ביום שישי האחרון עלה פילמון, הקפטן של קבוצת הרכיבה "בישיקלטה", על מטוס וטס מכאן לרואנדה. לפילמון נמאס לחכות לזימון לחולות, נמאס לו לחיות באי ודאות מחודש לחודש, לא לדעת אם או מתי יצטרך לקחת פסק זמן של שנה מאימוני הרכיבה – שנה שיבלה במתקן חולות בלי להגשים את חלומו להיות רוכב מקצועי.
לפני שעזב ביקר במקומות הקדושים לנצרות. יומיים לפני הנסיעה היה בכנסיית הקבר, התפלל, ביקש שהכל יעבור בשלום ושיחזור לפה כמבקר. "כשבאתי לפה חשבתי שאני אצליח הכל", אומר פילמון כמעט בלחש. "אבל ברגע ששמתי רגל כאן, הבנתי שאם אתה לא עובד כל הזמן, אתה לא חי".
אז הוא טס מכאן.
לפני כשבוע וחצי הוא החליט לבחור ב"עזיבה מרצון" למדינה שלישית ולגמור עם כל הסאגה הזאת. הוא ניגש ללשכת רשות ההגירה והאוכלוסין ברחוב סלמה בתל אביב ובתוך שלושה ימים כבר היה לו כרטיס לרואנדה. בנוסף לכרטיס הובטח לו שיקבל 3,500 דולר כשיעלה למטוס, סכום שאמור לעזור לו להסתדר בתחילת הדרך ביעד החדש או לשלם למבריחים ולשחד פקידים בגבולות כדי להגיע למקום אחר.
בפעם האחרונה ששוחחתי עם פילמון, הרוח היתה אופטימית, שלא לומר אופורית. זה היה מעט אחרי מסע האופניים שלו ושל חברי קבוצת הרכיבה האריתריאית-ישראלית "בישיקלטה" למתקן חולות, שאליו זומן עם מייסד הקבוצה, קבדום.
כשפורסמה הכתבה על המסע, קיבל פילמון – רוכב כביש מקצועי, שהיה חבר בנבחרת אריתריאה לפני שברח משם מאימת הצבא – דחייה מיידית לזימון. אלא שמה שהסתמן כתחילת תהליך לאישור תושבות, התברר כדחייה לחודש בלבד.
יום לפני הטיסה לרואנדה פגשתי אותו בבית קפה מול גינת לוינסקי. לפגישה התלוותה שירה רוטלוי, שמצלמת את הקבוצה מאז שהתחילה לפעול. רצינו להבין מה עומד מאחורי ההחלטה לעזוב את הארץ וללמוד קצת על המסע שהוא מתכנן. די מהר התברר שרואנדה היא נקודת המוצא של המסע ולא היעד. הנחיתה בקיגאלי, בירת רואנדה, היא רק שלב הראשון בדרך של פילמון לאתיופיה.
פילמון נוסע לרואנדה/צילום ועריכת וידאו שירה רוטלוי:
כדי להגיע לאתיופיה הוא מתכנן לנוע כ-60 ק"מ צפונה לגבול עם אוגנדה, משם 400 ק"מ לקמפאלה, בירת אוגנדה, עוד כ- 400ק"מ לגבול אוגנדה-דרום סודאן,300-400 ק"מ לגבול עם אתיופיה 'ובאתיופיה עצמה עוד כ- 700ק"מ עד אדיס אבבה. המטרה היא להגיע לעיר מקלה, 700 ק"מ צפונה מאדיס.
"זה איזה 3,000 ק"מ", אומר פילמון. "יש אנשים שעובדים בכסף, לוקחים אותך בדרך שהם מכירים, אבל זה קצת מסוכן. זה כמו כשבאתי לכאן דרך סיני. אני הולך למסע שאני לא יודע כמה זמן הוא ייקח, לא יודע מה יכול לקרות בדרך. רק עכשיו נפתחה הדרך של רואנדה. לפני שנה היה פתוח ללוב דרך סודן.
