לפני הרבה שנים (טוב, רק 15), לקח חנוך פּיבֵן את בתו אז בת השלוש, אנה, לגן. הם גרו בברצלונה, היה חורף וקר, ואנה חבשה זוג כפפות על ידיה הקטנות. כפפה אחת נשמטה ונפלה, והם לא שמו לב. פיבן הבטיח לבתו שהם ינסו לחפש את הכפפה ואולי-אולי ימצאו אותה. למחרת בבוקר, על חומת אבן נמוכה ליד הגן, היא הייתה מונחת, ממתינה. עובר אורח חביב מצא אותה, הניח שהיא נשרה מידה של ילדה שלומדת בגן הזה, והניח אותה בקרבת מקום כדי שתימצא. מאז עברו שנים. זכר הכפפה האבודה נצרב בתודעתו של אבא חנוך, ולא מש ממנה. ככה זה כנראה עם הורים אמנים, הם לא שוכחים, אף טיפה לא הולכת לאיבוד.
לפני חודש, הוציא פיבן לאור את ספר הילדים החדש שלו "כפפה אחת ורודה" (עם עובד), ובו סיפור על כפפה אחת שהלכה לאיבוד לילדה אחת.
בהתחלה, הכפפה האבודה נבהלת מאוד מזה שהיא לבדה בעולם. אבל כעבור זמן קצר היא מגלה שחוץ מאשר להיות על כף ידה של הילדה שלה, יש עוד דברים שהיא יכולה לעשות, יש עוד צורות שהיא יכולה להיות: כרבולת של תרנגולת, קרן של אייל, עטינים של פרה, ועל הדרך, היא גם עוזרת למי שנקרה בדרכה.
כמו שקורה בדרך כלל מול יצירות של פיבן, שום דבר הוא לא מה שחושבים שהוא, כל איבר לובש ומשנה צורה מפתיע ומצחיק: מקור הוא משרוקית פלסטיק אדומה, רגליים הן קשיות שתיה, גוף של ברווז הוא יעה צהוב, אוזניים הן בננות, ו… בקיצור, שמח. שמח ומשעשע כמו בעולמות שפיבן יודע ליצור, והכפפה הקטנה, בהתאם, עושה חיים משוגעים.
"כל אדם וכל ילד יכול לבחור להיות מה שהוא רוצה". פיבן, דיוקן עצמי
ובכל זאת, מגיע הרגע שבו תוקפים אותה געגועים לנמל הבית, לכפפה התאומה שלה, ולילדה שעל כפות ידיה הן היו מולבשות. היא מתחברת לעצמה, נהיית פתאום נחושה ונחרצת, מחליטה למצוא את הדרך חזרה, וגם מוצאת.
לא היה לי מושג שהשיחה עם פיבן הולכת להיות תחילתה של ידידות מופלאה עם כפפות. כפפות עושות לו את זה. ובגדול.
על שולחן העבודה בסטודיו השכור שלו בשכנת צהלון ביפו, מתוך קרטונים גדולים, מבצבצות אצבעות של כפפות מכל הסוגים, כל הגדלים וכל הצבעים: כפפות צמר, כפפות כותנה, וכפפות אנגורה; כפפות עור, כפפות זמש, כפפות של נשים, כפפות של גברים כפפות של ילדים; כפפות חלקות, כפפות מחוספסות, בצבע אחד או בשלל צבעים."כבר תקופה שאני עם כפפות" הוא מספר. "הרבה לפני הספר החדש התעסקתי כבר עם כפפות", עיניו קורנות. "גם באיורים גם בסדנאות".
מה יש לך עם כפפות?
"אני תמיד מחפש מה אפשר לעשות עם כל חפץ בצורה אחרת. להוציא אותו מההקשר שלו. לשנות. להפתיע. יש חפצים שמתאימים לזה במיוחד. בכפפה זיהיתי פוטנציאל גדול. הכנסתי כפפות לאיורים שלי כבר לפני כמה שנים. תחשבי, כפפה – היא יכולה להיות פרפר, היא יכולה להיות פרח, היא יכולה להיות עץ, היא יכולה להיות כנפיים, או רגליים, או ידיים, או דמות אדם, או… כמעט כל דבר. היא מאוד וורסטילית. נוח לעבוד איתה ויש בה המון הפתעות. כשנזכרתי בסיפור הכפפה האבודה של אנה, מיד ראיתי את הפוטנציאל לספר הזה. ואני מודה שהייתה לי התלבטות מי תהיה הגיבורה – הילדה או הכפפה".
