביחס לאתיופים הוא שיח של הצלה. כלומר, אנשים לא משתחררים מתפיסת העולה הנצחי, שנגאל מאדמות אפריקה. לכן הזהות הישראלית שלו עומדת במבחן תמיד. מישהי שיתפה כתבה של נועה (בורשטיין-חדד. י״ה) על המאבק. מה היא כתבה? ׳נועה ממשיכה ללוות את המסע של יוצאי אתיופיה לתוך החברה הישראלית׳. קודם כל – מסע. זה טרמינולוגיה ציונית שאוהבת לחבר את האתיופים למסעות. זה כמעט פטיש ישראלי. שנית, המאבק הוא על החיים של אנשים, הוא מאבק הישרדותי. הוא לא מבקש להתקבל לחברה הישראלית, הוא מבקש לחיות. אשכרה לחיות בו. אבל עדיין השיח מנסה לדבר על מאמץ להתקבל לחברה, כאילו אנחנו לא פה מאה שנה״.
נועה בורשטיין – חדד, כתבת "המקום", קושרת בין תפיסת העלייה מאתיופיה לתפיסה של העליות המזרחיות: ״יש שני נרטיבים של עלייה: האחד זה יישוב הארץ, חלוציות וציונות חילונית (אירופה) והשני הוא, לחזור למקום אליו התפללנו 2000 שנות (מזרחים-אתיופים). מעל שניהם כמובן מרחף מנוע – עלייה של ביטחון (לחיות עם יהודים ולא לפחד מאנטישמיות) וזה מנוע שהולך ותופס צורות אחרות, עם כל מה שקורה באירופה היום.
״מבחינתי ובעיני, כל העליות שוות בערכן ובמה שהן מביאות לישראל. מה שעצוב הוא שהנרטיב שממנו אתה מגיע לכאן הופך להיות חלק מהמשא ומתן שלך כעולה ואז, אם הגעת ממקום "אלטרואיסטי",של 'להצמיח את הארץ', לא תוותר בקלות על מה שמגיע לך, וכך תקבל אדמה או בית בקיבוץ, כי גם עליך לא יוותרו בקלות. אם הגעת ממקום של 'לכאן התפללנו', כמו סבתא שלי, אתה תוותר על הכל רק כדי להיות כאן על האדמה הזו, תגור באוהל במעברה של יבנה עד שתגיע לדירת שיכון של שלושה חדרים ל-8 ילדים שלא ראו ברז מקלחת מימיהם (למרות שאת בעצמך, עם בן זוגך באת מעיירה טוניסאית מפותחת עם ברזים ושקעים ותרבות ולמידה והיית באוניברסיטה והכל). תוותרי על הכל.
״כך שבעצם, הכרזה הזו חושפת שהמנוע האמיתי והכן של יוצאי אתיופיה לעלייה לכאן הוא התפילה שהם נשאו, הרצון להתפלל פה, לחיות פה בארץ האבות והתקוות וכו', מה ששם אותם בעמדת נחיתות מול החברה הישראלית כשהם יבואו לכאן לחתום את ה"חוזה" (הדמיוני כמובן) בין החברה לבינם. הם ישוכנו במקומות שאנחנו יודעים שהם משוכנים בהם, יקבלו את היחס שאנחנו יודעים שמייחסים להם, כשבעצם, אתה ואני וגם הם יודעים שהתרומה שלהם לחברה ולמדינה לא נופלת מתרומתה של כל עלייה אחרת״.
ומ' נזכר, רגע לפני סיום השיחה, בצעדת המחאה הגדולה שהיתה בתל אביב לפני שנה: ״היה רגע מדהים במחאה, שאני לא זוכר איפה שודר. אחד הכתבים שאל ילד אתיופי: ׳אתה מרגיש שקשה לך להשתלב בחברה הישראלית?׳ והילד אמר: ׳אני לא צריך להשתלב בחברה הישראלית. נולדתי פה. אני החברה הישראלית׳.