יותר משנה לפני הגיוס החליט א' שהוא רוצה ללכת בעקבות אחיו ולשרת בסיירת גולני. תמיד היה ספורטאי, תמיד היה לו כושר גופני מעולה – והוא אכן גויס לגולני, יצא לגיבוש של הסיירת, הלך, רץ, סחב, זחל על קוצים ועל סתם סלעים, ירד לסמיכות, עלה לכפיפות, ושוב ספרינטים, ושוב מבחן "בר-אור", עם שק חול על הגב, בלי השק, בלילה, ביום – ועבר את הגיבוש בהצלחה. החלום התגשם.
עכשיו הגיעו עוד ריצות, מסעות, זחילות והסתערויות. שרירים התכווצו, שרירים נמתחו, כל הגוף כאב, אבל טירונים יודעים שזה מה שמצפה להם ביחידות כאלה. א' התגבר כמו כולם, סחב כמו כולם, רץ, הלך, זחל כמו כולם, אבל עם הזמן הוא הרגיש שכאב חזק אחד אינו מרפה, מגביל אותו בתנועה, וגם הולך ומחמיר. ברגע מסוים הוא עשה את הדבר המפחיד ביותר, ואמר למפקד שכואב לו. "תהיה חזק", ענה לו המפקד, והציע לו תרגילי שחרור.
עוד יום, עוד שבוע, ו"פרפרי" השחרור לא עזרו, הכאבים גברו, וא' נשלח למרפאה. החלה סדרה של בירורים וצילומים, ההורים שילמו גם על רופא פרטי, אפשרויות עלו ונשללו. המסקנה שאליה הגיעו המומחים בסופו של דבר – לא' נקרע הסחוס במפרק הירך. אין ברירה אלא להיכנס לתוך המפרק, לאחות את הקרע ולקבע את ה"לַבּרוּם" בבורג למקומו.
וכך, אחרי חמישה חודשים הוצא א' ממסלול ההכשרה של הסיירת. המג"ד מינה אותו לנהג שלו, והציע "הסכם": תישאר אתי חודשיים, ואני אדאג שתקבל תפקיד טוב במודיעין. הזמן עבר בנהיגה, המתנה ופיזיותרפיה, החודשיים של ה"הסכם" חלפו מזמן ונהפכו לשמונה, ואז הגיע יום הניתוח. הסחוס הקרוע אוּחה וקוּבּע. ההתאוששות שציווה המנתח: ארבעה חודשים על קביים. צה"ל מספח חיילים במצב כזה למחלקת רמ-2, או בשמו הממותג: "יק"ר".
בין טיפול פיזיותרפי אחד לשני, בדרך לא דרך, א' הצליח להתקבל לראיון באמ"ן. לפני הגיוס הוא ויתר על הזימונים שלהם, כי רצה להיות לוחם. כעת, אם הוא לא יכול לנצל את השרירים, המודיעין הוא אפשרות מצוינת לרתום את הראש. א' הגיע לראיונות על קביים, ועבר אותם בהצלחה. הנתונים שלו גבוהים. כבר הודיעו לו באיזה בסיס ישרת.
סוף טוב? ממש לא.
אתה מסולק מצה"ל
חודשיים אחרי הניתוח לקצין ברמ-2 היתה בשורה לא', מגוּבָּה בצו: אתה צריך להתייצב בבקו"ם עם כל הציוד, הוא אומר לא'. יציעו לך שם שתי אפשרויות: שחרור זמני או המשך שירות. למה שאשתחרר, שואל א', נפצעתי בצבא ואני צריך להמשיך לקבל מצה"ל את הטיפולים. אתה צודק, אומר לו הקצין, אבל זה החוק.
בבקו"ם נשמעת מנגינה שונה לחלוטין: רופא בודד, שמכונה עכשיו "ועדה רפואית" שלמה, וכלל לא בודק את א', קובע לו פרופיל 24 לחמישה חודשים. הוא משוחרר מיד מהצבא נגד רצונו. בעצם מגורש. אפילו להתנדב לא מאפשרים לו. הבחור שהתגייס שנה קודם לכן עם טונות של מוטיבציה, כושר ואושר, מסולק מצה"ל עם הזנב בין הרגליים. חלית? נפצעת? עוף לנו מהעיניים וחפש את המרפאה הקרובה למקום מגוריך.
כן, צה"ל מכניס את חייליו הקרביים למצבים שמסכנים את בריאותם (וגם את חייהם), וכשחייל נאלץ לעבור ניתוח עקב פציעה, מעיפים אותו מהשירות, מסירים מעליו את האחריות, קונסים אותו בשלילת משכורתו, גוזלים ממנו את התנאים הנלווים (כגון נסיעות ללא תשלום לטיפולים), ואומרים לו: לך הביתה. מק"ט 7558788, אתה בלאי. כשתחלים, אולי נגייס אותך שוב.