איזו שאלה, הכפפה כמובן!
"נכון. המסר הוא שדברים הם לא מה שהם נראים, וכל אדם וכל ילד יכול לבחור להיות מה שהוא רוצה, והכפפה מגלמת את זה נהדר. בספר הזה אני אומר לילדים: אתם יכולים להיות המון דברים. גם אם בבית ההורים מכוונים אתכם לייעוד או לתפקיד מסוים, גם אם יש מכם ציפיות, ומה לעשות, בעידן שלנו בגיל חמש כבר יש מהם המון ציפיות, תדעו שאתם יכולים להיות עוד דברים, לא אחד".
אבל חנוך, הכפפה הולכת לאיבוד. לגמרי. היא מאבדת את אחותה, ואת הבית שלה – הידיים של הילדה שלה. את כל קונטקסט החיים שלה. היא קטנה ואבודה. זו חוויה מאוד מפחידה עבור ילד, או ילדה.
"כן. במכוון. רציתי לגעת בפחד הכי כמוס של הילד. של האדם. להיות אבוד. להיות מנותק מההקשר שלי. לתעות בכרך גדול שיש בו זרים, שאני לא מכיר, אני חש בדידות, אני לא במקום שלי. ודווקא אז. מתוך הבהלה הזו, להתחיל למצוא את הדרך החדשה, את הצורה החדשה שלי".
מהיכן הצורך לעבור שם? למה להעביר את הקוראים הקטנטנים שלך את הקושי הזה?
"כי זאת האמת. כי אלה החיים. אנשים בכל גיל חווים מצבים כאלה".
אתה חווית את זה?
"לגמרי. אני הייתי אבוד. בצעירותי, כשלא התקבלתי לבצלאל, ונבעטתי החוצה, ל"school of visual arts" בניו יורק, הסתובבתי עם תחושת כישלון. זה היה מסר רע ומפחיד שקיבלתי, מחליש. מייאש. וגם שם קיבלתי פידבק שאני מאייר לא כישרוני במיוחד, מה לעשות, לא הייתי מהטובים.
"ברגע שאת עסוקה בעשייה שיש איתה תועלת לאחר, את מתמלאת בתחושת סיפוק"
בסופו של דבר, פיתחתי את השיטה שלי בגלל שהייתי רשם לא מספיק טוב. הכל קרה לי 'בגלל' זה, או 'הודות' לזה. חשתי דחוי. חשתי לא ראוי. הטלתי ספק בכישורים ובכישרונות שלי. כיוונתי גבוה וזה לא הצליח. אחרי שנה וחצי של לימודים, כשהכרתי בכך, עברתי למגמת עיצוב גרפי. זה היה בשבילי לשנות צורה. להפסיק להיכנס עם הראש בקיר, למצוא דרך עוקפת, ואז, רק אז, התחולל הנס".
אהה. אז "כפפה אחת ורודה" היא בעצם הביוגרפיה שלך
"לגמרי. המזל האיר לי פנים, בית הספר הניו יורקי, להבדיל מבצלאל, היה מקום מקבל, מכיל, מאפשר. הם זיהו בי את הפוטנציאל והתאפשר לי בזמן שלי להגיע אל הדבר שלי. לא הייתה האווירה התחרותית הקטלנית שיש בארץ, לעבור ממגמה למגמה זה דבר מקובל, נתנו לכל אחד את התנאים להיות הוא עצמו ולגלות את מה שיש לו להציע. היו זמן ומרחב לחיפוש וטעיה. הצלחתי לחבר את היכולות שלי עם כישרון ההמצאה, החיבור לחפצים, עם הכישרון לזהות פרצופים ואז זה קרה".
והיום אתה אומר לקוראיך בני החמש, טוב בעצם להורים שלהם – תנו לילדים לחיות. תנו להם להיות מי שהם, אל תלחיצו ואל תלחצו. תנו להם זמן ונשימה לגלות בעצם מי הם, מה החוזקות שלהם, מה החולשות שלהם, תנו להם לחקור ולטעות. לבחור לא נכון, להחליף תחום, להחליף צורה, עד שהם עצמם יבשילו וייצאו לאור.
