4,000 דולר, זה מה ששילם חרמון בעבור האופניים המקצועיים שהזמין מארצות הברית במיוחד. כדי לגייס את הסכום הזה, היה צריך לעבוד ולחסוך במשך ארבע שנים. כשהגיעו האופניים סוף-סוף לארץ, התברר לו שהוא צריך לשלם עוד 1,000 דולר מסים. גם את הסכום הזה הצליח לגייס ולשחרר את האופניים מהמכס. לכאורה זהו עוד סיפור על אדם ואופניו, אבל חרמון הוא מבקש מקלט מאריתריאה, רוכב-כביש עם מבקשי מקלט כמוהו.
היום שבו קיבל את האופניים היה אחד הימים המאושרים בחייו, עוד נדבך בדרך להגשמת חלום הרכיבה המקצוענית. בעבור מבקש מקלט צעיר, שמעביר את ימיו בעבודות כפיים בשכר נמוך, הרכיבה היא שחרור מקשיי היום-יום, דרך להגשמה אישית ויכולת לפנטז על עתיד אולימפי, גם במציאות קשה וחסרת אופק ברור. מעבר לכל אלה, רכישת האופניים היקרים היא גם ניתוץ התדמית של מבקשי המקלט כחבורת עבריינים גנבי אופניים.
חרמון, ביום שקיבל את האופניים שקנה מארה"ב. צילום: בישקלטה
[heart]
בדרום תל אביב יש עוד רוכבים כמו חרמון. גם הם משקיעים את כל כספם באופני כביש מקצועיים. כל ימות השבוע מוקדשים לעבודה ולהישרדות, כשמעליהם מרחפת תמיד סכנת הגירוש או הכליאה בחולות ובסהרונים. לפני ואחרי העבודה הם צריכים להימנע מעימותים עם פעילי דרום תל אביב, שרואים במבקשי המקלט עבריינים ופולשים מאיימים. אבל בשבתות, השכם בבוקר, הם נפגשים בגינת לוינסקי ויוצאים לרכיבות ארוכות באזור בית שמש, להתאמן ברכיבה תחרותית. לאחרונה הצטרפו אליהם רוכבים ישראלים והקימו את קבוצת "בישקלטה".
אלא שהפעולה הפומבית המשותפת הראשונה של קבוצת "בישקלטה" לא תהיה מרוץ, כמתוכנן. לאחרונה נאלצה המדינה לשחרר 1,200 שוהים ממתקן חולות, לאחר שבית המשפט קבע שניתן להחזיק שם את מבקשי המקלט עד שנה. בעקבות כך קיבלו 1,200 מבקשי מקלט אחרים זימונים למתקן, כדי למלא את המקומות הפנויים.
השבוע נאלץ להתייצב שם מייסד הקבוצה, קבדום מאודו. באוקטובר יצטרף אליו קפטן הקבוצה, פילמון. שני הזימונים האלה הם מכה קשה מאוד לקבוצה, שהובילה להחלטה על רכיבה קבוצתית לחולות.
[/heart]
בימוי, צילום ועריכה: שירה רוטלוי והילה ולדמן
תאריך סודי
פילמון, בן 24, הוא הרוח החיה של הקבוצה. בעבר רכב בנבחרת אריתריאה עם דניאל טקלהיימנוט, שזכה ללבוש בטור דה פראנס האחרון את החולצה המנוקדת – והיה לאפריקאי הראשון שזוכה לכבוד זה. הוא דובר עברית רהוטה ומגשר בין דוברי העברית לאריתריאים בקבוצה. כששמע שהוא צריך להתייצב בחולות, אמר שהוא מתכוון לרכב לשם ולהיכנס בראש מורם, כרוכב, ואף להמשיך לרכב שם ולהתאמן במשך שהותו במתקן.
