אין מה לקנא בשופטת עינת רון, נשיאת בית משפט השלום בראשון לציון. אחרי החג, ועד ה-25 באפריל, היא צריכה לקבל החלטה קשה. החלטה שתקבע במידה רבה את גורלו של קולגה שלה, השופט בדימוס יצחק כהן, שהואשם והודה בהטרדה מינית של עובדת שהייתה כפופה לו. וכהן הוא לא סתם קולגה, אלא שופט שהיה עד לא מזמן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת.
השופט לשעבר כהן – שבתחילה הכחיש את כל החשדות המיוחסים לו – בסופו של יום הודה בביצוע הטרדה מינית, והביע עליה חרטה. ואילו הפרקליטות עשתה את אחד הדברים שהיא הכי אוהבת לעשות– הפיקה הסדר טיעון.
אלא שגם בהשוואה להסדרי טיעון רבים אחרים ששמענו עליהם, ההסדר שהצליח כהן להשיג הוא יוצא דופן ואומר דרשני: למרות הודאתו בעבירה המינית, הפרקליטות, כלומר המדינה, מסכימה במסגרת ההסדר להימנע מלהרשיע אותו. כדאי לכתוב את זה ממש ברור: שופט בכיר בישראל, שהיה בדרך להתמודדות על מקום בבית המשפט העליון, הטריד מינית עובדת בית המשפט שעבדה תחתיו, והודה במעשה.
נגד כהן הוגש כתב אישום, ואז הפרקליטות הציעה לו הסדר מיוחד לפיו יבצע עבודות שירות ציבוריות, ישלם למתלוננת פיצוי של 2,500 שקלים (אלפיים וחמש מאות, זאת לא טעות כתיב ולא נפלו אפסים) והדובדבן האחרון – הוא לא יורשע בדין.
בדיון שהתקיים לפני כשבועיים הזכירה השופטת רון (נשיאת בתי משפט השלום באזור המרכז) לנוכחים, שלמרות שבית המשפט נוטה לקבל הסדרי טיעון, אין הוא מחויב לכך. אמירה שמן הסתם טורדת מאוד את מנוחתם של כהן ועורכי דינו בחג הנוכחי.
על כתפי השופטת, עינת רון רובץ עכשיו התיק הכבד הזה – היא תהיה מי שתאשר את הסדר הטיעון, או תדחה אותו.
אדם מת מהלך
לא כל יום מזדמן לנו לצפות בשופט בכיר המבקש על עצמו רחמים מבית המשפט. באמת מחזה לא נפוץ, ובאופן טבעי האוזן כרויה במיוחד. אלא שהשופט לשעבר כהן העלה במהלך הדיון האחרון שהתקיים בעניינו, לפני כשבועיים, טיעון מרכזי ממש לא מקורי: "…הרשעה היא גזר דין מוות בשבילי. הרשעה תגרום למחיקתי במעגל העשייה והתרומה, לא אוכל עוד לתרום", אמר כהן. "…אני 'אדם מת מהלך'. אני הבאתי זאת על עצמי, אני לא בא בטענה לאחר, אבל אי הרשעה תגרום לכך שאוכל לחזור למעגל החברה, לנתינה ולשיקום. אוכל לתת ולתרום ביתר חיי, תהיה לי נחמה מול משפחתי וחבריי במערכת".
לא יודעת מה אתכם, מה שעלה בדעתי כשקראתי את זה, היה: ואללה? זה הכי טוב שלו? מעניין, כמה פעמים שמע כהן במהלך הקריירה שלו נאשמים מתחננים שלא ירשיע אותם בדיוק על סמך אותו טיעון; מעניין בכמה מאות או אלפי דיונים, נאשמים שהודו באשמה תיארו והסבירו לו איך ייראו חייהם העלובים אחרי שיורשעו?
אבל נראה שנציגת פרקליטות מרכז, עו"ד עדי ערד, לא הטרידה את עצמה יותר מדי בשאלות האלה. היא השתכנעה בצדקת הבקשה של השופט, והסבירה בדיון למה לדעתה (קרי, לדעת המדינה) מגיע לכהן לקבל במסגרת ההסדר סעיף אי הרשעה.
