אומרים עליהם שהם עצלנים גדולים

איור: טל גרנות

זאת נסיעה ארוכה ומפותלת, במונית שירות בדרך לאזור המסחרי של רובע י"ג באשדוד. בהדרגה מופיעים שלטים עם כיתובים ברוסית ושמות כמו "מספרת גלאמור", מכון יופי "פרסטיז'", "שירותי אינסטלציה V.I.P". ככל שהבניין הולך ונעשה עלוב יותר, כך יהיו שמות העסקים גרנדיוזיים יותר.

בזמן הנסיעה יירדו ויעלו הנוסעים עד שרוב הנותרים, כולל הנהג, יהיו מהגרים רוסים, יושבים בדממה, מאזינים לתחנה רוסית שבדיוק משמיעה שיר של להקת הבנות האוקריאנית "Via Gra". הנהג שורק, הנוסעים שותקים, הנהג עוצר באזור המסחרי של רובע י"ג ורובנו יורדים כאן.

יש כאן הכל: רופאת שיניים החולקת חדרון קטן עם סוכנת ביטוח צווחנית, חנות בשר גדולה המוכרת חזיר, חנות פרחים בתוך מה שהיה פעם דוכן פלאפל, ביליארד רוסי. והכל ברוסית, כולל צעקותיו של הירקן הישראלי- מזרחי, המנסה לפתות את הקשישים המונחים על הספסלים עם עיתונים ברוסית, לקנות קילו עגבניות.

זהו עולם בתוך עולם שתושביו יכולים להתקיים מבלי לצאת ממנו עד סוף חייהם. עולם שממנו התרחקו הוריי כשקנו דירה באזור מעורב, "כי לא היגרנו לכאן כדי להמשיך לחיות שם", כפי שאמרו פעם.

שנים רבות עברו מאז שביקרתי בגטו הרוסי. היום הגעתי לכאן בעקבות מחאתה של העדה האתיופית והתגובות של המהגרים הרוסים שהציפו את הפייסבוק. מציטוטים של תורות גזע למיניהן ועד האשמות "קלות" שדי כבר עם ה"אכלו לי, שתו לי". היו גם תגובות אחרות, תומכות ומבינות, אבל מעטות מדי. אף על פי שהטענה כי כולנו גזענים באותה המידה נשמעת לא פעם, כפי שאמרה עולה ותיקה: "העדה שלנו מצטיינת בגזענות. מה אפשר לצפות מעם שהאמרה 'אני הבוס – אתה האידיוט, אתה הבוס – אני האידיוט' היא נר לרגליו".

"אמא, אני מגיעה לאשדוד, לראיין רוסים על מחאת האתיופים", הודעתי לאמי יום לפני.

"אוי ואבוי", היא נאנחה, "איזה דברים בטח תשמעי".

ככל שהבניין הולך ונעשה עלוב יותר, כך יהיו שמות העסקים גרנדיוזיים יותר. רובע י"ג באשדוד. צילום: יאנה פבזנר בשן

***

על סף דלת של חנות מתנות חשוכה, עמוסה בעשרות חפצים בלתי מזוהים, עומדת אישה ומעשנת סיגריה.

מה דעתך על מחאת האתיופים?

"עדיף שלא תשאלי אותי. אני רותחת מזעם!", היא יורה ועשן סמיך יוצא מנחיריה. "הייתי מגרשת את כולם. לא צריך אותם פה. הם מקבלים המון דברים טובים, אבל לא מוקירים תודה".

את לא חושבת שיש אפליה כלפיהם?

"כשאנחנו, הרוסים, הגענו בשנות ה-90, לקחנו משכנתא ואני לא צריכה לספר לך כמה שילמנו על זה. והאתיופים? להם נתנו הנחה של 90 אחוזים. הכל חינם בשבילם. בעלי עובד במפעל, מספר שאפשר לדבר אתם רק בלחש, שאסור להגיד כלום, אחרת הם זועקים 'אפליה'. ובנו, הרוסים, מותר להיכנס? אנחנו כלום והם הכל?"

גם ברוסים אסור להיכנס.