מדובר ברכיבה של 170 ק"מ, כתשע שעות, שבה ישתתפו נכון לעכשיו, עשרה רוכבים אריתריאים ועשרה רוכבים ישראלים. הם ייצאו מאזור גינת לוינסקי וירכבו עד למתקן חולות, שם יפגשו את קבדום. הם יקיפו את המתקן ברכיבה ויקיימו טקס בשיתוף הרוכבים והשוהים במתקן. כדי לגמוא את המרחק הזה בתשע שעות, כולל עצירה, עליהם לשמור על מהירות ממוצעת של כ-20 קמ"ש. מועד המסע נשמר בסוד כדי שלא למשוך תקשורת, ארגונים חברתיים איתם הם לא רוצים להיות מזוהים או מתנגדים שינסו להפריע.
משמאל לימין – מייקל, פילמון, אוקביט, טספהלם, חרמון. צילום: בישקלטה
"אין לנו עניין ליצור עימותים או להתריס נגד תושבי דרום תל אביב", אומר יקאלו. "הסיפור הוא 'בישקלטה'. אנחנו קבוצה ספורטיבית, חברתית, אנחנו לא מנסים לעשות פעולה פוליטית להכעיס, אלא לבנות גשר, לגעת בבעיה מנקודת מבט אחרת ולשנות את הדעות הקדומות על קהילת מבקשי המקלט".
יקאלו ביינה – גבר מרשים כבן 30, מבקש מקלט מאריתריאה – חבר באפריל לקבדום מאודו, יואב וימן ותומר וינשטיין להקמת הקבוצה. מקים הקבוצה ויוזם הרעיון הוא קבדום, בן 37, אף הוא מאריתריאה. הוא הגיע לארץ לפני שבע שנים לאחר שברח לסודן דרך אתיופיה, כי השתתף בכתיבת מאמרים שניסו לחשוף שחיתויות ואי סדרים של המשטר. מאחור נותרו אשתו ושני ילדיו, שאותם לא ראה שבע שנים. הוא עובד כמתרגם ומוציא לאור עיתון לקהילה האריתריאית, שמופץ ב-3,000 עותקים. הגיליון האחרון מוקדש לקבוצה ויפורסם כשקבדום כבר יהיה במתקן חולות.
"יש לנו הרבה רוכבים טובים כאן בארץ", אומר קבדום. "רכיבה על אופניים היא ספורט חשוב מאוד באריתריאה. יש לה מעמד כמו של כדורגל אצלכם. אצלנו אנשים עובדים שנים וחוסכים כל שקל כדי לקנות אופנים מקצועיים, למרות המצב שלהם. חלק מהרוכבים היו בנבחרת הלאומית של אריתריאה ומזה נולד אצלי הרעיון ליצור קבוצת רכיבה שהיא לא רק שלנו, אלא משותפת עם ישראלים.
קבדום עם העיתון
"הרעיון הראשון היה להתחרות. רצינו להביא רוכבים ישראלים יחד עם האריתריאים ולעשות קבוצה חזקה, לקדם את הרכיבה בישראל, לשבור דעות קדומות לגבי הזהות שלנו כגנבי אופניים וגם לתת לצעירים מפלט ואלטרנטיבה לאלכוהוליזם – שזו בעיה גדולה בדרום תל אביב, לא רק של מבקשי מקלט. רצינו לתת השראה לצעירים להפוך לספורטאים ולהיות בריאים".
"כבר הרבה זמן אנחנו חושבים על הצעירים שלנו ומה אנחנו יכולים להביא לתרבות הישראלית", אומר יקאלו. כמו קבדום, הוא לא עונה לסטריאוטיפ של מבקשי המקלט בארץ. לאחר שבע שנים וחצי בארץ, יש לו תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בניהול ארגוני מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא עובד עם קהילת מבקשי המקלט, מתרגם ואף הקים בית ספר לילדי הקהילה שפועל אחרי שעות הלימודים. שם מלמדים אותם טיגרניה, כדי שיוכלו לדבר עם הוריהם ויכירו את התרבות שלהם כשיחזרו לאריתריאה.
