איור: ניב תשבי
רוב נפגעי "צוק איתן" בצד הישראלי – הם מה שמכונה מ"הפזורה הבדואית": שתי ילדות בדואיות, האחיות מראם ועתיל אל וואקילי בנות 11 ו-13, שהקטנה מהן פגועה באורח קשה בבטנה וחשש נשקף לחייה, ואחותה מצויה במצב בינוני עם רסיס ברגל אשר נפצעו מרקטה שנחתה ב"יישוב לא מוכר באזור עומר", שהתברר כעווג'אן. אתמול נהרג עודה אלוואג' בן ה-32 מהתפוצצות רקטה ב"פזורה הבדואית ליד דימונה". בתו התינוקת בת השלושה חודשים נפצעה באורח קשה וסובלת מחבלת ראש, ילד בן ארבע מאותה משפחה שנפצע באורח קל מרסיסים ושתי נשים נוספות שנפצעו קל. בשבוע שעבר התפוצצה רקטה ביישוב הבדואי אבו פלאח במישור אדומים ממזרח לירושלים, במרחק של כ-25 מטרים מאחד הקראוונים ביישוב.
עם היוודע פציעת הילדות, הודה צה"ל כי ביתן המדברי, הפחון שבו התגוררו, הוגדר כ"שטח פתוח", וכי האזור כלל אינו מכוסה על ידי כיפת ברזל כיתר ישובי הארץ. למעשה, תושבי הפזורה אינם נחשבים בעיני המדינה לבני אדם הראויים להגנה כלל. לא די שאיש לא טרח למתוח את הגנת כיפת ברזל גם מעל לראשם, אלא שהמדינה לא חשבה שיש לדאוג להם למקלטים, למרחבים מוגנים, למיגוניות או אפילו לאזעקת התרעה שתאפשר להם להשתטח על האדמה מבעוד מועד.
עזיז אבו מדיע'ם, תושב אל עראקיב, הכפר המנושל וההרוס, מספר שממש עכשיו, רגע לפני שיחתנו השנייה, נחתה רקטה בטווח של פחות מקילומטר ממקום מושבם. הפיצוץ שנשמע היה חזק מנשוא. חלק מהילדים רצו לוואדי והשאר נשארו על עומדם באין אונים. דווקא אזעקה הם שומעים, גם אם חלושה, מהיישוב הקהילתי הסמוך: "אנחנו חיים בפחד כאן, בלי שום הגנה או מקלט וכל הזמן שומעים את הבומים. אפילו למתרחצים בחוף הים שבאים לעשות כיף מסדרים מרחב מוגן, ורק לנו אין שום הגנה. את האזעקות אפשר לשמוע חלש מגבעות בר. הם קיימים משנת 2004, אבל להם כבר יש אזעקות וממ"דים – כל מה שצריך. אנחנו כאן מתחילת המאה הקודמת ואין לנו כלום".
לא ראויים להגנה. כל הצילומים והסרטונים באדיבות תושבי הכפר
תחושת הפער מתחדדת לנוכח זה שגבעות בר המדובר הוא ישוב שראשיתו לפני כעשר שנים בעשרה קראוונים שהוצבו באישון לילה על אדמות שבט אל-עוקבי וצמחו בהמשך לכ-60 משפחות ביישוב הקבע. יושביו הקודמים, אשר יועדו ליישוב מחדש, מתגוררים מאז גורשו מאדמתם ועד היום ביישוב בלתי מוכר סמוך לחורה.
אבל חזית טילי החמאס ממש אינה החזית היחידה שתושבי אל עראקיב מתמודדים אתה בימים אלה. למרות שהדיון המשפטי בשאלת הבעלות על האדמות עדיין נמשך, ובית המשפט העליון מנע ממדינת ישראל לרשום את אדמות אל עראקיב על שמה באופן אוטומטי, דומה שישראל מנהלת מחטף בחסות המבצע הצבאי. ביום חמישי האחרון חולקו לנאחזים בקרקע צווי פינוי סופי, או גירוש, מאדמתם. השלטונות מאיימים להחרים את כל חפציהם ששרדו מעל 70 התקפות מימשל והריסות קודמות. אם לא יתפנו, ילקח מה שיימצא בשטח לאתר פסולת. האולטימטום פקע הבוקר, 20 ביולי. "לא רק שלילד שלי אין ממ"ד להתחבא בו", ממלמל עזיז, "אפילו בית אין לו. היס"מניק אמר שזו אדמת מדינה, אבל לנו אין מקום אחר ללכת אליו". בית משפט השלום לא קיבל את ערעור תושבי אל-עראקיב על צו הפינוי המוחלט שהוצא נגדם. הוא נתן להם ארכה של שבוע נוסף לפינוי. התושבים יערערו. הסכנה בעינה עומדת.
