"עזוב אותך ממה שכתבו. אם אתה רוצה לדעת מה קרה, אני אספר לך", אומר לי בטלפון גיא סיטקילוב, החייל שנדקר באשקלון ב-7 בפברואר השנה. "לא ישבתי על ספסל. עמדתי בתחנה וממש באתי לעלות לאוטובוס שהגיע. פתאום הרגשתי מכה חזקה מאחורה, כמו אגרוף. הסתובבתי ואני רואה אחד עם סכין מונפת מולי והוא דוקר שוב. נתתי לו אגרוף בלי לחשוב והסכין עפה לו והוא התחיל לברוח. הנשק שלי החליק לי מהכתף כי הוא היה בתלה צוואר, והתחלתי לרדוף אחריו. אבל אחרי כמה מטרים הבנתי שנדקרתי וחזרתי לאותה נקודה, התיישבתי על הספסל והורדתי בגדים כדי לחסום את הדם. מזל שהוא פספס ופגע רק בבית השחי".
סיטקילוב, בוגר מסלול מסייעת בחיל השריון, מדבר בשקט ובבגרות. "ואז ניגש אלי סמל ראשון שהיה שם וביקש ממני מחסנית. נתתי לו והוא התחיל לרדוף אחרי הדוקר. אחרי זה לקחו אותי לבית חולים, שם הייתי מאושפז יום וחצי. בהתחלה הייתי באותו חדר עם הדוקר. אני והוא שכבנו אחד ליד השני. אין לי מושג מה קרה אתו אחר כך ומתי הוא מת. אני כבר חזרתי ליחידה ומרגיש טוב, אבל המשפחה שלי לקחה את זה ממש קשה וגם אני נזהר יותר כשאני על מדים. וואלה, לא האמנתי שכזה דבר יכול לקרות באשקלון, זה מקרה ממש חריג. אמרו לי שזה היה בהשראת דאע״ש, אבל אני חושב שזה מעשה של משוגע, בטח לא מאפיין את כולם (מבקשי המקלט. י״ה)".
"כאמל היה מוסלמי אדוק"
אירוע הדקירה באשקלון הוא אכן "ממש חריג", כדברי החייל שנדקר. זוהי הפעם הראשונה שבה מבקש מקלט מעורב נחשד במעורבות בטרור. שלא כמו בפיגועים אחרים, הסכין שבה בוצעה הדקירה לא נחשפה לעיניי הציבור מיד לאחר האירוע, כמקובל במקרים דומים. על חקירת האירוע הוטלו מגבלות צנזורה ופרסום יוצאות דופן.
על פי הודעת השב״כ והמשטרה, מי שדקר את סיטקילוב הוא כאמל חסן, מבקש מקלט סודני שהתגורר באשקלון. על פי דיווחו הראשוני של סנ״צ שמעון פורטל, מפקד תחנת אשקלון, המשטרה הגיעה לזירת האירוע עם סיומו, לאחר שהחשוד נורה על ידי חייל שהיה באזור. החשוד נפצע מהיריות באורח קשה והובל לבית החולים ברזילי, שם מת כתוצאה מפצעיו.
בהודעתו אומר סנ״צ פורטל: "…אנחנו מתחקור ראשוני מבינים שבחור דוקר חייל שנמצא בתחנת הסעה… חייל ושני אזרחים מבצעים מרדף אחרי הדוקר… שבסיומו החייל מבצע ירי ומנטרל את הדוקר. אנחנו באותו שלב כבר מגיעים לזירה… ותופסים שליטה על הדוקר. החייל שמנטרל את הדוקר נמצא באוטובוס, הוא רואה חלק מהאירוע, רואה את הדוקר נמלט, לוקח את הנשק של החייל שנמלט…. יורה ירייה אחת, פוגע ומאט את הדוקר, הדוקר ממשיך להימלט, הוא משיג אותו מבצע ירי שמנטרל אותו לחלוטין".
כשבועיים לאחר האירוע, ובעקבות סימני שאלה שצצו בשיחות עם אנשים שהכירו את כאמל, ביקשנו להפנות למשטרה שאלות בדבר החקירה. המשטרה השיבה כי היות שמדובר בחשד לרקע בטחוני עברה החקירה לשב"כ. דוברת השב״כ אישרה את עצם קיום החקירה, אך הודיעה כי אינה יכולה לדון בפרטיה לאור קיומו של צו איסור פרסום.