"בדיוק כך. והייתי מוסיף – שדברים לא צריכים להיות כמו שלימדו אותנו. לא מוכרחים לחיות 'ככתוב'. החיים תמיד מלאים ומורכבים יותר. אם הלכת לאיבוד, אם את מרגישה חלשה ודחויה ומבוהלת, אחד הדברים הכי מחזקים הוא להביא תועלת למישהו אחר. ברגע שאת עסוקה בעשייה שיש איתה תועלת לאחר, את מתמלאת בתחושת סיפוק, בערך עצמי, את שוכחת קצת מהצרות שלך, דברים טובים קורים".
בסוף, הכפפה הוורודה מוצאת את התאומה שלה ושתיהן חוזרות לנקודת המוצא שלהן – על כפות ידיה של הילדה שלהן. זה קצת אכזב אותי. למה למשל היא לא מצאה כפפה שחורה או חומה או ירוקה והבינה שהיא יכולה להיות אחת מזוג שיש בו שני צבעים? או, למה בכלל היא לא נשארת ישות יחידנית באחת מצורותיה החדשות, המסעירות? מה המסר שלך כאן – שבסופו של דבר כל ההרפתקאות שהיא חוותה היו רגעיות, זמניות, בעוד הכמיהה הכי עמוקה שלה היתה כל הזמן רק לחזור אל זוגתה הוורודה ואל ידיה המוכרות של הילדה שלהן?
"טוב, זו שאלה שכמובן עסקתי בה. והחלטתי שזה יותר מדויק למה שאני רוצה הפעם להגיד. כתבו מספיק ספרים על לבד או בזוג, ועל למצוא בן זוג 'אחר'. לא הרגשתי שחשוב כרגע להוציא עוד ספר בנושא. המסר שלי הפעם הוא – מסוגלות עצמית. יכולת. איך מהמצב שבו את אבודה וחלשה, יש לך יכולת למצוא את הכוחות בעצמך, להסתדר, וגם לעזור לאחרים. תוך כדי שאת עושה את זה, את מקבלת משמעות חדשה למעשים שלך, את מקבלת כוחות להגיע להכרעה, להחליט מה את רוצה שיקרה הלאה בחייך. הכפפה הקטנה קיבלה החלטה שזה מה שהיא רוצה. היא רוצה למצוא את זוגתה. היא רוצה למצוא את הילדה שלהן. היא פועלת בעולם ומפעילה אחרים בעולם כדי לממש את החלטתה. ומצליחה".
"חד משמעית אני מייחס הרבה מאוד ממה שקרה כאן לבנימין נתניהו". שני איורים של נתניהו שיצר פיבן לאורך השנים
"אמן, מחנך, מרצה וכו'…"
הוא בן 54, ובחמש השנים האחרונות מחלק את זמנו בין ברצלונה לישראל. בברצלונה נמצאת רעייתו, ג׳נט סטיין, אמנית אמריקנית העוסקת כמוהו בציור ואיור ובתם אנה, בת 18. ג'ייקוב, הבן, בן 23, שוהה ולומד בארה"ב.
"כשמתחתנים שני אנשים מרקעים שונים ומארצות שונות, יש סיכוי רב שהשאלה של היכן לגור תישאל לנצח, וששום בחירה במקום אחד לא תספק את כולם. ניסינו כמה פעמים לחיות פה וניסינו לא לחיות פה ותמיד מישהו לא היה מרוצה. ברצלונה הייתה הפתרון המתאים כשהילדים היו קטנים. ולתקופה הנוכחית, הגענו לפתרון הזה. אותי מעניין להיות בצורה זו או אחרת מעורה כאן בארץ ואותה לא, כרגע זה הפתרון האידיאלי לנו. ואגב, אין עם זה שום דרמה. עולים על מטוס לארבע שעות וכולם מרוצים".
