"בבוקר קראו לכל היהודים על פי הרשימה, אבל אני לא הייתי בה. ראיתי מהחלון כל היהודים מורידים את הבגדים, וכל אחד מסדר את הבגדים שלו ליד המשאית שהיתה צריכה לקחת אותם אל המוות. ישבתי ובכיתי. זו היתה פעם הראשונה ופעם היחידה שבכיתי בשבי."
אני יושבת עם ישראל מכטיי, בן 95, בדירתו בפתח תקווה ערב יום השואה. "לפעמים אני שוכח דברים קטנים, הרי כל זה קרה לפני המון זמן," אומר לי בחצי-תלונה מכטיי, כשהוא מתחיל לגולל בפניי את סיפור בריחתו מהנאצים, לפני למעלה משבעים שנה. אבל מכטיי קובל על זיכרונו הרעוע לשווא, שכן הוא מספר על אירועים שהתרחשו לפני עשורים רבים בדיוק מפליא, מציין תאריכים מלאים, שמות של מקומות שבהם היה מוחזק במחנות השבויים, ומצטט שירים ברוסית ובעברית בעל פה. "תמיד אהבתי שפות", הוא מספר לי.
- בשוליו של סידור תפילה תיעד מנחם אופנהיים את החיים בגטו
- גרסה מפתיעה (או שלא) של ביבי על השואה והקמת המדינה
- לפני שרה"מ זועק "שואה" בקונגרס, שיזכור את הסיוטים שלנו
מכטיי נולד וגדל בעיירה סטולבצי שבמזרח פולין, בה התגוררה אוכלוסייה יהודית גדולה. "דיברנו יידיש ובבית ספר למדנו עברית, שירה וספרות. אחר כך, בגימנסיה פולנית, שרוב התלמידיה היו יהודים, למדתי אנגלית, גרמנית ולאטינית. רציתי להתחיל ללמוד צרפתית אבל אז כבר התחילה המלחמה".
כשהוא מדבר על מאורעות חייו, נדמה שהוא חי אותם מחדש. ייתכן שהיומן שכתב בזמן המלחמה – יומן שניצל ונשמר אצל מכטיי עד היום – מאפשר לו להיזכר במאורעות שהיו בקלות יכולים להימחות. היומן הוא לא יותר ממחברת קטנה בכריכה ירוקה עם כיתוב בגרמנית, "נייר מכתבים". דפיה של המחברת הצהיבו והתיישנו לאורך השנים, אך סיפור הישרדותו של מכטיי שמור בהם עד היום.
צילומים: דפנה טלמון
ציונות, סטליניזם, ושבי ראשון
אביו של מכטיי היה פעיל ציוני שהמשטר הפולני התנכל לו. אך עם חתימת הסכם במסגרתו הועברה מזרח פולין לשליטה סובייטית, היהודים זכו לחופש מחודש: יהודים השתלבו בחיי היומיום הרוסיים ויכלו ללמוד באוניברסיטאות ללא הגבלה. מכטיי החליט ללכת בדרכי אמו, שהיתה רופאה במקצועה, והלך ללמוד רפואה באוניברסיטה במינסק.
"אחד השיעורים ה"חשובים" בלימודי הרפואה הסובייטיים היה לימודי תורתם של מרקס ולנין," צוחק מכטיי. "אבל כשאני הצגתי מול הכיתה, דבריי נשמעו לפרופסור ביקורתיים, והוא אמר לי, "חבר מכטיי, אתה מדבר כמו טרוצקיסט". זה היה בשבילי פסק דין מוות. כי כל הטרוצקיסטים, מתנגדי סטלין בתוך המפלגה הקומוניסטית, הוצאו להורג."
ואכן, כעבור כמה שבועות, במרץ 1941, הגיע העונש על ההרצאה ה"טרוצקיסטית" של מכטיי, שנשלח להתגייס לצבא האדום. מכטיי נשם לרווחה: גיוס לצבא היה עדיף על ישיבה בכלא. מכטיי נשלח לאימונים בהרי אורל, אך כבר במאי של אותה שנה, נשלח כל הגדוד שלו מזרחה, עד שהגיעו לאזור בלרוס. מכטיי היחיד בין החיילים שלמד רפואה שנה שלמה, ולכן נבחר להיות ראש מחלקת החובשים.
