אפריקאים בתל אביב: רחוקים מהצלחת, אבל אלה ששוטפים אותה

ביום השואה האחרון, גוויטם גירמי צפה בטלוויזיה בדירתו השכורה בדרום תל אביב. באחד הערוצים הקרינו את "הפסנתרן" של רומן פולנסקי. גירמי היה מרותק אל המסך, עוקב בדריכות אחר גורלו של הגיבור הראשי, פסנתרן יהודי בוורשה המתחבא מהנאצים בזמן המלחמה.

"זה היה מפחיד", הוא מספר, "החיפושים שלו אחר האוכל, הניסיון להתחבא. היתה שם סצנה קשה שבה החברים שלו מחביאים אותו, אבל הוא משתגע מלשבת בבית ויום אחד מחליט לצאת. דווקא אז אחת השכנות רואה אותו, רוצה להסגיר אותו והוא בורח שוב.

"בערב באתי לעבודה ואמרתי לאחת המלצריות: 'תגידי, ראית את הסרט 'הפסנתרן?' גם את תסגירי אותי אם יבואו לחפש אותי? 'אתה יכול להגיד שאתה אתיופי', היא ענתה. צחקנו, אבל זה לא הכי מצחיק. דוד, אם יבואו לחפש אותי, כמו ב'פסנתרן', מה תעשה?"

"אתה יודע לנגן על פסנתר?"

"לא".

"אז זהו, אכלת אותה".

אנחנו יושבים במסעדת "א לה רמפה" בדרום תל אביב, מול שלושה בניינים שבהם גלריה, זונות טרנסג'נדריות, ומערכת עיתון "הארץ".  על השולחן צנצנת שימורים ובתוכה לימונדה קרה. היושבים הם גירמי, הידוע גם בשמו המעוברת אברם – בן 24, מבקש מקלט מאריתראה, החי בישראל מינואר 2012 – ודוד בינרט, בן 35, אחד הבעלים של המסעדה.

קשה למצוא אדם שידבר בגלוי על תרומתם הגדולה של מבקשי המקלט לענף המסעדנות בישראל, על הקשרים הנרקמים בין מבקשי המקלט לישראלים.

"המדינה לא מעוניינת שיראו בהם בני אדם", היתה תשובתו של אחד מבעלי המסעדות בתל אביב, "שיישארו שקופים, כדי שיהיה קל יותר להלהיט את עמנו הגזען נגדם. לכן אני חושש לחשוף אותם ואת עצמי".

יש לך עובדים שאינם חוקיים?

"אין דבר כזה היום. זהו סיכון גדול למעסיק. אבל אני לא רוצה להסתבך".

החיפוש אחר מרואיינים היה קשה לא רק בגלל חוסר רצון לדבר, אלא גם בגלל התעקשות שלא לראיין במקומות עבודה הפוגעים בזכויות עובדים. זאת אינה משימה קלה, מכיוון שמעסיקים רבים רואים במבקשי מקלט טרף קל, כוח עבודה זול שלא יבוא בטענות – אנשים מבוהלים מכדי לדרוש את המגיע להם לפי חוק, אם הם בכלל מכירים אותו. בבתי קפה רבים, ביניהם פופולריים, מפרים את זכויות העובדים ללא הרף.

פעילים למען מבקשי המקלט הפנו אותי לבינרט והוא הסכים להתראיין מיד. "זה חשוב", אמר וביקש לברר אם גירמי מעוניין להצטרף.

לא רציתי מפעל

גירמי הגיע לישראל בשנת 2012. לאחר פרידה ממעסיק נוקשה שאתו עבד בשיפוצים, חיפש מקור פרנסה אחר. באותו זמן הוקמה מסעדת "א לה רמפה". בינרט חיפש בצמתים מבקשי מקלט לעבודת כפיים, גירמי כבר המתין לו באתר המסעדה, לא הרחק מביתו.