"זה מסע מסוכן, אני הולך לעשות את זה עם סיימון, חבר טוב שלי שבאתי אתו לכאן מאריתריאה ואנחנו חוזרים ביחד, אנחנו חברים מגיל ממש קטן, שנתיים או שלוש".
המסלול שפילמון וסיימון מתכוונים לעשות
המסע השני
לפני כשבועיים החליט פילמון לחתום על עזיבה מרצון לרואנדה, למרות התקווה הגדולה שהיתה לו לאחר חשיפת הסיפור שלו ושל קבוצת "בישיקלטה". "בהתחלה נראה שזה עוזר לי להיות ספורטאי", אומר פילמון. "דחו לי את הזימון לחולות ועורך הדין שלי שלח מסמכים לבית משפט כדי שיחליטו, אבל עדיין לא החליטו. הוא מבקש ממני עוד ועוד מסמכים.
"אופניים זה ספורט קשה. אתה צריך להתעורר כל בוקר מוקדם מאוד להתאמן. אם משהו נוגע לך במוח קשה להתרכז, חצי כוח כאילו. קודם כל אתה צריך להרגיש עם שתי הרגליים במקום טוב ואחרי זה אתה יכול לחשוב על תחרויות ולהתאמן בכל הכוח. מרגע שאמרו לי ללכת לחולות, לפני חצי שנה, אני עם חצי כוח, כי אולי מחר לוקחים אותי לחולות – ואז אין לי כלום, אין לי ויזה. לפני שבוע החלטתי לעזוב לרואנדה וחשבתי שזה ייקח זמן, אבל אחרי שלושה ימים התקשרו להגיד לי שהכרטיס מוכן.
"מרגע שאמרו לי שקיבלתי את הכרטיס טיסה ליום שישי, אני לא ממש מצליח לישון בלילה, כל הזמן המחשבות בראש. זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי בחיים, זה פעם שנייה. אם היית יודע איזו דרך עשיתי מאריתריאה לפה, זה היה ממש קשה. לעבור את הגדרות, לברוח, הייתי שבוע שבוי בסיני אצל בדואים עד ששילמתי את מה שהם ביקשו ואני הולך לעבור אותו דבר שוב, אבל אין ברירה".
פילמון מדבר בשקט ובביטחון. הוא לא מנסה להפגין ידענות או גבריות. הוא נחוש בהחלטתו אף על פי שאין לו מושג מה מחכה לו. "לפני שבוע חבר שלי נסע לרואנדה עם ויזת תייר לשבועיים", הוא אומר. "נתנו לו להיות שם שבועיים והוא אמור לצאת משם, לא יודע לאיפה. לקחו לו את הניירות ולא נותנים לו אישור לצאת מהמלון. בעל המלון אמר להם שיש להם שבועיים לחשוב מה הם עושים. הם מחפשים לצאת לאוגנדה בצורה לא חוקית. ככה היו עושים את זה עד עכשיו.
פילמון, יום לפני היציאה למסע
"לפני שנה היה אחד שהיה עובד בזה, שהיה מקבל 200 דולר מכל אחד, לוקח אותם לגדר עם אוגנדה והם ממשיכים משם. עכשיו תפסו אותו והוא לא עובד ואני לא יודע מה יקרה כשאני מגיע. אני צריך לברר מי יכול לקחת אותי לשם.
"אבל החלום שלי זה להגיע לאתיופיה. יותר טוב מפה. אפשר לסיים לימודים, ללכת לאוניברסיטה, להמשיך להיות ספורטאי. לא נכנסים בצורה חוקית, אבל אתה מבקש מקלט מדיני ונותנים לך. חברים הלכו לשם והם מספרים שזה מה שקורה שם. אני מכיר אנשים שנמצאים שם. אני מדבר אתם בסקייפ, חלק מהם באדיס וחלק במקלה. אני רוצה להגיע לאדיס אבבה ומשם לקבוצת רכיבה.
