צילום: יובל אצילי
לפני כמה חודשים, בשעת לילה מאוחרת, רצה ילדה בת 6 למיטת הוריה, מבועתת. היא התעוררה לקול קריאות רמות של עשרות אברכים שעמדו תחת לחלון ביתם בשכונת רמות בירושלים. הילדה, הצעירה בין ששת ילדי המשפחה החרדית, ידעה היטב שהקריאות מכוונות נגד אביה. בין השאר כי המפגינים צעקו את שמו. "גוו-עא-לד" זעקו המפגינים. "בצלאל כהן הוא מסית ומדיח. בצלאל כהן הוא מסיונר, רפורמי". ואחרים ענו להם כהד: "צא טמא".
לא פעם, בדרך לבית הספר, ילדי משפחת כהן קוראים את הגינויים הקשים נגד אביהם על גבי פשקווילים – מודעות קיר, שנוקבות בכתובת המגורים של המשפחה. לכך נוסף גם הגרפיטי המאיים שצץ על גדר הבית: "צא ממחנינו טמא". אך על כל אלה עלו הקריאות באישון לילה, שהיו מפחידות, כפי שמספרת פייגי כהן, האם. הילדה מיאנה להירגע.
בשנתיים האחרונות כהן ומשפחתו סובלים מהטרדות חוזרות ונשנות בשל פעילותו למען כינון אלטרנטיבה בחינוך החרדי. כהן, בן 40, אישיות מוכרת בציבור החרדי, ידוע כמי שלא חוסך ביקורתו על התנהלותה הכלכלית-חברתית של החברה החרדית. הוא אף השתתף במהלכים לעידוד הצטרפות גברים לשוק העבודה. בעיני רבים הדבר זיכה אותו בתואר איש חזון, הן בחברה הכללית והן בחוגים פתוחים יותר בחברה שלו. אך הגורמים הקיצוניים סימנו אותו כחתרני – ודווקא משום שהוא בשר מבשרה של הקהילה.
על פי כישרונותיו, כהן היה מיועד להיות תלמיד חכם לאחר שהתבלט בפוניבז', ספינת הדגל של הישיבות ליטאיות. אבל הוא בחר לעסוק בתיקון עולם מתוך הקהילה. מעולם, הוא מעיד, במשך כעשור של פעילות, ההתקפה עליו לא היתה כה חזיתית, כפי שנעשתה מאז שפנה לתחום החינוך. אין תחום מקודש ופוליטי יותר מהחינוך החרדי.
חטאו הראשון הבלתי נסלח של כהן הוא פתיחת ישיבה חרדית תיכונית בירושלים. ב"חכמי לב", שהוא מנהלה, לומדים לצד לימודי קודש גם לתעודת בגרות מלאה. יותר מעשר ישיבות חרדיות במתכונת דומה פועלות כיום. אבל רובן ככולן בפריפריה, רחוקות מהעין. כהן העז לפתוח ישיבה במעוז החרדי, ירושלים.
"כל מי שפותח ישיבה תיכונית חרדית, מציב אופציה אמיתית לתלמידים עם פוטנציאל", הוא אומר בשלוות נפש המאפיינת אותו. "ולכן מבחינת המתנגדים אני פוגע בעולם התורה, בדור העתיד של תלמידי חכמים". הבחירה שלו, הן כמייסד הישיבה והן כהורה (בנו לומד בישיבה תיכונית) מכעיסה את הקיצוניים מפני שהיא מעידה כי ציבור גדל והולך תומך בהקניית לימודי ליבה ולימודים לבגרות, גם לבנים. זו מהפכה, מי שמעז לקרוא תגר בנושא הזה, טובל ידו ברותחין.