פיבן לא אוהב הגדרות ("זה משעמם, נמאס לי מהגדרות. אני אמן. אני עוסק באמנות. אני עוסק בתקשורת. ביצירת שפה. אני גם מורה."). על כרטיס הביקור שלו כתוב: "Artist – Educator – Lecturer – etc… "
כשהיה ילד, הוא עלה לארץ עם משפחתו מאורוגוואי. לאחר שניסה וכשל כאמור להתקבל ל"בצלאל", עבר לניו יורק, למד וחי שם תשע שנים ומשם סלל במו ידיו, כישרונו ודמיונו את דרכו לדרגת אמן מוכר בעל מוניטין קוסמופוליטיים. הוא מצא את "הדבר שלו", כשהחל להרכיב דמויות ודיוקנאות קריקטוריות באמצעות קולאז' מחומרים, חפצים, ודברי מאכל יום יומיים.
לכל מרכיב בקריקטורות של פיבן יש משמעות שנלווית למסר הכללי שהוא מבקש להעביר ביחס לדמות בה הוא עוסק. לא מקרה הדבר שעטרת ראשה של שרה נתניהו היא מטאטא מכשפות; לא מקרית העובדה שהנחיר שלה הוא איור פנים ממוזער של בנימין נתניהו; לא מקרי שהאף של אחמדניג'אד הוא חרב מאכלת; לא מקרי שפיו של מנחם בגין הוא מיקרופון.
"אני מייצר להם הזדמנות לבטא משהו מתוכם". פיבן במהלך סדנא שהעביר ביוהנסבורג
באמצע שנות התשעים התחיל פיבן לפרסם בעיתון "הארץ" טור עם דיוקנאות קולאז' של אישי ציבור וסלבס, ורכש בישראל מעמד של אמן ייחודי שיש לו אמירה משלו על המציאות החברתית-פוליטית בארץ.
במקביל לעבודתו האמנותית פרופר, פיבן מקיים אינספור סדנאות יצירה על פי שיטתו, בארץ, וברחבי העולם. בזה הוא רואה שינוי צורה מבורך שהוא עצמו עבר, אחרת, הוא מודה בגילוי לב, לא היה מצליח לפרנס משפחה.
הסדנאות מבוססות על הבעה ב"שפת החפצים", שפה שהוא יצר. במהלכן נחשפים ומדוסקסים היבטים במודעות האישית ובהשקפת העולם של המשתתפים. התיווך של החפצים ממתן ומרכך את הווכחנות הלוחמנית הטבעית הטבועה בנו. בוחרים חפצים ומתקרבים בעדינות אל נושאים כבדים והרי גורל כגון – מי אני, מהם החלומות שלי, מהם מקורות העוצמה שלי, מהי הזהות שלי, איך אני מתייחס לשכן שלי, רואה את העתיד שלי וכולי. כל משתתף בסדנה מציג באופן יצירתי ומקורי את עולמו הפנימי, על ידי יצירה עם החפצים שהוא בוחר.
הלומי קרב, נרקומניות לשעבר, נוער יהודי ופלשתיני
פיבן עובד עם חברות ענק כמו "טבע" ו"אמדוקס", חברות הייטק, ארגונים גדולים – מקומות שמשלמים טוב על סדנאות שמשתלבות להם טוב בתהליכי ייעוץ ארגוני שהם עוברים.
לפני 12 שנים, קיבל פניה מפתיעה מכמה מטפלות באומנות שעבדו עם ילדים חולי סרטן במחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר. זו הייתה התנסות ראשונית שלו בעבודה ששילבה יצירה ותקשורת בשיטתו, עם אוכלוסיות שלהן צרכים מיוחדים. משם זה התרבה ופשט ולבש צורה ועבר מפה לאוזן, והתמסד, והתרחב והגיע לכדי מאות סדנאות עם קהלים מגוונים: ילדי מהגרים בתיכון רוגוזין; ילדי רחוב בגואטמאלה; אוכלוסיות מוחלשות בדרום אפריקה; נוער בסיכון; עמותות יהודיות-ערביות וישראליות-פלשתיניות; נרקומניות לשעבר במקסיקו; מחנכים בבורמה; אוטיסטים; חולי נפש; נפגעי אלימות; הלומי קרב ועוד.
"היא עדיין פה והוא עדיין הנחיר שלה". שרה נתניהו על פי פיבן
מה מקבלים ממך המשתתפים בסדנאות? מה הערך המוסף?
"מסוגלות. תחושת יכולת. הזדמנות להביע את עצמם, להיות בביטוי עצמי. להיות במקום מכיל, יצירתי, לא ביקורתי ולא שיפוטי. אין אדם ואין ילד שלא יכול לעשות את זה. לא צריך לדעת לצייר. לא צריך להיות מאייר. לא צריך שום דבר מקדים".
