כן, אתה צודק. אני זו שבחרתי להירצח כל יום

איור: עובדיה בנישו

"400 שקל זה המון כסף. תכלס, אני מגיע לשעה שהיא בעצם 45 דקות בקושי, ואם אני גומר לפני, אז אפילו פחות. אם הבחורה עובדת לבד או שיש לה 'בעל בית' שותף בהכנסות – זה לא ענייני. זה הרבה כסף לשעה, מה פתאום לשלם יותר? תעשי חשבון: בחורה ש'עושה' אפילו רק 8 ביום, עושה המון כסף. אני לא יודע מה קורה לכסף הזה, אפילו אם הן מקבלות רק חצי, והבחורות שאני הולך אליהן לא נרקומניות, אז לאן הולך הכסף? אפילו 1600-2000 שקל ליום, זה יוצא המון כסף לחודש. אני לא משלם מעל 400" (חבר בפורום הגולשים של סקסאדיר)

"את רוצה לצרוח אבל את לא יכולה. הוא אומר לך לסתום כי הוא משלם. יאללה, את נהנית. קרה לי שממש נפצעתי שם. אני לא מסוגלת יותר להריח, להרגיש, להיות. אני כל יום מתעוררת לכאבים והם אוכלים אותי חיה. אבל הם ממשיכים להגיד לעצמם שאת נהנית. את נמצא בסיוט שלא נגמר ואת רוצה להתעורר אבל הוא פשוט לא נותן לך. את חיה בפחד" (מתוך פרויקט עדויות של נשים בזנות)

פורום הגולשים של אתר סקסאדיר עלה לכותרות באחרונה כשחלק מ-17 אלף חבריו הרשומים פתחו במחאה חברתית משלהם, "מחאת ה-400", והודיעו כי יסרבו לשלם יותר מסכום זה עבור שירותי מין. הפורום, שבעלי האתר מגדירים כ"פעיל וסואן" משמש כפלטפורמה ל"שאלות, תשובות והחלפת דעות והמלצות על דירות דיסקרטיות ועל נערות ליווי".

---

כן, קראתם נכון, האתר מפרסם שירותי זנות – למרות שבישראל קיים איסור לפרסם שירותים כאלה. אבל לחלק הזה נגיע מאוחר יותר.

• אני חושב שמגיעה לי מציצה, לא? 
• "אלנבי 40": גם מצלמה יכולה לאנוס
• "הסטודנטית הזונה שנהנית ממין היא המצאה של סרסורים"

"מחאת ה-400 זה שטות", מסביר לי אבי (שם בדוי), משתמש בשרותי מין בתשלום וחבר בפורום של "סקסאדיר". "כל אחת יכולה לבקש כמה שהיא רוצה, אבל אנחנו מדרגים", הוא אומר, "אני לא אשלם 600 שקל למישהי מוזנחת שמקבלת בדירה מטונפת בדרום העיר. אבל אולי בהחלט אשלם אלף שקל למישהי צעירה בדירה פרטית שנראית מצוין. זה עניין של ביקוש והיצע וערך".

גבר בבית בושת בגרמניה. CC BY-SA 3.0

"אנחנו אנשים נורמטיביים, לא סוטים"

את הגבר שמדבר על רכישת שרותי מין במונחים קרים של כלכלת השוק החופשי, אני פוגשת על ספסל בגינה ציבורית בתל אביב. הוא בן 39, גובה ממוצע, מראה נאה, עבודה טובה. אני יכולה להריח את הריח שלו, תערובת נעימה של שמפו ואפטר שייב. הוא מתלבש לא רע. העוברים ושבים בגינה עשויים לחשוב שאנחנו זוג בדייט.

אם לא היה מספר לי בעצמו, לא הייתי מנחשת שזה "התחביב" שלו. אבי הוא לקוח קבוע של זונות וחבר בפורום "צרכני" זנות באתר סקסאדיר. "יותר קל לי ככה", הוא מסביר. "אני לא טיפוס חברותי מדי, לא הייתה לי חברה בתיכון או בצבא, לא התחתנתי, לא גרתי עם מישהי בזוגיות. עם השנים זה נהיה יותר קשה. וסקס בתשלום קל לי יותר. מעל חמש שנים שאני די קבוע, לפני זה הייתי און ואוף. בדרך כלל זה פעם בשבוע, לפעמים פעמיים. תלוי אם אני יוצא באותו זמן עם מישהי רגילה".

