העיתונאית פורצת הדרך סילבי קשת נולדה בצרפת ב-1930. חשבון פשוט מעלה שהשנה היא תחגוג 86 שנים של בעיטות באיזורים הרגישים ביותר בציבוריות הישראלית. מאז נקלטה במערכת "העולם הזה" בהיותה בת 21, ביתר שאת כשהחלה לכתוב טור אישי נוקב ב"הארץ" ואחר כך ככוכבת "ידיעות אחרונות" עם טורה הבלתי נשכח "חץ מסילבי קשת", היא לא מהססת לומר את דעתה הנחרצת על מה שקורה סביבה ונהנית במיוחד לפוצץ בלונים אנושיים מלאים חשיבות עצמית. היום היא עושה את זה באמצעות הפייסבוק והטוויטר, והיא חסרת גבולות ובוטה כמו שרק היא (עדיין) יכולה להיות.
היא רגילה לקבל איומים על חייה. ב-1974 הניח העבריין טוביה אושרי לבנת חבלה בפתח ביתה. הלבנה התפוצצה וזרעה הרס רב בדירתה של קשת, שניצלה בנס. אושרי טען שהמטען הוזמן על ידי רחבעם זאבי, עליו פרסמה קשת טור חריף במיוחד זמן קצר קודם לכן.
פגשתי אותה בשבוע שעבר בדירתה בתל אביב, בה היא מתגוררת מזה עשרות שנים. שרידי הפיצוץ ההוא, שלא הרתיע אותה מלהמשיך ולהיכנס בנבחרי הציבור והגנרלים הישראליים, ניכרים גם אחרי 41 שנה בקומה בה היא מתגוררת. "כל הרצפה עדיין מבוקעת", היא מציגה את השברים והחריצים שפער הפיצוץ הגדול, "הדלת עפה. התריסים עפו. כל הכלים במטבח עפו. ההדף היה מאוד חזק מכיוון שאין כאן צוהר."
האישה והחור ברצפה. סילבי קשת. צילומים: ניר גונטז'
ידעת מיד שמדובר בנסיון חיסול מטעמו של גנדי?
"לא. אני שיערתי. חשבתי שזה או הוא, או אריק (אריק שרון. נ"ג). רציתי להראות ב-71' את הילולת הגנרלים. זו היתה התוצאה."
גילוי נאות: אני מעריץ את קשת מילדותי. "כילד את פתחת לי את הראש", אני אומר לה, "עד שהתחלתי לקרוא אותך לא ידעתי שאפשר לכתוב או לדבר על מכובדי הארץ, שרים וחברי כנסת וגנרלים כפי שאת כתבת עליהם. את גילית לי שהם בני אדם רגילים, כמוני וכמוך."
"הקונץ הוא לדמות לעצמך שהם עירומים", היא מגלה, "עם כל הנפיחות שלהם והכל – תאר לך שהם עירומים. ולא להתיירא. באופן אישי אני רכיכה סנטימנטלית. אני בוכה בסרטים. אני גיבורה רק על חזקים."
ובכל זאת, מאין היה לך האומץ?
"ספקנות בעיניי היא הדבר הקדוש ביותר שיש. ספקנות וסקרנות הם כלי הנשק שלי."
ג – גיבור. ש – שמוק
אבל מה בכלל עושה סילבי קשת במדור "טרול קונטרול"? הרי טרול הוא "גולש אשר מפיק הנאה מפעולות שלהוב וכן התחזות לגולשים אחרים ברשת.." (ויקיפדיה). נראה לי שמעבר לדמות המציקה והטורדנית של הטרול שלמדנו להכיר, ניתן כבר להרחיב את הגדרותיו: הטרול לא חייב להיות רק יצור מזיק, אלא עשוי להיות אדם או דמות חיובית, אידיאליסט לעתים, החותר תחת הכללים של הקהילה שבה הוא פועל. אם כך, סילבי קשת היא אולי חלוצת הטרולים בישראל, שכן היא מעולם לא שיחקה לפי הכללים. בעוד חבריה העיתונאים הולכים לרוב בין הטיפות ואינם מעזים לחשוף את פרצופיהם האמיתיים של שרים וחברי כנסת, קשת החציפה פנים, ביקרה את צמרת המדינה, וביססה את עצמה כ"ילדה הרעה" של ידיעות בפרט, ושל העיתונות הישראלית בכלל.