קל להחמיץ את דרך העפר לאל עראקיב. מקטע גדר קטן חסר בצד הכביש, עשר דקות נסיעה מצומת בית קמא, ושלט כמעט בלתי נראה הנושא את המספר הסתום 197, ללא כל סימון אחר בערבית או בעברית, מסמל את הכניסה לאחד הכפרים הדרוסים והמנושלים ביותר בארץ. נסיעה קצרה בשביל עפר ומגיעים לשער ריק, באמצע המדבר, ובצדו השני בית קברות. מי שלא היה שם קודם מעולם, עלול לחשוב שטעה בניווט. בכפר הזה כבר אין בתים, אין סוכות, אין אוהלים, אין חיות, אין כרמים, אין עצי פרי. לא נותר כמעט רמז לכך שמדובר בכפר, ועוד כזה ששקק חיים.
חבורת אנשים במסע לוויה סוריאליסטי קטן, מביאה לקבורה רגל כרותה עטופה בבד כחול. בור נחפר בפאתי בית הקברות והרגל נטמנת בתוכו בעדינות. מטרים ספורים ממנו כיריים קטנות שמונחות על האדמה. אחת משתי להבות הגז דולקת וחאכמה אבו מדיע'ם רכונה מעליה בכריעה ומערבבת תבשיל שעועית מקופסה לילדיה. זה המטבח המאולתר של משפחת מדיע'ם, צמוד לגדר, בתוך בית הקברות, לצד מחצלת פרושה ואוהל קטן שהוקם ליד הרכב המשפחתי. על המחצלת דינוזאורים קטנים מפלסטיק בקופסה. הילדים, שלושה מן התשעה שהביאה לעולם, מסתובבים בין מכונית ואן לאוהל, מחפשים מחסה מהשמש הקופחת. שורת כיסאות מחוברים של בית הקברות נראית לקוחה מבית קולנוע ישן, ועליה צידנית וכמה שמיכות. ג'ריקן מפלסטיק מספק להם מים במשורה.
צל ומים במדבר פירושם חיים. ילדות באל-עראקיב
מאז 12 ביוני, הפשיטה האחרונה של כוחות הביטחון הישראליים, הם בחוץ. חסרי כל, שדודים ומנושלים מכל רכושם עלי אדמות. אפילו יריעת בד שניסו לתלות כדי לשבת בצלה בין העצים הספורים שהותירה קק"ל – נתלשה בברוטאליות על ידי המשטרה או היס"מ. ששת בורות המים שחפרו בני הכפר מאז בואם למקום בראשית המאה הקודמת, יובשו או נסתמו על ידי השלטון הישראלי.
צל ומים במדבר פירושם חיים, וישראל רוצה להמית כל זכר לכפר ולאדות את תושביו מהמקום. אילו היתה יכולה היתה מוחה מעל פני האדמה גם את בית הקברות הבדואי של אל עראקיב, שם טמונים מאז 1914, בדיוק לפני מאה שנה, אבותיהם של בני חמולת א-טורי על חמשת פלגיה. שם, על המצבות העתיקות, חרוטה גם ההוכחה האחרונה שלא נופצה ורוסקה ושוטחה עדיין – לזכותם ההיסטורית של תושבי אל עראקיב על האדמה רוויית הסבל הזאת. האדמה שהם נאחזים בה ומסרבים לנטוש.
