צילום: דן חיימוביץ'
"אני בן 60 ויומיים. כן, כן, היה לי יום הולדת. איך חגגתי? לא חגגתי. היום עצמו היה חגיגה לכבודי. הגשם נפסק והשמש יצאה והיה לי נעים", אמר משה שם טוב, צחק, השתעל ומשך בסיגריה. השמים היו כחולים בחלק הזה של היום והשכנים של אחד האזורים היקרים בתל אביב הורידו את כלביהם לטיול. היו ביניהם כאלה שהביטו בשם טוב והיו כאלה שלא. כך או כך הדייר הזמני הזה נראה חריג בנוף הבורגני והנקי של רחוב דפנה.
"בואי, נרד למטה", הוא מתרומם מהספסל ואנחנו נכנסים בדלת המקלט השכונתי. מדרגות מורידות אותנו מטה ומתפצלות אל החדרים. על רצפת כל חדר, מזרנים עם שמיכות עליהם. על אחד המזרנים יושב איש המחובר לבאנג וכלבה מאוד שמחה, לבושה בסוודר צבעוני מכרכרת סביבו. הוא נבוך, מחביא את הציוד, אבל בסופו של דבר מתגבר על המבוכה וחוזר לענייניו.
"בואי לחדר שלי", אומר שם טוב, "זה חדר המיוחסים. פה ישנים השותף שלי ואני. איזה אדם נחמד. הוא כל יום הולך לאיכילוב, מתקלח, ומשם – לעבודה. תארי לך, הומלסים צועדים לביקור חולים, יוצאים משם נקיים. אני אומר: אם אין להם מספיק מיטות לחולים, אז לפחות שמקלחת הגונה תצא מזה".
חדר המיוחסים מתגלה כפינה בקצה השני של המסדרון המוביל לחדר שבו ישנים רוב הדיירים.
לפני יותר משבוע, כשתחזית מזג האוויר בישרה על בוא הסערה, פנה יגאל שתיים, צייר ופעיל חברתי, לחברת מועצת העיר מטעם מרצ גבי לסקי בבקשה למצוא פתרון למחוסרי הבית.
"לפני שלוש שנים בחורף מת הומלס בגינת לוינסקי", מספר שתיים, "מאז, כשיש סערה אני לא יכול לשבת בבית. בשנים הקודמות הבאנו את כולם ליד אליהו, לבניין ששייך למד"א. השנה משום מה הם סרבו ופניתי לגבי לסקי שיחד עם מהרטה ברוך (סגנית ראש העיר) מיד הציעו את המקלט ברחוב דפנה".
צילומים: דן חיימוביץ'
אין הרבה מקום במקלט, ובאחד מלילות הסופה הצטופפו בחדר אחד 11 גברים; ועוד שלוש נשים בחדר נפרד. היו גם אח ואחות מירושלים שניסו להרביץ תורה בבני הבית, אבל איש לא ראה אותם מזה כמה ימים.
כמו כן, קצת לפני פרוץ הסערה נלקחו כמה מדיירי המאהל בארלוזורוב לצימרים בהתנחלות, ארוע שאירגן ועד מתיישבי השומרון.
"שלושה ימים לפני שבאתי למקלט הזה", מספר שם טוב, "אני מסתובב בארלוזורוב, נעמד במקרה ליד איזה מיניבוס, בא אלי מישהו שואל אותי אם אני רוצה לנסוע לנופש. אמרתי: 'למה לא?' ועליתי. שעות נסענו ובסופן מצאתי את עצמי בצימר באיזו התנחלות. איזה סיבוב עשו עלינו. על כל דבר היינו צריכים להגיד תודה, על הסנדוויץ' בן יומיים, על החדר, על המים. דחפו לנו מצלמות לפנים באמצע הביס של אותו הסנדוויץ' המדובר ואנחנו צריכים להגיד 'תודה, תודה' ו'איזה יופי'".
אתה יודע מי אירגן את זה?
"אין לי מושג. העיקר שהיו שלושה ימים שלא היה לי קר. והיתה מקלחת. אמנם הספקתי רק לחפוף את הראש, כי נגמרו המים, אבל זה מחזיק אותי עד עכשיו. אבל אחרי שלושה ימים התעצבנתי וחזרתי לתל אביב. האמת, בדיעבד, נהניתי. אם לא המצלמות, זה באמת היה לא רע".
מאוחר יותר בלילה, שכוב על מזרונו בחדר המיוחסים, עטוף שמיכה ומפזר החום מכוון על המספר הטמפרטורה הגבוהה ביותר, שם טוב מחייך ואומר: "אין, מת על המקום הזה. מצדי להישאר פה כל החורף".
יש כאן אנשים שאיכפת לי מהם
המקלט ברחוב דפנה נמצא בקו אווירי של כ-300 מטרים ממאהל ארלוזורוב ורוב הדיירים כאן הם פליטי המאהל הזה "הפתרון הולם לעת הסערה, אבל הוא פתרון זמני", אומרת לסקי, "עם זאת – זה עבד ועובד מצוין. הגעתי לשם בוקר אחרי שפתחנו את המקלט וראיתי צוות של אחראים על המקלטים, עשרות מזרונים ושמיכות שהביאו".