וזה לא חייל שערק ונפצע בשעת ביצוע עסקת סמים, וזה לא חייל בחופשה שנהג בשיכרות ונפגע בתאונת דרכים, אלא חייל קרבי, שזחל בפקודה, רץ בפקודה, סחב בפקודה, ונפצע. המעבר למודיעין – בוטל כמובן. "באתי לתת את הכל", אמר א', "וזורקים אותי כמו מימייה פגומה או גלגל שהתפנצ'ר".
השתמש והשלך
כשאני, כמילואימניק, עליתי על מוקש לפני 37 שנים, לא רק שצה"ל לא נפנף אותי, הוא גייס אותי לקבע עד שהחלמתי, ושילם לי משכורת. מאז, ישראל התהפכה. מי יהיה האחראי אם תחול החמרה בפציעה של א'? אם ייקלע לתאונת דרכים בדרך למרפאה? מי אמור לממן את מחייתו (ומה עושים במקרים כאלה חיילים ממשפחות מעוטות יכולת)? ולמה שיירשם בתעודת השחרור שלו שהוא עשה רק שירות חלקי ולא השלים שלוש שנים?
מכתבים לרמטכ"ל, לראש אכ"א, לקצין רפואה ראשי – לא עוזרים. התשובה היחידה מגיעה מקצינת "פניות הציבור". היא מדקלמת סעיפים ותקנות, ואין לה תשובות של ממש. אף אחד לא מסתכל על הבן אדם הצעיר והפגוע שנמצא שם. איש לא מביט לא' בעיניים ומודה: השיטה שלנו היא נצל וזרוק. השתמש והשלך.
כמעט חצי שנה חלפה מאז השחרור הזמני, וא' נקרא לבקו"ם ומתחייל מחדש. נקבע לו פרופיל 45. במחשב הצה"לי ההגדרה שלו משום-מה היא "מתנדב". הוא מוצב לשנה ורבע שנותרו לו בתפקיד פקידותי שרחוק מלהיות חשוב או מאתגר. בקשותיו לקבל תפקיד של פיקוד או הדרכה נענות בשלילה. כולם מפסידים כאן: גם א' מפסיד את ההזדמנות לשרת שירות משמעותי וגם צה"ל מפסיד חייל עתיר כישורים, שנותרה לו עוד כמעט מחצית השירות.
ועכשיו תגיע הסטירה ממשרד הביטחון. הרי יש לנו שתי לחיים. "מכתב התביעה" שא' נדרש למלא חודשים ארוכים קודם לכן עשה את דרכו בצנרת, והוא נדרש להתייצב לפני רופא, שיכתוב עבור משרד הביטחון חוות דעת בנוגע למהות הפציעה, חומרתה ומדוע ארעה. הביקורת אצל הרופא נמשכת כעשר דקות. הבדיקה הפיזית אורכת כ-60 שניות מתוכה. מתברר, שזה היה ביקור גורלי. כעבור שלושה חודשים מגיע מכתב ממשרד הביטחון. "הריני להודיעך בזה כי תביעתך נדחתה", כותבת "קצינת תגמולים": "הגעתי למסקנה כי אין קשר בין התסמונת שבגינה נותחת לבין תנאי שירותך הצבאי… הינך רשאי לערער על ההחלטה… לבית המשפט".
לקרוא ולא להאמין. או שכן. בחור בריא, חזק וספורטיבי התגייס לגולני, הוא ביצע שם אימונים מפרכים עד שנקרע לו הסחוס במפרק, ואין קשר בין ה"תסמונת" לבין תנאי השירות. או במלים אחרות: גם אילו היית פקיד בקריה או עורך מוסיקלי בגל"צ היה נדפק לך המפרק.
האם "קצינת התגמולים" פגשה את א'? כמובן שלא. האם הגיוני שדינו של אדם ייחרץ במשרד הביטחון על ידי מומחה שמקבל את שכרו ממשרד הביטחון? האם יש קשר בין כמות הפסילות שמומחים כאלה מספקים ל"גורם המזמין" לבין כמות הפצועים שיופנו אליהם? ולמה אי אפשר לערער על החלטה כזו, אלא רק לבית משפט? תכף תבינו. קוראים לזה "שיטת מצליח".
שכר טרחת עורך דין בערעורים כאלה הוא 25 אלף שקלים. חוות דעת של רופא מומחה, כולל התייצבות שלו בבית המשפט ל"חקירה נגדית" בידי "בא כוח המדינה", עולה בין 12,000-6,000 שקלים. עם המע"מ זה יוצא בערך 40 אלף שקלים. משך התהליך המשוער: שנתיים-שלוש.