גם בעיני מבוקריה היא נחשבה לכזו שצריך להזהר מנחת עפרונה. רבים פנו אליה לאורך השנים, חלקם נזפו בה על שהעזה לכתוב עליהם, אחרים תבעו אותה בבתי משפט, והיא לא היססה להגיש תביעות שכנגד. ב"ידיעות אחרונות" עבדה מ-1970 עד 2005, ולא תמיד קיבלה גיבוי מלא. אחרי שפרסמה את הטור הנודע אודות רחבעם זאבי, למשל, התנצלה המערכת על הפרסום.
היא יצאה לפנסיה לפני למעלה מעשור, והיום היא מפרסמת סטטוסים וציוצים ללא הרף, לצלילי הקומנטים והתשואות של מעריציה ההולכים ומתרבים. בשבועות האחרונים התבטאה בין היתר בנוגע לסרבנית המצפון תאיר קמינר ("הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, לא יכול להתמודד עם המחשבה שאסירת ציון, סרבנית המצפון תאיר קמינר, בת ה-19 לא חוזרת בה לסרב בצבא הכיבוש לישראל – ודן אותה לעוד 30 יום בכלא"), והגיבה לאירועי יום הזיכרון: "נשים יקרות, הקריבו למולך המדינה המיליטריסטית שלנו את גבריכן ובניכן, ותזכו לרוב כבוד. עדיף נשים שהן גם אלמנות גם שכולות. בכל משלחת "שלום" עוד מימי רבין, מצרפים אלמנה או שכולה."
הפרה הקדושה הצבאית מעולם לא היתה חביבה עליה: "איזה תיאום. בסוף יום השואה חוזרים ושבים בעניין המנהרות, בטונים מאיימים. כל אביב – קייץ בשנים האחרונות,אני רועדת מפני מלחמה או "מבצע".מסתבר שזה לא היה איזה פטנט גאוני של צה"ל שגילה את המנהרות, כי אם הודאה של איש חמאס שנתפס."
את היית אולי מראשונת הטרולים הישראלים, ואני אומר את זה כמחמאה. שיגעת נבחרי הציבור, ומעל דפי העיתון של המדינה.
"כן, כן."
את עוסקת בכתיבה ברשתות החברתיות כל היום?
"אני לא נכנסת למחשב עד הערב וגם לא צופה בתוכניות של הבוקר. מה אני צריכה לראות דוגמנית מראיינת דמות פוליטית? לא יכולה לראות את הדברים האלו. זה פיגוע מוחי".
העיסוק העיתונאי בוער בעצמותיה. יכול להיות שהיא בקושי פותחת מחשבעד אחה"צ, כעדותה, אבל היא מעודכנת בחדשות השוטפות באופן שלא נופל מזה של עורך עיתון יומי או מהדורת חדשות. היא צורכת חדשות לא רק באמצעות המדיה הישנה אלא גם – למרות היותה טכנופובית – בחדשה, שם כאמור המציאה את עצמה מחדש בגלגול מבריק, והיא מוצאת במה להגיגיה הבלתי פוסקים. לטלוויזיה היא לא מצטלמת גם אם אילנה דיין בכבדה ובעצמה תתחנן (בקושי רב נאותה לאפשר להקליט אותה טלפונית לכתבת "עובדה" על רחבעם זאבי).
"הגעתי לעיתונות במקרה", היא מספרת, "הייתי בת 21, נשואה טריה, ויום אחד ראיתי מודעה ב'העולם הזה': "דרוש מגיה". אפילו לא ידעתי מה זה. כתבתי מכתב לאורי אבנרי ושאלתי אותו "למה לא מגיהה"? אחרי שבוע הוא כתב לי מכתב ואמר תבואי. לא קם ולא יקום מורה כמו אבנרי לעיתונות. כל שבוע היו ישיבות מערכת, שם דיברו על ש' או ג'. ג – גיבור. ש – שמוק. רק שמעתי את המילה 'שמוק' הסמקתי ואמרתי 'בבקשה לא לנבל את הפה'. יום אחד בחור נחמד שכתב בעיקר על ספורט רצה לרדת למה שקראו אז "דירטי וויקאנד" באילת עם חברה שלו. הוא ביקש שאחליף אותו. ככה התחלתי לכתוב. כתבתי בהתחלה שטויות: 'מכתבים לרותי' וביקורות קולנוע. רק ב'הארץ' התחלתי לכתוב את טור הדעות האישי. הייתי כבר בת 30 ומשהו. אני אפילו לא זוכרת מה היה הטור הראשון".