מבחינת המתנגדים אני פוגע בעולם התורה, בדור העתיד של תלמידי חכמים. בצלאל כהן. צילום: יובל אצילי
ספינה שברירית על מים סוערים
בהסכמים הקואליציוניים האחרונים, הוויתור על הצורך בלימודי ליבה במוסדות החרדיים היה אחד ההישגים המרכזיים של המפלגות החרדיות. לפי הרטוריקה החרדית, לימוד תורה הוא העיקר, וכל השאר בשוליים. בפועל, המאבק על לימודי הליבה הוא בעצם על אוטונומיה ותקציבים. ההיסטריה של העסקנים החרדים התגברה כאשר שי פירון, שר החינוך לשעבר, החל לנסות להסדיר את התחום, ולהתנות לימודי ליבה בתקציבים. בעיתוי אומלל זה, כשהמאבק על לימודי הליבה הוכרז כמלחמת שמד, נפתח בירושלים תלמוד תורה קטן – "בית רבן", שבו לימודי ליבה.
הצטרפותו של כהן כהורה לתלמוד תורה החדש, הוסיפה שמן למדורה. כהן נאלץ למצוא מניין חדש לתפילה, לאחר שבבית הכנסת שבו התפלל הפעילו נגדו נוהל חרם שקט. כלומר לא קראו לו לעליות בשבת, והתעלמו מקיומו בבית הכנסת. הוא לא ההורה היחיד בבית הספר שזה קרה לו.
בית רבן נוסד במסגרת מינהל החינוך החרדי הציבורי החדש שהקים פירון בעידודו של יאיר לפיד, כמהלך שיתמוך בהסדרת לימודי הליבה. למינהל החדש צירפו בתי ספר של חב"ד ועוד וכיום הוא מונה כ-30 בתי ספר. בניגוד לרוב בתי הספר, בית רבן פנה לאוכלוסיית המיינסטרים החרדית. ומכאן חשיבותו העצומה. מצד אחד, מבחינת לימודי הקודש הוא ככל החיידרים (תלמודי תורה) האחרים. מצד שני, לומדים בו לימודי חול מלאים לפי מתכונת של משרד החינוך (בהתאמה למגזר). כיום, עם התחלפות השלטון, ההורים חוששים לגורלו של החינוך החרדי הציבורי בכלל ולבית רבן בפרט.
היוזמה לפתיחת בית רבן היא של איש חינוך מתוך הקהילה שגם מנהל אותו כיום, אך אין ספק שיותר מההנהלה, הורים כמו כהן ואחרים, הם המשיטים עד היום את הספינה השברירית הזאת על פני מים הסוערים.
התבטאויותיו של פירון, כאילו הוא הולך לקרב על מוסדות החינוך החרדי, גרמה לביקורת חריפה על בית רבן ולהדים קשים בעיתונות החרדית המפלגתית עוד בטרם פתיחתו. רבים מההורים שנרשמו אליו נבהלו ולא הצטרפו בסופו של דבר. בקבוצת החלוצים היו 13 הורים בסך הכל.
בחינוך החרדי יש הבדל יסודי בין חינוך הבנים לחינוך הבנות. בשונה מהבנות, שחינוכן מקביל לזרם הממלכתי, הבנים בחברה החרדית לא זוכים ללמוד כלל לימודי חול (או ליבה). הורי בית רבן בחרו במודע ובניגוד לרוב, בהשכלה רחבה: מדעים, אנגלית, מתמטיקה, ידע כללי ולא רק לימודי קודש. גם הצד הפיסי של בית הספר היה חשוב להורים: מבנה ראוי, חצר ומתקני ספורט, ציוד, וכמובן מורים טובים שילמדו היטב וגם יראו את הילדים וצרכיהם.
"אי אפשר להמשיך לשלוח לתלמודי תורה צפופים בלי חצר ובלי ציוד". פייגי כהן. צילום: יובל אצילי
אופק מצומצם
באחד מימי שישי אני דופקת על דלתם של ר' ופ', שהיו בגרעין ההורים הראשוני בבית רבן. בחוץ מורגשת תכונה לקראת שבת, אנשים נכנסים ויוצאים מהבניין בתזזית, נושאים שקיות עם מצרכים. ואילו כאן מקבלים אותי ברוגע, כאילו אין זה הזמן הטרוף ביותר בשבוע בספירה החרדית. בתוך הדירה הכל מבהיק מניקיון. כוננית עמוסת ספרי קודש מכסה את הקיר, הריהוט מאופק.
