על נהרות ברלין, שם ישבנו והתגעגענו. לרוסיה

 

היינו עשרות אנשים, דחוסים בתוך המועדון הקטן "קפה בורגר" (אז הוא לא היה תיירותי כמו היום), השעה היתה שלוש לפנות בוקר, מאחורי הווילונות המכסים את חלונות המועדון ירד גשם, ואנחנו, מיוזעים, נענו קדימה ואחורה, צועקים באושר הברות חסרות משמעות.

היו שם שלושה גברים צעירים מפריז לבושים בחליפות זהות בסגנון שנות ה-80. שני זוגות בני 60, אלגנטיים ושיכורים, רוקדים בצעדים קטנים מעוצבים אחד עם השני. כאלה שהגיעו ביחד וכאלה שהגיעו לבד, כמו האיש הבודד עם מעיל הגשם הארוך שרקד תוך כדי תנועה המקיפה את כל הנוכחים ואישה שזחלה על הרצפה כנחש, והבחור הצרפתי אלג'ירי שחי בפראג ומנהל להקת רוק-כליזמר מקומית. כולנו רקדנו בכאוס מוחלט לצלילי מוזיקה רוסית ועל כל החגיגה הזאת ניצח מעמדת הדי-ג'יי הסופר והפובליציסט המפורסם ולדימיר קמינר, מהגר רוסי יהודי ממוסקבה וסיפור הצלחה גדול.

"אני חייל – תינוקה הפג של המלחמה, אני חייל – אמא, רפאי את פצעיי, אני חייל, חייל של מדינה שכוחת אל, אני גיבור, תגידו של איזה רומן", שרה להקת "פיאטניצה" (יום חמישי) האוקראינית את הלהיט שיהפוך לשחוק בעוד כמה חודשים, וכולם נעים באטיות לקצב השיר.

"אין דבר דומה לזה בישראל", חשבתי לעצמי והסתכלתי על קמינר בקנאה, "מלבד איזה שתי מלכות יופי שאיש לא זוכר וכמה חברי מפלגת ישראל ביתנו מפוקפקים, אין רוסי אחד בארץ שהוא מושא להערכה ציבורית כזאת".

קמינר, אז בן 37, כבר הוציא מפרי עטו רבי מכר בגרמנית והנחה תוכנית אירוח ברדיו, במבטא רוסי כבד וגרמנית שבורה – מה שלא פגע בפופולריות שלו, אלא משך אליו יותר את הגרמנים. קמינר היה אאוסלנדר גאה ואחד שעשה מזה קריירה.

השעה היתה שבע בבוקר כשנכנסתי אל הרכבת התחתית. הבטתי מחוץ לחלון על ברלין המתעוררת וככל שהלכה והתרחקה הרכבת ממזרח העיר אל צדה המערבי שם השתכנתי, הלכתי ושקעתי אל הרהורי "מה היה קורה אילו". הסצנה שחוויתי היתה לי כמראה בספרו של לואיס קרול, מראה מתוכה משתקף עולמי, אבל הפוך.

מה היה קורה אילו היו בוחרים הוריי להגר לגרמניה ולא לישראל. אם במקום לאשדוד, היינו מגיעים לברלין. מה היה קורה אילו גדלתי בסביבה שמעריכה את התרבות שממנה אני מגיעה ולא מתנשאת התנשאות בורה, מבטלת ודורשת למחוק את זהותי ועברי. ומה קרה לאותם יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר שהגיעו לכאן? במה הם דומים ובמה שונים מהמהגרים לישראל? האם חיים במדינה פלורליסטית, החרדה מגילויי גזענות, פתחו את עיניהם לאחר? האם הקיום לצד המהגרים המוסלמים הפחית מהפחד? והאם החיים הנוחים כלכלית המאפשרים לחיות על חשבון המדינה ולא להתפרנס בדוחק מעבודות קשות, עדיפים על פני מה שידעו הוריי?

נסעתי לפגוש את מקבילי הברלינאים ולברר כמה ובמה שונים חיינו ועד כמה, אם בכלל, עלי להצטער על בחירתם של הורי.

מיעוט יקר

מתוך 500 אלף יהודי גרמניה, נותרו רק 15 אלף בתום מלחמת העולם השנייה. לקראת סוף שנות ה-80 יהודי גרמניה מנו בסך הכל 28 אלף איש.

בספרה "יהודי רוסיה על שלוש יבשות: זהות, אינטגרציה ומשבר", כותבת פרופ' לריסה רמניק, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן: "לאחר עשורים של שתיקה עמוקה וזיכרונות מודחקים אודות פשעי הנאצים, בשנות ה-70 המאוחרות הדור הצעיר של הגרמנים החדשים גילה את עברו האיום, מושפע, בין היתר מהסדרה האמריקאית 'השואה' בה צפה כל בית בגרמניה". השואה נהפכה לאחד הנושאים המרכזיים שבהם עסקו הגרמנים, האשמה הקולקטיבית ברמה האישית והממסדית, הפכה את היהודים למיעוט יקר וכך גם את התרבות היהודית על מאכליה, הספרות והמוזיקה שלה.