כמה זמן יעמוד המקלט לרשותם של מחסורי הבית?
"תלוי במזג האוויר. בינתיים הסערה חוזרת".
במשך היום, במזג אוויר טוב, הם מתפזרים איש-איש לעיסוקיו, רובם מעדיפים להעביר את הזמן במשכנם הקבוע, באוהל – שם נמצא רוב רכושם. אז הם באים ויוצאים מהמקלט, וחולפים על פנינו כצללים דוממים, רק העיניים שלהם בוערות, אבל לא מסתכלות ישר בפנים.
"כולם פה דופקים באנגים, אי אפשר לנשום", אומר שם טוב ומוציא אותנו החוצה לרחוב ומוסיף בבדיחות דעת "פושעים" ואז "גם לי יש ים של תיקים במשטרה, אבל כולם תיקים חמודים כאלה".
שם טוב נולד ביפו לעולים מבולגריה. כשהיה בן שבע מתה אמו ואביו מצא אשה אחרת. "הוא רצה להתחתן עם מכונת כביסה", הוא מספר, "שאלתי אותו 'למה אתה מתחתן, אבא?' והוא אמר: 'צריך שיכבסו לי'. אלא שמכונת הכביסה שלו עבדה על סחיטה שעות נוספות ואני התחלתי להתגלגל בין בתי הספר השונים בקיבוצים. אחר כך הייתי אחד השייטים הכי טובים בארץ. 25 שנה חייתי בים. גם זה סיבך אותי עם החוק. בצורה חמודה מאד. אחר כך הגעתי לתל אביב. היו לי שתי תחנות פז, הייתי עשיר, יכולתי כל סוף-שבוע לקנות לי מכונית חדשה. אבל לפני שנתיים איבדתי הכל. ביום ראשון יגיעו לפה עובדים סוציאליים, יראו שאני בן 60, חולה ומחוסר דיור ואני מקווה שיוציאו אותי פה. היי, אבי, בוא, חמוד, שב אתנו", פונה שם טוב לאיש על אופניים חשמליים שרוכב לעברנו.
זהו אבי, בן 40, דייר לשעבר במאהל ארלוזורוב. הוא מוציא קופסת סיגריות ומיד מושיט אחת לשום טוב. הם הכירו במאהל ונהפכו לחברים טובים. "חייתי ארבע שנים באילת", מספר אבי את קורותיו, "חייתי טוב. שכרתי חדר ב-1,200 שקל, בווילה ענקית עם בריכה. היו שם 15 חדרים. מלרוז פלייס. עבדתי בכל עבודה אפשרית- שיפוצים, בניין, במלון 'לאונרדו פלזה', בסופר. סבבה. עד שנמאס הכל. הגיעה תקופת החורף, והכל מת שם בחורף ואין עבודה וכך הגעתי לתל אביב. זה היה לפני עשרה חודשים. עבדתי כקצב בסופר על אבן גבירול, אבל אחרי חצי שנה נפלתי מהאופניים ושברתי את היד. לא יכולתי לעבוד עוד. כך הגעתי לרחוב. עכשיו מצאתי עבודה באחזקה ואני מקבל סיוע כספי. שכרתי חדר עם שותף".
"שותף מניאק יש לך", מתערב שם טוב, "הוא לא נותן לו להביא חברים הביתה".
"הוא מורה לאנגלית ובתפקיד ניצב בכל מיני תוכניות טלוויזיה. את יודעת, מאלה שעומדים להם בתמימות ברקע. בן 60. איזה אנגלית יש לו! אפשר לומר הוא אמריקאי".
למה אתה ממשיך להגיע לכאן?
"כי חייתי פה ויש כאן אנשים שאיכפת לי מהם – מאוד פשוט".
"אבי הוא דוגמה ומופת להצלחה", אומר שם טוב, "הוא נותן זווית אחרת לסיפור שלנו: שאפשר לצאת מהמצב הזה".
"אפשר לצאת, כן", עונה אבי, "אבל רוב ההומלסים חיים ככה מסוג של בחירה, בחירה שנכפתה עליהם, נגיד. צריך גדודים של עובדים סוציאליים כדי להוציא אותם מהרחוב. אני אולי נותן זווית, אבל לא באמת דוגמה מייצגת".
היית אומר שאתה מצביע ש"ס
ב-22:00 אני חוזרת למקלט. הדלת פתוחה ובקצה המדרגות המוארות אני מגלה חושך ונחירות קלות מהחלק המאוכלס יותר. כמו כן, אני מגלה שם את עמיחי שיין, 35, השותף המתקלח באיכילוב של משה. הוא מסתובב בכעס מתון במסדרון כמחפש משהו: "הכלבה השתינה פה. תיזהרי. אני אראה לה מה זה, מנוולת. את מי את מחפשת?"
משה פה?
"משה, יש לך אורחת", קורא שי אל תוך החושך ומאחת הפינות בוקע קולו של שם טוב.