זאת הוצאה משמעותית?

"בערך 2,000 שקלים בחודש. אני מרוויח מספיק בשביל זה".

שנים של "קניית שירותים" השפיעה על היחס שלך לנשים?

"אני לא יודע מה לומר. אני חושב שאולי זה עושה משהו ליחסים שלי עם נשים. ברור שלא אספר בחיים למישהי שאצא איתה שאני הולך לזונות. אני גם מאוד מקווה שאם תהיה לי מערכת יחסים רצינית אני אפסיק. אבל יש בפורום לא מעט גברים נשואים או בזוגיות שממשיכים ללכת לזונות. בסך הכל את צריכה להבין שאנחנו רובנו אנשים נורמטיביים, לא סוטים".

שמעת על הצעירה שהתאבדה במכון ליווי ברחוב הירקון 98 בתל-אביב? אתה מרחם לפעמים על הנשים הללו?

"מרחם? אולי לפעמים. אני באמת משתדל לא לחשוב על זה. אני מניח שרובן עובדות מרצונן, אני לא מתעסק עם נרקומניות או זונות רחוב. לדעתי להיות זונה זו בחירה מסוג מסוים. אולי לא בחירה ממש טובה, אולי לא לגמרי מברירה – אבל זו בחירה. הן יכולות באותה מידה לעבוד בתור קופאיות בסופר או מנקות או מזכירות בחברה כמו זו שאני עובד בה. אם יש כאלה שזה נכפה עליהן אז זה באמת מצער.

"לא הייתי בירקון 98, לא הכרתי את הבחורה שהתאבדה, אני לא רוצה לדבר על זה. ראיתי שהייתה הפגנה. לא מבין על מה, הרי זנות בישראל חוקית למיטב ידיעתי. אנחנו לא אנסים. אני יודע שיש כמה שרשורים בפורום שיכולים להתפרש כחוסר כבוד מוחלט לנשים שעובדות בזה, אבל זה לא ככה, יש היצע, יש ביקוש. זה חוק השוק".

ביקורת אקראית לדוגמא מתוך פורום סקסאדיר

אתה הולך למישהי קבועה?

"תלוי. תראי, זה כמו אתרי היכרויות. כל פעם יש מישהי חדשה, חלק מגיעות לפרק זמן קצר ממדינות רוסיה לשעבר, ואז מן הסתם אני רוצה לנסות משהו חדש. אבל לרוב אם כבר יש מישהי שיש ביננו כימיה אני מעדיף ללכת אליה".

אתה מבין ש"מגיעות מרוסיה לשעבר" זה בעצם סחר בנשים?

"לא. הן מגיעות מרצונן, זה לא כמו שהיה כאן בשנות ה-90 שנשים הובאו בכפייה, אלו בחורות, נשים, לא תמיד צעירות, שרוצות להרוויח הרבה בכמה חודשים. הן מגיעות לכאן ואז חוזרות הביתה ולפעמים חוזרות לכאן פעם נוספת. רובן נותנות שירות יותר טוב מהישראליות".

"אני לא נותן לזה להפריע לי"

המציאות רחוקה מאוד מהסיפור שאבי וחבריו אוהבים לספר לעצמם. סקר משותף ומעודכן של משרד הרווחה והמשרד לביטחון פנים מגלה כי בשנת 2014 היו בישראל כ-12 אלף איש שהועסקו בזנות, רובן המוחלט (95%) נשים, מתוכן כ-1,000 קטינות. עוד עולה כי מספר הלקוחות הממוצע עומד על 5.5 ביום. עורכי הסקר העריכו כי סך תשלומי הלקוחות הגיעו לכ-1.2 מיליארד שקלים בשנה. 76% מהנשים אמרו כי הן מעוניינות לצאת מהזנות.

אבי מקפיד להבחין בין "זונות רחוב" לבין מי שעובדות במכוני עיסוי או בדירות פרטיות. מחקרים מוכיחים כי למסגרת שבה מתבצע האקט של רכישת מין בכסף אין השפעה על חשיפה לאלימות: כ-95% מהנשים בזנות דיווחו כי חוו תקיפה פיזית, בלי קשר לשאלה האם עבדו ברחוב או במכון. 80% דיווחו על תקיפות אלימות מצד סרסור או לקוחות שהסתיימו בפציעה קשה. על פי מחקר אחר, אשה בזנות עוברת אונס אלים או בכפייה בערך אחת לשבוע.