בימיה האחרונים של גרמניה המזרחית, הממשלה קיבלה כמה מאות תיירים יהודים מברית המועצות, בשל רגש האשמה והמדיניות הדמוקרטית החדשה של הממשלה האחרונה. כשנפלה החומה וגרמניה המזרחית חדלה מלהתקיים, הממשלה החדשה רצתה להמשיך במדיניות קבלת יהודי ברית המועצות. "מתן סטטוס של פליטים מיוחדים ליהודי ברית המועצות נפגש עם המטרה הכפולה של תשלום החוב ההיסטורי על עוולות המלחמה וריענון האוכלוסייה היהודית הקטנה והמזדקנת", כותבת רמניק.

וכך, אחרי שנת 1989, הגיעו לגרמניה כ-200 אלף יהודים. גרמניה פעלה בדומה לחוק השבות הישראלי וקיבלה לשורותיה כל מי שהיו לו שורשים יהודיים כלשהם (כולל מזויפים).

החומה נפלה וברלין נהפכה למקום המרתק ביותר בעולם. בואם של יהודי ברית המועצות היה סיפור גדול ומרגש בעבור הגרמנים אכולי האשמה ומלאי הסקרנות. בזמן שקמינר הצעיר הסתובב עם חבריו בין הדירות הנטושות של מזרח ברלין, למד גרמנית, העלה הצגות וכתב – בשנת 1990, בחודש יוני האיום, מונית ובה משפחת פבזנר עשתה את דרכה משדה התעופה לוד לאשדוד. אמי, שישבה מקדימה, חשבה בחרדה איזה רושם עושה עלינו הנוף הצהוב והלכלוך המשתקפים מבעד לחלונות. אני, מצדי, לא שמתי לב לכל אלה, מכיוון שהייתי מסונוורת מהאור המיוחד, בדיוק כפי שדמיינתי כשניסיתי לתאר לעצמי את ישראל.

עשר שנים עברו עד שהרגשתי בבית. אולי כי אף בית ספר יסודי לא רצה בי ("אין מקום אצלנו") ונאלצתי ללמוד בבית ספר של חב"ד. אולי כי באותו בית הספר שינו מיד, ובלי לשאול לדעתי, את שמי ל"יעל"; התבקשתי להוציא את לשוני כדי שיבדקו אם אני צמה ביום כיפור; והתבקשתי לדבר עברית בלבד כי "אתם לא ברוסיה", עד שלא רציתי לדבר עוד בשפת אמי והתביישתי בה.

לא יכולתי לראות כבית מקום שבו הזהות נלקחה ממני. לא יכולתי להרגיש בבית במקום שבו הזהות של הורי נלקחה מהם. לפחות כך הרגשתי כשידיה העדינות של אמי, מורה לפסנתר, הלכו והתקשו מעבודות ניקיון וטיפול בקשישים, וכשאבי התחיל לעבוד כאח בבית חולים לחולי נפש וסיפר שאפילו המטופלים לא מקשיבים לו בגלל העברית שבפיו, אז מה יש לדבר על הצברים המתנשאים.

עשר שנים אחרי ורק עם המעבר לתל אביב, הרגשתי סוף סוף בבית, שם לראשונה אנשים שהכרתי הביעו את קנאתם על הרוסית והיכולת לקרוא בשפת המקור.

"אמא, לא שקלתם להגר לגרמניה?", שאלתי יום אחד את אמי בעודנו יושבות בדירת הורי באשדוד.

"לא, גרמניה לא היתה אופציה, ולא בגלל המלחמה. כל החיים שלי שם הרגשתי זרה ולא רציתי להרגיש ככה יותר", היא השיבה.

עם נבחר בתחת שלי

את המרואיינים לכתבה לא הכרתי לפני כן. חבר בארץ הפנה אותי לאיגור זיידל, התכתבנו קצרות בפייסבוק, בילינו ערב במטבח הדירה שהוא חולק עם בת זוגו, בנו בן ה-10, תוכי ושותף – משורר אמריקאי מניו יורק. לאחר מכן הזמין אותי להצטרף אליו למופע פרפורמנס של אלכסנדר ברנר, אמן יהודי-רוסי. לא הספקתי להגיע למופע, אבל למדתי כי ברנר היה כלוא בהולנד, לאחר שריסס ב-1997 סימן דולר ענק על אחד מציוריו המפורסמים של קאזימיר מלביץ', "סופרמטיזם". החברים מספרים שבמאסר, שנמשך חצי שנה, התכונן ברנר ליצירתו החדשה: הוא למד לעשות את צרכיו בספירה לחמש, מיומנות ששכלל לכדי אמנות בהמשך חייו כאמן.

ביל (אמצע), זיידל (ימין) וסרגיי במטבח של ביל. צילום: יאנה פבזנר בשן

"זהו אלכסנדר ברנר, אזרח ישראלי לשעבר", מכיר בינינו חברי החדש זיידל וברנר מתחיל לדבר.

"את מישראל?", שואל אותי ברנר, "גם אני הייתי פעם מישראל. בואי ואספר לך את עלילות ברנר בארץ הקודש.