"…משקל רב ניתן ללקיחת האחריות על ידי הנאשם ולהודאתו שהיא בעלת משמעות כפולה, הן ברמה הציבורית לאור מעמדו הרם של הנאשם", אמרה ערד. "הנאשם סיים תפקיד בכיר ביותר, נשיא בית משפט מחוזי, בשל מעשיו, הודאתו היא בעלת משקל רב כלפי המתלוננת בפרט, וחיסכון בזמן שיפוטי יקר. הנאשם נעדר עבר פלילי, בעניינו התקבל תסקיר שירות מבחן מקיף וממצה, שבסופו של יום בא בהמלצה להימנע מהרשעת הנאשם".
השתכנענו? לא ממש.
"נעדר עבר פלילי" – נו טוב, כמה שופטים מועמדים לעליון יש בעלי עבר פלילי?
"סיים תפקיד בכיר ביותר, נשיא בית משפט מחוזי" – כן, זה נכון. אבל זה רק בגלל שהוא אולץ להתפטר, לאור זה שהוא נתפס מבצע עבירה מינית באישה. כהן לא סיים את התפקיד מיוזמתו ולא מטעמי פרישה לפנסיה.
"הודאתו היא בעלת משקל רב כלפי המתלוננת בפרט, וחיסכון בזמן שיפוטי יקר" – אולי. אנחנו לא יודעים. למה אנחנו לא יודעים? משום שקולה של המתלוננת לא נשמע בדיון הזה, בשלב הזה. היא חסרת שם, היא חסרת פנים והיא חסרת קול. נכון, הסדר הטיעון הוא על דעתה ועל דעת עורך דינה. אבל האמנם היתה להודאתו של השופט שפגע בה משקל כה רב בעיניה עד שנכמרו רחמיה עליו ונרתמה גם היא להסדר הטיעון? או שמא כשמצאה את עצמה ניצבת מול שופט בכיר בדימוס, ושני עורכי דין מהחזקים והמפורסמים בארץ, אלי זהר ורועי בלכר, נבהלה מעצם העובדה שהם אלה שעומדים מולה, והחליטה להתקפל?
עורך הדין של אולמרט, בוכריס וקסיטאל
כשנחשפה הפרשה לפני כשלוש שנים, האמין השופט לשעבר כהן שיהיה בכוחו למגר את האיום ולחסל אותו בעודו באבו. ככל שנקפו השבועות והעדויות נגדו הלכו והצטברו, הוא הבין שהוא בצרות אמיתיות, ושכר את שירותיהם של שני עורכי דין מהשורה הראשונה – רועי בלכר ואלי זהר. בלכר הוא מי שהגן על אולמרט במשפטו, שימש סגינור של תא"ל בוכריס והוא עדיין עורך דינו של אלון קסטיאל.
בהמשך, הופנה כהן לשירות המבחן להכנת תסקיר בעניינו. בתחילה הוא הואשם בביצוע מעשה מגונה, אבל בהמשך האישום נגדו הופחת להטרדה מינית.
לקראת הדיון שהתקיים ב- 26 במארס 2017, גיבש השופט כהן עם עורכי דינו קו הגנה וגם נשא בעצמו דברים. הוא ביקש מהמדינה לגלות כלפיו חמלה, ולפטור אותו מהרשעה. כהן ציטט את עורך דינו, רועי בלכר. "…עו"ד בלכר אמר שאדם מאבד את עולמו בשעה, אני יכול לומר שאיבדתי את עולמי בכמה דקות", אמר כהן. "עשיתי מעשה לא ראוי, שלא הייתי צריך לעשות, פגעתי במתלוננת, במשפחה, באשתי. אני נשוי ואב לארבעה ילדים, סב לנכדה. פגעתי במערכת המשפט, פגעתי בערכים שעליהם גדלתי 65 שנה, איבדתי את כל עולמי בגלל מעשה של חולשה".
עו"ד אלי זהר. צילום: רמי זרנגר, CC BY-SA 3.0
"נתתי את כל כולי למערכת", המשיך כהן. "אהבתי את מה שעשיתי. אני מאלו שפתחו את בתי המשפט. טיפלתי בתיקים כבדים ביותר, ולא אמנה אותם כאן. אני מתחרט על המעשה מעומק הלב, זה מעשה לא ראוי. איבדתי בגין מעשה של כמה דקות וחולשה את כל עולמי. זה גרם לי ל'שיימינג' חסר תקדים. בכל התקופה, גם כשהייתי עו"ד ושופט, עסקתי בפעילות התנדבותית בסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, ועד החייל, חינוך. לא היה תפקיד שדרשו ממני ולא נעניתי לו. אני יכול לומר לבית המשפט שנענשתי. העונש האמיתי הוא העונש של המעגלים הקרובים והרחוקים שלי …מבקש מאוד לכבד את ההסדר".