יחידה של כוחות הביטחון מורידה סככת צל מאולתרת מבד קשור לעץ
הרס חוזר ונשנה
יותר מ-70 פעמים הרסה מדינת ישראל את הכפר הקטן, שיוּשב לראשונה באנשי שבט אל-טורי ב-1905. אבל תושביו מתעקשים כל פעם לחזור ולבנות אותו מחדש. הפעם הראשונה היתה כבר במהלך שנת 1951, כשתושבי הכפר גורשו מאדמותיהם במסגרת מבצע גירושים שביצע הצבא בפקודת מושל הנגב, כדי ליישב יהודים על אדמותיהם. חלק מהמשפחות בכל זאת הצליחו לשמור על אדמתן, כי גורשו קילומטרים ספורים משם וכי ההתיישבות הציונית שהפקיעה – כשלה בעיבוד הקרקע שם וויתרה על התענוג.
מאז לא בוחלת המדינה בשום ניסיון או דרך לגרש את תושבי הכפר שחזרו לאדמתם, ולמרר את חייהם. בשנים2003–2002 רוססו התושבים ושדותיהם מן האוויר בקוטל עשבים. בג"ץ, שאסר זאת, הוליד טקטיקה חדשה של הרס בתים והשמדת יבולים באמצעות חריש עמוק. ביולי 2010 הרסו כוחות גדולים את הכפר, אבל לא הצליחו לשבור את רוחם של התושבים שנאחזו באדמתם וחיו בסוכות מאולתרות. מאז נעשה הרס חוזר ונשנה של הכפר לדפוס פעולה שלטוני קבוע. שיגרה מרושעת של נישול לשם נישול. בראשית 2011 יישרו דחפורי קק"ל את השטח והחלו להכשיר אותו לנטיעות. התושבים ספגו בינתיים גז מדמיע, רימוני הלם וירי כדורי ספוג. משפחות רבות נאלצו לעזוב, ועדיין, נציגים מכל אחת מחמש המשפחות בשבט נאחזו באדמה ומצאו מקלט בבית הקברות. בין השאר תבעה המדינה מתושבי אל עראקיב לשלם את הוצאות העתק של הרס כפרם שלהם.
המדינה לא בוחלת באמצעים. כוחות הביטחון והבולדוזר
הפעם האחרונה נועדה להיות מכת המוות הסופית שחדרה גם למתחם בית הקברות עצמו. גדי אלגזי, שתיעד באתר "העוקץ" את כרוניקת ההרס המתמשכת, את הגזל, הנישול, העוולות המשפטיות שעוללה המדינה לתושבי אל עראקיב, תיאר גם את רגעי הטיהור הסופי: "במאי2014 סימנו השלטונות שאין בכוונתם לכבד עוד את גבולות מתחם בית הקברות שבו מצאו התושבים המעטים מקלט לאחר מסע הדיכוי האלים של2011, ולהרוס את כל המבנים שבו. צווי פינוי הודבקו על כל המבנים. פירוש הדבר: למחוק מעל פני האדמה כל קיום לכפר. ב-12 ביוני 2014 נכנסו כוחות חמושים למתחם בית הקברות. נשים וגברים, ילדים וטף, ועמם קומץ פעילות ופעילים, רוכזו במסגד המאולתר שבמרכזו וכותרו בטבעת אנשי יס"מ. האזור כולו נסגר עבור פעילות ופעילים.
"אני לא מסוגל לתאר את מהלך ההריסה לפרטיו ואנסה לסכם אותו כאן סיכום יבש וקצר. בפיקוח אנשי 'הסיירת הירוקה' ואנשי רשות מקרקעי ישראל הרסו בולדוזרים את הבתים לעיני התושבים. מכלי המים רוקנו ונשדדו. גדר בית הקברות נהרסה. משאיות פינו את ההריסות כדי להעלים כל שריד למעשה. לקראת סופו של היום ברור היה, שאחת ממטרות המבצע הוא 'צריבת תודעה' ולפיכך, מבחינת מתכנניו, אלימות ומעצרים חייבים ללוות אותו.