"אבל נכנסו בנו, ונכנסים, ומשפילים ומעליבים אותנו", היא מכבה את הסיגריה ומדליקה חדשה. "מאיפה את? מתל אביב? טוב, תל אביב זה סיפור אחר. חיים שם שמאלנים, כאלה שהם בעד הערבים, בעד האתיופים. אנשים כאלה…"

בתל אביב בדרך כלל לא מעליבים גם את הרוסים.

"נו, שמאלנים. אנחנו כאן חיים קרוב לגבול וסופגים מלחמה, זה קשה לנו יותר. גם הילדה שלי בתל אביב. היא גם כזאת – אסור לפגוע באף אחד, אסור להעליב אף אחד, כולם בני אדם. היא לא אוהבת כשאני מכנה אותם 'נגטיבים'".

את מי?

"את אלה שאנחנו מדברות עליהם. האתיופים. אבל מה לעשות, יש מציאות. אנחנו עובדים בפרך, לא מתלוננים, כל מה שמעניין אותנו הוא לגדל את הילדים שלנו, לתת להם חינוך טוב".

לדעתך אתיופים לא עובדים, לא מגדלים ילדים, לא רוצים לתת להם חינוך?

"בסדר, אני לא רואה שהם עובדים במיוחד. אומרים שהם עצלנים גדולים, לא אוהבים ולא רוצים לעבוד. זאת הדעה שלי, עדיף לא לשאול אותי".

את לא חושבת שצבע עורם גורם לאפליה נגדם, דבר שאנחנו, הרוסים, לא סבלנו ממנו?

"אני חושבת שהם צריכים לחזור למקום שממנו באו. וגם אנחנו".

את מצטערת שבאת לכאן?

"לא. הגעתי לכאן צעירה, מהיום הראשון עבדתי ואמשיך לעבוד, בטח אצא לפנסיה ואמשיך לעבוד, כי יש הרבה צרכים, כדי לא להרוס את החיים, שיהיה מה לתת לילדים, לנכדים. אנחנו אנשים משכילים, תראי כמה טוב עשינו למדינה הזאת – רופאים, מהנדסים, אנשי מדע הבאנו להם. ומה אתיופים הביאו?"

מה היה המקצוע שלך שם?

"הייתי ספרית ואני ספרית עד היום. יש לי עסק משלי. כאן אני עובדת כמה ימים בשבוע. הכל מתייקר. אבל יש אנשים שרוצים הכל חינם".

היתה לך אינטראקציה עם אתיופים?

"לא ממש, אבל נתקלים בחוצפה שלהם".

את יכולה לתת דוגמה?

"לא. אני עובדת עם אנשים שעובדים בכל מיני מקומות. אין לי לקוחות אתיופים, אני שומעת מאחרים. אבל למה הם מעניינים אותך כל כך? מה אתנו? אנחנו לא חווינו אפליה?"

חווינו. באיזה אופן חווית אפליה?

"בכל מקום. בשוק, בדואר, כשאמרתי משהו בעברית לא נכונה מיד התחילו לצעוק עלי: 'רוסייה, לכי מפה'. יש כאלה שאמרו להן 'רוסייה זונה'. יש לנו כאן רפוטציה לא משהו. אולי הפרענו למישהו. בכל זאת, הגיעה עלייה גדולה ומשכילה, עלייה שהצליחה. תראי בביטוח לאומי, יושבים רק מרוקאים. הם שונאים אותנו. לא יודעת איך הם מתייחסים לאתיופים, לא שאלתי אותם, אבל אני מנחשת שהם לויאליים כלפיהם".

חווית יחס גזעני. העדה האתיופית חווה זאת גם. את לא מרגישה שזה חייב להיעצר?

"לי אין מה לטרוח. אפליה תמיד היתה ותמיד תהיה. כשגרתי בטשקנט היתה אפליה. ואז הגענו לכאן והיתה אפליה כלפינו. ואז הגיעו האתיופים. תמיד יש מישהו שהוא תחתינו, זה טבע האדם. אבל תשמעי, חברה שלי וגם בעלת החנות הזאת, לשתיהן היו דירות ברובע ח'. היום זה רובע של האתיופים. אבל כשזה התחיל, והם הרי אוהבים לגור בקבוצות, הן לא היו יכולות להמשיך לחיות שם יותר. בקושי הצליחו למכור את הדירות".