ביקורת אקראית לדוגמא מתוך פורום סקסאדיר

אבי וחברים נוספים בפורום "סקסאדיר" לא מבינים איך כל זה קשור אליהם. שלושה משתמשים נוספים חזרו באוזניי על אותן טענות. "עד כמה שזה יישמע מוזר אנחנו מכבדים פה אחד את השני ואת הבנות שנותנות לנו שירות", כתב לי אחד. "אנחנו לא סרסורים !!! אנחנו בסך הכל אנשים נורמטיביים שמשתפים סיפורים על נותנות שירותי מין !כולנו פה אנונימיים, יש בינינו יש אנשים מכל מגוון החברה הישראלית".

הם טוענים שהם דווקא מכבדים נשים, ומצהירים כי פוסטים פוגעניים מוסרים מהאתר. זה לא מפריע להם לדרג במספרים את המראה והביצועים של הנשים. הטקסטים קשים לקריאה. הנה פוסט לדוגמה: "חברים, ס', עם כל הכבוד, מתאימה לדירות של דרום תל אביב, בהן לוקחים כ 150-200 שח, ולא שקל אחד יותר. היא בת 35, מוזנחת מאוד. בטן רופסת וסימני מתיחה לאחר לידה. שיניים ופנים לא יפים. פצעים על הפנים. לא מבינה מילה באנגלית. ריח מאוד רע מהפה של סיגריות וריחות המעידים על חוסר היגיינה, שלא נדבר על זה שבטוח לא מצחצחת שיניים. גב לא סקסי ולא נשי. חזה נפול ולא מגרה".

"אם המחיר עולה אז גם שהשירות יעלה בהתאם", כותב גבר אחר. "אני לא מוכן לקבל 'סחורה פגומה' במחיר של זונת צמרת. הגיע זמן לשינוי. אנחנו לא פראיירים". "מי שמגיע ראשון סיכויו לקבל את החוויה הטובה גדלים, לאחר מכן היא כבר מותשת ומרוסקת", כותב משתמש נוסף. הניסוחים האלה עדינים לעומת טקסטים אחרים שמעלים משתמשים לפורום.

אבי, תסביר לי את שיטת הדירוג שלכם בפורום.

"יש כאלו שמדרגים גוף, פנים, ביצועים, יחס, GFE, מזהירים אחרים מנפילות, מבנות מוזנחות שלא נותנות יחס טוב, שלא עומדות בזמנים, כאלו שלא דומות לתמונה ששמו באתר. וגם ממליצים על חדשות שנותנות שירות טוב. זה קצת כמו כל אתר השוואת מחירים ומוצרים אחר".

מה זה GFE?

"יש לנו מושג שנקרא Girlfriend Experience– כלומר חווית בת זוג. הכוונה היא למישהי שנותנת יחס כמעט כמו של בת זוג ולא אחת 'מתקתקת' שרק רוצה שתגמור ותעופף לה מהעיניים, מתנשקת, עושה דברים בלי קונדום".

אבי, אתה מודע לעובדה שהנשים האלו לא באמת אוהבות אותך? אתה מבין שחלקן לא סובלות אותך ושהן עושות את זה עבור כסף?

"יכול להיות שאת צודקת. רובן באמת לא אוהבות אותנו, הלקוחות. אבל אני לא נותן לזה להפריע לי. אני בחור צעיר יחסית, תמיד מגיע נקי, לפעמים אפילו מביא איתי שוקולד או מתנה אם זו בחורה שאני קבוע אצלה, נותן טיפים, אין לי דרישות מיוחדות. אני לא מכאיב, אפילו משתדל שהבחורה תיהנה עד כמה שזה אולי נשמע לך מוזר".

"רוב הבנות שהכרתי לא סובלות את הלקוחות"

ב' מגחכת כשהיא שומעת את התיאורים של אבי. כבר 7 שנים שהצעירה השברירית הזאת עוסקת בזנות. בשנים האחרונות היא עובדת בדירה פרטית באזור המרכז. "באים גברים מכוערים, מוזנחים, עם ריח רע, כאלו ששום בחורה לא תסתכל עליהם בלי כסף. ואז הם כותבים עלי שיש לי גוף 5 או חזה נפול או שאני לא נותנת שירות בחום. כאילו שהם לא מבינים מה קורה פה. הם חושבים שתמורת הכסף אני אמורה להיות החברה שלהם, לעשות הכל הכל, כולל דברים מגעילים. וגם לעשות את זה עם חיוך ולהיות מלכת יופי".