"השנה היתה 1989. המטוס הוריד אותי בשדה התעופה והנה, אני לבד, בחור בן 29, בארץ זרה, בישראל. חשבתי לעצמי שאם לחיות בישראל, הרי שרק בבירה, בירושלים. ונסעתי. בשדה התעופה נתנו לי כסף, לא היה לי מושג מה זה שקל ומה ערכו. מצאתי את מה שהיה נראה לי המלון הכי טוב, לקחתי חדר. למחרת גיליתי שנגמר הכסף. יצאתי החוצה ומפה לשם מצאתי עבודה כמנקה בישיבה לעולי איראן. עבדתי שם שבוע. היה שם אחד, עמד מעלי כל הזמן, הצביע 'פה לא נקי וכאן פספסת', כמו גרמניה ב-1937, ואני גורר את הסמרטוט וחושב לעצמי 'בלאט, אכלתי אותה'".

אנחנו יושבים סביב שולחן עגול בבר קודר, "רומבלוטה" (קיצור בגרמנית ל"כבוד ותפארת לחיל הים הבלטי"), ברחוב מאצר שבברלין. המקום מלא גברים חמורי סבר, עומדים איש איש לעצמו עם כוסות ומעילי עור שחורים, מוציאים עשן המרחף מעל ראשיהם כענן כבד, מערפל את ציורי התקרה של נשים עירומות פסוקות רגליים, מוציאות לשון. בשולחן יושבים דוברי רוסית בלבד, כולל ברברה שולץ, אמנית אוסטרית, פעילה פוליטית ובת זוגו של ברנר, המדברת רוסית מושלמת עם מבטא. היא גם זאת שקישטה את התקרה כאן. יחד אתה ברנר נע ונד בין ערי אירופה ומוסקבה, לא מעוניין להרגיש בבית בשום מקום ומתנגד לכל ניסיון להגדיר את זהותו הלאומית או הקיומית.

"נשארתי בישראל רק שלוש שנים. זאת היתה החוויה הקשה ביותר עבורי, אבל גם המלמדת והחשובה שבהן", הוא ממשיך. "יום אחד אני הולך ברחוב, לא מזיק לאף אחד. פתאום שני ג'יפים עוצרים ברעש גדול. יוצאים מהם גברים שריריים כאלה, עם אקדחים תחובים במכנסיים, ניגשים אלי, מתחילים לדבר אתי בערבית. אני עונה להם ברוסית. ככה זה נמשך זמן מה עד שהם הבינו שאני לא ערבי. הם הסתובבו, לא התנצלו ולא אמרו שלום, פשוט נכנסו לג'יפים הגבריים ומלאי העוצמה שלהם ונעלמו כלא היו. אני מצטמרר כשאני נזכר בשנים ההן. אמא נשארה שם, היא באה בגללי, אבל היא אוהבת אותי יותר מדי בשביל לומר לי מה היא באמת מרגישה".

ציורי התקרה של ברברה שולץ ב"רומבלוטה". צילומים: סרגיי פורטיונייב

לשולחננו ניגש בנו של משורר רוסי ידוע. הוא מגיש לנו כוסות יין אדום. ברנר לוגם לגימה גדולה.

"בפעם האחרונה שהייתי בישראל חקרו אותי שעה. איזו אישה שאלה אותי כל הזמן למה אני לא חי בישראל, רמזה שאני בוגד. היא שמה לב שאני לא מבקר מספיק וראתה צורך לנזוף בי", הוא אומר.

אתה מתעניין במה שקורה בישראל?

"בטח. אני קורא 'הארץ' באנגלית".

ומה דעתך על ישראל לאחר המלחמה האחרונה?

"עם נבחר בתחת שלי. מבחינה מוסרית, ישראל גמורה".

שונאים את כולם

"תשמעי את השיר הזה", אומר זיידל ומסובב אלי את הסמארטפון, "אלה חברים שלנו, להקת 'רוטפרונט' והשיר הזה היה להיט".

הוא לוחץ play ועל המסך מופיע אמוטיקון צהוב, משום מה בעל שן אחת בלבד, שבכמה שניות הופך למעין יהודי חרדי על רקע דגלם של בני רומה (הצוענים) וצבעי הגאווה. גבר שיר באנגלית במבטא רוסי:

Gay, gypsy and jew"

Our country is so proud of you

Gypsy, jewish and gay

We sing this song for you today

In this tolerant world

There are many boys and girls

Who are gypsy, jewish or gay…"

"השיר היה להיט ברדיו מולטי קולטי כאן. סולן הלהקה חשב ששלוש הקבוצות, שהיו ועודן נרדפות, צריכות להתאחד", מסביר זיידל. "אבל הקבוצות לא חשבו כך. הצוענים אמרו, 'פאק יו, אנחנו לא הומואים'. היהודים אמרו שאין להם שום קשר להומואים ולצוענים. התגובה הכי מעניינת הגיעה מהומואים, שאמרו 'לא צריך לערבב אותנו עם היהודים והצוענים'. השיר נעלם פתאום. ואז התברר ששלוש הקהילות כתבו למערכת התחנה: 'תעשו טובה, אל תערבבו אותנו עם החרא הזה. זה מעליב ולא נעים לנו'".

החיים בגרמניה, מדינה פלורליסטית לא משפיעים על תפיסת העולם של המהגרים מברית המועצות לשעבר?

"על הרוב לא. הם חיים כאן כאילו מעולם לא עזבו את רוסיה. תקועים בשנות ה-80, פוטיניסטים שרואים ערוץ 1 )הערוץ שרובו בשליטת הממשלה. יפ"ב), יושבים במסעדות העלובות שלהם, שונאים את כולם, אבל מאשימים את הגרמנים באנטישמיות", אומר זיידל בכעס.