"בתום השיפוצים, נפרדנו לארבעה חודשים", מספר בינרט. "לא ידעתי איך עובד נושא אישורי העבודה והייתי בטוח שאין לו.  כשפתחנו רציתי שהמקום יתבסס על צוות מקומי, לא רציתי להגיע למצב שהמסעדה מאבדת את הנשמה שלה ונשענת על כוח עבודה זול לכאורה, הופכת לסוג של מפעל עם עובדי מטבח מאחור. רציתי מקום מגניב, שגם במטבח שלו יהיו אנשים 'אמיתיים'. זה היה רעיון  טיפשי".

אחרי שבינרט הבין כי אפשר להעסיק את גירמי – בעקבות החלטת בג"צ שנתנה אישורי עבודה לכאלפיים פליטים אריתראים וסודנים – הוא התחיל לעבוד כשוטף כלים במסעדה, אך מהר מאוד גילה כישרון של שף והחל לעבוד ככזה. עכשיו הוא מנהל המטבח. מלבדו עובדים במקום עוד שני מבקשי מקלט.

בואו נדבר על הקשיים שהמדינה מערימה על המעסיקים והעובדים.

בינרט: "יש פה שתי רמות של קושי. קשיים ביורוקרטיים כמו ביטוח לאומי וביטוח בריאות. בתלוש משכורת של העובדים מבקשי המקלט אין מקום שמרכז את זה באופן מסודר. כלומר, מצד אחד המדינה מחייבת את המעסיקים לשלם את הדברים האלה, אך מצד שני לא מאפשרת את זה מבחינה טכנית. תלוש של עובד ישראלי נראה אחרת. על מבקשי המקלט גם משלמים יותר מס. פתחנו חשבון בנק ולשם אנחנו מפרישים את הסכום של ביטוח לאומי. זאת קופת חיסכון בשבילם ליום שבו יחליטו לעזוב".

מה הקושי הנוסף?

"ברמה האנושית, אני עובד עם אנשים שחיים באי ודאות חריפה. הם חברים שלי, אחים. היינו שם לא מזמן, כמוהם. אני מרגיש את הפליטוּת בכל מקום. אני יודע שהעושר שלנו זמני, הפריבילגיה שלנו להיות פה ככה. אסור לקבל את זה כמובן מאליו. היום זה גוויטם, מחר זה אני – הילדים שלי על טנדרים במדבר. אנחנו צריכים להיות אנושיים וקשובים לזה".

אתם מדברים על הדברים האלה?

גירמי: "בעיקר צוחקים על זה, שלא נכנס לדיכאון".

ים סוף לא נחצה בשבילנו

גירמי הגיע לישראל לבד. אמו מתה כשהיה ילד קטן ואביו התחתן בשנית. יש לו שישה אחים. הוא למד בבית ספר ארבע שנים בלבד, אך הפסיק ללמוד כדי להתפרנס. מגיל 13 עבד בחקלאות. כשהיה בן 19 ברח מאריתריאה, כדי שלא להתגייס לצבא, שירות צבאי הנמשך בממוצע מעל שלושים שנה.

"הייתי עשרה חודשים לבד בסודן", הוא אומר, "עבדתי שם בחקלאות. כשאני חושב על זה עכשיו, זה היה מפחיד, אבל כשאתה בסרט הזה, אתה חייב לחיות. זה כל מה שמעסיק אותך ואין לך זמן לפחד. בסודן היה מפחיד וקשה יותר מפה. אסור להסתובב שם. מצד אחד אתה חייב לעבוד ומצד שני אין לך אישור לשום דבר. לא ידעתי ערבית, אבל למדתי את השפה תוך חמישה חודשים ודיברתי היטב, כמו בעברית היום".

הוא מתאר את הפחד הגדול מהמשטרה הסודנית, את העדר היכולת לנוע ממקום למקום. המסע מסודן לישראל נמשך שבועיים, דרך סיני. "רק שאצלנו הים לא נחצה לשניים", הוא צוחק.

"פה זה אחרת", הוא אומר על ישראל, "מה שמפחיד כאן זה שאתה לא יודע מתי יבואו לקחת אותך. אתה חי בפחד תמידי".

בישראל השתתף בקורס על זכויות אדם מטעם אמנסטי, למד על תולדות מדינת ישראל ועל השואה. "מה שקרה לנו לא דומה בכלל למה שעבר על העם היהודי", הוא אומר, "אבל קשה לי להבין איך אפשר לשלוח אותנו לחולות. אני מתנחם בכך שזאת המדיניות של הממשלה וזה לא אומר שישראלים הם כאלה".