לדעתי פה אתה קצת מסבן… כל אחד יכול לקחת חומרים וחפצים ולהדביק, אבל השפה שלך היא קצת מעבר לזה. אתה הרי לוקח שני גפרורים וכפתור וכמה מסטיקים וכל העולם ואשתו יודעים לזהות ולהגיד שזה ברק אובמה. את זה לא כל אדם וכל ילד יכולים לעשות.
"אני לא אומר להם בואו תהיו אני, אני אומר להם – בואו תהיו אתם. אני מייצר להם הזדמנות לבטא משהו מתוכם. אני מציע עוד כלי להצפה של תכנים, שאנשי המקצוע – מטפלים או יועצים ארגוניים – מוצאים אותו מהנה ואפקטיבי".
תן כמה דוגמאות שימחישו את זה.
"למשל הלום קרב יצר דימוי של ספיידרמן גדוע ידיים, הלב שלו הוא שעון, יש לו חיתול כמו לתינוק, הראש שלו הוא תסרוקת אפרו עם פרחים, כמו אישה, הפנים שלו הם פני רשע, מעין אנדרוגינוס. כל זה היה ביטוי לכאוס שבו הוא שרוי. הוא כבר לא יודע מי הוא. בסיום הסדנה, פסיכולוג או פסיכיאטר מקבלים את זה ויש להם נקודת פתיחה מוחשית לעבודה איתו. או סדנה עם צעירים אקטיביסטים לזכויות אדם, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, במסגרת עבודתי עם שתי"ל. הם התבקשו ליצור דימוי של עצמם, של העיר שלהם, הקהילה שלהם, המדינה שלהם. והם התבקשו לעבוד בקבוצות מעורבות. אז ברור לך שעל כל סימבול היה דיון. על שאלה –האם יהיה דגל או לא, אם ישלבו טקסט, אותיות, אז באיזו שפה, אם תהיה מפה, איך היא תיראה, האם יוסיפו אקדח או רובה או לא – לכל בחירה בחפץ הייתה משמעות, והיה פוטנציאל לוויכוח. זה לא היה פשוט. הם עברו תהליך של גישור, של קבלת המגוון, של יצירת קונצנזוס. בסוף הסדנה הם הצליחו להציג עבודה שלמה שכולם חיים איתה בשלום ושמבטאת את כולם".
"כל זה היה ביטוי לכאוס שבו הוא שרוי". דימוי שיצר הלום קרב בסדנה של פיבן
"אני עובד עם עמותת "זרעים של שלום", עמותה אמריקנית שמביאה קבוצות של נוער ישראלי ופלשתיני לכור היתוך חברתי-תרבותי למשך חודש ימים למדינת מיין שבארה"ב. הם עוסקים בשאלות של זהות פוליטית ואישית, הכרת האחר, קבלת האחר. זרעים של שלום שיגרו אותנו, 15 עמיתים, מורים, מחנכים ואמנים, לשבוע לקפריסין ושם כל אחד היה אמור לייצר פרויקט של עצמו. מאחר שאני לא בדיוק יכול להתחיל להסתובב חופשי במחנות הפליטים, ייצרתי באותו שבוע בקפריסין ערכת עבודה בשיטתי, שמנחים פלשתינים וישראלים יעבירו בעזרתה סדנה, ללא נוכחותי הפיזית. אני מקווה להפיץ אותה בבתי ספר בארץ ובשטחים. יישבו בני נוער ישראלים יהודים, ישראלים ערביים, ערבים פלשתינים, ויצרו דימויים של עצמם, של האחר, במגמה ליצור שינוי בשיח, בתקשורת ואולי להגדיר משהו אחר, חדש. מאז עשינו כמה סדנאות הכשרה למחנכים, וכיום כבר ישנם מדריכים שמעבירים סדנאות כאלה במחנה הפליטים אל ערוב ברמאללה ובמזרח ירושלים. חלקם, אגב, צעירים שישבו בכלא הישראלי כמה שנים".
אתה מאמין שהשתתפות בסדנה כזו תביא לשינוי בשיח? או אולי נרחיק לכת קצת יותר – שפת החפצים שלך משנה את העולם?