אנחנו ברובע י"ג וכולו מאוכלס על ידי רוסים, גם אנחנו חיים בקבוצה.

"אצלנו זה אחרת. אנחנו קנינו איפה שהיה זול. פעם עולה ותיק אחד אמר לי 'אנחנו אכלנו את כף החרא שלנו, עכשיו תורכם הגיע לאכול את דלי החרא'. ככה זה. מה את רוצה? לתת להם את הכל חינם? שיהיו כמו הערבים, יחשבו שישראל חייבת להם הכל? לא אוהבת אותם, לא מכבדת אותם וזאת זכותי. ברור? לא אוהבת אנשים מסריחים, לא משנה מאיזו עדה הם. והאתיופים מסריחים במיוחד. זהו. סיימתי. אהבת את הנאום שלי?"

***

כמה חודשים אחרי שהגענו לישראל, ראיתי על מרקע הטלוויזיה אנשים כהי עור – לבושים בגדים לבנים, פניהם עייפות ומחייכות – יורדים ממטוס. יותר לא ראיתי אותם ממש, מפעם לפעם הם חלפו על פני ברחוב. אף ילד אתיופי לא למד בבית הספר שלי. לא ראיתי אותם גם בבית הספר הקרוב לביתי. הסיבה לכך היתה החלטת משרד הקליטה להפנות תלמידים יוצאי אתיופיה לחינוך ממלכתי דתי ולפנימיות. ההחלטה התקבלה ללא התייעצות עם העולים עצמם.

מקור ההחלטה בשנות ה-80, כאשר הרבנות הראשית פקפקה ביהדותם של עולי אתיופיה ואילצה אותם לעבור גיור לחומרא, כלומר הגברים היו צריכים לעבור הקזת דם באיבר המין והנשים – לטבול במקווה. לאחר שקמה מחאה, הופסק ההליך, אבל נותר הרצון לשמור את יהודי אתיופיה, אשר יהדותם לא היתה כשרה בעיני הממסד הדתי, הרחק מ"היהודים הכשרים". אחת הדרכים היא להמשיך להחזיק את הילדים בפנימיות ובתי ספר דתיים.

מכיוון שהדרך מפנימיות ובתי הספר הדתיים אל האקדמיה ארוכה, כמעט ולא ראיתי סטודנטים אתיופים כאשר למדתי באוניברסיטה.

מהר מאוד הבנתי שאני רוסייה ולכן "סוג ב'" בעיני המקומיים. ראיתי את המשבר הקשה שעברו המהגרים מברית המועצות לשעבר, אבל היה לי ברור שהעולים מאתיופיה חווים קשיים גדולים יותר, יותר מכל מהגר שהגיע לישראל.

"התפיסה היא שעולי רוסיה הם קבוצה חזקה של מלומדים, בעלי תארים אקדמיים, שהם תורמים למדינה, מעלים את הרמה האינטלקטואלית שלה", אומרת חנה אלעזר, דוברת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. שגדלה, כמוני, באשדוד. "לעומת זאת, היחס ליוצאי אתיופיה תמיד היה פטרוני ומתנשא. הם הוצגו כנזקקים שצריך להציל, מסכנים ללא השכלה.

"ברוב מרכזי הקליטה גרים עולים מאתיופיה. יש גם כמה שבהם מתגוררים קשישים מהעלייה הרוסית, אבל אפילו שם רואים את הפער, העוני. מרכזי הקליטה של העדה האתיופית מוזנחים מאוד לעומת אלה של העולים מרוסיה".

שגם הם מחרידים.

