שש בערב, כיכר ספרא בירושלים. במרכז הכיכר מתאספים כמה קשישים. הם מוציאים ומניפים שלטים שהכינו, עליהם כתוב ברוסית ובעברית: "זכות לדיור ציבורי! להגדיל את הסיוע לדיור! לשים סוף לאפליית העולים בחלוקת דיור ציבורי!". אחרי חצי שעה הם כעשרים איש. ההפגנה שקטה, אין צעקות, שום התפרצויות אלימות. עוברים ושבים מביטים בהם בפליאה, לא יודעים במה מדובר. ללא מצלמות ומקרופונים, המפגינים עומדים בשורה וכל אחד מספר בתורו את סיפורו לחבריו.
ראשון יוצא לדבר איש גבוה, בעל שער שיבה ושפם, שמו ולדימיר זרניצקי והוא מספר על אמו סימה. סימה חגגה השנה יום הולדת מאה. היא ניצולת שואה, שהצליחה לברוח מבלארוס כאשר הנאצים כבר פלשו לשם. סימה ממתינה לדיור ציבורי יותר מעשור. לפני שנה, לאחר החלטה של ועדת חריגים במשרד הקליטה, קודם התור שלה ממספר 130 למספר 1. אבל נראה שגם זה לא עזר, פשוט כי אין מספיק דירות ציבוריות בירושלים.
- ותיקים ימינה, עולים שמאלה – ליזה רוזובסקי
- עמידר – העדויות (ניב חכלילי ואביגייל ביטון)
- בגיל 70 הבין איליה: הגיע הזמן לחפש עבודה חדשה
"אמא גרה עם אחותי, כי לבד היא כבר לא יכולה להסתדר", מספר זרניצקי, "שתיהן זכאיות לקבל ביחד דירה אחת. נציגי משרד הקליטה הציעו להן לראות שתי דירות, כל אחת יותר קטנה מהשניה, בערך 15 מטר מרובע, כולל שירותים ומטבחון. אפילו שתי מיטות לא יכנסו לשם, שלא לדבר על שולחן האוכל או ארון הבגדים. ליד דלת הכניסה של דירה אחת שהציעו לנו נמצאים בלוני גז של כל הבניין. אחותי פחדה לגור שם וסירבה לקבל את ההצעה. מאז, אין שום הצעה אחרת. כאילו מחכים שאמא תלך לעולמה ואז הבעיה תיפתר".
המפגינים בכיכר ספרא בירושלים. צילום: יאנה בריסקמן
דורה ויורי פצ'רסקי גרים בשכונת נווה יעקב. כבר 16 שנים הם זכאים לדיור ציבורי ממשרד הקליטה. בינתיים הם גרים בשכירות ומוציאים על שכר דירה 80 אחוז מקצבת ביטוח הלאומי שהם מקבלים, חוסכים באוכל ובחשמל כדי לעמוד בתשלומי החשבונות.
איש צנום ומזוקן יוצא מביניהם ונעמד מול שורת המפגינים. אלכסנדר ברמן, יושב ראש ההנהלה של תנועת "חזית הכבוד", מדבר על 27,000 זכאי הדיור הציבורי של משרד הקליטה, על סיוע זעום שהם מקבלים עבור שכירות בשוק הפרטי (בעודם ממתינים לדיור המובטח), ועל עתירה לבג"ץ שתנועתו מתכוונת להגיש בנושא.
עוזרו של ראש העיר ניר ברקת יורד אל המפגינים. הם דורשים ממנו למסור לראש העיר שהוא חייב לפעול להאצה של בניית דיור ציבורי בשטחי הבירה. נראה שהעוזר לא ממש מבין במה מדובר. הוא מבטיח לבדוק את הנושא ולמסור הכל לראש העיר. שקטה כפי שהתאספה, ההפגנה מתפזרת.
התור של העולים ארוך פי עשר
הפגנות דומות התקיימו בו זמנית בחמישי באפריל, ב-11 ערים שונות ברחבי הארץ. בכל ההפגנות האלה יחד לקחו חלק כ-300 אנשים. ההפגנה הגדולה ביותר, כ-80 איש, נערכה בפתח-תקווה. כל המשתתפים, גם קשישים וגם צעירים, יצאו נגד מדיניות הממשלה לגבי דיור ציבורי לעולים ודיור בר השגה למשפחות צעירות. מאחורי ההפגנות עומדים אירגונים חברתיים שהתארגנו דרך רשתות חברתיות, ביניהם קבוצת 'פרוגרס' (קידמה) שכבר ארגנה בדצמבר האחרון הפגנות בנושא פנסיות לעולים. בתקשורת ברוסית נושא הדיור הציבורי לעולים נדון הרבה, אבל בעיתונות בעברית הוא כמעט לא קיים.