ב' מכירה את שיטות הדירוג של חברי הפורום ב"סקסאדיר". היא מספרת לי שהיא וחלק מחברותיה העובדות בתחום עוקבות אחר המתפרסם באתר. ב' עצמה מעידה שהיא גולשת באופן קבוע ועוקבת אחר הפוסטים שקשורים אליה. "ברור שאני שונאת את המקצוע הזה", היא אומרת, "זה יישמע מוזר, אבל אני נעלבת באיזשהו אופן מהביקורות עלי".

המונח "GFE" מחריד אותה. כשאני מספרת לה על לוקחות שמדווחים שיש לכם "כימיה" עם הנשים היא מגחכת. "יש בטח כאלו שיעדיפו מישהו נחמד שלא עושה בעיות, שאין לו דרישות, שלא מסריח, אני לא יכולה לדבר בשם כולנו, אין כולנו. אבל רוב הבנות שהכרתי לא סובלות את הלקוחות.

ביקורת אקראית לדוגמא מתוך פורום סקסאדיר

"תחשבי בעצמך שעשרה, אפילו חמישה גברים ביום היו מצפים ממך שתעשי איתם הכל, תיגעי, תלטפי, תתני לחדור אליך לכל מקום. אני לא שוללת שמישהי מכירה כבר מישהו ואז יותר קל לה והיא יותר נחמדה אליו, אבל הרוב לדעתי מספרים לעצמם סיפור. תסתכלי בעצמך בפורום ותראי שהם 'ממליצים' ללכת למישהי כשהיא עוד רעננה, או חדשה במקצוע או שרק התחילה את היום שלה. גם הם יודעים שאנחנו לא סובלות את זה".

מה ההשפעה של הדיווחים בפורום על מה שאת נתקלת בו במציאות?

"יש להם ממש טרנדים. כל כמה שנים זה נהיה יותר גרוע, מה שהם רואים בפורנו, מה שבת הזוג שלהם בחיים לא תסכים לו. וזה נהיה להם נורמה, אנחנו חייבות לעשות את זה. פעם היו דברים שהיו אקסטרות או בכלל לא דיברו עליהם. היום זה ברור. דברים מאוד משפילים, מאוד כואבים".

לקרוא ולקבל אגרוף בבטן

"אני יודעת שיש מי שקוראים לכל הגברים שהולכים לזונות אנסים – זו לא בהכרח הגישה שלי", אומרת  טלי קורל, מנהלת עמותת מכון תודעה הפועל לצמצום ממדי תופעת הזנות ונגד סרסרות, סחר וכפייה בזנות. קורל, ראש תחום ההסברה והפרויקטים במכון, הקימה לפני שנה בהתנדבות את הפרויקט הוויראלי "When He Pays", המאגד ציטוטים אמתיים מתוך אתר "סקסאדיר".

"אלה אנשים שתופסים את עצמם כנורמטיביים", היא אומרת. "הם לא אנשים שונים מאתנו, הם גדלו בתוך החברה שלנו והם מספרים לעצמם לגבי זנות את אותם הדברים שאנחנו כחברה מספרים לעצמנו: שיש בחירה, שזה לא נורא".

מה הייתה המטרה שלך כשהקמת את הבלוג שמנטר את מה שמתרחש באתר?

"בזנות יש אלימות. הגולשים בפורום מתארים אקטים שהם אולי לא רואים בהם אלימות כי אין מכות – אבל עבור מי שקורא את מה שהם כותבים זה כמו אגרוף בבטן. רציתי להראות את הפן הזה. מעבר לכך, יש לי בהחלט שאיפה לא לאפשר מיסוד של זנות בישראל, כי האקט במהותו יישאר אותו דבר – אקט של אלימות. ראיתי שהתייחסו לפרויקט שלנו גם בפורום עצמו. יש תקופות שבהן הם מודעים יותר לנוכחות שלנו – ואז הדיבור קצת משתנה, יותר מכבד, יותר עדין כביכול לנשים. אבל בסופו של דבר הם מדרגים אותן".

לדברי קורל, יש לפרויקט כ-4,000 עוקבים בפייסבוק, ועוד מאות בטאמבלר. "להערכתי החשיפה גדולה יותר", היא אומרת. "אני מקבלת הרבה מאוד הודעות מאנשים שקראו תכנים אצלנו, גם מאנשים שהיו בעבר לקוחות זנות. יש לזה בהחלט השפעה".