"מי זאת? יאנוצ'קה? בואי, בואי, שבי".
האור נדלק ומאיר את שלולית השתן ההולכת ומתפשטת לכיוון המזרונים, מאיימת להטביע את מעילו של שם טוב הזרוק על הרצפה.
"תרים את הבגדים, משה. מוניקה השתינה שוב. אם אני תופס את הכלבה בת כלבה הזאת, הלך עליה. אין ברירה, אצטרך להשתמש במגבת", הוא אומר וגורף את השלולית הרחק ממזרונו של משה. לאחר מכן הוא נשכב גם כן.
"תגיד", שואל אותו שם טוב, "מאיפה השמיכה שלך?"
"זאת? זה אנשים של כחלון הביאו. הייתי בטלוויזיה, אמרתי שאני מצביע כחלון, יום למחרת באו עם עשר שמיכות".
"פראייר. היית אומר שאתה מצביע ש"ס היו עומדים פה בתור עכשיו, מביאים לך מה שאתה לא רוצה, משמרות היו עושים עליך. היית אומר שאתה מצביע ליברמן, היו פותחים לך חשבון בנק בפיליפינים".
שי גדל בחולון. מזה ארבעה חודשים הוא מחוסר בית ומתגורר במאהל. עד לפני שבועיים עבד בשליחויות, אבל איבד את עבודתו בגלל שלילת רישיון הנהיגה שבה הוא מצוי.
"גרתי כאן בתל אביב", הוא מספר, "אבל נכנסתי לחובות. באתי לכאן לסגור אותם".
איך גילית את פטנט המקלחות באיכילוב?
"הומלס אחד סיפר לי. אל תכתבי באיזו מחלקה זה קורה. היום באתי לשם, ובשולחן צמוד למקלחות ישבו רופאות. לא נכנסתי, חיכיתי שילכו. אני מקווה שלא יתפסו אותי המאבטחים".
"אין לך מה לחשוש, עמיחי", מעודד אותו שם טוב, "הם מאבטחים בלאי, אתה לא מעניין אותם".
"הבעיה שלא רק אותם אני לא מעניין. לפני שבועיים נשך אותי עכביש ארסי. הגעתי למיון. המאבטחים רצו לפנות אותי, התחלנו לריב. אמרתי להם שרק עם אזיקים אני יוצא מכאן. בסוף בדקו לי חום וגילו שאני קודח. משה", הוא ממשיך, "כשחוזרים למאהל, אני בונה לי אוהל חדש. יש לי תחושה שהעכביש הזה רודף אותי. הלכתי לשתות קפה בהנרייטה סולד עם קובי, אני מביט מולי על הכוס ומה אני רואה? את העכביש".
בסוף המשפט הזה מתפרצת מבעד לדלת הפתוחה מוניקה הכלבה. בדילוגים מהירים היא רצה אל החדר שממנו נשמעים קולות הישנים.
"לך, תפוס אותה ותראה לה מזה", אומר שם טוב לשי שמתרומם מהמזרון ונועל את נעליו, צועד אל החדר, נעלם בחושך אך מיד מופיע שוב.
"חשוך מדי, היא מתחבאת. אעניש אותה כבר מחר".
מה אני אעשה עוד שבע שנים?
ב-23:00 מגיע אל המקלט יגאל שתיים. הוא מביא איתו אטמור- מחמם מים מהיר שייאפשר לדיירים מקלחת טובה. זה משמח מאוד את שם טוב. "או, עכשיו זה ממש בית כאן. עם מפזר החום והמרק שהכנתי. אפשר להעביר את החורף. איזה מרק. תקשיבי למתכון. שתי שקיות של אבקת מרק עם אטריות, מבשלת חמש דקות, ללקק את האצבעות. ולחם".
"איך אתה מעביר את הזמן, משה?", אני שואלת אותו.
"קם בשש בבוקר, שוטף פנים. מחכה לשמונה בבוקר. הולך לחומוס, 'הבן של הסורי', אוכל חומוס-פול, חוזר לפה וחושב. חושב על העתיד. חושב על יום ראשון שיבואו העובדים הסוציאליים ואולי יגאלו אותי. אני מתאים לכל הקריטריונים לקבל עזרה".
"תבדוק טוב, משה", אומר לו שי, "שמעתי שצריך להיות בן 67, לא 60".
"אוי ואבוי לי. מה אני אעשה עוד שבע שנים? איפה אני אסתובב?"
הבוקר, משפחה ממגורשי שכונת גבעת עמל חיפשה מקום במקלט. אב ואם, בן חייל ועוד ילד בגיר, נשארו ברחוב ללא חלופה הולמת. אלא שהמקלט התמלא במחוסרי דיור המחפשים מחסה מפני הגשם הצפוי בסוף שבוע הקרוב, ולמרות ההענות מצד דיירי המקלט לקבל כל מי שחפץ בכך, אין מספיק מקום למשפחה. נכון לזמן כתיבת שורות אלו לא נמצא לה פתרון.