"אף אחד אחר לא מוכן לעשות את העבודה שהם עושים". דוד בינרט, בתמונה עם גוויטם גירמי. צילום: יובל אצילי

גירמי עובד חמישה ימים בשבוע, לפעמים יוצא עם חבריו הישראלים. "אני אוהב לעבוד פה, אוהב את הבעלים ואכפת לי מהמקום הזה. לא לוחצים עלי, לא אומרים לי מה לעשות, נותנים לי חופש, סומכים עלי. עבדתי במקומות אחרים, והפסקתי בגלל היחס. יש לי מזל ואני לא מתלונן על שום דבר. אבל אני כל הזמן חושב מה יקרה אם יום אחד זה יילקח ממני ולא אוכל לעבוד פה יותר. חוסר הוודאות הורג אותי".

הוא לומד אנגלית, אך עדיין לא מעז לחלום על העתיד. "זה מוזר, כשאני חושב על זה", הוא אומר, "מצד אחד כל מה שיש לי הוא ההווה, אבל מצד שני העדר העתיד, חוסר הידיעה מה יקרה לי בעוד דקה, הופך את ההווה למעין חלום. אפשר להשתגע ככה".

"הכנסת אורחים היא ערך עליון מבחינתי", אומר בינרט, "זה אומר לקבל את האחר, לחבק אותו, להתחלק במה שיש, כי מחר אתה תצטרך שיקבלו אותך. באופן אירוני, האנשים האלה עובדים במסעדנות, באירוח. והם לא מקבלים שום קרדיט על זה. אף אחד לא יכול להחליף אותם. הם בתחתית שרשרת המזון הכלכלית, הם היסוד, מה שמחזיק את הענף הזה. כולנו מנסים לשרוד, גם אני, אבל אף אחד אחר לא מוכן לעשות את העבודה שהם עושים. אף אחד לא מוכן לשטוף כלים".

מה יקרה לעסקים אם מבקשי המקלט לא יוכלו לעבוד יותר?

"הם יקרסו. חד משמעית. הפעם אחרונה שראיתי שוטף כלים ישראלי היתה לפני 12 שנה. בשבועות שהם שבתו, לפני כשנתיים, הייתי פה, שטפתי כלים. זה היה זעזוע קשה מאוד לעסקים, אבל תמכנו בהם כמובן. 

"מצד אחד האנשים האלה חשובים לכלכלה באופן לא פוליטקלי קורקט. הם מוכנים לעשות מה שאף אחד אחר לא מוכן לעשות, כי אין להם ברירה. מצד שני מגיע להם שיפתחו להם את הדלת כדי להפוך להיות למה שהם באמת, כל מה שהם יכולים ומסוגלים להיות, ולא לנצל את החולשה שלהם".

עד כמה אתם מכירים אחד את השני?

בינרט: "מכירים לא רע, אבל חייבים להשאיר איזה מסתורין".

גירמי: "אני יודע עליו הכל".

בינרט: "אנחנו כמו משפחה כאן. יש לי שני ילדים קטנים שבאים לפה. אשתי גם עובדת במטבח וגוויטם רודה בה. היא כל הזמן מתלוננת, כי היא לא טובה בלקבל הוראות מאף אחד. אבל גוויטם לא נכנע. אבל ברצינות, אני אוהב אותו, זה לא קשור למאיפה הוא מגיע, זה לא עניין של חסדים, זה פשוט מפגש בין שני אנשים. הוא מבריק ומוכשר וסרקסטי יותר ממך וממני".

"זאת המשפחה שלי", אומר גוויטם, "אני גם משתתף בארוחת חג אצל דוד".

בינרט: "נכון. תארי לעצמך שולחן במשפחה של אשתי, יושבים סוכני ביטוח, עורכי דין, מבקר המדינה וגוויטם, עם כיפה על הראש וגפילטע פיש בצלחת. גם אני נבוך בארוחות האלה".