את ההודעה על פלישת גרמניה לשטח ברית המועצות, שמעו מכטיי וחבריו לגדוד בזמן האימונים. המפקדים שלחו את החובשים להסתתר על גבעה נסתרת, שם הם היו צריכים להמתין לפקודה, ובמשך שבועיים ישבה מחלקת החובשים במסתור, תחת הפגזות של הגרמנים.
שם, בשוחה, התחיל מכטיי לכתוב את יומנו לראשונה. הוא כתב ביידיש, כדי שאף אחד מחבריו לא יבין. הוא החל לתאר את כל מה שראה, ואת המסע שהחל רק כמה חודשים לפני כן. באותו שלב לא תיאר לעצמו מכטיי מה עתיד להיכתב ביומן הזה.
בתום ההפגזות הקשות, נקראו מכטיי וחבריו למחלקה לצאת מהמסתור. "ירדתי עם עוד חובש מהגבעה," מספר מכטיי. "ופתאום אנחנו רואים שכל החיילים נעלמו, כולם בינתיים ברחו, ולנו לא אמרו מילה. מיד כשיצאנו מהמסתור, הגרמנים החלו לירות עלינו והסתתרנו בשוחות. וכאשר ירד הלילה החלטנו ללכת אחורה. הלכנו זמן מה ופתאום שוב נתקלנו בגרמנים. יצאנו אליהם עם ידיים מורמות והם לקחו אותנו בשבי."
"אתה יהודי?" מיד שאלו את מכטיי. "אני אמרתי להם שכן. לא ידעתי ולא תיארתי לעצמי שהם הורגים יהודים. הקצין שהיה בינהם הצמיד לי אקדח לרכה ואמר לי בגרמנית משפט שלא אשכח לעולם: "אתה יכול לראות את עצמך כמי שירו בו למוות." אבל הקצין לא ירה בו. זו היתה זו הפעם הראשונה מבין פעמים רבות שמכטיי ניצל בנס. "בדרך למחנה, אחד החיילים אמר לי: "אולי בגלל שאתה חובש לא יפגעו בך בנתיים. אבל את כל היהודים הורגים במקום".
לשפשף את מגן הדוד במים, עד שנעלם
כשמכטיי מספר לי על הפעם הראשונה הזו, הוא משתתק לדקה, מחניק דמעה. מאותו רגע, החליט לעשות הכל כדי להסתיר את יהדותו – כאשר הובא לבסיס הגרמני ונזרק לחדר ריק בבית נטוש, הצליח להיפטר מרוב חפציו. החפצים היחידים עליהם שמר היו תרופות שהיו לו בתיק, חולצה ותמונה של משפחתו. את המסמכים האישיים שלו השחית על ידי שפשוף הדיו במים. לאחר כמה דקות, לא ניתן היה להבין יותר מה כתוב בהם.
כעבור כמה ימים נשלח מכטיי יחד עם שאר השבויים למחנה, בצעדה רגלית שנמשכה כמה ימים כמעט ללא אוכל ושתייה. "רק פעם אחת נתנו לנו אוכל – חיילים הרגו פרה בדרך וחילקו את הבשר החי בין 500 איש שצעדו." הצעדה נמשכה, ובאחת העצירות הורשו השבויים להתרחץ בנהר. מכטיי נכנס למים עם שתי חולצותיו וכאשר הגיעה לעומק המים, הוריד אותן וכיבס עד שמגן דוד נמחה מן הבד.
בתחנת העצירה הבאה החל רישום השבויים ומכטיי הציג את עצמו תחת זהות בדויה, בשם "סידור מטבייב". הגרמנים רשמו: שם – סידור מטבייב. מקצוע – רופא , לאום – טורקמני. "למה טורקמני?" צוחק מכטיי. "כי לא נראתי לא רוסי, ולא פולני, ובשלב הזה לא ידעו שאני יהודי. טורקמניה היתה אז רפובליקה סובייטית באסיה. הגרמנים לא ידעו עליה הרבה אז הצגתי את עצמי כטורקמני."