"נכון, אבל לא כמו של יוצאי אתיופיה. משרד הקליטה בהנחייתו של חביב קצב, סמנכ"ל הדיור במשרד הנמצא בתפקיד מעל 30 שנה עובד במשרד הקליטה ובעשר השנים האחרונות סמנכל הדיור (פרטים אותם סרב למסור דובר המשרד), פרסם נוהל יציאה ממרכזי הקליטה. הנוהל רלוונטי רק כלפי יוצאי אתיופיה. הוא קובע היכן מותר והיכן אסור לנו לקנות דירות. באיזו עיר, באיזו שכונה. המטרה הרשמית היא למנוע מאתנו ליצור גטאות. קצב רוצה שהעולים יחיו בתל אביב, אבל מבחינה כלכלית הם יכולים להרשות לעצמם דירה רק באזורים הנחשלים ביותר וכך נוצרים גטאות.

"עכשיו מתנהל מאבק משפטי של עולים מאתיופיה שמתווכי דירות נוכלים הגיעו אל מרכזי הקליטה שלהם. הם שכנעו אותם לקנות דירות בקריית גת ולקחו מהם מקדמה. כשהעולים ניגשו למשרד הקליטה, כדי לקבל מענק, משרד הקליטה אמר להם ללכת, כי קריית גת לא ברשימה של הערים שבהם מותר לקנות דירות".

שום דבר דומה לזה לא קרה לעלייה הרוסית.

"נכון, כי האתיופים הם היחידים שמופנים למרכזי הקליטה, האחרים עוברים קליטה ישירה. האתיופים הם ההצדקה לקיומו של משרד הקליטה ובגלל זה הוא לא מרפה מאתנו. קצב מקשה יותר ויותר על נוהלי היציאה ממרכזי הקליטה. הוא הפרעה שלנו", היא אומרת וצוחקת צחוק מר.

"בסופו של דבר, כשאתה מעריך את עצמך, אתה לא זקוק לאישור מהחברה. אני מעריצה את העולים מרוסיה על זה. אנחנו דומים מבחינות רבות. מי שסכסך בין הרוסים לאתיופים זאת החברה הישראלית, שתמיד מתייחסת לאתיופים כאל נחותים יותר והם גדלים עם תפיסה עצמית כזאת. הרוסים לא ככה.

"המדינה כותבת בשבילנו את הנרטיב שלנו", אומרת אלעזר, "במקום זה, צריכים ללמד את ההיסטוריה שלנו בבתי הספר. אנחנו עם גאה עם היסטוריה של אלפי שנים. אני רוצה שהבן שלי יהיה גאה במורשת שלו ושלא יספרו לו כמה מסכנים היינו ואיזה מזל שהביאו אותנו לכאן. זה צריך להתחיל מכאן".

מהגרים אתיופים בהגיעם למרכז הקליטה בחדרה מחכים להגעתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, מבצע שלמה, 1991. צילום: ישראלי צביקה, לשכת העיתונות הממשלתית

***

"צודקים האתיופים", אומר ראובן מושייב, בן 37. גם הוא ספר, כמה חנויות מהמרואיינת הראשונה. "המדינה שלנו מחולקת לשחורים וללבנים, ולשחורים קשה. אנחנו כמו אמריקה. אם אתיופי יבקש הלוואה מהבנק כדי לקנות דירה, הוא לא יקבל. יבוא האדם הלבן, יקבל".

מושייב היגר עם משפחתו מבוכרה ב-1991, אחד מאחיו שוטר. "אני מבין את מה שהאתיופים עושים עכשיו, מזדהה אתם, אבל לצערי לא חושב שזה ישנה משהו", הוא אומר. "בני האדם גזענים מטבעם. הדבר היחיד שיכול לשנות הוא חינוך של הילדים מהגן. ללמד עד שייכנס לראש ואחר כך ללב, ששחור הוא בן אדם בדיוק כמוני, שערבי הוא בן אדם בדיוק כמוני. ושאם מובילים אותם לייאוש, הם ירצו למות ולקחת אותנו אתם. אני בא ממדינה מוסלמית, אני יודע".

ראית את סרטון הווידיאו של החייל המוכה?

"ראיתי, בטח. מזעזע, אבל זה לא חדש. מזל שהיתה שם מצלמה וזה מה ששבר את גב הגמל, כי מזמן כבר היו צריכים לצאת להפגנות. הם כולם משרתים. יש ביניהם אנשים שהתייאשו כל כך, אני רואה בחוף הים שלנו. הם משתכרים והולכים מכות, כי הם התרגלו שמתייחסים אליה כמו לחרא, לא משנה מה הם יעשו. אז הם הרימו ידיים".