הם גונבים גם גלשנים

זינאווי מאבארטו הכיר את עומר בן גל לפני כחמש שנים, כשעבדו יחד במסעדת "ארנה ואלה" בתל אביב. מאבארטו נזכר כי לאחר שנה וחצי בארץ ותלאות רבות בין מעסיקים מנצלים (כולל כאלה שלא שילמו לו על עבודתו ונעלמו), הגיע למקום שבו התייחסו אליו כאל שווה.

במטבח שבו מכינים את לביבות הבטטה המפורסמות, נרקמה חברות בין השניים. בן גל עזר למאבארטו ללמוד עברית ועד מהרה הם גילו שהם מצחיקים אחד את השני. אחרי העבודה הם שתו בירה, הלכו לים ובן גל לימד את מאבארטו לגלוש.

היום הוא הולך לבד לים עם הגלשן שבן גל נתן לו. בדרך לשם הוא שומע צעקות ממכוניות חולפות: "גם את הגלשנים התחלתם לגנוב", אבל הגולשים עצמם רואים בו אחד משלהם. מאבארטו נעשה אוהד הפועל תל אביב. הוא ובן גל הולכים יחד למשחקים שלה. הפעם הראשונה שבה מאבארטו נסע ברכבת היתה כדי לראות את הקבוצה.

"יש מעט מאוד מהגרי עבודה בארץ, יש הרבה מאוד פליטים". עומר בן גל, בתמונה עם זינאווי מאבארטוץ. צילום: יובל אצילי

מאבארטו, בן 28, הגיע לישראל מאריתריאה בשנת 2009. הוא נמלט מהצבא בלי לומר מלה למשפחתו, כדי שלא לסבך אותם עם השלטונות. רק כשהיה בסודן התקשר אליהם וביקש כסף. המסע לישראל נמשך שלושה חודשים, חודש מהם במדבר סהרה כמעט ללא אוכל או מים. כשהגיעו לגבול עם ישראל, החיילים המצרים ירו עליו ועל חבריו.

חלק מהגברים שהיו אתו נשארו עוד חודשים ארוכים עם הבדואים במצרים, ממתינים לכסף שיגיע כדי לעבור את הגבול. כשפגש אותם בארץ, הם סיפרו לו על המכות והעינויים שעברו שם.

כשחצו את החומה, תוך מטח היריות של המצרים, נפצעו מגדרות התיל. "החיילים הישראלים צעקו לנו באנגלית וערבית שאנחנו כבר בישראל, במקום בטוח. הם בדקו אותנו וטיפלו בנו", הוא אומר.

אחרי ארבעה חודשים במתקן הכליאה סהרונים נשלח לתל אביב, שם פגש קרוב משפחה שלקח אותו לדירת שותפים זעירה ביפו. אחרי שהתאושש מעט פיזית ונפשית, התחיל לעבוד בכל עבודה אפשרית. ל"ארנה ואלה" הגיע דרך חברת כוח אדם. תוך כדי ניסיון של אנשי המסעדה לשחרר אותו מכבלי החברה, עזב בן גל ונעשה שותף במסעדת "שאפה" ביפו. מאבארטו הצטרף אליו ועובד במקום כבר שלוש שנים.

מאבארטו ביישן מאוד. בן גל אומר שחברו חש אי נוחות להכביד על האחר עם סיפורי הבריחה מארצו. הוא עונה רק על מה שנשאל, אבל אחרי שעתיים של שיחה מודה: "זה מקל עלי לדבר על זה. כשאני פוגש ישראלים שמתעניינים בי זה עושה לי טוב, אני מרגיש קצת יותר שייך, מרגיש שלמישהו אכפת ממני".

"החיים נעשו טיפה קלים יותר". זינאווי מאבארטו. צילום: יובל אצילי

בזמן שאנחנו יושבים על ספה קטנה מחוץ למסעדה, ניגשת אלינו שירה פטל, אחת השותפות. "אני רוצה לספר לך על הביקור של אמא של זינאווי", היא אומרת, "זה היה מרגש כל כך. ספר אתה קודם, אחר כך אני".