"יש שם קבוצה של פליטים אריתריאים, שמתחרה בכל התחרויות של האופניים. אני בקשר אתם עוד מהנבחרת באריתריאה. סיפרתי להם שאני בא, אבל הם לא מסכימים שאני אקח את הדרך הזאת כי זה קצת מסוכן. הם נמצאים במקלה, עיר גדולה באתיופיה. יש להם מאמן, דאגו להם לבית, קנו להם אופניים וכל מה שהם רוצים – בגדים, אוכל. הם לא צריכים לעבוד ויכולים לעשות ספורט. עוזרים להם מיוניסף.
"זאת דרך מסוכנת, אבל אין דרך אחרת. ברואנדה לא נותנים לך להישאר, הם לוקחים לך את הניירות ורק רוצים שתצא משם עם מבריח לגבול עם אוגנדה. אם נגמרת לי הוויזה ברואנדה, ישר שמים אותי בכלא. הם יכולים לחשוב שאני פושע, לא רק פליט. הם גם לא יכולים לגרש אותי לאריתריאה, כי אין לי דרכון של אריתריאה. אני מסתובב בלי שום מסמך זהות, חוץ מהוויזה שאני מקבל מישראל.
"כשאתה מגיע לגבול אוגנדה, אתה משלם למישהו ממשרד הפנים באוגנדה שוחד, והוא נותן לך ויזה, אתה קונה ויזה. ואז אתה יכול להישאר שם כמה זמן שאתה רוצה. אבל שמה על הפנים, אין מה לאכול. אם אתה מגיע לשם, אתה מחכה רק להמשיך למקום אחר.
"הדרך זה או קניה או דרום סודן. בקניה מסוכן, כי אם תופסים אותך שמים אותך בכלא בלי משפט, אז אני נוסע לדרום סודן. שם יש מלחמה, אבל שם אין ויזה ואין כלום. אתה נכנס ויוצא ישר. גם אני שומע שיש בלגן שם. יש לי קצת כסף וגם נותנים לי כסף על המטוס, לא לפני זה. זה מפחיד אותי להגיע עם כל הכסף הזה, זה קצת מסוכן אם יראו אותי עם כל הכסף הזה. רציתי שיתנו לי את זה פה, שאני אשאיר אצל מישהו, אבל לא הסכימו. אם שודדים אותי לוקחים הכל".
רק האח יודע
פילמון יודע שהמסע מסוכן. סבתו, אמו ושתי אחיותיו שחיות באריתריאה לא מודעות להחלטה והוא לא מתכוון לספר להן עד שיגיע לאתיופיה. "חוץ מאח שלי, לא סיפרתי למשפחה, כי זאת דרך מסוכנת", אומר פילמון. "אני לא רוצה להדאיג אותן, כי הן לא יישנו בלילה ויחשבו עלי כל הזמן, לא רוצה לעשות להן בלגן. אני אעשה בעצמי את הדבר הקשה וכשאני אסיים אני אגיד להן. אני יכול גם להיפגש אתן באתיופיה".
אחיו חי בארץ אבל עומד לעזוב להולנד, שם יש לו אישה וילד. גם לחבריו לקבוצה היה לו קשה לספר, גם כי לא רצה להדאיג אותם וגם כי התבייש לנטוש אותם, שהרי הוא קפטן הקבוצה. "רק אתמול אמרתי ליקאלו. התביישתי. הוא לא הסכים שאני אעשה את זה אבל כבר החלטתי. אני לא שמח, אבל אני לא מתחרט".
להישאר בארץ זאת לא אופציה לפילמון. "אולי בשביל מישהו אחר יותר טוב להישאר, אבל בשבילי קשה להישאר פה", הוא אומר. "אם יש לך חלומות ואתה לא יכול לסיים אותם, אתה לא יכול לישון וכל הזמן חושב עליהם. זה בשביל החלום להיות רוכב אופניים. אני צריך לסיים אותו. יש לי שלוש שנים להיות רוכב. פה אני לא יכול לסיים אותו.