סנ״צ שמעון פורטל
לאחר שלא מצאנו צו איסור פרסום כזה, פנינו לדוברת שוב בבקשה שתציג בפנינו את הצו. רק לאחר התערבות מערכת "המקום הכי חם בגיהנום" שינתה את גרסתה וטענה כי קיים ״איפול צנזוריאלי״ על החקירה. עוד הוסיפה כי בקרוב תצא הודעה מסודרת לעיתונות בעניין.
ב-25 בפברואר נמסרה ההודעה: על פי שב"כ, כאמל חסן, מבצע הפיגוע, פעל בהשראת דאע״ש. על פי ההודעה, בטלפון הנייד של חסן נמצאו "תמונות של פעילי דאע"ש במקומות שונים בעולם". עוד צויין כי כאמל חסן היה מוסלמי אדוק. הדוברת סירבה להציג את התמונות שנמצאו בטלפון או למסור מידע על טיבן (האם נשמרו בספריה? האם מקורן בחיפושים באתרי חדשות? מה טווח התאריכים שבהן הורדו התמונות למכשיר?). "מסתמן כי מדובר בפיגוע שבוצע בהשראת דאע”ש", נאמר בהודעה. כלומר – גם בסיום החקירה השב"כ אינו קובע חד משמעית כי הרקע הוא השתייכות לדאע"ש אלא מסתפק ב"מסתמן".
"אנחנו פליטים, שוחרי שלום"
בקהילת מבקשי המקלט מסודן מתקשים לעכל את האירוע. כולם גינו את הדקירה, רבים התקשו בתחילה להאמין כי כאמל חסן אכן ביצע את המעשה. רבים עוד יותר מפקפקים גם היום בקביעה כי מדובר באירוע על רקע לאומני.
במסיבת עיתונאים שערכו ראשי הקהילה מיד לאחר הדקירה ביקשו מהמשטרה שתשלים את החקירה ותפרסם את מלוא פרטיה. "אנחנו עד עכשיו לא יודעים את הנסיבות האמתיות", אמר אז מוטסים עלי, מהבולטים בקהילת מבקש המקלט, "אנחנו נסמוך על מה שיגידו הרשויות ואני בטוח שהם בודקים את כל הפרטים. בדבר אחד אין לנו ספק – זה לא היה מקרה תקיפה על רקע לאומני. זה מקרה של אדם שהיה מעורער בנפשו, שלא קיבל טיפול. הוא לא היה איש עם אג'נדה פוליטית ובטח לא אג'נדות פוליטיות שמייצגות את הקהילה שלנו. שום דבר באירוע לא מייצג את קהילת מבקשי המקלט הסודנים בישראל. אלו לא הערכים שלנו, לא הזהות שלנו ולא מה שאנחנו מייצגים".
בני קהילה אחרים שעימם שוחחתי הביעו חוסר אמון בהתנהלות החקירה. "איפה הסכין?" שואל אותי ח', מבקש מקלט מסודן, "למה לא מראים אותה?" ואכן, בניגוד לפיגועים אחרים, תמונת הסכין שבה בוצעה הדקירה לא הופצה לכלי התקשורת. בדיווח על הפיגוע במעריב, למשל, הופיעה תמונת סכין מפיגוע אחר. כך גם בדיווח באתר ניוז1. רק לאחר פנייה חוזרת למשטרה שלח אלי דובר מרחב לכיש את תמונת הסכין מהאירוע באשקלון. השאלה מדוע התמונה לא הופצה ביום האירוע – לא נענתה.
״אנשים בישראל חושבים שבגלל שאנחנו מוסלמים אז אנחנו בעד הערבים״, אומר לי פתחי, מבקש מקלט מהרי הנובה בסודן המתגורר באשקלון. ״הם לא מבינים שנמלטנו ממשטר איסלמיסטי? שאנחנו קורבנות של משטר שמשתף פעולה עם כל האויבים של מדינת ישראל? זה משטר שמפציץ את הכפרים שלנו, שטובח בנו, שבגללו נאלצנו לברוח מהמולדת שלנו. איזה אינטרס יש לנו לבוא לפה ולעשות פיגועים נגד חיילים, שקיבלו אותנו יפה בגבול והכניסו אותנו לפה?
״אנחנו מאמינים שאסור להרוג אנשים. אומרים עלינו דברים מסולפים. אנחנו פליטים, שוחרי שלום. למה לשים אותנו במחנות הסגר? למה לספר שאנחנו קשורים לטרור, למפלגות איסלמיסטיות? זה לא נכון. אנחנו אנשים פשוטים ואין לנו שום קשר לסכסוך בין ישראל לערבים. הבחור הזה שירו בו, כאמל, הוא בחור שעברו עליו חוויות קשות והוא היה קצת מעורער, לא יציב. הוא לא הצליח לשרוד ב'חולות' וברח משם".