"כשברחתי לא ידעתי אם אראה את המשפחה שלי שוב", הוא אומר. "הייתי אמור לעזוב לטירונות, וכשנפרדתי הם לא ידעו שאני בורח מהמדינה. השארתי מאחור שני הורים ושמונה אחים. שש שנים לא ראיתי אותם", הוא מספר, "אבל היה סיכוי קטן שבכל זאת נוכל להיפגש. יש תוכנית כזאת לאנשים מבוגרים, לעלות לרגל לישראל בפסחא. צריך קשרים וכסף בשביל זה. ניסיתי להביא כך את אמי לפני שלוש שנים, אך רק לא מזמן הצלחתי".

היא הגיעה עם קבוצה שהורכבה ברובה מהורים שילדיהם נמלטו לישראל. מארגני הטיול ניסו לזרוע פחד בלבם. אמרו להם שאם ינסו להיפגש עם ילדיהם, ייענשו. "אבל נפגשנו", הוא אומר ומחייך, "הבאתי אותה לכאן, שתראה שבכל זאת לא הכל רע, שיש לי משפחה כאן, שאני אהוב ודואגים לי".

"אני בוכה כשאני נזכרת בזה", אומרת פטל, "אני אמא לילדים קטנים ולא יכולה לדמיין מה עובר על האמהות שם. והיא באה, לא מדברת אנגלית, אנחנו מתקשרים רק עם העיניים, אישה מדהימה, ישבה פה וכולם צילמו והצטלמו. לרגע היתה תמונה נורמלית של בן ואמא יושבים בבית קפה. אני בחיים לא אשכח את זה".

"החיים נעשו טיפה קלים יותר מאז שהכרתי את עומר ואת החברים ב'שאפה'", אומר מאבארטו. "לא יודע איך הקיום שלי היה נראה בלעדיהם. יש רעש כל הזמן, בחיים, בראש, בלב. אתה לא יודע מה יהיה אתך מחר, אתה לא יכול לתכנן את העתיד שלך, אתה לא יודע מתי תראה שוב את המשפחה שלך. אלה לא חיים של בן אדם. וכשיש לי את התמיכה שלהם כאן, זה מחזיק אותי, נותן לי אוויר.

"הם ארגנו כאן ערב התרמה לפליטים, הם סגרו את המקום לאות הזדהות כשהיינו בהפגנות ואחר כך שטפו כלים במקומנו. הם המשפחה שלי".

"היהודים שכחו את מה שעבר עליהם לא כל כך מזמן", אומר בן גל. "אנחנו, עם ההיסטוריה שלנו, צריכים לעזור לפליטים ולא להפך. כשאתה מבין מה זה אריתראה, שהדיקטטורה שם היא השנייה בעולם אחרי צפון קוריאה, אתה לא יכול להתעלם מזה. יש מעט מאוד מהגרי עבודה בארץ, יש הרבה מאוד פליטים.

"היחס והבורות של הישראלים מטריפים אותי. כשעשינו כאן ערב התרמה, הגיעו גם המפגינים נגדנו. זה היה מכוער ומביש. יש את הדיבור שהם לוקחים מקומות עבודה של הישראלים וזה שקר גדול. 15 שנה אני בתחום המסעדנות ונתקלתי אולי בעשרה ישראלים שעבדו בשטיפת כלים. בשנים האחרונות רואים גם פחות טבחים. אצלנו שמונה טבחים הם פליטים"

מה קורה אם כולם עוזבים היום?

בן גל: "לא יודע מה יהיה. הדרך היחידה תהיה להעסיק דרך חברות כוח אדם – אנשים לא מקצועיים שעובדים בתנאי עבדות. אני לא מוכן להעסיק דרכן".

"אני רואה את גורל הפליטים משתקף בגורלו של זינאווי", אומרת שירה, "אלה אנשים שכדי להציל את עצמם נאלצו לברוח מהמולדת והחיים שלהם נעצרו. אין משפחה, אין אישה, אין ילדים. נשים בדרך כלל לא מגיעות לכאן משם, לכן הסיכוי להקים משפחה נמוך. אבל זה בכל אספקט בחיים. זינאווי על המתנה. ולא ברור מה יהיה בסוף ההמתנה הזאת וכמה זמן אפשר לחיות ככה".