בני הזוג נראים כמו חרדים רגילים, אבל בשיחה עולים הניואנסים שהופכים אותם לחריגים בסביבתם. הגבר שתורתו אמנותו, הוא ראש כולל (ישיבה לאברכים) בשכונה חרדית, למד בישיבה יוקרתית, אך גם פילוסופיה באוניברסיטה. האישה, בוגרת בית יעקב, מחזיקה במשרה בכירה בחברת היי-טק – מנהלת קבוצת מהנדסים גדולה – אסרטיווית ובעלת כושר ביטוי.
כמו כהן, הם באים ממשפחות ידועות בזרם הליטאי. החלטתם היתה מבוססת הלכתית. "מדין תורה, הלכתית, חייב אדם ללמד את בנו אמנות", אומר האב. "כך היה לאורך כל הדורות. מבחינת יכולת קיום אזרחית וגם אם יגדל להיות תלמיד חכם, יש צורך לתת כלים שיכולים לעזור לאדם בתורה. אי אפשר להיות גדול בתורה מתוך צמצום אופקים".
אבל בני הזוג נקלעו להתקפה קשה על החלטתם ושילמו מחיר כבד. הבעל סולק מהמסגרת היוקרתית התורנית שבה לימד שנים, וכמו כהן, נאלץ לעבור בית כנסת. " חששנו, אבל לא ציפינו לכאלה הדים", אומרת ר'. "זה קרה לפני פתיחת בית הספר. בשל התבטאויותיו של שי פירון, הציבור החרדי חשש כי יפסיק לתקצב את החינוך החרדי ויכריח את הציבור החרדי לשלוח ילדים לחינוך הציבורי. נתפסנו כמשתפי פעולה עם האויב. הפחד היה שהחינוך הציבורי יקפח את התקציבים שיגיעו לתלמודי תורה. לא רצינו שזה יקרה. לא התכוונו לפגוע באף אחד".
הם רק חשבו על טובת בנם. "הוא היה שנתיים במסגרת חיידר שכונתי, וחשבנו שמתאים לו יותר ללמוד במסגרת כמו זו שבעלי ואחיי למדו בה. פעם בנים בחברה החרדית למדו היסטוריה וגיאוגרפיה. החברה הקצינה וזה נעלם". "הילד שלנו למד בקרוון דולף בחורף", מספרת ר'. "היו שם תנאים בסיסיים. רק לוח, בלי גלובוס או מפות. היום הוא בכיתה נורמלית, מקושטת. החלונות לא שבורים, נקי ולא צפוף (כ-25 תלמידים בכיתה, ת"ר). בקרוב תיפתח כיתת מדעים.
"בחיידרים יש לא פעם תחושת בייביסיטר", היא ממשיכה. "מקום ללא רצון להקנות ידע ולימוד. אנחנו רצינו מורים מקצועיים, פיתוח יצירתיות, סקרנות. בחיידר ראינו רבעס שמשחקים בטלפון הנייד ולא מלמדים. הילד שמח ונהנה ללכת לבית הספר. "לא היינו שולחים למקום שאין בו יראת שמים ואווירה של לימוד תורה אמיתי".
לדברי פ', בחברה החרדית רבים מאמינים שהמיומנות של לימוד הגמרא מספיקה, ושגברים צעירים ישלימו את הפער. אבל אין שחר לטענה. "תלמידי ישיבות הם אנשים רציניים עם משמעת עצמית. יש להם מיומנויות למידה, אבל אני יודע מעצמי שקשה להשלים פער במתימטיקה. אנגלית זה בכלל עקב אכילס. אני לא מסוגל לעזור לילדה שלי בכיתה ה' עם שיעורי בית באנגלית. זה לא נורמלי. זה מעליב".
"אין סיבה שלא לתת לילדים ללמוד מתמטיקה, במיוחד שיש להם זמן והם באמת נהנים מזה", מוסיפה ר'. "הילד שלנו נהנה ממתמטיקה. הוא חוקר דברים לבד".