רוסים רבים מבקרים את המחאה, טוענים שהעלייה האתיופית אשמה בחוסר ההצלחה שלה, אומרים שאם אנחנו הצלחנו, מדוע הם לא היו יכולים. מה דעתך?

"לא היתה להם התחלה טובה ואי אפשר להשוות את העלייה האתיופית לזאת שלנו. הם הגיעו מתרבות לגמרי שונה ממה שיש כאן והממשלה עשתה פשע. הביאו אותם לכאן וזרקו אותם. אלינו לא התייחסו באותו האופן, כי מרוסיה הגיעו הרבה משכילים, היו רופאים, מהנדסים, ספורטאים. זה לא שנגדנו אין אפליה. יש מקומות, כמו הנמל, שבחיים לא ייכנס אליהם רוסי, גם לא אתיופי.

"מה שמדהים ומכעיס אותי הוא שאם חווינו יחס משפיל ומעליב, כי באנו מארץ אחרת, למה אנחנו עושים את זה לאחר? הרי שם, בברית המועצות, היהודים חוו אנטישמיות גדולה. אז אנחנו מגיעים לישראל ומתייחסים ככה לאחר בגלל צבע העור שלו? בושה".

באילו מקרים ראית אפליה נגד האתיופים?

"אני מספר אותם אצלי, כי אף אחד אחר באזור לא מוכן. זה בלתי נתפס. ואני רואה את זה כאן במספרה, כשלקוח אתיופי יושב על הכיסא ומחכה ומגיע לקוח רוסי, הוא לא רוצה לשבת על ידו. מעדיף לעמוד בחוץ".

היינו כמעט בני אותו הגיל כשהגענו לישראל. איך התמודדת עם היחס של התלמידים הצברים?

"הייתי מחטיף מכות מיד. כי בדרך כלל הרי אנחנו היינו מסכנים כאלה, והילדים אכלו הרבה חרא בבית הספר. היום כשמישהו גזען כלפי, אני כבר לא מתייחס, כי אדם בעל חשיבה גזענית הוא טיפש בעיני והחיים שלי קצרים מדי בשביל לבזבז אותם על אידיוטים. לא הגעתי לישראל כדי להוכיח למישהו שאני טוב מבחינה עדתית, הגעתי לכאן כדי לחיות".

בני האדם גזענים מטבעם. ראובן מושייב. צילום: יאנה פבזנר בשן

***

תחת שלט גדול שעליו כתוב ברוסית ובעברית "בית הבשר", עומד איש נמוך קומה, לבוש סינר לבן ומעשן סיגריה דקיקה. זהו יעקב הקצב, הוא בן 68 והגיע לישראל מבלרוס ב-1991. הוא לא ראה את סרטון הווידיאו שבו מוכה החייל דמאס פיקדה בידי שוטרים, אבל שמע עליו.

"ייתכן מאוד שהשוטרים האלה אשמים, אם כי אין לדעת מה היה שם קודם", הוא אומר. "גם הרוסים חוטפים מהם. אני מכבד את המשטרה כגוף, אבל לא את התנהגות השוטרים. כשהם עוצרים אותי, הם מסתכלים עלי כמו על אויב".

מה דעתך על מחאת האתיופים?

"לא מבין אותם. כשאנחנו הגענו, הביאו גם אותם. הם קיבלו כסף לדירות. הם שילמו משכנתא 180 שקל בחודש. אני שילמתי 500. הם שחורים ואני לבן, אין הבדל. שילמתי משכנתא 18 שנה, הם רק שלוש".

עזוב רגע את המשכנתא. הם כועסים על האפליה הגזענית כלפיהם.

"גם ברוסיה הסטודנטים השחורים היו הולכים בקבוצה, כי הרוסים היו מכים אותם מפעם לפעם. אבל מה שהאתיופים עוברים – כל עלייה עברה. את יודעת שלתימנים גנבו ילדים?"

יודעת. בכל זאת, מה דעתך על ההפגנות?