"אבא שלי, למשל, היה נשוי לאישה רוסיה, צעירה ממנו בהמון שנים. כל עוד היתה אתו, הוא נהג בסולידריות גדולה ובפסחא הלך לכנסייה באופן קבוע. כשעזבה, התחיל לקרוא עיתונים יהודיים, נהיה ציוני נלהב ורואה קונספירציה אנטי-יהודית בכל מקום. הוא מקבל כסף מהמדינה ולפעמים שוכח למלא איזה טופס והתשלום לא מגיע. הוא מיד מאשים את הגרמנים באנטישמיות וזועק שעוד מעט באים לקחת את היהודים לתאי הגזים".

הוא לא חשב לעבור לישראל? 

"חשב, אבל חבר אמר לו שכל זקן שמגיע לישראל ישר שמים בבית אבות, ושם הוא מתפגר מיד. העדיף להיות ציוני מכאן ולחיות עוד כמה שנים".

אתיה כמשל

היינו שלושה מהגרים דוברי רוסית, יושבים במטבח כמנהג סובייטי ישן, כשהדירות קטנות מדי ואין סלון. איגור זיידל, בן 50, צייר, המארח שלנו; סרגיי (ביל) ביליצקי, בן 54, פיזיקאי ואיש היי-טק לשעבר, החי מחסכונות והשקעות בבורסה; ואני. ביליצקי עמד מעל סיר כוסמת ובחש בו בריכוז רב. שניהם הגיעו לגרמניה בתחילת שנות ה-90 והתמקמו בברלין.

יש לכם חברים גרמנים?

"לי אין", עונה ביליצקי אחרי מחשבה קצרה, מכבה את האש תחת סיר הכוסמת וזורק כמה רגלי עוף על המחבת, "קרה שהיו לי בנות זוג גרמניות, אבל כשהייתי מביא אותן לחבורה של רוסים, מהר מאוד היתה נוצרת אי נעימות, כי כולם היו צריכים לדבר גרמנית וכולם סבלו. הם והיא. העולם התרבותי שלנו כל כך שונה, ההומור… המרחק גדול מדי".

"יש לי די הרבה חברים גרמנים", אומר זיידל. "רבים מהם אמנים ולכן אנשים פתוחים יותר, אבל עם גרמנים אחרים יש אי נעימות מסוימת. אם אתה אומר בחברתם שאתה יהודי, הם משתתקים, חוששים להגיד משהו לא נכון, והיחסים הופכים לא-טבעיים, קורקטיים, בגלל רגש האשמה שהם חיים אתו. הכלי החינוכי העיקרי הוא הטלוויזיה והקולנוע והדור החדש בכל זאת מתחנך בקונטקסט של אשמה".

הדלת נפתחת. גבר גבוה, עם כומתה צבאית לראשו וז'קט עור צבאי כבד לגופו, נכנס למטבח. "אני לא רואה מספיק אלכוהול על השולחן לנושא כל כך כבד. החבאתם את שאר הבקבוקים?"

זהו סרגיי פורטיונייב, בן 47, רופא, יליד קייב ואזרח אוקראיני המתגורר זה 17 שנה בברלין. מאז פרוץ המלחמה בין רוסיה למולדתו, הוא נוסע בכל כמה חודשים לעזור לפצועים. בברלין הוא מקבל חולים במרפאה ובסופי שבוע נהפך לסולן בלהקת הרוק "It could be easy". הוא מוריד את הכומתה ואת ז'קט העור, אוחז ברגל עוף ומתיישב.

"דברו, דברו, אני אקשיב בינתיים", הוא אומר ואנחנו ממשיכים בשיחה.

סרגיי (ביל) ביליצקי (ימין) וסרגיי פורטיונייב. צילום: יאנה פבזנר בשן

אתם מרגישים בבית?

שני היהודים שבחדר לא ממהרים לענות. "אתערב בכל זאת", אומר האוקראיני ומניח את העצם האכולה על הצלחת. "אני חושב שסיפורו של בחור המכונה אתיה יכול לתת חומר למחשבה", אומר פורטיונייב. ביליצקי וזיידל מחייכים.

"הו, זה סיפור מצוין", אומר זיידל, "ספר, סריוז'ה".

"ובכן", אומר פורטיונייב ועושה פאוזה דרמטית. "שמעי את סיפורו של אתיה, שהוא למעשה אנדריי, אבל איש לא קורא לו כך. בשנת 1982 אתיה טס עם הוריו לישראל. אז, מי שרצה להגר, עבר דרך וינה, כי לא היה קו ישיר מוסקבה-תל אביב. אבל מכיוון שאף אחד לא באמת רצה להגר לישראל, הרוב נשארו שם. משפחתו של אתיה ניסתה לעבור את הגבול לגרמניה בצורה לא חוקית, ברגל, כי אז עוד היתה מזרח גרמניה. בניסיון הראשון הם נתפסו, אבל בפעם השנייה הצליחו להגיע למינכן ובסופו של דבר נשארו שם. וכך אתיה גדל והתחנך על אדמות גרמניה.