יחד בשמחות ובמצוקות

יום אחד הופיע סאמרה לעבודה וסיפר למעסיקה שלו, מירב בן שלמה, שמשהו קרה לאשתו ו"יצאו ממנה מים". בן שלמה נזעקה, תפסה את ידו של סאמרה, הכניסה אותו למונית והם נסעו לנווה שאנן לאסוף את אשתו הצעירה שעמדה ללדת לראשונה. בתם נולדה בניתוח קיסרי ובן שלמה לקחה את המשפחה החדשה לביתה. הם התגוררו שם כמה חודשים עד שאם התאוששה.

סאמרה, בן 33, היה בין האריתראים הראשונים שהגיעו לישראל, בסוף שנת 2007. כשהיה בן 17 נלקח לצבא ושירת בו שש שנים, היכולות להימשך עד אין-סוף. "במשך השנים האלה ראיתי את הוריי רק פעמיים", הוא אומר.

כשקיבל אישור נוסף לבקר את משפחתו, נמלט מהמדינה. "יש לי חמישה אחים שם. הם חסרים לי מאוד, אבל אין מה לעשות. זה הגורל שלי", הוא אומר.

שנה וחצי שהה באתיופיה ובמסע של חודשיים דרך סודן וסיני, הגיע לישראל. "חליתי במלריה", הוא מספר, "היינו צריכים לחצות את המדבר. הייתי חלש. החברים לדרך הציעו שאשאר מאחור עד שאבריא, אבל לא יכולתי להישאר לבד, לבזבז כסף ולמות".

הוא הגיע יחד עם השאר לגבול ישראל, אך החולשה הפיזית לא אפשרה לו לעבור את החומה, והמצרים ירו עליהם. "חשבתי שהלך עלי", הוא אומר בקור רוח, "אבל חבר הציל אותי כשעזר לי לעבור את החומה".

דרך מייגעת ומלאת מעסיקים נצלנים עברה על סאמרה עד שיד המקרה הביאה אותו אל "קפה ביאליק" בתל אביב, שם הוא עובד זה חמש שנים. קודם לכן עבד במכבסה באילת שבה לא שולמו לו שעות נוספות, הוא עבד בסופרמרקט וגורש ממנו בקללות וגידופים ללא כל שכר על עבודה של חודש ושבוע. מעבודה בחברת ניקיון הגונה הגיע לעבודה בבניין וגם שם רימו אותו. 

"חבר שלי שהמשפחה של מירב טיפלה בו, עבד כאן ב'ביאליק'. הוא היה תלמיד ועבד כאן בחופשים. הוא זה שהכניס אותי לכאן", מספר סאמרה.

 "לא נכנסים לכאן ישראלים לחפש עבודה במטבח", אומרת בן שלמה, "אם לא יתנו למבקשי המקלט לעבוד כאן, העסקים יתקשו מאוד, זה יעלה המון כסף – לא שעכשיו זה לא עולה הרבה. יש המון מסים עליהם. זה רק עניין הנאמנות, אני יכולה לסמוך עליהם, מה שאני לא יכולה להגיד על ישראלים. הממשלה החדשה מפחידה אותי, אני חוששת מהחוקים שהיא עוד עלולה להעביר, זה מחריד אותי לחשוב על מה שעלול לקרות להם. אני מתביישת שאני חלק מהמדינה". 

"אצלנו הים לא נחצה לשניים". גוויטם גירמי. צילום: יובל אצילי

"אין לי מלים לתאר את מה שאני מרגיש כלפי המקום הזה, כלפי מירב", אומר סאמרה. "עבדתי במקומות רבים, פגשתי כל מיני סוגים של בני אדם. פה משלמים מה שצריך ומתייחסים כמו משפחה. אני לא מרגיש שאני עובד שלה, אלא שזה עסק שלי, שאכפת לי מהעבודה, היחס כאן נותן לי את הכוח לעשות את הטוב ביותר".

כשסאמרה התחתן בן שלמה והחברים לעבודה הוזמנו. "זאת היתה החתונה הכי יפה שהייתי בה וגם הם היו בחתונה שלי", מספרת בן שלמה ומראה תמונות. "אני משתדלת ליצור אווירה משפחתית פה, לכן לא רק בשמחות אנחנו יחד, גם במצוקות. במחאה שלהם היינו צריכים לשטוף כלים, היה להם מאוד לא נעים להגיד לי שהם שובתים. הייתי מתקשרת אליו מפעם לפעם והוא לא היה עונה לי, אבל הבנתי אותו וחיכיתי שיחזור". 

