איור: עובדיה בנישו
״המקרה שלי הוא רק דוגמא", כתבה לנו קירה. "ומצד שני, זה לא סתם 'דוגמא'. זה חייהם של אנשים, וחיים רק פעם אחת, אין חזרות גנרליות, ואם נשללות ממך הזכויות הבסיסיות שלך רק כי אתה עני, החיים שלך מסתיימים. גם אם אתה לא מת בפועל, ואתה רק מת מהלך".
קירה מלאך, 39, כתבה למערכת, אחרי שקראה את תחקיר המקום, "הערים הסגורות לאתיופים" של יואל הרצברג. היא כתבה אותו כשהבינה שמה שהיא מרגישה למקרא הכתבה על אפליית העולים מאתיופיה הוא, מכל הרגשות בעולם, קנאה. קנאה על קיפוח קבוצתי שניתן אולי להוכיח, לעומת חיים שהיא מרגישה שהיו נטולים אפילו את התקווה הקטנה ביותר. קנאתו של העני במי שנראה לו בעל פריבילגיות, ואפילו הוא שייך לשכבה חברתית מוחלשת. אולי קנאה בשייכות.
"היתה כתבה על כך שאנשים לא יכלו לנצל את זכאותם ולקנות דירה בסיוע ממשלתי במרכז, אלא רק בשכונות מסוימות ובערים מסוימות", היא מסבירה בפגישה, "ואני חשבתי: "וואלה, אם היתה לי אפשרות לקנות משהו קטנצ'יק כזה בכל מקום אפשרי, אפילו בדרום תל אביב, זה היה לגמרי משנה לי את החיים. אני לא מבינה למה זה תמיד לפי מוצא ולא לפי מצב סוציו-אקונומי. למה בארץ אין שוויון הזדמנויות. למה אתה צריך כל הזמן להשתייך לאיזשהי קהילה או קבוצה או עדה כדי שיעזרו לך. למה בן אדם עני בודד לא יכול להגיע למשהו?"
הכתבה הזו היא ניסיון להבין איך נשמט אדם, עולה במקרה הזה, מכל הרשתות החברתיות, ואין הוא מצליח להקים את עצמו לחיים, דווקא ברגע שבו נראה שהכל אבוד.
דירה מלאה עכברים
קירה הגיעה לישראל מקישינב שבמולדובה בשנת 90, כשהיתה בת 13 וחצי, יחד עם אמה אסיה, סבה ודודה. בקישינב עבדה אסיה כרוקחת וקירה למדה בבית ספר. היו להן לדבריה חיים שקטים ומסודרים, והמשפחה שמרה על מסורת יהודית. בין כותלי הבית דיברו ביניהן האם והבת יידיש.
הדוד היה זה שהוביל את מהלך העליה, כי סבר שברית-המועצות המתפרקת היא מקום מסוכן לחיות בו. לא היו להם קרובי משפחה בישראל, אבל לדוד היו מספר חברים, אליהם נסעה המשפחה לאחר שנחתה בנתב"ג. לאחר ימים מעטים עברה המשפחה לדירה שכורה בפתח תקווה והתחילה בתהליכי הקליטה.
[heart]
מדינת ישראל התמודדה באותם ימים עם גל העליה הגדול שלאחר נפילת מסך הברזל. כל התחזיות לגבי מימדי העליה התבררו כשגויות: בפברואר 1990 בלבד הגיעו לישראל 35,000 עולים מברית המועצות, המספר שציפו שיגיע, לפי התוכניות האופטימיות ביותר, בשנת 1990 כולה. לפי תוכניתה של הממשלה העולים היו אמורים להיקלט בקליטה ישירה בקהילה, אך המנגנון של הקליטה עדיין לא היה מפותח ולא עבד כמו שצריך. בספרם "המיליון ששינה את המזרח התיכון" כותבים לילי גלילי ורומן ברונפמן כי הלכה למעשה, בתוך המבוך של הביורוקרטיה הישראלית היה כל אחד מהעולים נתון לגורלו.