"ריכוז אנשי יס"מ מסביב לסככת המסגד הבהיר זאת. הם דרשו מהנוכחים להתפנות מהמקום, והתושבים, שחששו שהם עומדים להרוס לא רק את הצריח המאולתר של המסגד אלא לפגוע במבנה כולו, סרבו לעשות זאת. באותה שעה נמצאו למעלה ממאה אנשים במסגד, ביניהם תינוקת בת 40 יום בזרועות אמה, תינוק בן שמונה חודשים, ילדים ופעוטות, ונשים וגברים מזקני הכפר. שוטרי יס"מ פינו את התושבים בכוח, השליכו אותם החוצה, ובחסות החשיכה, מטווח אפס, היכו ובעטו בתושבים ובפעילים. שמונה תושבים, ובהם שני ילדים, ושני פעילים נעצרו".
מכת המוות הסופית. אנשי משטרה מול תושבי הכפר וקומץ פעילים
הסערה הגדולה של 12 ביוני הותירה את הכפר מחוק וקבור תחת מעטה של אבק מדברי, ובכל זאת, באופן פלאי ובלתי מתקבל על הדעת – חי. היום מונה הכפר, מלבד בית הקברות, כחמישה עצים שנותרו אחרי העקירות הגדולות ברדיוס של כמה מאות מטרים סביב בית הקברות ובתוכו. מכל השבט הגדול א-טורי על חמשת פלגיו נותרו במקום שרידים מכל משפחה. כל אחד מהעצים מצל ומסוכך בדוחק על שרידי אחד מחמשת פלגי שבט א-טורי.
כשהעצים מתו הכל מת
לחאכמה וסלים מפלג מדיע'ם יש תשעה ילדים. חאכמה יושבת עם כמה מהם מתחת לעץ של בית הקברות. היתר נשואים ומתגוררים ברהט. מאז גל ההרס האחרון הם יושבים בצל העץ במשך היום, ובלילות הם נכנסים לישון במכונית. את האוהל הקטנטן הם מקימים בערב ומפרקים בבוקר, למקרה שיפשטו שוב על הכפר.
"הרסו את כל הבתים", היא מספרת. "שני מבנים של איסמאעיל, אחד שלו ואחד של אמא שלו, שני מבנים שלנו, עגלה גדולה עם חדר גדול לילדים עליה, קראוון גדול של השייח' סיאח עם שני חדרים ומטבח ושירותים, בית על משאית שנקרא 'בית המחשבים', שם הילדים הכינו שיעורי בית ולמדו על המחשבים כמו בית ספר קטן. מעכו את הכל עם טרקטור והעמיסו. הנה המטבח זרוק כאן עם הצידניות, ובישלתי עכשיו על הגז משהו לילדים. אבל אין בית לילדים, אין איך להסתתר מה שמש, אין איך להסתתר מהלילה. הרסו אפילו את גדר בית הקברות".
כ-200 מטרים מבית הקברות, עם הגברים, יושב השייח' סיאח אבו מדיע'ם א-טורי, בגלימה בהירה וכאפייה לבנה, על שטיחון פרוש מתחת לעץ. זה עדיין מטה המאבק המרכזי באל עראקיב. לידו כמה מגברי המשפחה שעדיין נותרו שם ונער, שרועים בצל, צמודים לאדמה. משם הוא מנהל את ענייני הכפר. בימים הטובים שקק ביתו שרים, חברי כנסת ואישי ציבור של טרום בחירות, והמדינה נעזרה בו כשופט-בורר בסכסוכי שבטים או עבריינות מקומית. האמון שניתן בו איפשר אפילו להפוך כמה מבנים בכפרו לחלופת מעצר בהשגחתו, בעת הצורך.
"לא היה כאן מובטל אחד". השייח' סיאח אבו מדיע'ם א-טורי
בעברית עשירה וגרונית הוא מספר את תולדות הכפר המיוסר שלו. עד 2010 מנה הכפר 57 משפחות, וכעשר נפשות בכל משפחה. 573 נפשות "ולא היה כאן מובטל אחד", הוא מספר. "חלק עבדו פה בחקלאות, חלק עבדו והתפרנסו בחוץ. היה אפילו איש עסקים אחד שהביא דברי מזון. מאז הרבה משפחות עזבו לרהט או לכפר קאסם אבל אנחנו נשארנו פה. מכל פלג של המשפחה נשארו כמה אנשים".