"אני המצאתי את העניין של לעבוד מהבית". סילבי קשת בדירתה בתל אביב
קשת מתגוררת לבדה בדירה הנאה. היא סבתא לשני נכדים, שניהם עוסקים במוסיקת רוק והיגרו זה מכבר לאוסטרליה. היא יפה, תמיד מטופחת, חדה כתער ומלאה בסיפורים אודות מה שהיה כאן פעם ומה שעתיד להיות. העתיד על פי קשת אינו מעורר שום תקווה: "אבי אמר לי, 'יהודים אף פעם לא ידעו להחזיק מדינה. פעם 300 שנה, פעם 400'. הקנאות תגמור אותנו גם הפעם, ואני לא אהיה כאן כדי לראות את זה. זה ייגמר. אין לזה צ'אנס. דורות שלמים בורחים מכאן. נישאר אנחנו הזקנים, החרדים והערבים".
שלחתי סמס לרון ירון, העורך הנוכחי של "ידיעות אחרונות", ושאלתי אותו האם אני יכול לקבל גישה לארכיון הטורים שלך. הוא לא ענה לי.
"הוא לא עונה. דור העורכים הולך ופוחת. 'ידיעות אחרונות', יש לי חשבון איתם. אמנם הייתי בדרגה הכי גבוהה אבל לא קיבלתי את הכסף בהתאם. גיליתי את זה כשקיבלתי את הפנסיה. זה היה מאוד לא נעים, לנשים תמיד התנהגו ככה. עוד קודם היחס אלי התדרדר מדחי אל דחי. העבירו אותי לסוף העיתון, אמרו לי, 'זה אילוץ'. שאלתי, 'למה לאחרים אין ורק לי יש אילוץ?' לא ענו. אמרתי תודה רבה: הבנתי את הרמז. אני מתפטרת. נמאס לי מהם ונמאס להם ממני. לא הייתי לרוחם".
מי עוד לא היה לרוחם?
"מה שהם עשו לב. מיכאל זו חרפה. הוא גאון. הוא מבריק."
נשארת חברה של מישהו מידיעות?
"לא. אני המצאתי את העניין של לעבוד מהבית, עוד לפני שהיה מחשב. למרות היותי מאוד מנומסת ומאוד חביבה, אני לא מסוגלת להיות בכיתה ולא במפלגה ולא במסגרת. אני לא יכולה. אני פרי ספיריט. הייתי כותבת והיו שולחים שליח לקחת."
הפולנים היו שליטי הארץ
לא תמיד היתה קשת פעילה כל כך. פצצת האנרגיה העיתונאית הבלתי נדלית הזו סבלה משיתוק בילדותה כתוצאה מדלקת פרקים, ומגיל 11 עד 14 היתה מרותקת למיטתה. "שכבתי כל השנים האלו", היא אומרת, "שלחו לי שיעורים הביתה".
זה נורא.
"זו היתה ברכה נסתרת. ראיתי את כל הילדים מקפצים. אחי היה מביא לי המון ספרים, גם בצרפתית. גיליתי את נבוקוב לפני שהיה נבוקוב. קראתי המון המון המון ספרים כל השנים האלו, וזה היה שווה את זה. אמרתי לעצמי שאין לי פנאי לרחם על עצמי ואני צריכה לקרוא. יום אחד הרגשתי שאני יכולה להתרומם. אחר כך יכולתי להזיז את היד כמו תינוק, והגעתי לקצה המיטה. אחר כך עשיתי צעד, אבל לא גיליתי לאמי כדי לא לטעת בה תקוות שווא. המשכתי ללכת צמוד לקיר. רק כשהגעתי עד לדלת סיפרתי לאמא שאני הולכת. זה לא כמו שיתוק ילדים, אבל אני לא יודעת איך יצאתי מזה."