"אם אין לך שום דבר מהבית, אם אין לך גב של ההורים, את לא יכולה ללמוד". קירה מלאך
הגורל של קירה ומשפחתה לא האיר פנים. היא מספרת כי בתחילת דרכה בישראל אמה כמעט ולא קבלה שום הכוונה מרשויות. בהתחלה ניסו האם והסב להסתדר בכוחות עצמם. הם דיברו עם הפקידים יידיש, הלכו לבד לסדר את כל העניינים הביורוקרטיים, אבל מהר מאוד זה התברר כלא יעיל. לאחר שנה הצטרפה אליהם קירה, שכבר למדה בבית ספר ודברה עברית, למסעות במשרדי הממשלה ולחיפוש דירות שכורות. ילדה בת 14 הפכה בן יום למבוגר האחראי על כל המשפחה. היא התרוצצה בין קופות חולים לועדות של לשכות תעסוקה, דברה עם פקידים ומתווכים, התווכחה על תנאים והתמקחה על מחירים.
[/heart]
היא מספרת שבאותה תקופה גרה עם משפחתה בדירה מעופשת, מלאה עכברים, ונלחמה נגד העירייה בגלל חוב של ארנונה, אשר בעל הדירה הקודמת העביר על שמה של אמה מדיירים הקודמים. בכיתה י' קירה התחילה לעבוד בנקיון ביתים. בנות גילה עבדו כדי לקנות לעצמן בגד חדש או לממן יציאה לקולנוע, אבל היא עבדה למחיית המשפחה. המחנכת שלה, היא מספרת, לא הבינה למה ילדה צריכה לפספס טיול לירושלים רק כי סבא שלה אמור לעבור ניתוח בבית החולים. היא לא ידעה שקירה היתה האדם היחיד במשפחה שיכול היה לתקשר עם הרופאים ולטפל בניירת. באותה שנה קירה נעדרה מהלימודים כל כך הרבה, בגלל מטלות הבית, שבסוף השנה לא רצו לתת לה תעודה ולאפשר לה לגשת לבחינות הבגרות. היא התעקשה, השלימה לבד את החומר והצליחה לעלות כיתה.
לא התאמתי לשום מילגה
לפי הנתונים בספרם של גלילי וברונפמן, 34.4 אחוז מכלל העולים חיו בשנות ה-90' מתחת לקו העוני. 43 אחוז מתוכם היו ילדים. ד"ר מרינה ניזניק, חוקרת ומרצה באוניברסיטה תל אביב, טוענת שהרבה ילדי עולים שהגיעו בתחילת אותו עשור עברו מסלול דומה לזה של קירה. "לאחר העליה בהרבה משפחות התרחשה החלפת תפקידים", אומרת ניזניק, "ההורים כבר לא היו אותם אנשים שיכלו להגן ולתמוך בילד. כל ההיררכיה המשפחתית במצב כזה נחרבת ולילד יש תחושה שנחרב עליו עולמו. אך מכיוון שהילד הוא היחיד במשפחה שלומד את השפה די מהר, הוא הופך לערוץ היחידי בעזרתו המשפחה כולה יכולה לתקשר עם הסביבה דוברת עברית. ילד הופך להיות זה שאחראי על מבוגרים. במקרה של משפחות חד הוריות ילד גם הופך למפרנס נוסף, כי בישראל בלתי אפשרי להתקיים ממשכורת אחת בלבד. בגלל קשיי הקליטה ואובדן האוטוריטה של ההורים, הרבה ילדי עולים ממשפחות נורמטיביות לחלוטין נשרו מבית הספר, הדרדרו לפשע ולסמים".
קירה, שאלת את אמך למה בכלל הגעתן לישראל?