דורה ויורי פצ'רסקי. צילום: יאנה בריסקמן
"התור של זכאי דיור ציבורי במשרד הקליטה פי 10 יותר ארוך מהתור במשרד השיכון, והרבה ישראלים פשוט לא יודעים על זה. יצאנו להפגנות כדי ליידע את הציבור על עצם קיומה של הבעיה", אומרת ריטה סלבקין, מיוזמות המאבק. סלבקין, בת 43, מהנדסת במקצועה ואם לשלושה, גרה בפתח-תקווה. הוריה זכאים לדיור ציבורי כבר למעלה מעשור.
"כאשר בתקשורת או בכנסת מדברים על בעיית הדיור הציבורי, בדרך כלל מזכירים רק את 2,500 הזכאים ואלה הם רק זכאי משרד השיכון. את 27,000 זכאי דיור ציבורי של משרד הקליטה אף אחד לא מכיר", מסבירה גם ילנה שייפר, אחת הפעילות המרכזיות ב'פרוגרס'. שייפר, בת 71, עבדה עד לפני כמה שנים בפרויקטים שונים של מכון וייצמן והאוניברסיטה העברית. לאחר שיצאה לגמלאות נאלצה לשכור דירות עם שותפים, כי בהעדר פנסיה לא יכלה לשלם שכירות לבדה. עכשיו היא מתגוררת יחד עם בתה וילדיה. בעבר ארגנה הפגנות מחאה נוספות נגד מדיניות הממשלה בנושא עולים קשישים. "לפני היציאה להפגנות של החמישי באפריל קיימנו פגישות עם חברי הכנסת השונים שאינם דוברי רוסית", היא מספרת, "הצגנו להם את הבעיה והם הסתכלו עלינו כמו על יצורים מכוכב אחר. אפילו הם לא ידעו שהתור הארוך הזה קיים".
למה החלטתם לקיים את ההפגנות ללא השתתפות חברי הכנסת?
שייפר: "האנשים כבר מיואשים ומאוכזבים מנבחרי הציבור. מובן שבלעדיהם לא נוכל לקדם את פתרון הבעיה, אבל צריך קודם להפעיל עליהם לחץ מלמטה".
מרינה זמסקי מ'הפורום למען משפחות עולים': "לכל המשתתפים יש העדפות פוליטיות שונות. אנחנו לא רוצים לקשור את עצמינו למפלגה ספציפית או להיות קבלן קולות של איזושהי מפלגה. בעיית הדיור ציבורי היא בעיה מאוד רצינית ורחבה ואנחנו צריכים להתאחד סביב מציאת הפתרון לבעיה הזאת".
27,000 אישה ואיש מחכים היום בתור של זכאי הדיור הציבורי במשרד הקליטה. קשה להאמין, אבל היו שנים בהן התור היה ארוך עוד יותר. בין הזכאים יש כ-2,000 נכים, משפחות חד הוריות ומרובות ילדים, ועוד כ-25,000 קשישים שהכנסתם היחידה היא קצבת זקנה מביטוח לאומי והשלמת הכנסה. כל שנה מתוספים אל התור הזה עוד ועוד אנשים שעולים לארץ בגיל מבוגר.
למרות אורכו של התור, מלאי הדירות הציבוריות הדל אינו מתחלק באופן שווה בין זכאי משרד השיכון לבין זכאי משרד הקליטה. על פי נתוני 'הפורום לדיור ציבורי', 60 אחוז מהמלאי הולך לטובת זכאי משרד השיכון, ורק 30 אחוז למשרד הקליטה. מתחילת 2015 ועד סוף 2016 העביר משרד השיכון ועוד אמור להעביר לטובת זכאי משרד הקליטה בדיוק 1,181 דירות, מספר זעום ביחס לכמות הממתינים לפתרון.