מלחמה בראש

לפני שנה סמארה ניגש להארכת הוויזה ובמקומה קיבל זימון לחולות. בן שלמה התייצבה לצדו. "הוא הגיע לפה עם ההזמנה במצב קשה מאוד", היא נזכרת, "פנינו לעורך דין והלכנו אתו למשרד הפנים בחדרה. זאת היתה חוויה מטורפת. תורים ארוכים של אנשים. אותי העבירו מהר, כלומר תוך חמש שעות, בגלל צבע העור שלי".

"הרגשתי שאני מתרסק, נופל", מתאר סמארה את רגע הזימון לחולות, " היו לי כבר שני ילדים ולא הבנתי איך יכולים לגרש אותי. מירב הצילה אותי".

מה אתה מרגיש כלפי יחסה של ישראל אליכם?

"הם עושים לך מלחמה בראש. בהתחלה מכניסים אותך לכאן, אתה חושב שאתה יכול לחיות ואז כשאתה מבין שאינך רצוי זה שובר את הנפש. הם שוברים אותך, כדי לגרש אותך. יש לי הרבה חברים שחזרו לשם, אני מכיר את שני הפליטים שדאעש רצחו. ההסכם בין ישראל לאוגנדה ולרואנדה לא אמיתי. האנשים שעוזבים לשם נזרקים מחוסרי כל ונעלמים.

"אני חי במתח תמידי, כל הזמן דואג ואין פתרון לדאגות שלך, כי אין לך שליטה על החיים שלך ומשפילים אותך ואתה צריך להיות בשקט, אין לך זכות לכלום בחברה. הם רוצים להשניא את המדינה עליך כדי שתלך. אם המצב שם היה שונה, הייתי חוזר הביתה, אבל אין לי לאן לחזור. המזל הגדול שלי הוא המקום הזה, שבו אנשים מתייחסים אלי כשווה ערך, כאדם כמוהם שגורלו התאכזר אליו, אך הוא לא נחות מהם.

האסיד הראשון

ריאיון בבר-מסעדה תל-אביבי ותיק במרכז תל אביב מתקיים בעילום שם. הטבח, דניאל (שם בדוי), מפחד להתראיין ומבקש שלא נחשוף את פרטי המקום.

הוא קיבל צו גיוס וברח מאריתריאה, התגלגל לסהרה ומשם למצרים. למסעדה הזאת הגיע תחילה דרך חברת כוח אדם, אחת מני רבות שאין להן שמות, רק מספרים, שנפתחות ונסגרות. כבר למעלה משנתיים הוא מועסק ישירות על ידי הבעלים של המסעדה.

"האנשים האלה חשובים לכלכלה באופן לא פוליטקלי קורקט". דוד בינרט. צילום: יובל אצילי

"כולם חוקיים, כולם עם ויזות בינתיים", אומר הבעלים. "אבל דניאל ממש בטראומה ממה שקרה לעובד אחר שלי שקיבל זימון לחולות ומאז הוא שם. הוא עבד אצלנו שנה כשוטף כלים. יום אחד, כמו בכל הסיפורים האלה, הוא הלך לחדש את הוויזה, ובמקום הוויזה קיבל זימון לחולות. חזר במצב רע, בא סיפר לי שכך וכך. אמרתי לו 'תברח, תעלם לנהריה'.

"לא יכולתי לאפשר לו להמשיך לעבוד, כי מבחינת החוק זו עבירה פלילית, בית משפט וקנס שיכול להגיע עד 50 אלף שקל. הוא עבד פה עוד שלושה שבועות. אמרנו לו שלא ילך לחולות. הוא ילד טוב כזה, הלך בכל זאת".

ומה מצבו שם?

"הוא יושב ולא עושה שם כלום. בחורף היה לו קשה. כל העובדים של המקום הלכו לבקר אותו. אחת העובדות חוזרת משם כל פעם עם עיניים נפוחות. אני לא מסוגל ללכת, לא מסוגל להתמודד עם זה".