הגברים מונים בגאווה את תפארת הכפר שנחרב. 4,500 עצי חרוב, זית ותאנה שעליהם היתה פרנסתם. "אבל את כולם עקרו", מצביע השייח' סיאח על מורדות הוואדי הצחיחים. כאן היתה שורת זיתים בני 30 שנה, ובאו מקק"ל ועקרו אותם. כשהעצים מתו הכל מת. גם הכבשים שחיו עליהן מתו. לקחו את כל המשאיות, את מחסן המזון. 2 דונם מרובע עיבדו כאן והיו מעמיסים ומשווקים לכל אזור הדרום. כל יום היתה מגיעה משאית לפרוק את הסחורה במחסן. הם עקרו את קו החשמל, ריסקו את הגנרטור, העמיסו את מכלי המים ולא השאירו כלום. לא השאירו לא כלים ולא מכלים ולא מים ולא רפת לכבשים ולא לול לתרנגולות ולא שובך ליונים. עשו מזה ערימות של הריסות, ובסוף הביאו קבלן לקנות את הברזל על המשקל".
באחד מגלי הריסוסים על שטח הכפר, עתרה עמותת עדאלה לבית המשפט העליון. "ציפינו שיגידו שצריכים לשלם לנו פיצויים על הנזקים", מספר השייח' סיאח, "אבל בית המשפט רק אמר שאסור לרסס יותר מהאוויר חומר כימיקלי. אף אחד לא דיבר על הפסד 150 הכבשים שהיו לנו ומתו מהריסוס, על 16 הסוסים הגזעיים שמתו, ועל כל האנשים שסובלים מקוצר נשימה עד היום, שאחד מהם הוא סלים שיושב כאן אתנו. אחי נפטר מהחומר הכימיקלי ב-2003, אבל אפילו בבית החולים הרופאים לא מוכנים לתת חוות דעת כזו. אולי מופעל עליהם לחץ והם מוגבלים".
גם בורות המים יובשו כשהניחו סביבם ערוגות או סוללות אדמה ולא איפשרו למים לחלחל לבורות בתחתית הוואדי. "עלו עם בולדוזר של קק"ל על הבאר והעיפו לתוכה את אבני השפה שלה", מספר סיאח, "אחת האבנים היתה הכי חשובה, כי היה רשום בה ששנת השימוש היא 1913, ועכשיו איפה נמצא את האבן הזאת. נפלה לבאר יחד עם כל האבנים שסתמו אותה. הם רוצים לעקור ולהרוס את ההיסטוריה של הבדואים. כשהגיעו לכאן בפעם האחרונה שפכו לנו את המים ממכל המים כדי שלא נשתה. אחותי בת ה-90 התעלפה, אז שוטר הביא לה מים מבקבוק. זרקו לו את זה בפנים ואמרו לו: נמות ולא נשתה מהמים שלכם".
לא חושבים עלינו כעל בני אדם בכלל. אישה על רקע ההריסות בכפר
"קודם בנינו סוכות אבל לא לשינה", מגוללת חאכמה. "עשינו חדרים קטנים לילדים על העגלה, ואירגנו מכל מים מקרובים ומכרים ברהט, אבל עכשיו לקחו הכל. האוכל מגיע מתרומות של אנשים ברהט, ושותים מג'ריקנים קטנים. אנחנו מתקלחים כל שלושה ימים אצל איזו משפחה ברהט. אני עושה שם מקלחת וחוזרת עם הילדים. את הילדים אני שולחת כל יום לבן ברהט והם עושים מקלחת כל יום ומשם הולכים לבית ספר. אבל עכשיו התחיל החופש. הילדים כל היום בין האוהל לאוטו".
אבל גם אורח החיים המתיש והבלתי אפשרי הזה לא מספק את המדינה, שלא תשקוט עד שכל סימן חיים יגווע בכפר. לא רק הכפר חבול. גם פצעי הנפש טריים. הילדים לא ישנים טוב בלילה. פוחדים מרכבי היס"מ המרעישים. "הלוואי שהיו נותנים לנו לחיות ככה, אבל כל היום מפריעים", מספרת חאכמה. "בימים ובלילות נכנס פתאום טנדר של יס"מ, עושה חראקות ומעיף אבנים וחצץ. מבהיל את הילדים. בשש בבוקר הילדה מתעוררת וצריכה ללכת לבית ספר ברהט, אבל מפחדת מהמשטרה שהיתה פה בלילה. הילד ישן לפעמים על הספסל בבית הקברות. הלילה ישן שם, אבל אז הגיעו כוחות הביטחון הישראלים בשלושה טנדרים, פירקו ברעש גדול רשת צל שנפרשה בין הרכב לעץ, הבהילו את הילדים ונסעו".