בעודם ממתינים לדיור ציבורי, מקבלים העולים הקשישים סיוע כספי עבור שכר דירה בשוק הפרטי, אבל גם הוא קטן בהרבה מסיוע לקטגוריות אחרות של זכאים, בין 1250 -1500 שקלים. המשמעות: יותר מ-70 אחוז מהכנסתם מופנה לתשלום שכר דירה. בהתחשב בעובדה שהכנסתם היחידה היא קצבה מבטוח הלאומי, זה משאיר משהו כמו 1000 שקלים לתרופות, מזון, ולתשלומי החשבונות.
ולדימיר זרניצקי עם אמו ואחותו. צילום: יאנה בריסקמן
לפני מספר חודשים הכריזו שרי השיכון והקליטה על תוספת משמעותית בסיוע לשכר דירה לזכאי דיור ציבורי במשרד השיכון ול-2,000 זכאי משרד הקליטה. התוספת לסיוע ל-25,000 הקשישים העולים תסתכם ב- 130-150 שקלים לאדם. הסכומים האלה כמעט שלא ישפרו את מצבם הכלכלי.
"הפער בין התשלומים לקטגוריות שונות של זכאים מהווה הפרה של כל הנורמות הדמוקרטיות", אומר אלכסנדר ברמן, יו"ר תנועה 'חזית הכבוד', שנלחמת יותר מעשור על זכויותיהם של העולים המבוגרים. "האפליה קיימת לא רק במישור הזה. הרי עבור הקשישים שכבר קיבלו את הדירות הציבוריות במקבצי הדיור, המדינה משלמת כ-4,500 שקלים בחודש. בסכום הזה היא שוכרת את הדירות האלה אצל הקבלנים. מדוע אלה שממתינים בתור צריכים לקבל סיוע קטן בהרבה? הרי זו אותה קטגוריית של זכאות!".
17 שנות המתנה ומכתב דחייה אחד
משרד הקליטה, לזכותו יאמר, הוא המשרד היחיד שבונה היום בפועל דיור ציבורי, בדמות מקבצי הדיור לעולים הקשישים. מדובר בבניינים בני 200 דירות קטנות כל אחד, שמיועדים רק לזכאים אלו. מקבצי דיור נבנו לראשונה בסוף שנות התשעים על ידי שר הקליטה דאז והיום יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, וכאשר הוא פרש מהמשרד התוכנית הופסקה. לפני שנים מעטות יצאה שרת הקליטה סופה לנדבר ביוזמה חדשה לבניית מקבצים, בניה בשיתוף עם הרשויות מקומיות על "קרקע חומה", המיועדת לצרכי הציבור.
בשנת 2014 פירסם משרד הקליטה קול קורא לעיריות ושבע רשויות מקומיות הגישו את הצעותיהן. לפני כחצי שנה חנך שר הקליטה החדש, זאב אלקין, את מקבץ הדיור הראשון בראשון לציון. על פי תחזית המשרד עד שנת 2020 אמורות להבנות ברחבי הארץ כ-4000 יחידות דיור כאלה. אבל בינתיים התברר שגם פתרון זה אינו מושלם: המקבצים אינם מיועדים לכלל הזכאים אלא רק ל"קשישים עצמאיים". אנשים שחיכו בתור יותר מ-15 שנה קיבלו לאחרונה מכתבים ממשרד הקליטה שמבשרים כי למרות שתורם הגיע, הם אינם רשאים להתגורר במקבץ .
תמרה ומיכאל לבשיץ, שהגיעו לישראל ב-97', ממתינים לדיור ציבורי כבר 17 שנים. מיכאל בן 82, תמרה בת 85, והם שוכרים דירה קטנה בראשון לציון ומוציאים עליה כ-3000 שקלים. מיכאל אומר כי בכל מערכות הבחירות שהתקיימו בארץ הוא היה פעיל נלהב של 'ישראל ביתנו', ואף נפגש עם נבחרי ציבור. "בכל מערכת הבחירות בכירי המפלגה אמרו לי: אם יבנה דיור ציבורי בעיר, אתה תהיה בין הראשונים לקבל דירה", הוא מספר, "האמנתי להם, חשבתי שזה עניין של זמן. גם התור שלנו התקדם עם השנים. כאשר נודע לי כי מסתיימת הבניה של מקבץ דיור חדש בעיר, הייתי בטוח שאקבל שם דירה".