כך החל לחיות תחת זהות בדויה. "אבל כל ערב התכסיתי במעיל שלי וקראתי את "קריאת שמע" בעל פה, כך שאף אחד לא ישמע," הוא מספר. אף על פי שלמד רק שנה אחת באוניברסיטה, הציג את עצמו מכטיי כרופא. במחנה העברה בגרודנו ניהל מרפאה קטנה לשבויים, שם גם התגורר. הוא ריפא את החולים בעזרת התרופות המעטות שאמו נתנה לו כאשר התגייס לצבא הרוסי.
חרפת רעב ונסים
בסוף דצמבר, 1941, נלקח מכטיי בפתאומיות לבית סוהר של שבויים, ומשם שוב הועבר בצעדה למחנה אחר. התנאים במחנה היו עוד יותר קשים מהמחנות הקודמים – לכל שבעה שבויים חילקו גרמנים כיכר לחם אחת ביום. "אתה מחלק את הכיכר לשבע חתיכות," מסביר ישראל ומדגים במחוות ידיים, "אך בלתי אפשרי לחלק לחתיכות שוות. חתכנו וחתכנו שוב, כדי שלכולם תהיה כמות שווה. ואז אתה אוכל את החתיכה לאט-לאט, במשך יום שלם."
מתוך יומנו של מכטיי
כך חי עד יולי, 1942, אז נקרא לחקירה. שם הוא נשאל שוב על לאומו, והוא התעקש: טורקמני. בסוף החקירה, פנה אליו בפתאומיות הקצין ביידיש: "אתה יכול לעשות ברכה?" שאל אותו. "מה אמרת? לא הבנתי", הגיב מכטיי. "אתה יכול ללכת", שחרר אותו הקצין.
התשובה המהירה של מכטיי לקצין הצילה אותו ממוות וודאי: באותו יום העמידו הגרמנים את השבויים היהודים בשורה, רשמו את השמות והכניסו לבית הסוהר. ישראל, שהיה עצור גם הוא, שהה עם היהודים באותו חדר בלילה ההוא. אך שמו לא היה ברשימות.
"את הלילה הבא העברתי ללא שינה", הוא מספר. "קראתי קריאת שמע שוב ושוב… ידעתי לקראת מה זה הולך. אבל הגרמנים הם הגרמנים, ולמחרת בבוקר כשקראו לכל היהודים על לפי הרשימה, ואני לא הייתי בה – נשארתי בבית הסוהר כשכולם נקראו החוצה. ראיתי מהחלון כל היהודים מורידים את הבגדים, וכל אחד מסדר את הבגדים שלו ליד המשאית שהיתה צריכה לקחת אותם אל המוות. ישבתי ובכיתי. זו היתה הפעם הראשונה ופעם היחידה שבכיתי בשבי."
פתאום נכנס לחדר קצין השירות החשאי שחקר את מכטיי יום קודם לכן, ושאל אותו מדוע הוא בוכה. "אמרתי שאני בוכה על גורלם של אלה שלקחו אותם במשאיות." מכטיי התקשה להסתיר את אבלו. "'אם לא תפסיק לבכות, אתה תצטרף אליהם', אמר לי הקצין. שתקתי."
מכטיי עוצר פעם נוספת, וצריך להסדיר את קצב נשימתו. "עד היום אני לא מצליח להבין למה הקצין הזה שמר עליי. הרי הוא כנראה הבין מי הייתי באמת".
ארבע פעמים לאחר מכן נשלח ישראל בצעדות ארוכות יחד עם כל השבויים ממחנה למחנה. הוא חיטט בפחי אשפה, אכל בשר של עופות בר שהגרמנים הרגו, ובישל מרקים משאריות ועצמות. שנה שלמה עבד במחראות במחנה העבודה טראקהנן על הגבול בין ליטא לפרוסיה.