לימוד תורה ב"חדר" בעיירה היהודית נובוגרודק, 1930. מתפרסם לפי רישיון שימוש חופשי דרך ויקיפדיה
דרישות אסתטיות
כיום בשנתו השנייה, הסכר נפרץ. אוכלוסיית בית הספר מונה למעלה ממאה תלמידים בכיתות א'-ד' ושתי כיתות גן. הביקוש לבית הספר מאמיר ובשנה הבאה בית הספר כמעט יכפיל את עצמו. בכל שבוע פונים להורי בית הספר מתעניינים. אז מה קרה? לדברי כהן, תהליכים קשה לעצור.
"דור חדש של הורים נולד בעקבות תהליכי יציאה לעבודה ורכישת השכלה שהתרחשו בעשור האחרון", הוא אומר. לרוב אלה משפחות צעירות שבהן הגברים עובדים, או משלבים עבודה עם לימוד תורה, וכן לאחד או ההורים או שניהם השכלה אקדמית. חלק מהם דור שני למי שכונו 'חרדים חדשים', שמבקשים להיות מעורבים יותר בחברה, יותר 'ישראלים'. ככאלה הם דעתנים, עומדים על זכויותיהם וגם בורגניים, כלומר יש להם דרישות ממוסדות החינוך, כולל אסתטיקה".
בציבור הכללי נמתחה ביקורת על הורים שהקימו בתי ספר ייחודיים. טענו שהם גורמים להפרטת החינוך ויוצרים בועות לעשירים. במקרה של הורי בית רבן, התהליך הפוך. החינוך החרדי במהותו מפוצל לבתי ספר לפי קהילות, ולא שוויוני, ואילו ההורים מעוניינים להסתופף בכנפי החינוך הציבורי.
כיום פועלות בבית רבן ארבע כיתות א' עד ד' ושתי כיתות גן. עיריית ירושלים, שתומכת ללא סייג בבית הספר, הקצתה מבנה מצוין לתלמוד תורה – גם אם בשכונה צפונית מרוחקת. משרד החינוך שולח אורחים להתנאות בחטיבה הצעירה המוארת והגדולה שמשלבת בין חדר רגיל עם רעבע (מלמד) לגן ילדים. בני החמש בה כבר קוראים.
"כשהורים צעירים מגיעים לבקר בבית הספר, המבנה הזה שובה את לבם", אומרת פייגי כהן, מפקחת בכירה במחוז החרדי. "אי אפשר להמשיך לשלוח לתלמודי תורה צפופים בלי חצר ובלי ציוד".
בצלאל כהן נואם בכנס חינוך חרדי
בלי שנאה
ועדיין, הורים השולחים את ילדיהם לבית ספר לפי צו מצפונם כהורים עושים מעשה הכרוך באומץ ובסיכון (לכן חלקם סירבו להתראיין בשמם). בחברה החרדית, השאלות איפה למדת ולאיזה מוסד שלחת את ילדיך, עשויות לקבוע את מעמד הילדים ועתידם. לא רק מה יחשבו עליך, והאם יקבלו את הילדים למוסדות היוקרתיים, אלא גם אילו שידוכים יציעו להם.
עד הקמתו של בית רבן, האיום שלא יקבלו את הילדים, או שהילדים לא ימצאו שידוך, היה החסם העיקרי של הזרם הפתוח יותר – הזרם של החרדים העובדים – מלהקים בית ספר פתוח יותר שתואם את השקפתם.
בית רבן שינה את המפה. הוא שינה את השיח. ההורים החדשים הללו אומרים שמאסו במוסדות הקיימים גם בגלל האפליה הנהוגה בהם, מכסות הקבלה למזרחים, היחס המבזה להורים עובדים ועוד.