"מיליון פעמים! אבל היא עצמה לא ידעה. היא קיוותה לעבוד כאן במקצוע שלה, להמשיך את החיים, ובסוף לא יכלה. הכל התחיל להתדרדר כאשר אמא הבינה שלא תוכל לעבוד בישראל כרוקחת. בקישינב היא עבדה 25 שנה, היתה עובדת מוערכת, אהבה מאוד את העבודה. פה היא ניגשה פעם אחת למבחנים של משרד הבריאות ונכשלה בגלל העברית שלה. היא ניסתה שוב ושוב, ושוב נכשלה או שהכשילו אותה על שטות, ואז היא פשוט הרימה ידיים ומזה התחיל הדיכאון שלה".
מלשכת התעסוקה שלחו את אמה של קירה לקטיף תפוזים, אך בגלל מצבה הבריאותי היא התקשתה לעבוד בעבודות פיזיות קשות. לאחר מסע ארוך ומייגע של איסוף כל האישורים השתכנעה ועדת הבריאות של לשכת התעסוקה כי אין לשלוח את האם לעבודה פיזית, אולם לא הציעו לה עבודה אחרת במקום ולא הפנו לקורסים מקצועיים. היא חיפשה עבודה בעצמה, אך לא מצאה, עד ששקעה בדיכאון עמוק, והפסיקה כמעט לגמרי לצאת מהבית. המשפחה התקיימה מקיצבאות וממשכורות מזדמנות של קירה.
כעבור כשנה פנו לאמה של קירה ממשרד הקליטה והציעו לה לעבור לדיור ציבורי. לדברי קירה, פקידי משרד הקליטה טענו שאם אמה לא תסכים לקבל את הצעה היא תאבד את זכאותה כאם חד הורית, כי ביתה הגיעה לגיל 18. קירה אומרת כי בחלוף השנים התבררה הטענה הזאת כלא נכונה, ואנו ממתינים לתגובת משרד הקליטה על כך. ההצעה כללה דירות עמידר בטבריה, אופקים או שדרות. כאשר ביקשו דירה קרוב למרכז, לטענתה "צחקו לנו בפנים". הן עמדו לפני מבחני הבגרות של קירה והחליטו לקבל את ההצעה, בין היתר כדי לחסוך בהוצאות שכר דירה. טבריה נראתה רע במיעוטו, ושוב הכל נפל על כתפיה של קירה. היא נסעה עם אמה לדירה חדשה, טיפלה בחיבורים למים ולחשמל, למדה לבגרויות באוטובוסים מטבריה לפתח תקווה וחזרה.
לאחר המעבר היא החלה בשירות לאומי בבית חולים ואף הצליחה בסיומו להתקבל לאוניברסיטת בר אילן. לתשלום עבור הלימודים בשנה ראשונה השתמשה בפיקדון שלה. בשנה שניה עבדה קשה תוך נסיעות תכופות לטבריה. בשנה השלישית כבר לא היה לה איך לשלם.
פניה לעזרה בעניינה של קירה מטעם העובדת הסוציאלית של אוניברסיטת בר אילן
"אני חשבתי בטיפשותי", היא מספרת בחיוך מר, "שאם אסיים בהצלחה את הבגרות ואתקבל לאוניברסיטה אוכל לקבל איזושהי מילגה. קניתי חוברת של המילגות, וכולן היו על פי המוצא: מילגה ליוצאי הולנד, ליוצאי קווקז, ואני לא התאמתי לשום הגדרה. הכל התברר כבולשיט. כי אם אין לך שום דבר מהבית, אם אין לך גב של ההורים, את לא יכולה ללמוד. עבדתי באוניברסיטה בספריה, אבל כבר בתחילת השנה את צריכה לשלם אלפי שקלים כדי לעשות מערכת שעות, ואם אין לך ממה את לא תוכלי. ואם את עובדת יותר – את לומדת פחות, ואם אין לך מערכת מלאה – את לא יכולה לקבל מעונות. הכל מין מעגל סגור כזה. אז הקפאתי את הלימודים ונסעתי לאמא לטבריה".