"הבחור היה בחור טוב, לא הלך לשתות ולבלות, היה בא מהעבודה ומתפלל״, אומר בטלפון אחד מחבריו של חסן. "אבל ב'חולות' הוא איבד את היציבות, התבלבל, היה לו רע. גם בסודן כבר היה לו רע, לא ידע מה יקרה אתו. הכרתי אותו והוא אף פעם לא אמר שהוא כועס, או כועס על חיילים ישראלים. אבל גם אם הוא לא בסדר בראש, זאת לא הצדקה להרוג מישהו אחר. אם הוא עשה את זה, אנחנו לא יכולים להצדיק את זה. רק למה המשטרה שומרת על שתיקה? כל השאלות האלה, אף אחד לא עונה, אז הן נשארות פתוחות״.
״ראיתי אותו במוצאי שבת, בערב לפני הדקירה״, מספר ב', שהכיר את כאמל חסן מ-2009. ״הוא נראה מוטרד, אבל סיפר שהוא מתכנן להתייצב בבוקר ב'חולות' כדי להשלים את תקופת השהייה על מנת לקבל אשרת שהייה בסופה. לפני שיצא הוא אמר שהוא הולך לבקר חברים. כששמעתי על הדקירה חשבתי על איזה נרקומן שאנחנו מכירים. לא כאמל. לא האמנתי".
״נראה לך שבאנו לכאן כדי להילחם?"
קהילת מבקשי המקלט מסודן היא קהילה קטנה יחסית בארץ, לעומת האריתריאים. על פי נתוני רשות ההגירה והאוכלוסין מאוקטובר 2015 שוהים בארץ כ-44,600 מבקשי מקלט – מתוכם רק כ-8531 סודנים. באשקלון יש לא יותר מכמה מאות מבקשי מקלט סודנים.
בתשובה לשאלתי אמר דובר משטרת לכיש כי לא ידוע לו על בעיות מיוחדות הקשורות בקהילת מבקשי המקלט וכי לא חל שינוי ביחס כלפי הקהילה או במדיניות המשטרה כלפיה מאז האירוע. לטענתו, אירועים אלימים ישנם בכל המגזרים ואין להסיק מן הפרט אל הכלל.
את דבריו מחזק ממלא מקום ראש העיר, אפי מור: "התושבים מבינים ויודעים שזה המצב, הם מתנהגים אליהם רגיל, הם חלק מהשגרה בעיר. אני יכול להגיד לך שהם כמעט לא מעורבים באירועים אלימים או פליליים בעיר".
"תוכל למצוא אותם במדרחוב בבוקר, מחכים שייקחו אותם לעבודה״, אומרת סיון סבג-אסולין, כתבת המקומון האינטרנטי "אשקלונים". "הם חלק מהנוף העירוני וממש אין שום בעיות איתם. אנשים לא אוהבים את התופעה של מבקשי מקלט, אבל מעסיקים אותם ורגילים אליהם והם לא יוצרים בעיות. הם אפילו לא מתגוררים בריכוזים גבוהים בשכונה מסוימת, כמו בדרום תל אביב למשל״.
בשיחות שניהלתי עם תושבים באזור הדקירה כשבוע לאחר המקרה נשמעו טענות דומות. כל מי שדיברתי אתו טען שמדובר בקהילה שקטה באופן כללי. "הבעיה זה רק כשהצעירים הולכים ביחד ומשתכרים בלילה, אז הם צועקים ומפחידים, אבל זה כמו כל הצעירים", ציין נהג מונית בנאות אשקלון. "הם לא מאיימים, בקושי מרגישים אותם״, אמרה מוכרת חייכנית בקיוסק בתחנה המרכזית באשקלון, "לא כמו בתל אביב, שמה, בגינת לוינסקי, איפה שהם ישנים ברחוב ומשתלטים על השכונה״.
הכניסה למתקן חולות
גם ב', שהכיר את כאמל חסן, טוען כי היחס כלפי מבקשי המקלט לא השתנה מאז האירוע. "ביום שאחרי הדקירה יצאנו כמה חברים לרחוב כדי לראות את התגובות של האנשים ברחוב" הוא מספר. "ולא היה כלום. הכל רגיל״.