מאיפה חייל אמור להביא כמעט 40 אלף שקלים? בדיוק על זה משרד הביטחון בונה. לדברי עורך דין שעוסק כבר שנים בתחום – משני צדי המתרס – בערך שני-שלישים מהמסורבים מערערים. כמעט 50 אחוזים מהערעורים מתקבלים, בעיקר כשמדובר בפציעות של חיילים קרביים ולא במחלות מסובכות. ובכל זאת, "למשרד הביטחון 'משתלם' לדחות בקשות להכרה", אומר העו"ד, "כי הוא 'נפטר' מחיילים רבים שפשוט לא מסוגלים לממן את הערעור".
*
א' הוא אלון. אמא ואבא שלו הם אשתי ואני, ואנחנו יכולים לגייס איכשהו 40 אלף שקלים. אבל מדהימה אותנו הבגידה של המדינה באזרחיה – צעד אחרי שעל, מגזר אחרי מגזר. כבר לא רק בקשישים, בילדים, בנכים, בחולים, בניצולי השואה, בעניים, בתושבי הפריפריה – עכשיו היא בוגדת גם בחיילים.
אה, והבן הרביעי שלנו, תלמיד י"ב, רוצה להתגייס בקיץ לקרבי כמו שלושת אחיו הגדולים.
א' לא לבד
ר' (השמות שמורים במערכת) התגייס לחטיבת חי"ר אחרת, ושבר את כף רגלו בעת תרגיל. גם הוא נשלח להחזיר ציוד ו"לגזור את החוגר" – ושוחרר מצה"ל לחצי שנה. בתום "ההפוגה הזמנית" (עוד ביטוי צה"לי מכובס) הוא הוחזר לשירות, והוצב בתפקיד פקידותי.
ניסיונותיו של ר' להתנגד ל"גירוש" לא הועילו לו. "אף אחד לא הקשיב לי", הוא אומר. "זה היה הלם שאי-אפשר לתאר. אכזבה מטורפת. רציתי להיות קרבי, להיות הכי חזק בעולם, והצבא לא רוצה אותי יותר. 'נפצעת בגללנו, אבל אנחנו לא פה בשביל לטפל בך'".
הוריו, הוא מספר, התאכזבו מהצבא עוד יותר ממנו. "הם אמרו לי: 'לא יכול להיות שצה"ל מתנהג ככה'. זה הגיע עד כדי כך שהם טענו שאולי אני ממציא את זה בשביל להשתמט. אבל בסך הכל יש לי מזל. מי שההורים שלו לא יכולים לתמוך בו – הולך לאבדון. אתה מקבל כאפה שאתה לא יודע איך להתמודד אתה. והכל בגלל משהו שקרה לא באשמתך".
המקרה של ת' שונה וגם דומה. ת' שימשה כמש"קית ת"ש בגדוד של לוחמי חי"ר במשך שנה וחצי. באוטובוסים, בגשמים ובשרב, בימים ובלילות, היא נסעה מהבסיסים שבהם שהה הגדוד שלה – בגולן ובגבול הרצועה – לביקורים בבתי חיילים בכל פינות הארץ. ואז, חמישה חודשים לפני השחרור, התגלתה אצלה מחלת מעיים. ת' זומנה בבהילות לוועדה רפואית, והצטוותה להגיע לבקו"ם תוך 48 שעות, להחזיר ציוד ולהשתחרר מצה"ל. ההלם והעלבון, היא מספרת, היו בלתי נתפשים. "כל מה שעשיתי במשך שנה וחצי נמחק ברגע. תוך רגע נהפכתי מסמלת מצטיינת לצרה, ובעטו אותי החוצה".
תגובות
דובר צה"ל: "לפי חוק שירות ביטחון, צה"ל רשאי להחזיק בשורותיו רק חיילים הכשירים מבחינה רפואית לשירות ביטחון. חייל ששוחרר מהצבא אינו מקבל משכורת, מאחר שבזמן הזה הוא לא נמצא בצבא. ועדה רפואית אמנם נשמעת כמו התכנסות של כמה אנשים, אבל מדובר ברופא שבוחן את חוות הדעת של המומחים. צה"ל העניק לאלון יערי את מלוא הטיפול הרפואי במשך 60 יום אחרי הניתוח, כדי להבטיח את רציפות הטיפול עד העברת האחריות לקופת חולים. שחרורו מהצבא נועד לטובתו בלבד, כדי לא לפגוע בו רפואית עוד יותר ולא לקחת סיכונים מיותרים".
דובר משרד הביטחון: "המומחים המייעצים לקצין התגמולים הם מהרופאים הבכירים בישראל, אשר אינם עובדי משרד הביטחון. אלפי תובעים הוכרו עד היום כנכי צה"ל בלי שיוצגו על ידי עורך דין וללא כל הוצאה כספית מצדם. אלון יערי נבדק על ידי רופא מומחה באורתופדיה וכירורגיה מבית חולים גדול במרכז הארץ, וחוות דעתו אושרה על ידי היועץ הרפואי של קצין התגמולים".