חזק. אותנטי. נוגע ללב. משכנע.
יש רק בעיה אחת קטנה, השופט בדימוס יצחק כהן לא אומר את האמת. "רגע של חולשה"? "כמה דקות"? בואו נבדוק.
ספטמבר השחור
ספטמבר 2014 היה החודש השחור של השופט יצחק כהן. אז דווח בתקשורת לראשונה על קיומם של חשדות נגדו בתחום העבירות המיניות.
ב-7 בספטמבר הופיע בעיתון הארץ הדיווח הבא: "התפתחות משמעותית בבדיקת המשטרה נגד נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת יצחק כהן, המועמד לכהונה בבית המשפט העליון. לידי המשטרה הגיע מידע חדש הנמצא כעת בבדיקה, המעלה חשד לביצוע עבירות מין על ידי כהן". בהמשך נכתב כי "…היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, עדכן היום את שרת המשפטים, ציפי לבני, ואת נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, בהתפתחות החדשה וביקש מהם לא לפעול כרגע, כדי לא לשבש את הליכי החקירה".
עוד צויין בידיעה בהארץ כי: "…אתמול פורסם בחדשות ערוץ 2 ובאתר News1 כי קרובת משפחה של כהן סיפרה במשטרה על עבירות מין לכאורה שביצע בה כהן לפני כ- 20 שנה, שעליהן חלה התיישנות. ככל הנראה, על המידע החדש שהתקבל במשטרה לא חלה התיישנות".
בתגובה לידיעה הזו, השופט כהן הכחיש מכל וכל את החשדות נגדו. "הטענות המיוחסות לנשיא כהן חסרות שחר לחלוטין", נמסר בתגובה שהועברה בשמו של כהן באמצעות דוברות הנהלת בתי המשפט. "מקור המידע שעליו מבוססת הכתבה מוכר לשופט. מדובר באדם קרוב משפחה, בעל רקע נפשי מעורער, אשר בוחר להכפיש את השופט דווקא במועד זה, על רקע מועמדותו לבית המשפט העליון, וזאת תוך העלאת האשמות שקריות, שבינן ובין המציאות אין כל קשר. הקרע בין הנשיא כהן וקרוב המשפחה נוצר לאחר שהאחרון נתפס בגניבה מבית השופט והשופט ניתק עמו קשר. בעקבות כך הנ"ל איים כי 'יתפור תיק לשופט'".
כלומר, כהן נהג כדרך נאשמים, ודחה על הסף את ההאשמות נגדו. תכל'ס, נהג על פי העצה הנודעת בספר העצות העתיק של חונטת הגברים בעלי הנטייה לעבריינות מינית: נתפסת? קודם כל – תכחיש. תכחיש. תכחיש.
עוד בטרם הפכה הפרשה לחקירה פלילית, נגבו עשרות עדויות ממעורבים, ביניהן גם עדויות של קולגות של כהן, שופטים. לנוכח מצבור הראיות, הועבר כהן עבר לסטטוס של נחקר תחת אזהרה.
במשטרה נערמו באותה עת טענות לעבירות מין מצד חמש נשים, אותן ביצע בהן לכאורה השופט. כתבים לענייני משפט ופלילים דיווחו בעיתונות הכתובה וברשת על כך שבכמה מתוך חמשת המקרים היו "קשיים ראייתיים" – כלומר, הנשים התקשו להוכיח את מה שהן סיפרו שקרה להן איתו בחדרי חדרים – ועל חלק מהאירועים חלה התיישנות. כלומר, זה לא המקרה שבו החוקרים הגיעו למסקנה שהדברים לא קרו, או שלא האמינו למתלוננות (כפי שאנו בהחלט מתבשרים מעת לעת בתיקים דומים מקבילים), אלא שהבינו שתהיה בעיה טכנית להגיש כתבי אישום.
אחד מחמשת המקרים התפתח והגיע לשלב העימות בין מתלוננת לבין השופט. ב-27 באוקטובר 2014, דיווח גיא פלג בערוץ השני על העימות שנערך עם אחת המתלוננות, פרקליטה מפרקליטות המדינה.
