איור: עומרי כהן (Omriku)
גם אם אף מכר עוד לא התוודה בפנינו, גם אם אף אחד לא מדבר או מדברת על זה סביבנו, הסטטיסטיקה נותרת בעינה והיא לא שונה בישראל מבשאר העולם המערבי1: אחת מתוך שלוש נשים תעבור תקיפה מינית אלימה. אחת מתוך חמש נשים תעבור אונס ואחד מתוך שישה ילדים יעבור פגיעה מינית. עד גיל 12 הסיכוי להיפגע זהה אצל בנים ובנות.
וגם אם הפנמנו את המספרים ואת העובדה שאירוע כזה יכול לקרות לנו, או למי שסביבנו, לאישה, לבת, לילד שלנו, לתלמיד או תלמידה, חניך או בייביסיטר – כולנו רוצים להאמין שיש איך לטפל בזה. כלומר, שיש תהליך, תשתית, נהלים. שיש סדר, שיש מיומנות, שיתפסו אותו, את העבריין. שהוא ילך לכלא ויישאר שם. ככה זה קורה בטלוויזיה. ככה היינו רוצים להאמין.
אני רציתי להאמין. יותר נכון, פשוט האמנתי. היה לי ברור שמדינת הייטק כמו שלנו בטח עושה הכול כדי לתפוס אנס. בלי שום כוונה נחשפתי לנושא ושקעתי בו בחמש השנים האחרונות. התחלתי לשאול מה קורה לקורבן של תקיפה מינית אלימה, אונס או מעשה סדום כשהיא או הוא מתייצבים בבית החולים, איך מתנהל ההליך ומה קורה בהמשך. את מה שגיליתי יצקתי למסמך בלתי רשמי שמכונה בחיבה "דו"ח שרר". אני חולקת כאן אתכם את תמצית הדו"ח, כי אני מאמינה שאתם צריכים לדעת מה המדינה עושה כדי לתפוס אנסים, וגם את כל מה שהיא לא עושה.
איך לא מטפלים במותקף
א. החדר האקוטי
כשנפגעת או נפגע פגיעה מינית יגיעו לבית החולים לאחר התקיפה – בדרך כלל לבית החולים הקרוב אליהם ביותר – הם יגלו, כנראה, שהוא שייך לרוב המכריע של בתי החולים בישראל שאין בהם חדר בדיקה אקוטי.
חדר אקוטי הוא מעין מיני-מחלקה שיש בה את כל מה שצריך כדי לטפל בכל היבטיה של פגיעה מינית. לשם מגיע רופא בעל התמחות משפטית, כזה שיכול לאסוף ממצאים פורנזיים (ממצאים של זיהוי פלילי) בעזרת מה שמכונה "ערכת אונס", לאתר זרע, רוק או נוזלי גוף אחרים, לדגום אותם ולרשום אותם ובסופו של דבר גם להעיד בקשר אליהם בבית המשפט. בנוסף אליו מגיעה אל החדר עובדת סוציאלית שעברה הכשרה מיוחדת, נציגי המשטרה, מתנדבות או נשות מקצוע ממרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, נרשמות בו תרופות מתאימות (כדורי "היום שאחרי" או אנטיביוטיקה כדי למנוע זיהומים או מחלות מין) וממנו מפנים את הנפגע לבדיקות נוספות והמשך מעקב אם צריך (למשל, בדיקות איידס).
חדר כזה, עם צוות ועם תקן, קיים היום בשלושה בתי חולים בארץ: בני ציון בחיפה, הדסה בירושלים ופורייה בטבריה. זה הכול. בבית החולים וולפסון בחולון אין רופא בעל הכשרה בבית החולים, ובכל פעם שעולה הצורך מוזעק כונן מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר. חדר הבדיקה בוולפסון עמוס באופן מיוחד:הוא קולט גם נפגעים שמופנים אליו מסורוקה בבאר שבע (שם חדר הבדיקה פעיל רק חלק קטן מהשבוע, מכיוון שאין בבית החולים מספיק צוות שהוכשר לעבוד בו בשל בעיות תקציב), נפגעים מאזור השרון (כי חדר הבדיקה בבית החולים לניאדו נסגר), ונפגעים קטינים (מכיוון שהיחידה הייעודית לטיפול בנפגעי עבירות מין שהם ילדים וילדות בתל השומר פועלת רק עד ארבע אחר הצהריים). כך שהרופאים מהמכון לרפואה משפטית מוזעקים לוולפסון לפעמים מספר פעמים ביום. זה פוגע באיכות הטיפול, במשך ההמתנה ואם נהיה כנים, גם באורך הרוח של הרופא.