ב-1935, כשהיתה בת חמש, היגרה המשפחה לישראל, והשתקעה בחיפה. "היינו ארבעה אחים, אבל שני אחיי נפטרו עם השנים", מספרת קשת, "אחי נולד בגרמניה. הוא היה ייקה. אחותי ואני נולדנו בצרפת, היינו צרפתיות, ואחי הצעיר נולד בארץ. אנחנו הבנו כל מה שההורים דיברו בגרמנית, הם לא הבינו מילה ממה שדיברנו בעברית. אבי היה נרגן כזה".
למה?
"בשנות ה-30' הסתובבה באירופה חבורת נוכלים, יהודים כמובן, שמכרו אדמות שלא קיימות בארץ. מכרו לאבי שטח שלא קיים בחיפה. לפעמים אני עדיין רבה עם אבא בלילות, כשאני לא נרדמת, ואומרת לו: 'מי ביקש אותך לבוא הנה?' להורים שלי הייתי מאוד מנומסת, אבל הוא היה מר נפש. כל הזמן מדברים על כמה קיפחו את אלו שבאו מארצות המגרב. אתה יודע איך לעגו לאלו שבאו מגרמניה? ייקה פוץ, ואידיוט וזלזול. הפולנים היו שליטי הארץ, ורובם בורים בכלל".
"אבא היה פועל. לא היה לו רכוש ולא היה לו כלום. בצרפת הוא היה אנרכיסט רומנטי. הוא היה מעביר את הגבול לבלגיה אנרכיסטים ספרדים. בארץ גרנו בדירה איומה. אבא בנה את נהריה, סחב על גבו שקי זיפזיף למרות שהיה איש דק. אחר כך עבד בכבשנים של פניציה. כשלא היתה עבודה קראו לזה 'מחוסר עבודה', לא 'מובטל שבא מהמילה 'בטלה'.
ספר משנת 1969 עם הטורים שהספיקה קשת לפרסם עד אז ב"הארץ"
"היה בית ההסתדרות בחיפה, היו שם עיתונים בכל השפות. היה מיחם של תה עם ריבת שזיפים ולחם שחור וכמה סיגריות מפוזרות, שתרגיש כמו בנאדם, שלא תרגיש אפס. לשכת העבודה המציאה לך עבודה, לא נתנה לך פתק ואמרה לך תבוא עוד שלושה חודשים. חיפשו ומצאו עבודה. היתה סולידריות אבל כבר בשנות ה-50' היא התפוגגה, אולי קצת אחרי. לא היתה אז חיה כמו עובד קבלן. לא ביישו אז פועלים, הם לא היו תת-אדם. אמרו לך: 'אתה לא יכול לקנות עיתון? הנה לך עיתון'."
בואי נדבר על גולדה מאיר. היתה ממש שנאה ביניכן.
"כמה שגולדה שנאה אותי. אני זרקתי בה את האבן הראשונה הרבה לפני מלחמת יום כיפור. כולם רעדו מפניה. היה לה אוצר של 500 מילים. היא היתה פשטנית להחריד. רק היתה אומרת: 'מה זאת אומרת', וכולם היו משקשקים, כל הגנרלים. אני לא יודעת מה היה בה. אישה פשוטה, קצת סרקסטית. לא היה בה חן ולא שום דבר. כתבתי עליה כשעוד היתה שרת החוץ: 'לא כל הנוצץ גולדה'. שמתי עליה עין מהרגע הראשון. כשהיא אמרה שהיא מתפטרת אחרי יום כיפור, כל הגנרלים באו אליה ואמרו לה: 'לא, לא, אל תתפטרי. אל תתפטרי. אמא אל תעזבי אותנו'. כשהתגברו ההפגנות היא עזבה. בגין דן את עצמו לצינוק, היא לא – גם לא אחרי שהתפטרה. היא היתה צדקנית ומתחסדת."
היה משהו בדור ההוא, מבחינת ההנהגה, שאין היום?
"פעם היו בכנסת פולמוסאים נהדרים. היה חבר הכנסת באדר (יוחנן באדר – נ"ג) שהיה מ"חירות", היתה לו אישה יפהפיה, לאורה מריה (קשת מגלגלת את ה-ר' על לשונה בהנאה). היא היתה יושבת תמיד ביציע ומסתכלת עליו בערגה כזו. האגדה אומרת שהוא יצא לקרב והרג מישהו רק בגלל שאמר מילה על לאורה מריה. הוא היה חריף ואינטיליגנט. הוא אהב אותי כמו את בתו. החבר הכי טוב שלו בכנסת היה משה סנה הקומוניסט."