"בדרך כלל מגיעים בשעות היום, עושים שמיניות על הכביש כדי למלא את המעט שנשאר באבק מדברי כדי שאי אפשר יהיה לראות ממטר כדי שנצא מכאן", מוסיף השייח' סיאח. "מטרידים אותנו גם בשעות הלילה עם אורות וזרקורים, קריאות וצעקות, סיבובים בפול גז. אפילו בהמות חיים בתנאים טובים יותר משלנו. אפילו את השירותים הרסו לנו. כשמישהו רוצה לרדת לוואדי להשתין לא נותנים לו. בלילה אם מישהו יוצא לשירותים, אם יש כאן ניידות – מדליקים עליו את האורות בכוונה, שיתבייש ולא יילך. אם אתה מרגיש את הילד קם בשתיים בלילה ומתחיל לבכות 'תגיע משטרה', זה קשה. הרי אף אחד לא ישלח עובדת סוציאלית או צוות רפואי לבדוק את הילדים או להעביר את הפחד שלהם, או לעזור להם לשכוח מה שראו פה. לא חושבים עלינו כעל בני אדם בכלל. כששמתי רשת צל מעל אשה שכולה בבית הקברות, באו כוחות הביטחון והורידו אותה בכוח. כל יום יש לנו סרט חדש פה ואנחנו כבר לא מצפים מהמדינה לכלום חוץ מהרס ופשע."
כוחות הביטחון מעלים אבק על התושבים
זו אהבה לאדמה, לאבותינו
הרוח המדברית עדיין נעימה ומלטפת גם בצהרי היום. בקרוב זה ישתנה. החום יעיק מכדי לנשום בחוץ בשקט. מדי פעם מצלצל טלפון נייד. חילופי דברים נזעמים עם אחד מגברי המשפחה ומעבירים את המכשיר לשייח'. מסתבר, לטענתם, שמשטרת ישראל רודפת את תושבי אל עראקיב ומציקה להם גם בשטחי הכפר וגם מחוצה לו, במקומות העבודה ברהט הם מתבקשים להציג תעודות זהות, וגם לבית הספר מגיעים ושואלים שאלות. "עושים לנו בעיות גם להתקבל לעבודה או ללכת לבית חולים", מספר השייח'. "מפעילים עלינו לחץ כדי לשבור את המאבק. האינטרס שלהם הוא להפוך את המאבק הלא-אלים שלנו למאבק אלים, כדי שיהיה תירוץ לעצור אותנו. כל ההצקות של השוטרים נועדו כדי שמישהו מהבנים יתפוצץ בסוף וירים יד על מישהו".
כמה זמן אתם מצפים להחזיק מעמד ככה?
אין לנו יכולת מול הכוח הזה, אבל אנחנו חייבים לסבול את הקשיים עד שתהיה הכרעה בבית המשפט העליון. מינואר הסיפור הזה בעליון ועדיין אין הכרעה בעניין. יש לנו ניירות שמוכיחים שזה שלנו מהעותמנים, מהבריטים וממדינת ישראל, ובית הקברות שיש לנו בתוך השטח עם קברים משנת 1914, זה הטאבו הכי גדול שלנו. אני נולדתי פה, אבא שלי נולד פה, ואבא של אבא שלי נולד פה. סבא של אבא שלי, חסן סאלח אבו מדיע'ם א-טורי, הזרוע הראשית של החמולה, הוא הראשון שנקבר כאן בבית הקברות".
כל הסבל הזה יוצר תסיסה כלפי ישראל?