חדר אקוטי בבית החולים פסיפיק בקליפורניה
משיחות עם צוות רפואי, מתנדבות מרכזי הסיוע ונפגעים, מצטיירת שרשרת קליטה עגומה וכושלת. הנפגעת או הנפגע, פצועים, מלוכלכים ומחוללים, מגיעים לבית החולים הקרוב אליהם. בחורה מרעננה תגיע למאיר בכפר סבא, בחור מפתח תקווה יגיע לבילינסון ותל אביבי שגר בלב ליבו של גוש דן יצעד לחדר המיון של איכילוב – וכולם יקבלו את אותה התשובה: "זה לא כאן".
אני בכלל לא יכולה לתאר לעצמי את הייאוש והדחייה שחווה מישהו או מישהי שברגע הזה מבין שלא יטפלו בו. את האכזבה, את סטירת הלחי. באף מיון בשום בית חולים בישראל לא היו עונים כך למי שנפצע בתאונת דרכים או שבר את היד. וכן, פגיעה מינית היא נפוצה כמו שבר ביד. היא נפוצה מספיק, נפוצה באופן מחריד מדי.
ב. התרופות
הבנתי את ממדי הבעיה כשראיינתי אחות בבית חולים גדול מאוד במרכז הארץ שאישרה בפני בכאב שתי אמיתות, שמאז מצאתי להן סימוכין בעדויות רבות. הראשונה: רוב הנפגעים והנפגעות יוצאים בשלב זה מבית החולים ולא שבים. השנייה: למרות חוזר מנכ"ל של משרד הבריאות משנת 2003 שקובע שגם אם אישה או גבר שעברו פגיעה מינית לא מעוניינים להגיש תלונה למשטרה חובה על בית החולים אליו הגיעו לספק להם את הטיפול המקיף, המלא והטוב ביותר האפשרי, כולל מתן תרופות למניעת הריון, אנטיביוטיקה והפנייה למרפאה המתמחה באיידס, ובחינם – האחות שהתראיינה קבעה נחרצות: אין הוצאה של תרופות מחוץ לבית החולים.
נאמר לכן *לא* לתת תרופות הביתה למי שהגיעה למיון אחרי פגיעה מינית?
האחות: לא, לא אמרו לנו כלום, זה פשוט לא יעלה על הדעת.
אבל חוזר מנכ"ל קובע…
האחות: זה לא קרה, לא קורה ולא יקרה. אין תקציב.
ומה אמורה לעשות נאנסת כדי לוודא שהיא לא נדבקת בזיהומים או מפיצה אותם?
האחות: פונה לרופא המשפחה? מקבלת ממנו מרשם? לא יודעת. מכאן אין דבר כזה שניתן תרופות לקחת.
ד"ר X מבית החולים שלכם טוען שאתם מקיימים את ההוראות של משרד הבריאות כלשונן.
האחות: אז הוא טוען.
מראיונות שקיימתי עם נפגעים עולה שרובם ככולם לא ידעו שהם היו אמורים לקבל בבית החולים ובחינם את התרופות האלה. מעטים אלה שפנו לרופא המשפחה על מנת לקבל תרופות – ואצלו חוו שוב תחקור ותשאול על החוויה. על טיפול המשך אין בכלל מה לדבר, מה שהותיר נפגעים ונפגעות בסיכון להדבקות בכלמידיה, זיבה, יבלות, הרפס, עגבת וכיני ערווה. כדי למנוע הריון חלקן לקחו מיוזמתן גלולת היום שאחרי ושילמו עליה בבית המרקחת במקום לקבל אותה בחינם.
אף אחד מהנפגעים שראיינתי, בין אם נפגע על ידי מכר (כאלה הם רוב המקרים) או על ידי זר, לא פנה מיוזמתו למרפאה המתמחה באיידס לצורך אבחון וטיפול שימנע הדבקה. ניסיתי ליצור קשר עם מרפאת האיידס בבית החולים איכילוב על מנת לבדוק אם אכן הם זמינים לקבל נפגע שזקוק טיפול חירום. הפסקתי לנסות אחרי פרק הזמן שלאחריו טיפול מונע להדבקה באיידס הוא כבר לא רלוונטי – 72 שעות.