על פי פלג, המתלוננת, תובעת לשעבר, הטיחה בכהן: "…חיבקת אותי בניגוד לרצוני כשנכנסתי ללשכה שלך. ניסית לנשק אותי בפה". כהן הכחיש. להגנתו טען שהוא בסך הכל ביקש בחיקה ניחומים. ובמילותיו: "זה היה חיבוק ניחום, לאחר שלא התקבלתי אז לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי".
המקרה הזה נבדק בפרקליטות המדינה, והתיק נסגר לבסוף. כהן המשיך אז בעבודתו כשופט כאילו כלום לא קרה, ובאופן מדהים למדי נשיא בית המשפט העליון דאז, אשר גרוניס, לא ידע דבר על העניין.
בסופו של דבר התקבלה במשטרה החלטה ללכת על מקרה אחד שיכול להבשיל בוודאות לכתב אישום, ובו חשד להטרדה מינית ומעשה מגונה כנגד אחת הנשים שעבדו תחת השופט. נציגי המשטרה הגיעו להחלטה שיש מקום להעמיד את כהן לדין בתיק זה, והעבירו את המלצתם אל היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה ויינשטיין. כהן זומן לשימוע אצל היועץ טרם הוחלט על הגשת כתב אישום.
"לקיחת האחריות על ידי הנאשם והודאתו", את זה מדגישה נציגת הפרקליטות עו"ד עדי ערד, היוצאת מגדרה מהתפעלות מיושרתו של השופט. היא מציינת שלא כאחרים הנתפסים בקלקלתם, ניצב כהן מול המתלוננת, תיקף את טענותיה, הסיק את המסקנות הראויות, חסך זמן ואנרגיות למשטרה ולפרקליטות, הכה על חטא, והתנהג באופן הראוי לכל שבח וחיקוי.
ושוב, מה שקרה באמת, היה שונה לחלוטין.
לא ידע דבר על העניין. נשיא בית המשפט לשעבר אשר גרוניס. צילום: הרשות השופטת של ישראל, CC BY-SA 4.0
היתה זו שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, שפנתה לנשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, כדי שישעה לאלתר את כהן עד סיום החקירה בעניינו (כהן היה שרוי בחופשה כפויה מאז ה-9 בספטמבר). היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, כבר נתן אז אישור לקיים חקירה פלילית בעניינו של כהן, ופנייתה של לבני היתה המסמר האחרון שנדרש כדי להתניע את החקירה.
מועמדתו של כהן הוסרה מרשימת המועמדים לכהונה בבית המשפט העליון בשל פתיחת החקירה הפלילית. חודשיים מאוחר יותר, ב-20 בנובמבר 2014, דווח בתקשורת כי אגף החקירות במשטרה מודיע שהתגבשה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום: "…יחידת להב 433 ניהלה חקירה שנמשכה חודשיים וחצי, באישור היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. במסגרת החקירה נחקרו חשדות לפיהם השופט כהן ביצע עבירות של מעשים מגונים והטרדות מיניות במשך מספר שנים וכלפי נשים שונות".
לאור ההתרחשויות הבלתי הפיכות הללו, נאלץ יצחק כהן להודיע כי הוא מתפטר מתפקידו.
טחנות הצדק פעלו את פעולתן האטית. עורכי דינו של כהן עשו את פעולתם שלהם. ובתחילת ספטמבר 2016 פורסם כי היועץ המשפטי לממשלה, שהתחלף בינתיים, אביחי מנדלביט, אימץ את המלצת פרקליט המדינה בעניינו של כהן. "…ההחלטה על הגשת כתב האישום התקבלה לאחר שנבחנו ונדחו כל הטענות שהושמעו על ידי באי כוחו של השופט כהן במסגרת שימוע, שנערך בפני היועץ המשפטי לממשלה", זו הייתה ההודעה שיצאה ממשרד המשפטים.
סיכום ביניים: בשל קושי ראייתי ובשל התיישנות של אחדות מהתלונות נגדו, נשארה רק תלונה אחת מתוך החמש. מגדל היושרה, אומץ הלב, האמפתיה והכנות שבנתה מאוחר יותר הפרקליטות סביב דמותו של יצחק כהן, קורס, אם כן, ברעש גדול. כתב האישום הסופי מתמקד בתלונה של עובדת אחת שהייתה עוזרת אישית שלו בבית המשפט. השופט כהן עשה את כל מה שהוא יודע ואת כל מה שהוא יכול כדי להכחיש ולדחות את התלונה. עורכי דינו הבכירים המקצוענים המפורסמים עשו כל מה שהם יודעים על מנת למנוע הגשת כתב אישום. הם הצליחו לחסל חלק ניכר מהתלונות בשל טיעונים ראייתיים וטיעוני התיישנות. אבל מקרה אחד נותר על כנו.