והיום? ומה דעתך על נתניהו (נניח שהסתרת אותה עד כה)?
"נתניהו הוא אדם שנבנה על גופו המת של אחיו שבכלל עשו כאילו הוא היה הגיבור (במבצע אנטבה בו נהרג האח יוני נתניהו – נ"ג). הרי היו מוקי בצר והיו האחרים. כל פעם שהוא מופיע בענייני שכול, הוא מוריד את הבריטון שלו בשתי אוקטבות ואומר 'אני יודע מה זה שכול'. הליכוד שולט מאז 77' עם הפסקות נורא קצרות, הרף עין בהיסטוריה. הם לא דאגו לחינוך אוניברסלי. כל משטר כזה זקוק לעם נבער, זה קלאסי. אחר כך באה ש"ס וטמטמה לכולם את המוחות.
"ספקנות וסקרנות הם כלי הנשק שלי"
"אני גרתי בשכונה מעורבת בחיפה. המון ס"טים וערבים ומעט אשכנזים. למדתי באליאנס היו עוד ארבעה אשכנזים בסך הכל. היתה לי חברה שאביה היה סוחר בכל המזרח התיכון של פירות יבשים ודברים כאלו. משפחה מחאלב. דירה שהשתרעה על קומה שלמה עם שני משרתים סודנים. כל האנשים הללו מעולם לא הלכו עם כיפה. רק במוצאי שבת היו הולכים עם מגבעת. הם היו משכילים. דיברו המון שפות. ככה נהגו אז. אין דבר כזה אדם מזרחי שאינו מאמין, אבל לא שיגעו אז את כולם כמו היום. ככה היו פעם הספרדים וזה מה שכואב כל כך. הבערות היא קלאסית לשלטון כמו זה של היום, וזה בא דווקא מאנשים שמדכאים אותם. נשבר הלב".
איזה עיתונאי את אוהבת לקרוא?
"היום אני קוראת את ורטר (יוסי ורטר, הכתב המדיני של 'הארץ' – נ"ג). אני מאוד אוהבת אותו. אני אוהבת סייד קשוע, ואני אוהבת לקרוא אותך ב'הארץ'. חוץ ממוסף 'הארץ' אני זורקת אוטומטית את כל המוספים. אני אכחיש את זה בבית משפט, אבל אני רכיכה וסנטימנטילית ותמיד כשאיש צעיר התחיל משהו בעיתונות, הייתי מתקשרת לברך אותו. חלק התרגשו וחלק היו חשדניים, חשבו שאני מנסה להתחיל איתם או משהו. אבל תמיד ראיתי חובה לעצמי לעשות את זה. כל אחד צריך חיזוקים, ומילה טובה אף פעם לא הזיקה. זה מרגש לראות מישהו מוצלח. גם בפייסבוק. אני מתרגשת מהצעירים שעושים 'ממים' נהדרים, אני כל כך אוהבת לראות דברים כאלו. זה מרומם אותי".
את מתגעגעת לכתיבה עיתונאית?
"אני שונאת לכתוב. לכן כתבתי קצר. אין לי כישורי חיים. אני אידיוטית בכל דבר שצריך לסדר."
הספרייה בכניסה לדירתה עמוסה לעייפה. קשת מראה לי ספר שיצא לאור בשנת 1969 ואיגד את הטורים שהספיקה לפרסם עד אז ב"הארץ". היא מסרבת בתוקף להשאיל לי אותו ומטיחה בי: "כן, שמענו על כל מי שמבטיח להחזיר ספרים". אני מסתפק בלהחזיק בידי את פיסת ההיסטוריה הזו שמוכיחה שסילבי קשת היתה מסוג הנביאים שהוכיחו את החברה הרבה לפני כולם.
רגע לפני שאני עוזב את דירתה, אני עושה שטות של טרול מתחיל, ומרשה לעצמי לשאול שאלה אישית: "תגידי, מאז שהתגרשת ב-1961 את לבד, או שהיית שוב בזוגיות?" קשת מביטה בי בזעם ואומרת: "זה לא עסקך! אני לא עונה על שאלות אישיות, ואני לא שואלת אותך שאלות אישיות. זו אמנות לחיות לבד. זו אמנות".