איך דניאל מרגיש?

"הוא בטראומה מהגירוש של החבר. הוא מפחד מהשוטרים, פחד בסיסי. זה לא שהוא לא מסתובב, הוא יוצא ומבלה אתנו, יודע לאן ללכת, לאיזה מועדונים, הוא בחור יפה כזה, עם סטייל. הבעיה היא שהוא נמצא בלימבו. מצד אחד הוא לא יכול לצאת מישראל למדינה נורמלית, מצד שני יש לו כסף לצאת מפה, זה מלכוד 22, כי הוא יכול לצאת רק לשתי המדינות שאתן עשו הסכם, אבל שם הוא אבוד. לא פעם אנחנו צריכים לעשות לו שיחות מוטיבציה. כשהיה את סיפור המעבורת (ספינה שטבעה עם מאות פליטים מאפריקה בדרכה ממצרים לאירופה. יפ"ב), הוא היה מדוכא נורא".

מה יקרה אם כולם יגורשו? מה עם הטענה שהם תופסים מקומות עבודה?

"אין ישראלים שמוכנים לעשות את העבודה הזאת, בניגוד לדברי גדעון סער. זה לא קשור לכסף – להעסיק עובד זר יקר יותר מלהעסיק ישראלי, כי משלמים אקסטרה מס. מבחינה כלכלית כולם היו מעדיפים להעסיק ישראלים, אבל הם לא מוכנים. מאז שהשוק הזה נשלט על ידי אריתראים, גם הערבים לא מוכנים, כי זה מוריד אותם בדרגה. אם הם הולכים, העסקים שלנו יקרסו, כל בתי המלון יקרסו, שלא לדבר על עיריית תל אביב והפארקים שלה".

גם הוא מדבר על הקשיים הנערמים על ידי המדינה הן על העובדים והן על מעסיקיהם. "כל העובדים הישראלים שלנו כאן הם תחת אותה תוכנית פנסיה. אתם זה לא מסובך", הוא אומר. "אבל עם העובדים הזרים זה שונה. כאילו המדינה לא רוצה שתשלם להם כמו לבני אדם. יש כל מיני סעיפים שלא מופיעים איפה שצריך בתלושי המשכורת וכו'.

"שותפי ואני פתחנו חשבון בנק ולשם אנחנו מפרישים את הכסף המגיע להם. זה נכון חוקית ומוסרית. כשעוד עבדו אצלנו דרך חברת כוח אדם, ביקשנו מרואה החשבון של החברה אישור שכל ההפרשות מתבצעות בחוק. מאז החברה הזאת נעלמה. אני חושב שהקשיים הביורוקרטיים האלה הם גם אחת הסיבות לסיפורי הניצול שאנחנו שומעים כל הזמן. מי שאין לו מוטיבציה לשמור על זכויות העובדים הזרים שלו, ימצא את עצמו מתעלם מהם".

איך היחסים ביניכם?

"הוא אחד משלנו. בא אינו למסיבות טראנס. את האסיד הראשון אני נתתי לו. רק אלכוהול אנחנו לא נותנים לו לשתות, כי הוא לא מתמודד עם זה טוב. הוא נורא נעלב מזה, חושב שאנחנו מתייחסים אליו כמו אל ילד, אבל אין מה לעשות. צריך לשמור עליו".

ומה התקוות שלו לעתיד?

"הפנטזיה שלו היא להגיע ללונדון, בגלל שהוא למד אנגלית מטבח במקום עבודה קודם. אנגלית של רדניקים, עם הרבה 'פאק יו', אבל לא רעה. באנגליה מקבלים מכסות של פליטים. הוא מאמין שהייעוד שלו להיות טבח וזה מה שהוא רוצה לעשות. אני רק מקווה שיוכל לצאת מכאן ביום מן הימים". 

מה עם נישואים פיקטיביים?

"חשבנו לחתן אותו עם אחת העובדות שלנו, זאת שנוסעת לבקר בחולות. הבעיה שהיא תהיה פוליגמית, כי כבר הבטיחה לכמה אנשים. היא נשמה טהורה כזאת".