"יום אחד, בשנת 2003, אתיה מופיע בשגרירות ישראל בברלין ומודיע שב-1982 היה בדרך לישראל, אבל חל עיכוב של 21 שנה והגיע הזמן לסיים את המסע הארוך הזה. אמרו לו 'אל תדאג, הכל רשום אצלנו'. והם ראו שבאמת הכל נכון. אתיה נעשה ברלינאי אמיתי, עם דיאלקט ברלינאי והכל. הוא סיים כאן תיכון. הגרמנים מקבלים אותו כאחד משלהם.

"אתיה מגיע לסוכנות היהודית בברלין ומכריז שהוא רוצה להגר לישראל", ממשיך פורטיונייב. "אישה טובת לב אומרת לו 'בשביל מה לך? סע לשם בהתחלה כתייר, תראה אך זה'. 'זאת הזכות שלי או לא?', הוא אומר, 'זכותך', היא עונה ואחרי כמה ימים הוא חוזר לשם כדי לקבל מסמכים. הפעם מקבלת את פניו עובדת אחרת, לא כזאת לבבית ונשמה טובה, ואומרת לו בצורה חד משמעית שהוא עושה טעות".

"אתיה בן אדם לא מהעולם הזה", מסביר ביליצקי את תגובתן המשונה של נשות הסוכנות היהודית. "הן חשבו שישראל קשה מדי לאדם כמוהו".

"בקיצור, כשאתיה מגיע לישראל, הוא מיד הולך לים", ממשיך פורטיונייב, "ולא סתם לחוף מסודר וחוקי, אלא דווקא איפה שכתוב שהשחייה אסורה. הוא נכנס למים והזרם מתחיל לסחוף אותו. אתיה מבין שהוא טובע ומתחיל לצעוק, אבל אין איש בחוף. והנה אתיה כבר כמעט בלב ים, מתכונן למות. 'כשנסחפתי עם הזרם', ייזכר אתיה מאוחר יותר, 'חשבתי על הדודות מברלין. הן ידעו על מה הן מדברות. חבל שלא פירטו'. פתאום אתיה רואה סירת מנוע של משטרת החופים. אתיה מתחיל לצרוח 'הצילו' באנגלית. הסירה מתחילה להתקרב אליו והאנשים שעליה צועקים לו משהו, אבל אתיה לא מדבר עברית וממשיך לצעוק באנגלית. כשהסירה מתקרבת, הוא שומע שני גברים אומרים אחד לשני ברוסית: 'תראה, תראה, זה איזה אמריקאי טובע'.

"הם גוררים את האמריקאי הזה לסירה, מלבישים אותו במדי צבא, נותנים לו כמה שקלים, מורידים אותו בנמל הקרוב, שיוכל לחזור עם השקלים האלה למקום שממנו הפליג. מאוחר יותר הוא קרא שבכל עונת רחצה 30 רוסים כמעט טובעים שם. הם באים, שותים טוב ושוחים בחושך. נרגעים. ואף אחד לא יודע איפה הם קבורים".

כמה זמן הוא החזיק מעמד בישראל?

"לא הרבה. את רוב הזמן העביר באיזה קיבוץ", עונה זיידל. "הוא חזר לברלין וישראל ירדה מהפרק. אבל אין לו אזרחות גרמנית. הוא רק תושב. אתיה אומר שלעולם לא יקבל אזרחות גרמנית בגלל השואה. וכאן לתושב, יש את כל הזכויות והתנאים, רק אי אפשר להצביע בבחירות ולעבוד במשרד ממשלתי".

"לחיות בגרמניה זה כמו לעבור לגור עם אישה, לא משנה מה תעשה, היא תמיד תאכיל אותך. היא אולי תגרש אותך מהמיטה, לא תכבד אותך, אבל תמיד תאכיל אותך. הגרמנים הם אומה הומאנית", מסכם פורטיונייב.

ובכל זאת, אתם מרגישים שזה הבית?

"למהגר אין בית", אומר זיידל. "ברוסיה הרגשתי בבית רק בימים הראשונים של הפרסטרויקה. התחלנו להציג תערוכות, פתאום יכולתי לדבר חופשי. היתה אופוריה, אבל היא נגמרה כשתליתי תמונה באחת התערוכות וניגשו אלי שניים מהארגון הפשיסטי 'זיכרון'. הם התפעלו כיצד יהודי מרשה לעצמו לצייר ציור כזה. ההתפעלות נגמרה בזעזוע מוח של היהודי שלפניך. בזמן שהכניסו לי מכות, איש לא התערב, לא ניסה לעצור. השומרים נתנו להם לצאת מהמקום בכיף. הבנתי ששום דבר טוב לא ייצא מזה והחלטתי לעזוב.

"מעניין שברוסיה הרגשתי יהודי, כי הרוסים התייחסו אלי כך, אבל בגרמניה זה היה אחרת. פה דווקא הרוסים לא התעניינו בזה בכלל. היינו מאוחדים סביב השפה והאוכל. אבל בגדול, רוב היהודים כאן חיים בפחד עתיק יומין של אנשים נרדפים ומלאי נוסטלגיה. רבים מהם אנטי-פלסטינים, פרו-ישראלים, אבל ישראל לא באמת מעניינת אותם, היא זרה להם. הם הרבה יותר מתעניינים במה שקורה ברוסיה ואוקראינה, כי ברוחם הם עדיין חיים שם. אגב, המהגרים הפלסטינים בברלין הם משהו מיוחד. לומדים מהר ומתרגלים למקום החדש הרבה יותר טוב מחבר'ה שלנו".