"אני לא אוהב הפגנות. בהפגנות בני האדם נראים כמו עדר כבשים, והם באמת כאלה בכל מקום. הנה, הלכו אחרי לנין כמו כבשים ומה טוב יצא מזה? או סטלין. האיש רצח מיליונים, הרס חיים של עשרות מיליוני בני אדם והלכו אחריו, ובכו עליו. עדר כבשים. אסור לעשות מה שהאתיופים עושים עכשיו, כי הערבים עוקבים אחרינו. הם רואים שהאתיופים מרשים לעצמם להפגין ככה, אז גם הם ירצו. אסור לאפשר להם את זה".

אבל הזכות להפגין היא מביטוייה החשובים של הדמוקרטיה.

"דמוקרטיה, שמקרטיה. גם לה צריכים להיות גבולות. אתיופים הם עם חצוף ולא מחונך. גם הישראלים היו כאלה. נכנסים למסעדה במכנסיים קצרים, חסרי תרבות. אנחנו שינינו אותם. זוכרת איך השדרן בטלוויזיה היה מרים יד וראו שיש לו חור בחולצה? היום אין דבר כזה. היום הם לובשים מכנסיים ארוכים, הולכים לקונצרטים, לתיאטרון. יש להם מזל גדול שהגענו. ולנו יש מזל גדול שהגענו בכמות כזאת. כי אם לא, הישראלים היו בולעים אותנו, כמו שהם בלעו את העולים בשנות ה-70 שפחדו לדבר רוסית ברחוב".

אתה הולך לקונצרטים?

"רק אם זה מישהו משלנו שמגיע משם, שאני אוהב, פעם בשנתיים ככה".

***

אחרי שעתיים ברוסיה הקטנה נסעתי אל מרכז העיר, לבית הוריי.

"קודם כל צריך לפטר ולהעניש את השוטרים המכים", אומרת פאינה פבזנר, אמא שלי, בת 68. "דבר שני כל הכבוד לאתיופים שיצאו לרחובות. אנחנו, הרוסים, בחיים לא היינו עושים את זה".

למה לא?

"כי אנחנו אנשים סובייטים וכל אחד לעצמו, אין איחוד בינינו, האיחוד קורה רק לפי אינטרסים, אז כולם מתאחדים סביב איזה פוליטיקאי שמבטיח הבטחות הנוגעות רק אלינו ולא משנה כמה מפוקפק האיש".

"גם לא סבלנו כמוהם, אומר ולדימיר פבזנר, אבא שלי, בן 72. "אנחנו רבים, מיליון בערך, לכן התחשבו בנו. ומה עשו להם? זרקו אותם בערים כמו קריית מלאכי, שדרות, איפה שאין תעסוקה והחינוך לא משהו. הילדים נלקחו לפנימיות, אף אחד לא הכין אותם, אף אחד לא הסביר להם. הממשלה לא חשבה לטווח הרחוק. גם אצלנו פישלו בגדול".

כיצד?

"למשל בכך שהילדים של העולים מרוסיה נשארו לבד בבית, כי ההורים עבדו כמו מטורפים. ובמקרים רבים זה נגמר רע מאוד, כי אף אחד לא שם לב אליהם. הם הופקרו. אבל האתיופים היו צריכים לקבל יותר, כי הם באו פחות מוכנים מאתנו, לא מכירים את העולם הזה".

אתם הייתם נוכחים ליחס מפלה כלפיהם?

"בדיוק היום שמעתי ברדיו שפער ההשתכרות בין האתיופים לישראלים עצום. המשכורת הממוצעת אצלם היא בסביבות 5,000 שקל, לעומת כ-9,000", אומר ולדימיר. "אמירות גזעניות לא חסרות, כמובן. אני משחק שחמט עם חבורת גמלאים ויש שם אחד, הכי משכיל מכולם, רופא שיניים. הוא בכלל לא רואה באתיופים בני אדם. לא פעם רבתי אתו בגלל זה.