בו זה לא הצליח להם.
מה עשה השופט כהן למתלוננת?
אז מה בעצם קרה שם בלשכה בנצרת, במקרה של העובדת שעבדה תחתיו והוטרדה מינית על ידי השופט כהן?
כעולה מכתב האישום המתוקן: "…כהן, במהלך כהונתו כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, כאשר נכנסה העובדת ללשכתו ומסרה לו מסמך, הושיב אותה על ברכיו, ונגע בגבה מתחת לחולצתה. לפי כתב האישום, המתלוננת במבוכתה החלה לספר לו על חתונתה הקרבה, לאחר זמן קמה, והשופט קם בתגובה וחיבק אותה. כהן ביצע את המעשים ללא הסכמתה של המתלוננת ובגינם הואשם בעבירה של הטרדה מינית".
מכאן, יוצאים למסע מרתק בין שורות הפרוטוקול של הדיון שהתקיים לפני שבועיים בבית משפט השלום בראשון לציון בפני השופטת עינת רון. הדיון התקיים בהשתתפות השופט הנאשם, נציגת הפרקליטות עו"ד עדי ערד (באת כוחה של המדינה), ושני עורכי דינו של כהן – רועי בלכר ואלי זוהר.
המסע הזה חושף את יכולותיהם הווירטואוזיות של עורכי הדין שבחר לו השופט, את יכולותיו שלו עצמו, ולא פחות מכך את אופן תפקודה המתמיה של הפרקליטות כאשר היא עוסקת במישהו שהיא ממש לא ששה להרשיעו, שלא לומר, חפצה ביקרו.
כי מה היה לנו? היה לנו שופט, אז סגן נשיא בית משפט המחוזי, שנכנסת אליו ללשכה עובדת בית המשפט, עוזרת שלו, אישה שעובדת תחתיו. בידיה מסמך שהתבקשה להביא לו. לפתע, הוא מושיב אותה על ברכיו, ללא הסכמתה.
הפרשנות שלי לסיטואציה: נדרשה הפעלת כוח מסוימת. כי בין אם אחז בצדי גופה, או תפס בידה, או בידיה, ומשך אותה לעברו על מנת להושיבה, סביר להניח שלה לא היה מושג שזה מה שעומד לקרות לה. הלאה, נמשיך עם הפרשנות האישית – אין לדעתי מנוס מהשאלה מה התרחש במשך הדקות שבהן ישבה על ברכיו? האם למשל היתה לו זקפה באותו זמן…?
ואז, הוא "נגע בגבה מתחת לחולצתה" – כלומר, בעודה יושבת על ברכיו, כנראה המומה, כנראה קפואה, לא מאמינה שזה קורה לה, (הרי מדובר ב"כבודו", כבוד נשיא בית המשפט) – הוא משחיל יד ומלטף לה את הגב מתחת לחולצה שלה.
איפה בגב? האם בגב התחתון? האמצעי? העליון? באמצע? בצד? האם בשולי הגב, בואך בית השחי? האם על סוגר החזיה שלה? על העורף?
לא ידוע.
צריכה לקבל החלטה קשה. השופטת עינת רון. צילום: אתר בתי המשפט
והפרוטוקול ממשיך: "…המתלוננת, במבוכתה, החלה לספר לנאשם על חתונתה הקרבה, ולאחר זמן מה קמה. בתגובה הנאשם קם וחיבק את המתלוננת, כל זאת שלא בהסכמתה. מעשיו של הנאשם פגעו בערכים המוגנים, פגיעה בכבודה ובפרטיותה של המתלוננת".
בשלב זה אומרת עו"ד עדי ערד: "שקלנו את טיב המעשים שביצע הנאשם כפי שעולים מכתב האישום…, המעשים אינם ברף הגבוה של עבירות מין, מדובר בנגיעה בגב".
שימו לב: "מדובר בנגיעה בגב". כך כתוב.
והיא מפרטת מה היו השיקולים בעד השופט ומה נגדו: "…לחומרא שקלנו את פער הכוחות בין הנאשם למתלוננת ופער הגילאים בין השניים. לקולא שקלנו כאמור את רף החומרה הנמוך של ביצוע העבירה, ליטוף בגב, מעידה חד פעמית המתמצה באירוע בודד ואת חלוף הזמן, 6-7 שנים מאז ביצוע העבירה".