במשך ארבע שנים בטבריה, מספרת קירה, לא הצליחה למצוא עבודה קבועה כדי לחסוך להמשך הלימודים. ניקיון של בית מלון לפני פסח, ניקיון במקום אחר, הכל זמני ולפעמים אפילו בלי תשלום בזמן. במשך כמה חודשים גם היא לא יצאה מהבית. לדבריה, ההבנה שנגזר עליה להפסיק את הלימודים היתה קשה מאוד עבורה. זה השלב שבו נגמר גיל הנעורים, שגם מול קשיים גדולים כל כך יש בו סיכוי, בטח במקרה של לוחמת כמו קירה, ומתחילים החיים. הפסקת הלימודים, קירה ידעה את זה גם אם לא ניסחה במילים, יכולה להיות סופה של התקווה לחיים אחרים ותחילתה של שקיעה איטית.
מעבר הדירה התברר ככישלון. קירה מספרת שהשכנים מדירות עמידר הסמוכות לא נתנו להם לחיות בשקט, שהיו שם אירועים אלימים, פיזית ומילולית. הן הגישו תלונות במשטרה, פנו לעמידר, אבל לדבריה לא נענו. בשלב הזה אמה של קירה כבר פחדה לצאת מהבית. המשפחה התחילה להיאבק כדי לחזור מטבריה למרכז. הן התחילו לפנות במכתבים רבים למשרד הקליטה ולעמידר, בתחנונים להחליף את הדירה, קיבלו עוד ועוד תשובות לקוניות, ואז עירעורים וועדות חריגים, ולבסוף סירוב מוחלט. "הדחייה נובעת ממחוסר חמור בדירות במרכז ובפ"ת בפרט", כתב בתשובתו מנכ"ל משרד הקליטה חביב קצב.
פניית העובדת הסוציאלית מטבריה לוועדת חריגים עם ההמלצה להחליף למשפחת מלאך את הדירה
"זו תחושה של מבוי סתום", אומרת קירה, "דירה של עמידר זה מילכוד, זאת כליאה מחוסר ברירה. אם קורה משהו – אתה כבול. את הדירה הפרטית אפשר להחליף, אפשר פשוט לקום וללכת. אבל כשאתה יודע שאין לך כסף לשכירות או שאתה לא יכול לקנות דירה בלי סיוע, אתה נשאר וממשיך לרצות את המאסר הזה".
רציתי שהכל יגמר
המשפחה החליטה לוותר על זכויותיה, להחזיר את הדירה לעמידר ולעבור למרכז הארץ. בקושי רב הצליחה קירה למצוא בעלת הבית שהסכימה להשכיר את דירתה ללא ערבים וללא הצגת תלושי משכורת, רק על סמך הקצבאות של אמה וסבה והבטחה של קירה שתמצא עבודה קבועה בקרוב. המעבר לא היה קל, אך מציאת עבודה התבררה כבעיה הקשה. סבה של קירה חלה, הפך לסיעודי ולאחר זמן קצר מת. ללא הקצבה שלו הלך החוב לבעלת הדירה ותפח, ויחד איתו חובות לעיריה.