ג׳מאל ואנואר, גם הם מבקשי מקלט סודנים, דווקא מספרים שמשהו השתנה: לדבריהם, הם הפסיקו לרוץ לאוטובוס כדי לא לעורר חשד, כדי שמישהו לא יחשוב שהם בורחים מזירת אירוע ויירה בהם. "איזה דאע״שׁ״, אומר ג׳מאל ומראה לי תמונות מהמלחמה בדארפור. "כבר 13 שנה שהכפרים שלנו בדארפור מופגזים על ידי הערבים של סודן. מיליוני אנשים ברחו לכל מקום אפשרי, הם הורגים אותנו, את האפריקאים. מה שהולך אצלנו זה רצח עם, והעולם שותק. נראה לך שיש סיכוי שמישהו מאתנו יזדהה עם המשטר האיסלמיסטי ויתגייס לדאע״ש?״
״תגיד לי אתה״, אומר לי אנואר. ״אם זה היה באמת משהו של דאע״ש, כמו שטוענים בשב״כ, או אפילו רק בהשראת דאע״ש, איך זה שהפוליטיקאים פתאום שותקים? למה לא שומעים את כל אלה שקוראים לנו מסתננים? זאת הרי הייתה ההזדמנות שלהם לעשות מזה רעש ולגרש אותנו כטרוריסטים. אם הם כל כך שקטים עכשיו, כנראה שיש משהו שלא מספרים לנו״.
״נראה לך שבאנו לכאן כדי להילחם?״ מסכם ס' מדרפור, איתו אני יושב בבית קפה מאולתר בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. ״ברחנו מהמלחמה בסודן. אם היינו רוצים להילחם, היינו נשארים בבית. עדיף כבר למות בבית מאשר לעשות את כל הדרך הזאת בשביל זה".
למה לא נותנים את הגופה?
הקהילה הסודנית מוטרדת מדבר נוסף: נכון לעכשיו גופתו של כאמל חסן עדיין לא הובאה לקבורה. על פי דוברת בית החולים ברזילי, הגופה נלקחה עוד באותו יום על ידי השב״כ. ביום חמישי בשבוע שעבר (10 במרץ) יותר מחודש לאחר התקרית, ניגשו לשב״כ מספר מבקשי מקלט, ביניהם גם חביב, בן דודו של חסן וביקשו לדעת מתי יוכלו לקיים את הלוויה. השב"כ שלח את הפונים למשטרת אשקלון, שם נאמר להם כי אין אישור לקבור את הגופה. כשחזרו לשב״כ לברר מדוע, נאמר להם לחזור השבוע.
מוטסים עלי
דוברת השב״כ לא הסכימה לענות לשאלתי מדוע נלקחה גופתו של כאמל חסן ולא שוחררה עדיין לקבורה. גם לשאלה מה ציפו בשב״כ להשיג על ידי עיכוב הקבורה לא קיבלתי תשובה. ובכלל, ניתן לומר שהשב"כ עשה כמיטב יכולתו להסתיר פרטים שונים הנוגעים לחקירת האירוע. מניעת המידע מעלה סימני שאלה לגבי מניעי השב״כ ואמינות גרסתו.
בשורה התחתונה: חייל נדקר על ידי מבקש מקלט על לא עוול בכפו ויצא מהתקיפה עם פציעה קלה מאוד בזכות תושייתו ובגלל חוסר המיומנות של הדוקר. לעולם לא נדע מה היו הסיבות האמתיות, כי כאמל חסן נורה למוות ואינו יכול להביא את גרסתו. המשטרה אינה יכולה לתת פרטים כי החקירה עברה לשב״כ וזה אינו משתף פעולה מסיבה כלשהי. בכל הסיקורים של המקרה לא נשאלה השאלה האם חיסולו של חסן היה הכרחי, בעיקר לאור העובדה שהסכין עפה מידיו כבר במקום הדקירה. באווירה השוררת היום חיסול של דוקר או של חשוד בדקירה הם מעשה לגיטימי שזוכה לתמיכת הציבור והשלטונות. באוקטובר האחרון חוסל בלינץ׳ בתחנה המרכזית באר שבע מבקש מקלט מאריתריאה, הבטום זרהום, על לא עוול בכפו. לא פלא שמבקשי המקלט בקהילה הסודנית חוששים לחייהם ואינם מקבלים את גרסת התחקיר הראשוני, אלא מבקשים לקבל את תוצאות החקירה המלאה.