מיכאל ותמרה לבשיץ. צילום: יאנה בריסקמן
לקראת סיום הבניה של המקבץ ארזו תמרה ומיכאל את מטלטליהם וחיכו על מזוודות להזמנה ממשרד הקליטה לחתימת חוזה, כמקובל. במקום הזמנה הגיע מכתב שבו נאמר כי בקשתם לקבלת יחידת דיור במקבץ נדחתה על ידי ועדה רפואית. מתברר ששנות ההמתנה, בהן הזדקנו וחלו, עבדו לרעתם. הם אמנם היו סבלניים והתקדמו בתור, אך חלו במחלות שלא מאפשרות להם לגור במקבץ דיור. עכשיו עליהם להמתין מחדש, ובסבלנות, עד שתתפנה דירה שלא במקבץ, שמתאימה להם.
משפחת שקודה, ולנטין וילנה, גם הם מראשון לציון, קבלו מכתב דומה: "בקשתך לדיור ציבורי נדונה בועדת הדיור המחוזית. להלן החלטת הועדה: נדחה על פי חוות דעת רפואית". ולנטין בן 81, ילנה בת 86, הם צברו 17 שנים של המתנה, במהלכן נדדו חמש פעמים מדירה שכורה לאחרת. פעם אחר פעם הגיע הרגע שבו העלה בעל הבית את מחיר השכירות, והם נאלצו לחפש דירה, לארוז ולעבור. בדירה הנוכחית הם חיים ארבע שנים ומשלמים עליה 3,500 שקלים, מתוך קצבה של 4,500.
ולנטין הוא צייר שהשתתף ב-60 תערוכות בישראל, הוא לא יכול לספור כמה בחו"ל. בכל מקום בבית יש עבודות שלו. כדי לקנות פיסת בד לציור ב-40 שקלים או שפורפרת צבע שמן ב-50 הוא חוסך בשאר הוצאות המחייה.
"כאשר קבלתי את המכתב הזה ממשרד הקליטה הרגשתי פגיעה עמוקה", הוא אומר, "הרגשתי עלבון, כאילו מישהו פגע בי בכוונה. לאחר כל השנים של ההמתנה זה נורא אכזרי וחסר לב לתת לי מסמך כזה. זה משפיל. זה מובן שכל שנה שעברה בהמתנה לדירה לא הוסיפה לי בריאות, להיפך, ועכשיו, דווקא מכיוון שהייתי בתור כל כך הרבה שנים, אני לא אקבל דירה. המון אנשים סירבו להצעות שונות של משרד הקליטה, אבל אני אפילו לא קבלתי אף הצעה אחת במהלך השנים האלה.
ולנטין וילנה שקודה. צילום: יאנה בריסקמן
"אני ראיתי שבמקבץ הזה גרים גם אנשים חולים, שנעזרים במטפלים. זה נורא מסריח לי כל חלוקת הדירות זאת, ואני שואל: למה אנחנו לא יכולים לגור שם? כאילו המציאו איזשהו תירוץ שמתבסס על החוק על מנת לא להכניס אותנו לשם".
גם חתנו של ולנטין, לאוניד קוצישין, טוען שיש במקבצים אנשים עם בעיות גופניות דומות לאלה של חמיו, ומאמין שהנוהל אינו שווה לכולם. "זה מצב אבסורדי, שכאילו נלקח מ'אליס בארץ הפלאות'", הוא אומר, "מצד אחד, אנשים המתינו 17 שנה בתור לקבלת דיור ציבורי, וכל יום שעבר לא הוסיף להם בריאות. כל מעבר מדירה לדירה הוסיף להם מחלות. מצד שני, כאשר תורם סוף סוף הגיע, אומרים להם 'עכשיו אתם לא מספיק בריאים ועצמאים כדי לקבל דירה'. הנוהל הזה חייב להשתנות. הוא פוגע בהכי חלשים, שממתינים לדירות הכי הרבה זמן".
סלבקין מאשימה את משרד הקליטה בחוסר שקיפות בהתנהלותו: "התורים של הזכאים זזים קדימה ואחורה ואי אפשר לקבל תשובה לשאלה 'למה זה קורה?'", היא אומרת. "כאשר נפגשנו עם הנציגים של משרד הקליטה הם אפילו לא יכלו להגיד לנו כמה זכאים יש בכל עיר".