הנפגעות לא יודעות שהן זכאיות לקבלן בחינם. גלולת היום שאחרי, אילוסטרציה
בדיקות איידס בחדרים האקוטיים הן יקרות מאוד. כשנפגשתי עם הנהלת בית החולים לניאדו על רקע התכנון שלהם לסגור את חדר הבדיקה האקוטי באזור השרון, עלות הבדיקות הייתה הסיבה העיקרית להחלטתם לבטל את שירות החירום לכל אזור השרון. אבל מעבר לבעיה הפרטית של הנפגע, הרי מדובר גם בבעיה של בריאות הציבור ובאינטרס של כולנו למנוע ממחלות מין להתפשט הלאה; נראה שכמו במדינת עולם שלישי, אנשים כאן נדבקים וחולים בידיעת הממשלה בגלל חוסר תקציב. המידע על עליה בשכיחות מחלות המין וההדבקה באיידס מדאיג, אבל נשים וגברים שנחשפו למין לא מוגן שלא מרצונם יכולים להגיע לחדר מיון בישראל שחייב במתן תרופות חינם – ולצאת משם אפילו בלי עלון על איידס.
ג. ההנחיות
לכאורה ההפניה לחדרים האקוטיים משרתת מטרה מסוימת, לתת טיפול מרוכז, מרופאים שיש להם מומחיות בנושא, בסביבה תומכת ומתורגלת. ולכן, לכאורה, עדיף לוותר על פריסה ארצית של השירות הזה לטובת תפעול מיטבי שלו במעט מקומות. לכאורה. המצב כיום הוא שגם אין פריסה ארצית – וגם אין תפעול מיטבי של חדרי הבדיקה. רחוק מזה.
הנחיות משרד הבריאות וחוזר המנכ"ל בנוגע לבדיקות בחדרים האקוטיים נכתבו בשנת 2003. במונחים של טכנולוגיה, מדובר בשנות אור, שהופכות את ההנחיות בחוזר ללא רלוונטיות – כמו, למשל, ההנחיה להחזיק בחדר האקוטי מצלמת פולארויד – ולכן הן גם לא מיושמות.
אבל יש גם פערים והנחיות שלא מיושמות כתוצאה מחוסר בניהול מקצועי ומרוכז ומגישת "איש הישר בעיניו יעשה". למרות שבפועל הסמכות היחידה בארץ בנושא היא המכון לרפואה משפטית, החדרים לא כפופים בפועל להנחיות, הכוונות או סטנדרט, ואין אפשרות מעשית לטייב בכולם את השירות. משרד הבריאות עושה מאמץ היום לכתוב מחדש את הנהלים שכתב פרופ' היס לפני כמעט 15 שנים, אבל התהליך מתארך ויותר משנה עברה מאז טענו נציגי משרד הבריאות שקיימת טיוטת עבודה.
איך לא לוכדים את התוקף
א. המטוש הכפול
לפני יותר משנתיים נפגשתי עם עובדת במעבדות הזיהוי הפלילי של המשטרה, שאליה מגיעות ערכות האונס החתומות לבדיקה. אחרי שיחה ארוכה על העומס, חוסר בכוח האדם ועיכובים בעיבוד הערכות במשטרה עצמה, היא הפנתה אלי שאלה מוזרה: "תגידי, החברים שלך במכון לרפואה משפטית, למה הם לא דואגים שדגימות דנ"א יגיעו במטוש כפול?". היא הסבירה לי שמשטרת ישראל מסוגלת לבצע שלוש בדיקות שונות לזיהוי דנ"א מחומר אורגני: בדיקות במכשור חדשני ביותר, שעלה הרבה כסף למשטרה ולממשלה. רק מה? ההנחיות מבקשות מהרופאים בחדרים האקוטיים לקחת דגימה במטוש סטרילי (מטוש הוא כלי שדומה למקל אוזניים ארוך), אבל דגימה של חומר אורגני ממטוש בודד לא מספיקה בכדי להריץ את כל שלוש הבדיקות ולתת את הסיכוי הטוב ביותר למצות את הדנ"א של הפוגע. ולכן עובדי המעבדה מהמרים על בדיקה אחת. אחרי כל הכסף שהמדינה הוציאה על המכשור החדשני – ברוב המקרים לא משתמשים בו, כי אין מספיק חומר בדיקה.