"כשעזבתי את אריתריאה לא סיימתי את מה שרציתי. זה מטריד אותי יום-יומית. החברים קוראים לי צ'לסי, כי צ'לסי לקחה שלוש פעמים אליפות ובאותו זמן לקחתי שלוש פעמים אליפות דרום אריתריאה, אז ככה קראו לי האנשים, כי השוו בינינו. והשם הזה מצא חן בעיני. אני רוצה לסיים את החלום הזה בשבילי, לא בשביל האנשים האחרים. אחרת זה ימשיך להציק לי במוח שלא עשיתי את זה. זה יכול גם לעזור לי במשהו אחר, יכול להיות שאני יוצא בגלל האופניים, אבל שכל החיים שלי יהיו יותר טובים שם.
"אני חושב שפה ואתיופיה זה שני דברים שונים. פה יש גזענות. אתיופיה ואריתריאה זה אותו דבר. באתיופיה מישהו מדבר אתך, אתה יכול לדבר אתו כמו שאתה רוצה. פה כאילו אתה מפחד לדבר ואם אתה עונה לא טוב לשוטר, ישר אתה הולך לכלא. לי עד עכשיו לא היה בלגן, חוץ מאחד שהרביץ לי כי לא האמין לי שהאופניים שלי.
פילמון עם אחיו בשדה התעופה
"באתיופיה זה אותם אנשים. אתה לא מרגיש בדיוק בבית, זה לא הבית שלך, אתה פליט עם הראש קצת למטה, אבל יותר טוב שם מאשר בישראל. שם אני יכול לקבל מעמד פליט מהאו"ם. נכנסו הרבה אנשים לשם, וחלק נוסעים אחרי זה לארה"ב. כרגע אני רוצה להיות איפה שאני יכול להשאיר את שתי הרגליים כמו שצריך. לא משנה לי איפה, כל עוד אני יכול להסתדר שם".
יהודים מאתיופיה באים לישראל כי קשה להם שם. אתה עושה את המסלול ההפוך. אתה לא חושש מהעוני באתיופיה?
"כל אחד יש לו מטרה אחרת. אני, לא מעניין אותי כסף. אני רוצה להצליח באופניים. זה החלום שלי, לא בעולם אחר, אני בספורט. אני צריך להיות בקבוצה אמיתית, ממש טובה, לא משנה איפה, ברמה בינלאומית, שמשתתפת בכל התחרויות. זה החלום שלי. אני חייב לעבור את זה (את המסע. י"ה), זה קצת בלגן, אבל אם אתה לא עובר משהו קשה אתה לא יכול להיות משהו גדול. כל אחד יש לו את החלום שלו. יש כאלה שרוצים להתחתן. אני לא הגעתי לזה".
דרוש: מנהיג אהוב
את האופניים, רכושו היקר ביותר, הוא משאיר אצל אוקביט, חברו לקבוצה. התכנון הוא שברגע שיסתדר באתיופיה, אוקביט ישלח לו אותם לשם. הוא לא יודע מה יהיה על הקבוצה. שניים מחברי הקבוצה, חרמון ומיכאל, קיבלו זימון לחולות. קרוב לוודאי שהקבוצה תתפרק, כי פילמון היה הדבק שהחזיק אותה.
יואב ויימן, ממקימי הקבוצה, סבור גם הוא שימיה ספורים. "צריך מישהו שיפעיל את החבר'ה האלה, מישהו סמכותי שאוהבים ומקשיבים לו. הם צריכים מישהו שיארגן את האימונים, שירים טלפונים לכולם לבוא להתאמן ולרכב. יש כמה רוכבים טובים, אבל אף אחד הוא לא מנהיג אהוב כמו פילמון", הוא אומר.
"לא באתי לישראל כי חשבתי שזה מקום טוב", אומר פילמון. "זה היה כמו שאני נוסע עכשיו לרואנדה, כי זאת הדרך שיש. כשנכנסתי לסודן אמרו לי לבוא לישראל, שטוב פה, אבל זה כי עבדו עלי, כי רצו את הכסף שלי, סיפרו לי שקרים. כשברחתי מאריתריאה לא ידעתי לאן אני נוסע, רק רציתי לברוח מהצבא. אם היו אומרים לי 'בוא לאיטליה דרך לוב', הייתי נוסע לשם, אבל אז הדרך הזאת לא היתה קיימת, כי היתה שם מלחמה. הרבה מהאנשים שבאו לישראל באו כי רצו לברוח, לא כי חשבו על ישראל.