"אני חשבתי שזה יגמר בכך שיזרקו אותנו לרחוב", היא מספרת בכאב, "כי אי אפשר. את גם לא חוסכת שום דבר, לא יכולה לבקש שום הלוואה כי הבנק לא נותן, ואין לך אף אחד שיכול לעזור. פנינו לרווחה. שם עזרו לי למצוא עבודה זמנית בסריקת מסמכים. שילמו שם פחות ממשכורת מינימום, בצ'קים ולא בזמן. אני זוכרת שכשהיה נגמר הנייר טואלט הייתי הולכת ומחפשת מכולת שתסכים לרשום את זה עד שהכסף יבוא. הייתי משאירה תעודה כפקדון ולוקחת מצרכים. זה היה ממש גרוע. הנעליים נקרעו לי, הייתי צריכה להדביק אותן בדבק וללכת כך. זה נשמע סיפור דיקנסי כזה אבל זה ממש, ממש היה כך. תמיד הינו תפרנים, אבל התקופה הזאת היתה נוראית. כשהתקלקל המקרר חצי שנה חיינו בלי כי לא היה כסף לקנות חדש, ובמחסנים של הרווחה לא היה כלום. המזל שלנו שזה היה חורף. לא היה לי כסף לנסיעות באוטובוס. גרתי בפתח תקווה ועבדתי בקריית אריה, והלכתי לשם כל יום ברגל. כשפיטרו אותי גם מעבודה הזאת כי היו שם קיצוצים, חשבתי שהפיתרון היחיד שלי זה לסיים את החיים. אין לי פיתרון אחר. הייתי כבר עם רגל אחת בחוץ. חשבתי רק על אמא. הרי אם אוטובוס היה דורס אותי, היא לא היתה יכולה להמשיך לחיות מ-1500 שקלים של הבטחת הכנסה.
"ואז קרה לי נס. התקבלתי לעבודה מסודרת עם משכורת קצת יותר ממינימום. זה היה איזשהו פרויקט שמומן על ידי משרד האוצר, ראיתי מודעה שכדי לענות עליה הייתי צריכה לשלוח סמס. לא היה לי איך, כי לא היה לי טלפון נייד, אז מצאתי איזשהי דרך לשלוח סמס, זומנתי לראיון והתקבלתי. זה אפשר לקבל הלוואה מהבנק ולהחזיר את החובות. כשהתחלתי לעבוד שם הבנתי שכל השנים האלה פשוט לא היו לי חיים. אנשים נסעו לחו"ל, התחתנו, יצאו, ואני הייתי עסוקה רק בלשרוד מיום ליום. אבל זה היה פרויקט זמני והוא נגמר, ואני שוב נשארתי עם עבודות מזדמנות. לא חסכתי שום דבר כי לא יכולתי, הייתי עסוקה בלכסות את החובות".
הבקשה להחלפת דירה משנת 2001
מצבה הנפשי של אמה המשיך להידרדר, היא שכחה דברים, וקירה מספרת שהיו מקרים שלא זיהתה אפילו אותה. לפעמים היתה נתקפת פרנויה ומזמינה משטרה כי חשבה שמישהו רודף אחרי בתה. אובדת עצות לקחה קירה את אמה לתחנה לבריאות הנפש, שם הפנו את אותם לבית החולים הפסיכיאטרי גהה והיא אושפזה. לאחר ששוחררה, מספר שבועות מאוחר יותר, צצה בעיה חדשה: אי אפשר היה להשאיר אותה לבד. המועדניות שהציעו לה היו פתרון זמני, שירותי הרווחה המליצו להעביר אותה לבית אבות, אך האם סירבה. קירה התפרנסה משכר מינימום, חששה לאבד את מקום עבודתה, ועול הטיפול באימה רבץ עליה.
"ושוב התחיל מאבק השרדות, ושוב המצב הכספי היה גרוע", היא אומרת, "בנוסף להכל התחילו לי כאבי שיניים, כי לא טיפלתי בהן מאז השירות הלאומי. בלילה מצאתי רופא שהסכים לקבל אותי. הוא עקר לי את השן ונתן משככי כאבים. כאשר חזרתי הביתה, ההרדמה כבר עברה והתחילו כאבי תופת, ואז הבנתי שאני כבר לא יכולה יותר. הרגשתי שאין לי כוח יותר. גם הכאבים גמרו אותי, גם מצבה של אמא היה לא טוב. הייתי לגמרי לגמרי לבד, וכשאתה לגמרי לגמרי לבד אתה מבין פתאום שאתה יכול לגמור את הכל.