משרד הקליטה: הכל נעשה בשקיפות
במשרד הקליטה דוחים את כל האשמות הללו: "משרד הקליטה מתנהל בנושא של דיור ציבורי בשקיפות יתרה. כל עולה בכל עת יכול לברר מה מספרו בתור", נמסר מהמשרד. באשר לטענות על קשישים שאינם עצמאיים ומתגוררים במקבץ הדיור בראשון לציון, משרד הקליטה מוסר כי, "בוועדת הדיור המחוזית המאשרת אכלוס משתתף רופא חיצוני אשר בודק את המסמכים הרפואיים אותם מגיש העולה, ועל סמך זאת קובע אם העולה יכול להתגורר במקבץ".
בנוגע לסיבות אשר בגללן הופעל נוהל כזה נמסר: "במקבצי דיור שמפעיל משרד העלייה והקליטה לא מתקיימים שירותי בריאות, שירותי טיפול אישי וכיוצא בזה. אשר על כן, מקומות אלה, אינם מתאימים לצרכי מי שאינו מסוגל בריאותית להיות עצמאי בכל הנוגע לתפקוד היומיומי. קשישים בעלי צרכי בריאות שאינם עצמאיים, זקוקים למגורים במעונות ו/או בתי דיור מוגן הנמצאים באחריות משרדי הרווחה ו/או הבריאות, כקבוע בחוק. הוועדות המאשרות אכלוס במקבצי הדיור, אינן מאשרות אכלוס של קשישים שאינם עצמאיים בתפקוד היומיומי מחמת בריאות. הדבר נכון לכלל המקבצים לרבות המקבץ בראשון לציון.
"לצורך בדיקה זו נדרש כל קשיש המבקש להתגורר במקבץ דיור, להמציא לוועדה טופס תפקודי עדכני מהרופא המטפל בקופת החולים בנוסף לדוחות רפואיים המפרטים את כלל האבחנות והתרופות שמקבל המבקש. כפי שכבר ציינו בוועדות אלה חבר רופא שתפקידו לבדוק את כלל המסמכים האמורים. עוד יובהר כי בשל צנעת הפרט לא נוכל לפרט את מגבלות הבריאות של בני הזוג שקודה, שכתוצאה מהן הם אינם עצמאיים בכל הנוגע לתפקודי היומיום. דירות עמידר, הן דירות כמו כל דירה בשוק הפרטי והאחריות על מצבו הבריאותי ועצמאותו של המתגורר בהם, חלה עליו בלבד ולא עלולה לגרום לכך שהמבנה כולו יהא בגדר "מעונות" או "דיור מוגן" כמשמעם בחוק."
לגבי פערים בין סכומי הסיוע עבור שכר הדירה לקטגוריות שונות של הזכאים עדיין לא התקבלו תגובות ממשרד השיכון, ולא ממשרד הקליטה.
השבוע יישלחו ללשכותיהם של שרי האוצר, השיכון והקליטה שני מכתבים. הראשון, מתנועת 'חזית הכבוד', ובו דרישה להשוות את סכום הסיוע בשכר דירה לעולים קשישים זכאי דיור ציבורי, לסכומי הסיוע של שאר הזכאים. "אם המשרדים לא ינקטו צעדים בנדון", נכתב במכתב, "בעוד חודשיים התנועה תגיש עתירה לבג"צ בנושא".
המכתב השני משותף לאירגונים המובילים את המאבק, ובו יפורטו פתרונות אפשריים לבעיית הדיור לקשישים עולים. בין הסעיפים גם פתרון לאלה אשר מפאת מצבם הבריאותי אינם רשאים להתגורר במקבצי הדיור או בדיור מוגן.
מובילי המאבק אומרים שזו רק ההתחלה. ההפגנות יימשכו, כי לא יתכן ש-25,000 קשישים נאלצים לחיות בדוחק ובעוני את שנותיהם האחרונות. רבים מזכאי הדיור הציבורי של משרד הקליטה כבר הלכו לעולמם, בעודם מחכים בתור האינסופי, ולא זכו אפילו לכמה שנים טובות ללא עול שכר הדירה המופרז.
"אני מאוד מקווה שעוד בחיי אזכה לראות את הפתרון לבעיה הזאת", אומרת שפייר, "הזמן עובר וכבר מאוחר. עוד מעט יהיה מאוחר מדי".