"גזענות זה לא דבר חריג, זה טבע האדם. כולם שונאים את כולם. האשכנזים את המזרחים, המזרחים את הרוסים, הרוסים את האתיופים. אבל בסוף כולנו נסבול מזה. הדרך היחידה להילחם בגזענות היא חינוך. מיד אחרי שיעורי היסטוריה – על השואה, למשל – ללמד להיות סובלני לאחר. לא בטוח שזה המצב בארץ. הממשלה לא חושבת קדימה".

"דמוקרטיה, שמקרטיה. גם לה צריכים להיות גבולות". רובע י"ג באשדוד. צילום: יאנה פבזנר בשן

***

ממשרד העלייה והקליטה נמסר בתגובה:

"הטענות המוצגות בבקשה לתגובה, הן חסרות כל בסיס ואין להן קשר למציאות. משרד העלייה והקליטה וממשלת ישראל בכלל פועלים רבות להשתלבות עולי אתיופיה בישראל. עולי אתיופיה המגיעים לישראל נקלטים מיד עם הגעתם ארצה במרכזי קליטה. ברחבי הארץ פרוסים 16 מרכזי קליטה, אשר נועדו לספק לעולי אתיופיה קורת גג ראשונה, הדרכה וסיוע בתחומים שונים, והכל במטרה לסייע לקליטתם הראשונית בישראל ולהכינם למעבר לדיור הקבע בקהילה, ולכן מלכתחילה נקבע כי שהותם במרכזי הקליטה תהא לתקופה שבין 18 ל-24 חודשים.

"מדיניות הממשלה מעודדת יציאה ממרכזי הקליטה, באמצעות הטבות שונות לרכישת דירות על ידי עולים אלה, הן בתחומי הסיוע בשכר דירה והן ברכישת דירה, חלקן באמצעות החלטות ממשלה. פינוי מרכזי הקליטה חשוב הן על מנת שלא לקבע את העולים במסגרות המעבר והן על מנת לפנות מקום לעולים נוספים המגיעים מעת לעת. יחד עם זאת, לא נוהגים הגורמים העוסקים בכך לחייב עולים לעשות כן.

"כל עולה הבוחר להישאר במרכזי הקליטה מעבר לתקופה, עושה כן על דעת עצמו ולמעשה שוהה במרכז הקליטה שלא כדין ופוגע בעולים חדשים הזקוקים למגורים אלה.

"המדינה קבעה מענקים מוגדלים לרכישת דירות ליוצאי אתיופיה העוזבים מרכזי הקליטה ובתנאי שעוזבים את מרכז הקליטה  כאמור. זו האוכלוסייה היחידה המקבלת מהמדינה מענקים לרכישת דירות.

"בימים אלה נדון נושא זה בבית משפט העליון בבג"ץ 840/14. בפני עולי אתיופיה פתוחה הדרך לרכוש דירה בכל יישוב בו יחפצו, לרבות קריית גת.  סיוע מוגדל וקבלת הטבות וסיוע בדיור הניתנים לעולי אתיופיה על ידי הממשלה, ניתנים ברכישת דירה ביישובים מוגדרים, מתוך מטרה לעודד יוצאי אתיופיה שלא להתרכז באזורים מסוימים בלבד, אלא לרכוש דירות במקומות שונים בישראל ועל ידי כך להגדיל את סיכויי השתלבותם בחברה. כאמור, אין הדבר מונע מעולי אתיופיה לרכוש דירה בכל יישוב בו יחפצו, אלא שרכישה כזו לא תזכה אותם בהטבות האמורות.
"לעניין בתי הספר לילדי העולים, אנא פנו לגורמים העוסקים בגיור. צר לנו על השימוש שעושים בכם העותרים בבג"ץ האמור ואף על הניסיון להפוך את הדברים לאישיים כלפי עובד מדינה כזה או אחר. מדיניות הממשלה לאורך כל השנים היטיבה עם יוצאי אתיופיה באופן מיוחד שעולה בהרבה על הטבות שניתנו לכל קבוצת עולים אחרת או בכלל".

לשאלתנו כמה זמן מר חביב משמש בתפקידו, השיב משרד הקליטה: "אנו סבורים כי הנתון אינו רלוונטי לפנייה".

מבדיקה נוספת עולה כי חביב נושא בתפקיד מאז 1976.