"אני מאמין שהעם היהודי לא מבין על מה מדובר כאן. אני מזמין כל יהודי לכפר שיראה על מה מדובר כאן. הם ממשיכים עם הפשעים, כי אולי מחכים שנעשה פעולות נגד המדינה, אבל לא נעשה דברים כאלה אף פעם. גם אם יהרסו הכל ויעקרו את העצים האחרונים אנחנו נחזיק בקרקע. אם יהרגו אותנו – זה יהיה יותר טוב מלהרוס לנו את הבתים. עדיף שישמידו אותנו ולא יהרסו לילדים את הבית".
המואזין מתפלל ברוח המדברית. אנשי אל עראקיב
ימים ספורים אחרי הביקור שם, אני קוראת באתר "דה פולס" על קפיצת מדרגה באכיפה באל עראקיב. רשויות האכיפה "החלו בהקשחת צעדי האכיפה מול הפלישות החוזרות ונשנות לאדמות המדינה בנחל דודאים ("אל עראקיב"). "הקרקעות הסובבות את בית העלמין נחרשו היום בצעד בעל השלכות משפטיות, המכין את הקרקע להגשת כתבי אישום על הסגת גבול פלילית נגד הפולשים המפרים פסיקות חוזרות ונשנות של בתי המשפט. בחבילת צעדי האכיפה החדשים יכללו גם תביעות בזיון בית המשפט ותביעות כספיות על הוצאות האכיפה של המדינה".
במחי מדיניות הטיהור האתני באזור הנגב ושיתוף הפעולה התקשורתי, מופיע השם העתיק אל-עראקיב במרכאות ובסוגריים, כאילו ניטלו ממנו תוקפו וזהותו הבדואית המקורית מכל וכל. אנשי הכפר העתיק שסירבו בכל מחיר לנטוש אותו מכונים "פולשים". היאחזותם באדמה הופכת "הסגת גבול פלילית". מסכת ההתעמרויות הבוטה מכובסת לכלל "חבילת צעדי האכיפה החדשים".
תגובת מחוז נגב במשטרה, כפי שנמסרה באיחור: "המשטרה הינה גורם אכיפת חוק המחויב במימוש החלטות בית המשפט. כוחות המשטרה פעלו באלערקיב במסגרת מימוש צו בית משפט שהופר מספר רב של פעמים ע״י תושבי המקום. כוחות המשטרה שהוצבו בשטח הונחו לגלות איפוק וסובלנות, יחד עם זאת מקרים של אלימות כלפי אדם ורכוש טופלו בחומרה ובנחישות".
עזיז אבו מדיע'ם, שנעצר מאז באמתלה כלשהי, קם ותולה שמיכת צמר על ענפי העץ. פיסת צל קטנה נזרקת על שטיחונים פרושים בצל אחד העצים הסמוכים. אחד הגברים לוקח מיקרופון וממלא את האוויר המדברי בפסוקי קוראן. מאז שהושמד המסגד המקומי, המואזין מתפלל ברוח המדברית. השייח' והאחרים מצטרפים לתפילה, כורעים על השטיחונים ומשתחווים לכיוון מכה. ניגון התפילה חולף בין הקברים.
איפה תחיו אם קק"ל יכרתו גם את העצים שנותרו ולא תהיה כאן טיפת צל?
אבו סיאח: "על הכביש הראשי".
סלים אבו מדיע'ם: "אני לא אעזוב. אני אשן על הקבר של דוד שלי ואח שלי ואבא שלי. אין סיכוי שאצא מפה. האשה והילדים רוצים להישאר אפילו בתוך הקברים".
אבו סיאח: "לקחנו החלטה פעם אחת. גם אם יהרסו את כל העצים ואת כל העצים של בית הקברות, אנחנו נישאר גם בלי שום מטריה מהשמש. אנחנו לא מבינים: יש פה מחנה צבאי? יש פה עיר יהודית? לא רואים שאנחנו גרים פה? איך הפכתי פתאום לעבריין נרדף? כי אמרתי שזה שלי? קודם כל אני רוצה לשמור על הזכויות שלי. זו אהבה לאדמה, לאבותינו ולסבותינו הקבורים. איזו זכות יש לנו לוותר על האדמה הזאת? אני בוגד באבותינו ובכל המשפחה שקבורה פה. אם אני עוזב אני בוגד בצדק".