פילמון נפרד מחרמון, חברו לקבוצת הרכיבה
"כל הזמן שאני פה, הם (רשות ההגירה. י"ה) מנסים, מנסים, מנסים כל מה שהם יכולים כדי שאני אעזוב. עד שאמרתי להם בסדר, שאני נוסע לרואנדה. ישר קיבלתי את הכרטיס טיסה, בתוך פחות משבוע. אם אתה רוצה לטוס למדינה אחרת לוקח לך לפחות חודש לארגן את הנסיעה.
"פגשתי פה הרבה אנשים טובים. ישראלים. הבוס שלי בסושייה, אופיר, הוא נתן לי תעודה שאני סושימן מקצועי, הוא ארגן לי מסיבת פרידה ולוקח אותי לשדה התעופה. תומר, יואב, שירה, כל מי שעבד אתי. יש הרבה אנשים טובים כאן, אבל אם מישהו מאריתריאה ישאל אותי אם לבוא לישראל אני אגיד לו שלא ילך, כי רוב האנשים לא יקבלו אותו יפה".
סיימון מתעכב
לאחר פרידה מרגשת מחברים בשכונת שפירא אנחנו מגיעים לאולם ההמראות בנתב"ג, שם עומד נציג של רשות ההגירה והאוכלוסין עם רשימות ביד. הוא מחלק הוראות לפילמון ולעוד מבקשי מקלט שיעלו על טיסה לקיגאלי דרך איסטנבול. רוב מבקשי המקלט עומדים לבד או בחבורות קטנות. פילמון מוקף חברים אריתריאים וישראלים, ביניהם שירה שמצלמת את הפרידה. אחיו הגדול מגיח מימין והם מתחבקים. כולם מצטלמים עם פילמון למזכרת, טלפונים סלולריים מחליפים ידיים בין מצלמים למצולמים.
סיימון, החבר שאתו אמור פילמון לעשות את המסע, מתעכב בדרך וכולנו במתח. נציג רשות ההגירה מאבד את הסבלנות ולא מוכן לחכות לו. "אם אתה רוצה לטוס, תבוא אתי עכשיו", הוא מורה לפילמון. "אם לא, אתה נשאר פה". אנחנו הולכים אתו בלית ברירה, לאחר שניסיונות הישראלים שבחבורה לבקש לחכות לו נענים בשלילה. הוא רוצה שנפסיק לצלם ומבקש מאשת ביטחון לעצור את הצילומים. אנחנו מתעלמים ממנה, מתלווים אליהם ויורדים לקומת הביניים, שם מרכזים נציגי הרשות את כל מבקשי המקלט.
החברים מצטלמים עם פילמון רגע לפני הטיסה
גם שם הוא ניגש לאשת ביטחון ומבקש ממנה להפסיק את הצילומים. כשזו מתעניינת מה אנחנו מצלמים, אני עונה לה שאלה חברים של פילמון, שאוהבים אותו ובאו להיפרד ממנו. התשובה מניחה את דעתה והיא רק מבקשת שלא נצלם מתקנים ביטחוניים. כשהוא נותן לפילמון את תעודת המעבר שלו ואת הוויזה, לא מוצא חן בעיניו שאני מצלם אותם והוא מאיץ בנו להיפרד או להמשיך עם פילמון לאוטובוס שייקח אותנו לטרמינל 1.
פילמון בלחץ. סיימון עדיין לא הגיע והאוטובוס עלול לצאת בלעדיו. פילמון לא בנוי לעשות את כל המסע הזה לבד והחרדה ניכרת על פניו. אנחנו מטלפנים אל סיימון, שמגיע ברגעים אלה מחיפה לשדה התעופה, מדווחים לאיש ההגירה, אבל הוא לא מוכן לעכב את האוטובוס. נהג המונית שמסיע אותו מתקשה להבין לאן להביא אותו, אבל אחרי כמה דקות של שיחה מסכים להסיע אותו ישירות לטרמינל 1, שם הוא כבר מחכה כשהאוטובוס שלנו מגיע.