סליחה, אבל מה קרה עם – ההושבה על הברכיים, הליטוף מתחת לחולצה, והחיבוק שאחרי?
נעלמו. התאיידו. היו כלא היו. ולא חזרו יותר.
מעתה, כמו במשחק "כן-לא-שחור-לבן", על פני המון משפטים, מתארת עו"ד ערד את תכונות אופייו הנאצלות של השופט כהן ואת האופן המרשים בו הוא התנהל לאורך כל הדרך.
ומה היא לא אומרת? אף מילה על ניסיונותיו הקודמים להכחיש. אף מילה על הליטוף מתחת לחולצה, אף מילה על ההושבה על הברכיים, ואף מילה על החיבוק הכפוי. ולמה היא חושבת שבקשתו של כהן לבטל את הרשעתו הגיונית? "…ביחס לאי הרשעת הנאשם, מצוין (בשירות המבחן) כי הנאשם מעוניין להשקיע זמנו בפעילות התנדבותית ובמידה וירצה לחדש רישיונו כעו"ד, הרשעה בדין תשלול ממנו אפשרות לכך. כמו כן, הנאשם הביע רצון להמשיך ולעסוק באופן כזה או אחר בהתנדבות ולקחת חלק בארגונים ציבוריים, שגם לכך הרשעה בדין יכולה לשלול". כעבור כמה שורות חוזרת האבחנה ש: "בענייננו, כאמור מדובר בנגיעה בגב, מקרה אחד".
למותר לציין שעורכי הדין של כהן, וכהן עצמו, המצוטטים בדיון, מקפידים להשתמש מעתה בשם החדש הקצר והצנוע לו זכתה העבירה המינית של השופט כהן – "נגיעה בגב", ותו לא. ככל שקוראים וקוראים ומתרחקים מהמקור, זה מחלחל. מתחילים אט אט להשתכנע שזה כל מה שהוא עשה ושזה באמת לא כזה ביג דיל.
אם כל מה שקרה היה שהשופט כהן שכח לשניה את עצמו ואת מעמדו ונגע בגבה של אישה שעובדת איתו, על זה נרשיע אותו בעבירת מין בה הודה? על דבר כה פעוט נשלח אותו להיצלות בגיהנום? מי לא נוגע למישהו בגב מעת לעת? זאת מחווה אנושית, כל כך שכיחה וטבעית. על זוטה שכזו יישלח אדם רב זכויות, שופט, מועמד לבית המשפט העליון, להרשעה? יאבד את כל עולמו מעבר לכל מה שכבר איבד? מה הוא כבר עשה? הוא לא אנס, לא השקה אותה בסם אונס, לא החדיר לשון לפיה, לא לקח אותה לצימר בגליל, לא דחף לה ידיים לחזייה. כו-לה נגע לה בגב. נו ברצינות, תגידו, על זה מגיע לאדם עונש כל כך כבד?
תלי תלים של מילים, קונצנזוס מלא כבר שורר בין עורכי דינו של השופט ובין פרקליטות המדינה. וזוהי הווירטואוזיות של אלי זהר ורועי בלכר; מי בכלל זוכר מה היה בתחילת המסע? אנחנו בעידן פייק ניוז ומציאות אלטרנטיבית, מי בכלל עוסק בשלב הזה במה שקרה באמת?
מי זוכר את המתלוננת?
מה היא חוותה? מה היא נושאת עמה מאז? אילו נזקים נגרמו לה מאותה סיטואציה שכפה עליה כבודו? איך זה השפיע על "חתונתה הקרבה"? את מי זה מעניין? מה שמעניין הוא השופט. השופט לשעבר כהן שרוצה לשקם את השבר בחייו, שמבקש על נפשו, שמעוניין לשוב ולהיות עורך דין ורוצה לחזור להתנדב בכל מני עמותות מכובדות, לפצות את משפחתו ולנקות את הכתם שדבק בו, ולכן, לכן מגיע לו שלא להיות מורשע.
וככה, בכוחות מאוחדים, נעה הדבוקה הזו קדימה, על מסלול מתווה מראש, במטרה לסלק את המכשול האחרון שעומד בין יצחק כהן ובין חזרתו לחיים נורמטיביים: החלטת השופטת עינת רון.
אין מה לקנא בשופטת הזאת.