"אני כבר לא יודע מה זה בית", אומר ביליצקי. "הבית שבו נולדתי וגדלתי מזמן לא קיים. כאן אני זר במידה מסוימת. אבל נעים לי, יש שקט נפשי. זה לא מעט".

"אני חושב שברלין זה הבית", ממשיך זיידל, "אבל כשמגיעים לפרובינציה, זה אחרת. שם אסור לדבר רוסית, כי שם שונאים זרים. הם שומעים את המבטא שלי ומשחקים אותה לא מבינים. גם הקהילה הרוסית שם סגורה, הם הומו סובייטיקוס. אני לא מבין למה הם היגרו. הם באו בשביל הנקניק ולא מרגישים רע, כי הגרמנים חייבים להם. לאבא שלי, לדוגמה, אמרתי לא פעם כמה הוא צריך להודות לגרמנים שבזכותם הוא חי. תגובתו: 'הם חייבים לי, כי הם רצחו יהודים'. הגרמנים שונאים את זה. אם מישהו מרגיש אשם כל הזמן, בסופו של דבר הוא מבין שעל הזין שלו, מה זה משנה, הוא תמיד אשם. זה גורם לבעיה גדולה כבר עכשיו".

איגור זיידל

האם ישראל היתה פעם אופציה?

"רציתי לקבל אזרחות ישראלית, כשביקרתי שם לפני שנתיים", אומר זיידל, "אבל אשתי לא אהבה את מה שראתה. והאמת, גם אני לא.

הייתי בשוק מהשכונות הערביות ומההזנחה הנוראית. זה הדהים אותי. חשבתי שישראל היא יותר כמו אירופה, אבל היא התגלתה כמו מדינת עולם שלישי, ענייה ומושחתת. כל הזמן היו היתקלויות מטופשות עם נציגי הממשלה. במחסומים החיילים היו משועממים כל כך שהם לא רצו להיפרד ממני, אלא להתיש אותי בשאלות. כשראינו את יחסם של היהודים לערבים, את יחסם של היהודים לשחורים, נגעלנו. ראינו את זה כבר בשדה התעופה, כשהמנקים השחורים עמדו בכניסה והטייס דיבר אליהם בצורה משפילה. כיהודי, התביישתי בטירוף. לא רציתי דבר במשותף עם האנשים האלה. אבל זה לא הכל. היחס של ישראל למורשת תרבותית מחפיר. הבניינים המתפוררים, הלכלוך, ההזנחה בכל מקום גרמו לי להבין שאנשים כאן לא מרגישים בבית ולא אוהבים אותו".

"דווקא היה מגניב שם", אומר ביליצקי. "יש לי שם די הרבה חברים, אבל הייתי תייר וזה אחרת. לא יודע אם הייתי יכול לחיות שם", הוא משתתק לרגע כמו מנסה לדמיין את האפשרות הזאת, "אולי כן, אני יכול לכוון את עצמי לשמחות חסרות אמביציה".

"רוסיה היא לא אירופה, אבל היא קרובה יותר לגרמניה מאשר למזרח התיכון", מסביר זיידל. "המנטליות הגרמנית קרובה לנו יותר. התרבות הישראלית אינה שלנו, היא זרה לנו ואני יודע שכמה שלא ננסה, תמיד נהיה סוג ב' שם. קשיי שפה, מלחמות, מי צריך את זה?"

איך, לדעתכם, התאקלמו יהודי רוסיה בברלין?

"יש כאלה שהצליחו, הם לא רבים", אומר ביליצקי. "קמינר, למשל. כמה מוזיקאים, כמו הלהקה שראית קודם. המהגרים עושים ספקולציות בנושא היהודי. מוזיקת כליזמר היא עדיין מקור פרנסה לא רע. האינטגרציה שלהם נעשתה תוך ניצול חלקי של יהדותם".

זיידל: "בניגוד לישראל, שבה היחס לתרבות יהודית-אירופאית מזלזל, כאן  מעריכים אותה מאוד והיא מעוררת עניין רב. לגרמנים זאת אקזוטיקה ונושא כאוב שעדיין לא נפתר. יש בזה משהו מזויף, אבל אנשים צריכים להתפרנס. בגדול, עולם המהגרים כאן, להוציא את היהודים, הוא די עלוב.

"כשהגעתי לכאן בשנות ה-90, היתה אשליה שיהיה מדהים, מעניין. חשבנו שנקים מרכזים של תרבות רוסית, כי היינו במרכז תשומת הלב, עוררנו המון עניין. היו תערוכות של אמנים רוסים, מה לא היה? אבל העניין נעלם כמעט לגמרי אחרי שהגיעו הרוסים הנובורישים עם הכרס הגדולה והתחילו לפזר פה מארקים וכך הלכה הרומנטיקה והעניין".

רהיטים מוברגים לרצפה

דמיטרי בלקין, דוקטור לפילוסופיה, מהגר יהודי מאוקראינה, הגיע לבד לגרמניה ב-1993 והוא בן 21. רק מאוחר יותר הצטרפו אשתו והוריו. 23 שנים אחרי, בלקין מרגיש כאן בבית. הוא מפרסם מאמרי דעות וכתבות בעיתונים הנחשבים בגרמניה. גרמנית היא לו כשפת אם. בנוסף, הוא בכיר בארגון המעניק מלגות לסטודנטים העוסקים בחקר היהדות.