שנתיים חלפו מאז נפילתו בשבי, ומכטיי שמר בקפידה רק על חפץ אחד: תמונת המשפחתו. את התמונה הסתיר בין הדפים הריקים של פנקס קטן, כך שאף אחד לא יראה. כאשר הועלה שוב על רכבת למחנה עבודה נוסף, התגלתה התמונה על ידי קצין גרמני שערך עליו חיפוש. "זה יכול להזיק לך", אמר הקצין בגרמנית, קרע את התמונה לגזרים, והשליך אותם מחלון הרכבת.
"לא ידעתי מה לומר," מספר מכטיי. "למה הוא עשה את זה? מדוע הוא עזר לי? זה כבר היה הקצין השני שגילה את זהותי ולא אמר מילה למפקדיו. שנתיים החזקתי את התמונה של משפחתי, זו היתה טיפשות מצדי לשמור אותה. גם הקצין הזה הציל אותי ממוות."
מכטיי ובתו אריאלה בדירתו בפתח תקווה
אהבה בלב התופת
באמצע אוקטובר 1944 הועבר מכטיי למחנה עבודה ליד עיירה אללנשטיין בחלק הדרומי של הפרוסיה המזרחית. שם חפרו השבויים קווי הגנה לצבא הגרמני, שנסוג לאחר ההתקפות של הסובייטים. מכטיי שוב התנדב להיות הרופא של השבויים – זה נתן לו חופש תנועה יחסי ברחבי המחנה.
במחנה הוא פגש קבוצת של נשים רוסיות שהובאו לעבוד בגרמניה. הנשים התגוררו בכפר הסמוך, ואחת מהן, ז'אנה, מצאה חן בעיניו של מכטיי. "פגשתי אותה כשהיא הגיעה לעבוד. היא היתה יפה מאוד, והצלחנו לדבר פה ושם, להתחבק, זה היה נחמד וטוב." אבל המפגשים לא היו סדירים, אז התכתבנו. אבל אני התגעגעתי. מה אני אעשה?" פניו של מכטיי מתמלאות אור והוא מחייך חיוך רחב.
לילה אחד הצליח מכטיי לברוח מהמחנה ולפגוש את ז'אנה בכפר. "עשיתי את הגיחות האלה מהמחנה לביתה של ז'אנה עוד פעמיים והצלחתי לרמות את השומרים. אך בפעם השלישית כאשר חזרתי מהכפר, נתקלתי בשומר ונתפסתי." אבל כשהתחילו לחפש את כרטיס האסיר של מכטיי, לא יכלו למצוא אותו כי מכטיי שינה את המספר כמה שבועות קודם לכן, בזכות אפשרותו לנוע בחופשיות במחנה.
בריחה באור שחר
במזל, הבריחה הלילית לביתה של ז'אנה, לא עמדה גבוה בסדר העדיפויות של הגרמנים, כי הצבא האדום התקדם והמחנה עבר מערבה. שוב צעדו השבויים ימים שלמים, עם מנוחה מועטה של כמה שעות בלילה. בלילה הרביעי לצעדה, רקם מכטיי תוכנית בריחה ובבוקר, עוד לפני שנשמעה פקודת היציאה לדרך, התחבא מאחרי שורת התבואה. החיילים, שנכנסו לערוך חיפוש, לא הצליחו לגלות את מקום מחבואו.
מכטיי חיכה עד רדת החשיכה, וכאשר יצא מהמחבוא, ראה שעוד כמה שבויים, שישה במספר, התחבאו גם כן. הם החליטו ללכת בכיוון הירי שבא מהמרחקים, כדי למצוא את חיילי צבא האדום ולחבור אליהם. בדרך מצאו בית נטוש עם אורות דלוקים ואוכל על השולחן – כנראה בית בו התגוררה משפחה גרמנית שברחה כאשר שמעה שהסובייטים מתקרבים לכפר.
כעבור מספר ימי הליכה, פגשו מכטיי וחבריו למסע חיילים של צבא האדום, שקיבלו אותם תחילה בזרועות פתוחות. אך לאחר יומיים, כל השבויים לשעבר נכלאו לחקירות ארוכות לאורך הלילה. חוקרי המשטר הסובייטי הפשיטו את השבויים, לא נתנו להם לשבת או לשכב, והחזיקו אותם בצינוק, כדי לנסות לברר אם השבויים סייעו לגרמנים.