לא שונו בהרכבן כבר עשרות שנים. ערכת אונס, אילוסטרציה
בפגישה עם המכון לרפואה משפטית שאלתי את הרופאים אם אפשרי לבדוק במטוש כפול והם הופתעו לגלות שהם לא שולחים מספיק חומר אורגני כדי שהמשטרה תוכל לבצע את כל סוגי הבדיקות שברשותה. אף אחד מעולם לא סיפר להם. אבל הרופאים של המכון לרפואה משפטית מתפעלים רק חדר אחד, זה שבבית החולים בוולפסון. גם אם הם יתחילו להשתמש במטוש כפול, זהו חדר אחד מתוך כל החדרים. לא התעצלתי ובדקתי בחדר בדיקה אחר האם משתמשים במטוש כפול. הרופאה השיבה לי שלא, כיוון שערכות האונס בישראל, שגם הן לא שונו בהרכבן כבר עשרות שנים, פשוט לא מכילות מספיק מטושים סטריליים כדי שאפשר יהיה לבדוק כל מוקד במטוש כפול. איזה חוסר תקשורת מדהים יש בין הגופים השונים: לא רוע, לא בורות ולא חוסר תקציב פוגעים בנו, אלא חוסר תיאום. אולי יכולנו לתפוס יותר אנסים, אם רק היינו רוכשים עוד מקלות אוזניים בארבע אגורות.
ב. השערה בניידת
הנה עוד דוגמה לסוג כזה של נתק בין גופים: נפגעות אונס מוסעות בניידות משטרה שמכילות, לעיתים, דנ"א של חשודים אחרים. יכול לקרות מצב שבו נאנסת מביאה עימה לחדר הבדיקה שערה של עבריין אחר שבכלל לא קשור לאונס שלה ונדבקה בה במהלך הנסיעה – הרי מי יודע מי נוסע בספסל האחורי של ניידות משטרה? – וכך לקלקל את אמינות הבדיקה.
אפשר היה לפתור את המצב הזה בקלות, על ידי פריסת משטח ניילון על המושב כדי שיהיה סטרילי. אבל בהעדר הנחיות ברורות, אכיפה שלהן או הכשרה הולמת ומקיפה לשוטרים, זה לא קורה. מעשים שנעשים בתום לב עלולים להפוך גם את עבודתו המיומנת של הרופא הפורנזי המוכשר ביותר למקח טעות. פשוט כי השוטרים לא יודעים. אף אחד לא טרח להגיד להם.
אופרציה סבוכה וכאוטית
כחמש שנים עברו מאז התחלתי את הפעילות שלי לטיוב הקליטה של נפגעים ונפגעות של תקיפה מינית אלימה במערכת הבריאות ויותר משנה מאז נמסרה הגרסה הראשונה של "דו"ח שרר" למשרד הבריאות. מדובר במסמך שמעמת את מערכת הבריאות עם המון בעיות ומכיל הרבה מאד ביקורת, אבל אין אף אחד שלוקח על עצמו לעשות סדר, כי פתרון הבלגן שמאפשר לאנסים להסתובב חופשיים לא נמצא בראש סדרי העדיפויות. רבים, רבים מדי חומקים מעונש בזכות הכאוס וחוסר התקצוב. כך לאורך השנים הפכה העבודה שלי, שמלכתחילה הייתה מושתתת על רצון טוב ושיתוף פעולה לכזו שבה שני אלה הם המטרה עצמה.
הבנתי שגופים שלא מתקשרים, שלא מבינים זה את הצרכים של זה ומתנהלים בוואקום, מפריעים זה לזה במקום לעזור ונותנים שירות גרוע או לכל הפחות לוקה בחסר. הצבתי לעצמי מטרה: להיות ערוץ תקשורת, להעביר מסרים, לחבר בין גופי ידע. להיות סוג של שדכנית. עדיין, אני יודעת שגורם מבחוץ שמעביר מספרי טלפון, מסרים ורעיונות הוא ממש לא מספיק. המשטרה, המכון לרפואה משפטית, הרופאים בחדרים האקוטיים בשטח, העובדות הסוציאליות ומרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, זקוקים כולם לגוף אחד שתהיה לו סמכות וידע כדי לנהל ביעילות את האופרציה הסבוכה והתיאום שמשמעותיים כל כך בנושא הזה. כרגע, ההתנהלות והתקצוב שניתן משקפים אמת עצובה, מטרידה: תקיפות מיניות לא מעניינות אף אחד.