את מאה המטרים שבין תחנת האוטובוס לבין השער לבית הנתיבות עושים פילמון וסיימון בחיבוקים וצילומים אחרונים. אוקביט מגיע להיפרד ולקבל מסיימון את חסכונותיו, שעליהם ישמור עד שיזדקק להם. הוא גם שומר על תעודת הסושימן של פילמון. בשלב הזה החיבוקים חזקים ורגשניים, דמעות עולות בעיני החבורה. פילמון מקבל חיבוק אחרון ונבלע עם סיימון באולם היוצאים של הטרמינל הישן.
סלפי במטוס
עיון בצילומי המסמכים שקיבל פילמון מהמדינה מראה שברשותו אשרת תייר לרואנדה שהתוקף שלה 30 יום מ-11 בנובמבר. מטרת הביקור המוצהרת היא חופשה ונאסר עליו לעבוד. תעודת המעבר שלו בתוקף עד 30 בנובמבר.
לפני שהמטוס ממריא פילמון מספיק לשלוח לי את צילומי המסמכים וכרטיס הטיסה, אישור שקיבל את הכסף בעלייתו למטוס וגם סלפי עם סיימון במטוס. מרגע זה מתנתק הקשר ליותר מיממה.
כשמתחדש הקשר מתברר שהתוכניות התהפכו. עם הגעתם לקיגאלי נלקחו מהם הניירות הרשמיים, בניגוד להתחייבות המדינה. ללא ניירות פילמון, סיימון וחבר נוסף עושים את דרכם ברגל וברכב לגבול אוגנדה עוד באותו לילה. הם מגיעים לקמפאלה ולמחרת בבוקר כבר ברכב, בדרך לגבול עם קניה. "כל הדרך ilegal", כותב פילמון בוואטסאפ בעברית באותיות לטיניות. כשאני תוהה אם לא מסוכן בקניה, הוא משיב "כן, אבל זאת דרך אחרת".
בדו"ח של המוקד לפליטים ומהגרים על הליך החזרה מרצון של מבקשי המקלט מפברואר 2015 , מתריעים אנשי המוקד על הנוהל של לקיחת המסמכים ממבקשי המקלט עם הגעתם לארץ היעד.
בפסק הדין שנתנה השופטת רחל ברקאי ב-8.11.2015, בשבתה בבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, מתחייבת המדינה "להוסיף ולהטמיע שינויים בנהלים, במטרה להרחיב בקרה ופיקוח על ביצועו של המתווה החדש:
"א. יימסר למורחקים דף מידע מעודכן ובו, בשונה מן העבר, יימצא מידע מפורט יותר וכן מספר טלפון אשר יהיה זמין לפניות היוצאים…"
ב. בשונה מן העבר… יבוצע קשר טלפוני הדוק ישירות בין רשות האוכלוסין לבין כל אדם העוזב את הארץ למדינה שלישית…"
ג. בשונה מן העבר, תעודת המעבר… תישאר בידיו גם לאחר הגעתו… ולא תילקח ממנו… באופן המבטיח לו כי יוכל להסתובב ללא חשש במדינה השלישית, עד לקבלת היתר שהייה… "
ד. יתקיים מפגש אוריינטציה של המורחקים בעת הגעתם למדינה השלישית… והם יתודרכו כיצד לקדם קבלת היתרי עבודה או היתרי שהייה…
ה. תקוים בקרה עיתית… מול אותן מדינות שלישיות".
מעקב אישי צמוד אחר המקרה של פילמון וסיימון מעלה את הממצאים הבאים:
1. בניגוד להתחייבות בסעיף א', לא נמסר להם דף מידע מפורט.
2. בניגוד להתחייבות בסעיף ב', עד לרגע זה לא נוצר קשר טלפוני מטעם רשות האוכלוסין עם איש מהם.
3. בניגוד להתחייבות בסעיף ג', המסמכים נלקחו מהשניים עם הגעתם לקיגאלי, רואנדה.
4. בניגוד להתחייבות בסעיף ד', לא התקיים שום מפגש אוריינטציה בעת הגעתם של השניים לקיגאלי והם לא תודרכו כלל.