"לקחתי הרבה משככי כאבים: אדויל, פרקוסט, עוד משהו שהיה לי, שלחתי סמס טפשי למישהי. היא כנראה נורא נבהלה והתקשרה למשטרה. הייתי מעולפת, אבל לא איבדתי את ההכרה לגמרי. כשנכנסו השוטרים פשוט נפנפתי אותם, אמרתי להם משהו, אבל הם הזמינו אמבולנס. לא רציתי לנסוע לבית חולים ולהשאיר את אמא לבד, אבל אני זוכרת שאחד הפרמדיקים אמר לי: "את חייבת לצאת מפה. או שעכשיו זה נגמר או שאת עושה מאמץ ויוצאת מזה".
חיים על אוטומט
סוגרים את בית הקפה שאנחנו יושבות בו. האנשים בשולחנות הקרובים קמים ויוצאים, גם אנחנו צריכות לעצור, אבל אי אפשר. קירה מדברת כמו מי שמדברת בפעם הראשונה. התחלנו ברוסית, לפני שעות, אבל מהר מאד עברנו לעברית ושלה מושלמת, אפילו מבטא כמעט אין. היא נראית טוב, לובשת שמלה כחולה, העיניים קורנות והחיוך שלה כובש. נפגשנו ליד מדרגות קריית הממשלה בתל אביב, שם היא עובדת כעת.
לאחר ניסיון ההתאבדות שלה, היא מספרת, בעזרת שירותי הרווחה, התחיל להתקדם התהליך של העברת האם לבית אבות. קירה שכרה דירה עם שותפה. את כל החפצים שלה ושל אמה השאירה בדירה הקודמת, ולקחה איתה רק כמה בגדים ודיסקים. במהלך השנים התאוששה, מצאה עבודה, פגשה את בן זוגה והתחתנה. היא נעצרה ברגע האחרון של מסלול ההתרסקות.
"אני מרגישה שעכשיו אני סובלת מכל ההשלכות של מה שהיה לי אז", היא אומרת, "רק בגיל כמעט 40 התחלתי קצת לחיות. עד לפני כמה חודשים כולם אמרו לי שאני כמו הלום קרב, כמו מישהו שיצא מתקופה נוראית או שחזר ממלחמה. חייתי הרבה שנים על אוטומט, לא הרגשתי כלום. והרי לא עשיתי שום דבר שזה יגיע לי, לא ישבתי בבית והתבטלתי כל השנים האלה, לא צרכתי סמים ולא עברתי על החוק, לא ביזבזתי כסף על הימורים. כל הזמן עבדתי ולמדתי, וסיימתי בגרות למרות הכל, ועשיתי שירות לאומי במחלקה גריאטרית שאף אחד לא רצה להתקרב אליה, וטיפלתי באמא שלי ובסבא. אבל הכל היה נגדי".
למה את חושבת שהכל היה נגדך?
"כי המערכת פשוט היתה אטומה. הרי היו המון צמתים כאלה שאם רק יכולתי לקבל את הדחיפה קטנה, קצת יותר מידע, קצת עזרה אולי, החיים שלי ושל אמא שלי היו נראים אחרת. אם לאמא שלי היו נותנים איזה קורס כדי לרכוש מקצוע אחר או פשוט מכוונים אותה, או נגיד, מישהו היה אומר לי שאפשר לקבל אחוזי נכות על מחלות נפש, או פשוט היו נותנים לי איזשהי מלגת מחיה כדי לסיים את הלימודים – כל החיים שלנו היו נראים לגמרי אחרת. אני חושבת שהסיפורים כאלה על אנשים שאף אחד לא מייצג אותם, שאין להם אף אחד אף פעם, לא מגיעים לשום דו"ח עוני. הרי למה הכתבה של יואל כל כך עצבנה אותי? כי אם הייתי מקבלת איזשהו סיוע, איזשהי עזרה קטנה רק בגלל שאין לי, זה היה משנה לי את החיים".