בשנת 2010 אצר תערוכה במוזיאון היהודי בפרנקפורט שנשאה את השם "דווקא גרמניה" ועסקה ומהגרים יהודים כמוהו.

למה דווקא גרמניה?

"שערי ארה"ב כבר נסגרו ובישראל היתה מלחמה תמידית. למשפחתי ולי היתה תחושה שגרמניה קרובה גיאוגרפית ותמיד אפשר לחזור. ורציתי לחזור. התפיסה שלי את גרמניה היתה משהו בין היטלר לגתה, לכן חשבתי שהשהייה שלי כאן תהיה זמנית. ובאמת, בשנייה הראשונה שהגעתי, רציתי לחזור הביתה. בהתחלה הגעתי לרוטינגן, עיירה זעירה בבוואריה. הפנו אותי לבית חולים לנכים לשעבר, שם אכלסו את המהגרים. כל הרהיטים היו מוברגים לרצפה, זה היה סוריאליסטי. פתאום נשארתי לבד לגמרי, ישן על מיטה מוברגת. האמת, המיקום התאים, כי הרגשתי נכה".

צילום מתוך התערוכה "דווקא גרמניה", הציור של זויה צ'רקסקי מצד שמאל. צילום: המוזיאון היהודי של פרנקפורט

אתה מרגיש בבית פה?

"כן. הבן שלי נולד כאן, מ-2002 אנחנו אזרחי גרמניה ואין לנו אזרחות אחרת. אני מרגיש נוח עם השפה, אוהב את התרבות ויש לי המון חברים. גרמניה בעיני דינמית וחכמה. היתה תקופה שרציתי לעזוב לארה"ב, כי היתה תחושה שכאן קשה להיות מהגר, אבל מהגר קשה להיות בכל מקום. אולי ישנם מקומות שבהם קשה במיוחד".

אתה קשור לישראל?

"כן, אבל הקשר לגרמניה חזק יותר. אפילו רוסיה או ארה"ב קרובות אלי מישראל. אולי זה נובע מכך שישראל תמיד מציגה את עצמה מזווית אחת, זווית המלחמה והשואה. השימוש בשואה למטרות פוליטיות חייב להיפסק. זה מוזיל את ההיסטוריה וגורם לרתיעה גם אצל היהודים".

חיים בגרמניה השפיעו על הזהות היהודית שלך?

"יהדותי היא אחת ההגדרות המרכזיות שלי את עצמי. הבן שלי הולך לבית ספר יהודי, כי אני חושב שטוב לדעת שאתה שייך. רבים מבני הדור הצעיר של מהגרי רוסיה, חזרו בתשובה אחרי שלמדו על השואה ועל מקומם של היהודים בהיסטוריה הגרמנית. כך קרה שדווקא האוכלוסייה שמעולם לא היתה קרובה ליהדות ולמסורת, וסביר להניח שלא היתה מתעניינת בה אילו היתה מהגרת לישראל, מצאה בה עניין כה רב".

ומה עם הדור המבוגר?

"זה נכון שהם יותר מתעניינים ביהדות ובישראל מפעם, אבל מרכז החיים שלהם ממשיך להיות ברית המועצות לשעבר, פוטין יותר מרתק אותם מביבי. הם גם לא למדו גרמנית, למרות השנים הרבות כאן, לא היה להם צורך ללמוד, כי מצד אחד לא חייבים לעבוד, מצד שני הם חיים יחד עם שכמותם, מרוכזים יחד. במובן מסוים הדור המבוגר השאיר את עצמו שם. את חיי החברה, את הקריירה".

מה עמדתם של יהודי רוסיה כאן כלפי הסכסוך וכיצד הם מרגישים כלפי הערבים? הרי הם חיים לצדם.

"רובם ימנים, שחושבים שצריך להיכנס בערבים. היחס של היהודים לערבים כאן זהה ליחסם של הרוסים ליהודים שם. כלומר, היהודי שאתה מכיר הוא טוב – שכן, בעל מכולת, חבר – ואילו היהודי הזר הוא רע. כך היהודים כאן מרגישים כלפי הערבים. בקרויצברג אתה עלול לחטוף, אם אתה חובש כיפה. בגרמניה ישנה שכבה קטנה של יהודים ומוסלמים מתקדמים שרוצים לחיות יחד. הרוסים כאן לא נעשים שמאלנים. אני חושב שאחת הסיבות לכך היא תחושות הפחד והרדיפה שאתן הם חיים מאז ומתמיד".

דימיטרי בלקין. צילום: Gerhard Pauly

חיים בעבר

את פרופ' לריסה רמניק אני פוגשת דווקא בברלין. היא מלמדת כאן סמסטר אחד ובמקביל לומדת גרמנית ועובדת על מחקר העוסק בדור וחצי של יהודי ברית המועצות לשעבר בגרמניה.

איך נראים החיים של יהודי ברית המועצות לשעבר בגרמניה? האם הם טובים ונוחים יותר מהחיים בישראל?