"שמעתי פעם ראיון עם דיוויד ברוזה. שאלו אותו אם המוזיקה שלו משנה את העולם. והוא ענה: המוזיקה אולי לא משנה את העולם, אבל היא שינתה את עולמי. אני אוהב מאוד את התשובה שלו. לשנות את העולם, לתקן את העולם – אלה אמירות גרנדיוזיות. אבל לשנות את עולמי – כן. אם אני מצליח בזמן היצירה בחפצים לחוות רגע של שליטה, של פוטנטיות, זו תרופה נהדרת נגד הכאוס שבו אני שרוי רוב הזמן. נדמה לי שזה מה שחווה מי שעובר סדנה. ברגע ההוא זה משנה את עולמו? אותי זה מספק".
דימוי מתוך הקמפיין שיצר לארגון שתי"ל
בתור מי שחי חצי מהזמן בספרד, איזו פרספקטיבה יש לך עלינו? מה קרה לנו? איך השתנינו?
"הכל השתנה. ולא לטובה. איבדנו את התקווה. אני חושב שאנחנו מיואשים. כל אחד מסוגר ב-ד' אמותיו. דואג למשפחתו. לעצמו. לענייניו. אני חווה אסקפיזם מוחלט בקרב המעגלים שאני בא איתם במגע. המעמד הבינוני / הבינוני הגבוה, התכנס לתוך עצמו. המשך השלטון של ביבי והמשך מצב הכיבוש, והכורח לחיות כאן בכל זאת תחת הדברים האלה הביא אנשים לחיים מפוצלים. סכיזופרניים ממש. חיים של הדחקה. אסקפיזם. זה מצד אחד. מצד שני, ולפסיכולוגים בטח יש המון מה להגיד על כך, התפתח איזשהו צורך להגיד לעצמנו מול מראת המציאות המכוערת, המחרידה, שאנחנו בסך הכל אנשים טובים. זה מה שאני פוגש הכי הרבה בסדנאות בארץ: אימי הכיבוש, הזוועה שמתרחשת פה מרחק מטרים מהבית, לא מגיעה עוד אל האנשים. אני אומר להם – צרו את תמונת עצמכם. צרו את תמונת החיים שלכם. הם יוצרים פורטרטים נהדרים. יפים. הם שוחרי טוב. אציליים. יש לבבות ופרחים. סימבולים של החיים הטובים. אנשים טובים. אין כיבוש. אין גזענות. אין מעמדות. אין זהויות. אין אפרטהייד. אין כאב. אין סבל. הכל יפה ומושלם".
למה אתה מייחס את זה?
"לפני 20 שנה, ציירתי את בנימין נתניהו למדור ב"הארץ", וניסיתי להגיד מה המהות שלו בעיניי. אני זוכר שממש לא הצלחתי למצוא מילה בעברית ובסוף כתבתי "FALSE" באנגלית. אז עוד היינו טיפה מנומסים. לא היה מקובל לכתוב בריש גלי: "שקרן". חד משמעית אני מייחס הרבה מאוד ממה שקרה כאן לבנימין נתניהו. הוא שקרן. והוא לאט לאט לימד את כולם לשקר. הוא עשה את זה הרבה שנים לפני טראמפ. והוא הביא למצב שבו לשקר זה בסדר. היום, במרחבים רבים, ודאי בפוליטיקה, לשקר זו נורמה. המדיה מלאה בשקרים. המרחב הציבורי מלא בשקרים. הכל "עובר" הכל מטושטש, אין אמת ולא אמת. זה דבר נורא שקרה לנו. לפני 20 שנה גם ציירתי את שרה נתניהו, והוא בתפקיד הנחיר שלה. אז את שואלת אותי – זה שינה את העולם? לא. עובדה, היא עדיין פה והוא עדיין הנחיר שלה… אבל שוב, אני אומר לעצמי, בעולם שלי, אם מאות או אלפי אנשים שעברו איתי סדנה, חוו רגע של התבוננות, של השתקת הקולות השקרניים, שעה קלה של תשומת לב. אם הם מצאו אולי לרגע אחד את קולם הפנימי שהלך לאיבוד, בחנו משהו בכוחות עצמם, עשו משהו לבד, למדו משהו לבד מתוך עצמם, זה נותן לי סיבה טובה לקום מחר בבוקר".