פסק הדין שנתנה השופטת ברקאי – שעיקרו דחיית עתירתם של ארגוני זכויות האדם לבטל את המתווה שמאפשר למדינה להורות על גירוש של מבקשי מקלט או כליאתם לתקופה בלתי מוגבלת, אם יסרבו לעזוב מרצון – הסתמך ולו במעט על התחייבותה של המדינה כי מבקשי המקלט לא יורחקו למקומות מסוכנים ויוכלו לקבל מעמד תושב, היתר שהייה ו/או היתר עבודה באוגנדה וברואנדה. אי עמידה בהתחייבויות אלו משמעה שליחת מבקשי המקלט לחיים של רדיפות נוספות, כליאה ואף מוות.
כאשר שאלתי את נציג רשות ההגירה והאוכלוסין בנתב"ג אם פילמון ושאר מבקשי המקלט יעברו תדריך או יקבלו הסבר, כמתחייב, בחר זה להתעלם משאלתי וללכת. הנציג לא ענד תג שם, אבל בידינו צילום שלו.
תסתכל על היד שלך
קצת לפני שאנחנו נפרדים אני מקשה על פילמון.
מה שאתה אומר לי זה שאתה מעדיף לעשות משהו מסוכן, כי אולי בסוף יקרה משהו טוב?
"כן", הוא עונה בלי היסוס. "זה כמו שאתה מסתכל על היד שלך. צד אחד יותר לבן וצד שני יותר שחור. אם אני מצליח עם זה אני מבסוט ואם לא מצליח… קצת קשה לי, אין לי כוח להישאר פה יותר, הזמן הולך ולא עוצר, אני חייב לסיים את החלום שלי, בגיל הזה זה מה שאני צריך לעשות".
תגובת משרד הפנים:
מבירור שנערך מול הגורמים במדינה השלישית נמסר כי אין כל שחר לטענות המועלות בפניה.
לטענת הגורמים, הם משאירים בידי היוצאים את תעודת המעבר הישראלית, כפי שהתחייבו.
מאז ומתמיד, עוד טרם ההליך המשפטי, נמסרו לנתינים המעוניינים לצאת מרצון מלוא המידע והנתונים אודות מדינת היעד, לרבות האפשרות להגיש בקשה לאשרת שהיה ועבודה במדינה.
הדבר נעשה בשגרה ואין כל אינדיקציה כי אכן העובדים חרגו מהנהלים במקרה הזה.
באשר ליצירת קשר עם היוצאים – הרי שעל פי ההנחיות, על העובד הממונה על יצירת הקשר עם היוצאים ליצור עימם קשר בין שבוע ל-30 יום מיציאתם, במקרה האמור טרם חלף פרק הזמן.
עדכון 16.12.15, פילמון וסיימון שוחררו ממעצר בקניה
חודש שלם עבר על פילמון וסיימון בבתי מעצר בניירובי. בית המשפט הורה לגרש אותם לאריתריאה לאחר שלא קיבל את טענתם שהם מבקשי מקלט. לאחר שנודע לנו על מצבם, העברנו את פרטי המקרה לארגוני זכויות אדם וסוכנות הפליטים של האו״ם שפעלו למענם. הרבה אנשים טובים נענו לקריאתנו לסייע להם. הערב, לאחר ערעור לבית המשפט העליון בניירובי, הם שוחררו. הוחלט להכיר בהם כפליטים ולאפשר להם להישאר בקניה במעמד זה ואף להמשיך לאתיופיה, אם יבחרו בכך.
במשך החודש שהו בשני בתי מעצר בתנאים מחפירים, ישנו על הרצפה ולא זכו למקלחת ולהחלפת בגדים עד לשבוע שעבר. החלטת בית המשפט העליון בניירובי התקבלה לאחר שהדיון במקרה נדחה במשך יותר משבועיים.
בימים הקרובים נביא עוד פרטים ואת הסיפור המלא, שאותו לא פרסמנו עד כה כדי שלא לפגוע בסיכויים שלהם להשתחרר ממעצר.