"היה לנו חשוב למצוא בית ספר בלי שנאה לאחר", אומרת ר'. "האפליה לספרדים בתלמודי תורה כואבת. קשה לנו. זו הרגשה איומה לתת לזה יד". לדברי פ', האפליה במוסדות החרדיים היא טרגדיה. "פעם בא אלי אברך ספרדי שלא קיבלו את הילד שלו. הרמתי טלפון לחברי כנסת והעניין סודר. היו הרבה סיפורים כאלה. הייתי מזועזע מהשנאה, הגזענות והאפליה", הוא אומר.
האפליה היא גם תוצאה של מחלוקות פנים-חרדיות. "ילדים סובלים מהשפלה של מורים כי ההורים מצביעים אחרת מהם", הוא אומר. כן קיימת אפליה נגד ילדים שאבותיהם עובדים. "התחושה של הורים היא שלא מכבדים אדם שעובד לפרנסתו", אומרת ר'. "זה עצוב וכואב. הסיפור הוא לא רק אי הקבלה, הקרעכצן שעובר על ההורים. אלא שכל הזמן מערכת השיקולים סובבת על האיום שהילדים לא יתקבלו למוסדות החינוך".
ש', מפקחת בכירה במחוז החרדי ואם לילד בכיתה ד' בבית רבן, מרחיבה את נקודת המבט: "מבחינת החינוך, אנחנו נמצאים במסלול של התבדלות וצריך בתי ספר מכילים יותר. האגף הקודם הסכים בלי בעיות לכל בקשה של פתיחת בית ספר, וזה גרם לכל קבוצה להתבדל ולהקים בית ספר משלה.
"גם כמפקחת אחראית, אני מרגישה שיש אינפלציה של רישיונות בחינוך החרדי. הגבולות נהיו מוגדרים מדי. נוצרת תמונת מצב של עוד יותר תלמידות בחוץ. כל אחד אומר 'היא לא מתאימה לי, שתלך לשם'". אך כאשת המערכת, ש' לא בטוחה בעתידו של החינוך החרדי הציבורי. "הכל תלוי בעד כמה המחוז יעמוד בלחצים מול הפוליטיקה החרדית בקדנציה הנוכחית", היא אומרת.
ש' ובעלה אף הם משתייכים לגרעין ההורים הראשונים. הם העבירו את בנם מהתלמוד תורה שבו למד בכיתה ב'. "היה לי קושי עם הכיתה הספציפית של הבן הגדול שהיה בכיתה ד'", היא מספרת. "מבנה האישיות שלו עדין והאווירה בכיתה היתה כוחנית. וכך נכנסתי לקבוצת ההורים הראשונית. שמענו את הכיוון והחזון והתרשמנו. קפצנו למים. לא ידענו לאן זה הולך".
השנה בן נוסף שלה יעלה לכיתה א' ובינתיים היא יושבת על הגדר. לעומת הורים אחרים, היא ובעלה דווקא אינם מוטרדים מהאיום כי לא יקבלו את ילדיה לבתי ספר בגלל בית רבן, אך נראה שהיא מבינה עד כמה רעוע הבסיס של החינוך החרדי הציבורי כיום. היא תוהה אם בית רבן יצליח לשגשג גם ללא תמיכת משרד החינוך, והאם תקום מסגרת ממשיכה. ש' לא בטוחה שבית הספר יצליח לגייס מורים טובים בקצב שיתאים לצמיחה הנוכחית שלו, שלפי הרישום תכפיל את עצמה. בית רבן מתעקש על מורים חרדים, לא דתיים לאומיים חלילה. ומאין יימצאו מורים חרדים טובים למתמטיקה, לאנגלית?
"סוגיית צוות ההוראה, זה האתגר", אומרת ש'. ההתמודדות היא בשתי חזיתות. מצוינות בלימודי חול ובלימודי קודש". משרד החינוך החל אמנם להשקיע באקדמיזציה של 600 מורים חדשים, האם התוכנית תמשיך? וחוץ מזה צריך לגייס עוד משפחות טובות, מהזרם החרדי-מרכזי שיאמינו בבית הספר". מכיוון ששר החינוך החדש, נפתלי בנט, עדיין לא גילה את הקלפים – וגורלו של החינוך החרדי הציבורי לא ידוע – נראה שהיא קטנת אמונה.