"רוצים לעזור לרוכבים להגשים את חלומם". יקאלו
"כמו שאמר קבדום", מוסיף יקאלו, "רכיבת אופניים היא ספורט לאומי באריתריאה. רצינו לעשות מרוץ אופניים מסביב לגינת לוינסקי. קבדום ואני דיברנו על זה חפיף, אבל במרץ היה דו-א-טון, יוזמה שהייתי אחד מהמארגנים שלה. הרעיון היה להפגיש ישראלים ומבקשי מקלט לדבר על רעיונות חברתיים ויוזמות חברתיות, שיכולים לפתור את הבעיות בדרום תל אביב. היו שם כמה פרויקטים, ביניהם 'בישיקלטה', שקבדום הביא, ושם גם פגשנו את יואב ותומר. אהבנו את הרעיון והחלטנו לעבוד עליו ולהגשים אותו, כי אנחנו רוצים לעזור לרוכבים להגשים את חלומם".
גם אנחנו ילדים
יואב וימן, מהיזמים הישראלים, משווה בין "בישקלטה" לקבוצה אחרת. "יש בתל אביב את 'אתלטי הסמטה' מבית הספר ביאליק רוגוזין, שהוציאו מתוכם אתלטים מעולים – ביניהם רץ מדהים שייצג את ישראל באליפות אירופה ואפילו קיבל אזרחות (רמזי עבדול ג'אבר. י"ה). זה הראש שלנו. אז נכון שעם ילדים קל יותר, כי דעת קהל נוטה לטובת ילדים באופן כללי, אבל בעצם גם אנחנו ילדים, רק ילדים גדולים. הרוכבים שלנו רכבו 120 ק"מ עם בכירים מאיגוד האופניים והיתה הסכמה שיש לנו רוכבים שטובים מהרבה רוכבים ישראלים, עם סבולת לב ריאה ויכולות אתלטיות מעולות".
בימוי, צילום ועריכה: שירה רוטלוי והילה ולדמן
"אני מסתכל על הקהילה ורואה איך היא עובדת, מה קורה לה", אומר קבדום. "אנשים משקיעים כל כך הרבה באופניים. ראיתי איך הם ממשיכים את החלום שלהם, משקיעים בו, לפעמים 30 אלף שקל לאופניים ומתאמנים בשבתות. הם באו ממצוקה, באו לקבל הגנה והם רוצים לקבל עזרה לצורכיהם. ראיתי ברכיבה פוטנציאל להוציא אותם מהמצוקה, לתת להם תקווה ומשהו חיובי לעשות כפרטים וכקהילה. מאז שיצאנו לדרך, הרוכבים מתאמנים כל שבת ואחרי הרכיבה הם יושבים עם יקאלו ואתי ואנחנו מדברים על הרכיבה שהיתה ועל חלומות, רעיונות ומחשבות".
באימון עם GOPRO, קבוצת רכיבה מקצועית בהנהלתו של צחי בויגן. צילום: בישקלטה
"מי שיש להם כאלה חלומות, כמו קבדום ופילמון, הולכים לחולות וזה משפיע עלינו מאוד עמוק" מוסיף יקאלו. "אז פילמון ירכב לחולות, לא יבוא באוטובוס. הוא ייכנס לחולות על האופניים שלו. זה מסר. אני מרגיש שזה מסר חזק".
אלא שבשיחה עם פילמון מתברר שתוכניתו להמשיך להתאמן ברכיבה בזמן שהותו במתקן, לא ריאלית. "הם לא מאפשרים לי להכניס את האופניים שלי למתקן", אומר פילמון. "וכאלה אופניים יקרים אני לא יכול להשאיר בחוץ. בכלל, אין שם תנאים להתאמן מהרבה סיבות. קודם כל אין שם כבישים טובים לזה. הכל שטוח, בלי עליות וירידות וזה רחוק מכל מקום מתאים. גם הכבישים שם מסוכנים ובלי שוליים מתאימים או שאלה דרכי עפר.