"צריך לעשות הפרדה בין המהגרים המבוגרים לילדיהם", עונה רמניק. "אנשים מבוגרים חיים פה רק פיזית, אבל ברוחם הם חיים שם, בארץ הולדתם. הם אינם עובדים וזה מבודד אותם מהחברה. בישראל אין ברירה, חייבים לצאת לעבוד. כשאדם עובד, הוא משפר את השפה, הוא נמצא בקשר עם הסביבה שלו. שוק העבודה הוא כניסה לחברה, כשיושבים בבית מבודדים, רואים טלוויזיה שהיא בדרך כלל ברוסית, נשארים מנותקים".

קראתי בספרך ראיון עם מהגר, רופא לשעבר, שאומר כי כרופא הוא מעדיף לחיות על קצבת המדינה, ולא לעבוד בתחום שייקח ממנו את התואר הזה. אני מבינה שזאת תופעה רווחת כאן.

"נכון. כולם חיים על חשבון סטטוס העבר שלהם ושוב, בעבר. רבים ויתרו על הגשמה עצמית. החוק בגרמניה מאפשר קבלת אזרחות אך ורק בתנאי שהמהגר מוותר על האזרחות השנייה שלו. רבים מהמהגרים לא רוצים לוותר על האזרחות הרוסית שלהם, אף על פי שאינם חיים שם זה שנים רבות".

פרופ' לריסה רמניק

מדוע?

"כי לרבים יש שם בתים, נכסים, דאצ'ות. הם לא יודעים מה יהיו היחסים שלהם עם רוסיה. והרי זה קרוב, רק שלוש שעות מפרידות בין גרמניה לרוסיה, האקלים דומה. זה יוצר תחושה שהם חיים באותה המדינה, רק השפה התחלפה. אין להם צורך באזרחות גרמנית, אלא אם הם רוצים לעבוד בסקטור ממשלתי או להצביע – מה שלא מעניין אותם בכלל. גם ללא האזרחות כל הזכויות שלהם מתקיימות".

באיזה אופן הם מתעניינים בפוליטיקה המקומית ומה יחסם לישראל?

"הפוליטיקה מעניינת אותם אם היא נוגעת לאינטרסים האישיים שלהם. למשל, היחסים בין יהודים לגרמנים, אנטישמיות, היחס לישראל, אבל לא ישראל כשלעצמה, אלא באיזו מידה הבעיות של ישראל משפיעות על יהודי אירופה. מהגרים דוברי רוסית שהגיעו לכאן אחרי ישראל, הרבה יותר מתעניינים בה, אבל את מי שהגיע מיד מרוסיה או אוקראינה, יותר מעניינת המלחמה באוקראינה מאשר בישראל".

גרמניה לא נהפכה לבית?

"תלוי למי ובאיזה גיל הוא הגיע לכאן. אני חוקרת עכשיו את דור וחצי, אנשים כמוך, שהגיעו לגרמניה בני 11- 16. הצעירים האלה, בניגוד להוריהם, מרגישים שזה ביתם. רובם סיימו תיכון, למדו באוניברסיטה, קיבלו דחיפה ללמוד כפי שנהוג במשפחות רוסיות יהודיות. רובם למדו מקצועות פרגמטיים – משפטים או רפואת שיניים – כי ההורים דחפו לשם, והם מצליחים. כמחציתם בזוגיות עם גרמנים ויש להם ילדים. איש מהם לא חושב לחזור למדינה שממנה היגר, אפילו לא לביקור. יכול להיות שמה שקורה שם מעניין אותם יותר ממה שקורה בהונדורס, אבל לא יותר מזה. בעיניהם אירופה, לא גרמניה, היא ביתם. הם חיים בתודעה שהם אזרחי אירופה במובן העמוק של המלה, באירופה חסרת גבולות. אין להם בעיה עם השפה הגרמנית, ההיסטוריה הגרמנית, השואה. זה לא מכביד עליהם. אני מעלה את השאלה הזאת לכולם, הם חושבים על זה, כי לא חשבו על זה בעבר והם אומרים שזה לא מפריע להם, הם מבינים שזה היה בעבר. הבעיה היא הדור של ההורים, הסבתות והסבים – הם מרגישים במבצר, בכלוב של זהב".

***

"אני מרגישה זרה כאן", אמרתי לאמי באותה השיחה במרפסת שבה הסבירה מדוע אבא והיא בחרו בישראל. אמרתי והצטערתי, כי ראיתי שזה מכאיב לה ולא רציתי לקחת ממנה את מה שלא ידעה כמחצית חייה – מהו בית. אבל תהיתי, האם ביתך יכול להיות זה המגרש את ילדיך, החונק אותם, המפחיד אותם? האם ביתך יכול להיות זה שהתייחס להוריך ואליך בבוז והתנשאות, בביטול ומיאוס?

ישבנו ושתקנו וראיתי שעיניה מתמלאות דמעות. חשבתי על השיחות שהיו לי בברלין ולרגע חשבתי שבמראה של לואיס קרול, בעולם הפוך, ההורים שלנו, הורי הדור וחצי, מרגישים בבית בישראל דווקא בגלל הקשיים של המקום הזה, הם סלחנים יותר מאתנו כלפיו. אנחנו, שמילדותנו ראינו את הורינו מאבדים את הסטטוס החברתי, את כוחם כמבוגרים, אנחנו שהפכנו לעתים למבוגרים האחראים להורינו, עייפנו יותר מהם. תחושת הניכור או הכעס כלפי המקום אשר לקח מאתנו את הורינו ואת ילדותנו, לא מאפשרת לנו לחוש כאן בבית.