בתום החקירה נשלח מכטיי למחנות העבודה בסיביר. בנסיעה הארוכה ברכבת, המשיך מכטיי לכתוב את זכרונתיו מהשבי. המחברת הירוקה שלו התמלאה בתיאורים של האירועים שעבר בחודשים הרבים מתחילת המלחמה, לצד תיאורים חדשים מהמסע לסיביר. במחנה ההעבודה הסובייטי המשיך מכטיי לכתוב ולתעד יום אחרי יום, במשך שנה וחצי, ולא הפסיק את כתיבתו גם אחרי שהשתחרר.
השיבה הביתה, וחיים חדשים
במשך כל תקופת המלחמה, לא ידע מכטיי מה עלה בגורל משפחתו. כל המכתבים שכתב להם מסיביר נותרו ללא מענה. לבסוף, בינואר, 1946, הצליח לשוב לעיירתו סטולבצי, ובמקום בו עמד ביתו בעבר, מצא רק קירות שרופים. אך מכרים מהעבר שפגש בעיירה, אמרו לו שמשפחתו היתה בין המשפחות הראשונות שעזבו את המקום לפני פלישת הגרמנים.
מכטיי גילה שהוריו ואחיו הצליחו לברוח בזמן ועברו להתגורר בעיר אומסק שבסיביר. "אני לא יכול לתאר את השמחה של אמי כאשר היא שמעה לראשונה את קולי בטלפון," מספר מכטיי בהתרגשות. רק זמן קצר לפני כן, כתבה אמו – שהיתה בטוחה שבנה נהרג – לקרוב משפחתה, "האם יכול להגליד פצע שנפער בשל אובדנו של הבן היקר והבלתי נשכח?"
לאחר כמה שבועות התאחדה המשפחה. מכטיי אף הצליח לאתר את ז'אנה והתחיל להתכתב איתה, אך המשפחה החליטה לנצל את זכותה לשוב לפולין, ומשם עשו את דרכם לישראל, דרך אוסטריה, שם השלים מכטיי את לימודי הרפואה, והקשר עם ז'אנה ניתק.
מכטיי עם בתו, אריאלה
במחנה עקורים בברסלב, פגש מכטיי את הלה, מי שהפכה לימים לאשתו. "זו היתה אהבה ממבט ראשון", הוא אומר. גם הלה ניצלה מהשואה – היא ואמה קפצו מהרכבת בדרך לאושוויץ, וניצלו. ב-1948 התחתנו, וב-1949, עם עלייתו לארץ עם משפחתו, המשיך מכטיי להתמחות ברפואה, והקים תחום חדש בישראל – ריפוי מחלות ראומטיות.
מכטיי מספר שגם הוא וגם אשתו, העדיפו שלא לדבר בינהם על תקופת המלחמה. את הזכרונות והרגשות הקשים הם שמרו בסוד כל אחד לעצמו. "אשתי לא רצתה לדבר על זה", אומר מכטיי. "סיפרתי לה פה ושם על מה שקרה לי, אבל היא לא אהבה לדבר על עצמה."
הלה נפטרה ב-2001, וב-2003 החליט מכטיי לחפש את אהבת נעוריו, ז'אנה. בעזרת הצלב האדום, הוא הצליח להשיג את מספר הטלפון של ז'אנה, ושוחח איתה בפעם ראשונה לאחר 58 שנים. מכטיי וז'אנה התכתבו ושוחחו בטלפון עד למותה ב-2010.
מכטיי היה בין המעטים ששרדו את המחנות הגרמנים. כששאלתי אותו, "מה הסוד של הישרדותך?", הוא התקשה לענות. לאחר שחשב רגע, ענה, "כנראה ידעתי לקבל החלטות נכונות. וגם – כנראה", הוא מחייך, "הקדוש ברוך הוא שמר עליי מלמעלה".