"מעבר לזה, זה ספורט יקר. אני צריך לשמור על הציוד שלי, לטפל בו ולחדש אותו, אבל כשאני בחולות אני לא יכול לעבוד. נותנים לנו שם 600 שקל לחודש, שזה לא מספיק לכלום כבר ככה.
פילמון ואור (שני הקפטנים של הקבוצה). צילום: בישקלטה
"הזימון הזה הורס לי את כל מה שבניתי עד עכשיו ולא מאפשר לי להגשים אפילו מעט ממה שתכננו. אני נכנס לפני שהספקתי בכלל להתחרות עם הקבוצה. הקבוצה תשרוד ותמשיך גם בלעדי, למרות שלקחת לקבוצה את הקפטן זה צעד שיהיה לו אפקט על הקבוצה. זה נכון לכל קבוצת ספורט שאתה לוקח ממנה את השחקן המרכזי. אני מנסה לברר דרך עורך הדין שלי אם אפשר לדחות את הזימון שלי לזמן מה, לפחות עד שנעשה כמה תחרויות ונעמיד את הקבוצה על הרגליים ביחד. אני חושב רק על הדרך לפתור את העתיד הקרוב".
"האופק שלנו קרוב מאוד לרגליים שלנו", אומר יקאלו. "התוכניות שלנו הן תמיד לטווח קצר. נכון שזה מנוגד לקונספט החינוך, אבל אנחנו קודם כל מסתכלים על הצעד הבא. כמו שלא הייתי בטוח שאגמור ללמוד. אנחנו רוצים לתרום לשינוי שיהיה יום אחד באריתריאה. כשאחזור ואוכל לעזור לבנות חברה מתורבתת, שוויונית. זאת אחריותי לתרום ואני מתחיל מפה, בצורה מקומית. קבוצת הרכיבה הזו וגם הרכיבה לחולות, אלה צעדים בדרך לשיפור ותרומה לקהילה שלנו ולארץ שבה אנחנו חיים".
באימון לפני שבועיים עם חברה ישראליים. צילום: בישקלטה
"כל עוד אנחנו מאמינים שאנחנו כאן לזמן קצוב", אומר קבדום, "אנחנו משקיעים בשיפור מקומי, בשכונות שאנחנו גרים בהן, ועושים פרויקטים לקהילה המקומית, אבל חושבים על ההמשך גם כאן וגם שם, באריתריאה. גם בחולות אני אמשיך לכתוב ולהוציא את העיתון, כדי לתת לקהילה שלנו בישראל מודעות ותקווה. אנשים עוברים ייסורים בדרך, נוטשים את המשפחות שלהם מאחורה כדי לשרוד. הדרך נשלטת על ידי רשת של מבריחים מכל האזור – מסודן, מאתיופיה, מאריתריאה, מסיני. הם כולם מקושרים יחד ופועלים ביחד".
"את מה שקורה בסיני אי אפשר לתאר או להבין אלא אם כן עברת את זה בעצמך", אומר יקאלו, "זה מעבר לתיאור וזה עצוב שלא עושים כלום. סיני זה שטח הפקר וגן עדן למבריחים, אנחנו כבר שנים מנסים לעורר מודעות אצל ישראל, מצרים ומי שלא יהיה לגבי מה שעובר על מבקשי המקלט בסיני, עם ההתעללויות והעינויים, אבל לא קורה כלום. העולם שותק".
"הרי היו שתי בחורות אמריקאיות שנתפסו בסיני על ידי מבריחים, כל העולם נזעק והצילו אותן תוך זמן קצר", מוסיף קבדום. "למה העולם לא נזעק עבורנו? כי אנחנו זניחים, אנחנו לא נחשבים. הלוגו של העיתון זה מפת אפריקה בשחור, עם נר דולק באמצע. אפריקה שחורה כי היא בעידן אפל, אבל הנר שמתחיל בנו, בכל אחד מאתנו, הוא אור של תקווה. זה גם זיכרון לכל אלה שמתו, אבל המתים נותנים לנו אור, המתים הם מה שבוער כדי להפיץ את האור".