סיפרתי את סיפורה של קירה לחוקרים שעוסקים בחקר של העליה מבריה"מ לשעבר. הם מסכימים כי סיפור ההשרדות שלה הוא לא נדיר ולא יחיד מסוגו. לדעתו של ד"ר מיכאל פיליפוב, חוקר ממכון מאיירס- ג'וינט -ברודקייל, העליה מבריה"מ לשעבר מלכתחילה נתפסה כעליה מוצלחת ומשכילה, ולטענתו הסטריאוטיפ הזה עבד בסופו של דבר לרעתם של חלק מהעולים.
"כשאתה לגמרי לגמרי לבד אתה מבין פתאום שאתה יכול לגמור את הכל." קירה מלאך
"העולים דוברי רוסית נתפסו כ'שורדים יותר, מוצלחים יותר'", הוא מסביר, "אך למעשה היו חסרי בטחון, חסרי אמצעים וחסרי כלים להתמודד עם העולם המערבי הקשוח, שיותר ויותר מתרחק ממדינת רווחה שמעודדת שיוויון הזדמנויות. לא היתה הזדמנות ללמוד עברית ברמה, לא דרך לקבל ביטחון כלכלי לפרק הזמן שנדרש לאדם להסתגל. כל הסיפורים הטראגיים של ההשרדות הם תוצאה ישירה של זה. הסטריאוטיפ הזה של 'עליה משכילה ומוצלחת' היה משולב עם הפאסיביות של העולים. ברגע שיש שילוב כזה קשה מאוד לצפות לעזרה, כי מדינה עוזרת רק ברגע שיש הבנה של הבעיה וההבנה נוצרת כתגובה לגירוי, למחאה".
ממחקרו של וצ'סלב קונסטנטינוב, חוקר אחר ממכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, עולה כי עד היום קיימת מצוקה כלכלית בקרב קבוצות של העולים מברה"מ לשעבר. בשנת 2010 רק 47 אחוז מהעולים שעבדו לפני העלייה במשלחי יד אקדמיים, עבדו בארץ באותו מקצוע או במקצוע דומה. ב-2012 היתה ההכנסה הממוצעת של כלל משפחות העולים מבריה"מ נמוכה ב-26 אחוז מההכנסה הממוצעת של כלל המשפחות יהודיות בישראל. ב-1995 הפער הזה היה גדול עוד יותר, ועמד על 30 אחוז. על פי אותו מחקר, בשנת 2012 מקור ההכנסות של 13 אחוז מהעולים היה מקצבאות ביטוח לאומי, אחוז גדול משמעותית לעומת כלל יהודי ישראל.
פרופסור זאב חנין, המדען הראשי של משרד הקליטה, סבור כי סיפורה של קירה אינו סיפור מייצג של קליטת העולים מבריה"מ. הוא טוען כי בתחילת שנות ה-90, למרות ההפתעה ממימדי העליה והתורים הארוכים במשרדי הקליטה, ברוב המקרים המערכת פעלה כנדרש. "היו רק אחוזים בודדים, אולי עשרה אחוז (ממאות אלפי עולים – י"ב), שלא קיבלו התייחסות ראויה", אומר חנין. לגבי ההשוואה לסיוע הממשלתי לרכישת דירה עבור עולים מאתיופיה, הוא מסביר כי הממשלה החליטה על הסיוע הזה לאחר מבצע שלמה, על מנת לתמוך בעולים ממדינות עולם השלישי.
אנחנו נפרדות בתחנת האוטובוס. רגע לפני אני מבקשת ממנה לשלוח לי תמונה שלה עם אמה, טרם עלייתן ארצה. למחרת אני מקבלת במייל תמונה בשחור-לבן, שכנראה צולמה בשביל ויזה סובייטית. רואים בה אישה מבוגרת, שערה שחור ועיניה גדולות. לידה עומדת ילדה שקצת מזכירה את האם. שתיהן מסתכלות ישר למצלמה, בלי לחייך. הן עוד לא יודעות איזו מלחמת השרדות צפויה להן בעתיד, ומי מהן תשרוד אותה.