אחת המטרות היא לעשות שיימינג ללקוחות?

"לא יצרנו את הפרויקט כדי לעשות שיימינג. אלא כדי לשקף איך הזנות נראית בלי פילטרים ובלי היגררות לדיונים פילוסופיים – על טיבה, על שאלות של בחירה, רצון חופשי, ליברליזם מול שמרנות וכו'. בעיניי התיאורים כפי שהם, ישירות מפי הלקוחות, הם אמצעי ישיר להבנת הזנות כפי שהיא באמת, על תחלואיה הרבים, על הגרוטסקיות שבה ועל הבנאליות של האלימות מצד 'הלקוח' כלפי האשה בזנות.

"זה לא באמת שיימינג מפני שאין כאן חשיפה של זהות אמתית. הגברים מסתתרים היטב ובמודע מאחורי שמות בדויים ונהנים מהיתרונות של חממה וירטואלית ודיסקרטית ושהפורומים מספקים להם. שיימינג אמתי של לקוחות זנות הוא כזה שחושף את פניהם ושמותיהם האמתיים, והקמפיין שלי לא מכוון לכך. אני רוצה לסדוק את האקדמיזציה שעושים לזנות בדרך כלל".

בחודשים האחרונים השיקה קורל פרויקט נוסף ובו עדויות של נשים בזנות – When He pays Me– מעין תמונת מראה לתיאורים של הגברים המשתמשים בהן. הטקסטים הקצרים הללו הופכים את הבטן:

"אני עדיין רואה אותו מכה אותי בחלומות וחונק אותי ומכריח אותי לעשות כרצונו… אני עדיין בוכה מבפנים על הילדה האבודה שאני ועל נשמתי שנרצחה".

"כן, אתה צודק לגמרי. אני זו שבחרתי להירצח כל יום מחדש, אני זו שבחרתי במכות, בהשפלה, בכאב. אני זו שבחרתי בזוועה, בגועל, בזוהמה. אני זו שבחרתי להיות אחת שלא משנה כמה תצעק לא ישמעו אותה. אני בחרתי. כן בטח".

"אבל הריח… הריח המחריד שנדף מכל אחד ואחד מהם.  כולם. הערבים, החרדים, הערסים עם הכיפה, הביישנים, הוולגריים, צעירים, זקנים. כולם היו בעלי ריחות מזעזעים של זיעה רקובה. של צואה, של בצל ירוק. של דברים איומים ונוראים שאין לי אפילו דרך להגדיר. לא ברור איך נשים שעובדות באופן קבוע לא מתאבדות רק מעצם הריח".

"הרעיון להעלות טאמבלר מקביל של עדויות נשים ריחף מבחינתי כבר מהתחלה", מספרת טלי קורל, "היו לי חששות בעיקר כי אני יודעת שכאשר אשה בזנות נחשפת ומספרת את הסיפור שלה היא מקבלת תגובות בדמות ביקורת והאשמת הקורבן. כבר קרה ששיתפנו בפייסבוק פרסומים ותרגומים של עדויות נשים בזנות מרחבי העולם. תגובות שכיחות, בעיקר מצד גברים אך לא רק, הן ברוח: 'אז למה היא יוצאת משם?' 'הייתי רוצה להרוויח כמוה', 'מפונקת עצלנית' ועוד האשמות ונאצות הרבה יותר גרועות שאני לא רוצה לחזור עליהן.

עדות מתוך העמוד "When he pays…Me"

"מבחינת הציבור בגדול זונה היא רק זונה. ומי היא שתתלונן בכלל. מבחינת הציבור, אם היא בחרה בזנות אז שתסתום את הפה. מצד אחד טוענים נגד עמותות הסיוע שהן מדברות לנשים מעל לראש, כי לכאורה הן לא מדברות רק בשם עצמן. עובדתית לא נכון, אבל זה לא מונע מהם לחזור על המנטרה הזאת. באופן פרדוקסלי, כאשר אשה בזנות מדברת וכותבת את הסיפור שלה, אז מיד קוראים לה שקרנית ומניפולטיבית.

"התרבות שלנו שוביניסטית להכעיס. היחס לנשים בזנות הוא סימפטום לשוביניזם, אבל לא רק. אל נשים בזנות מתנקזים הכעסים השוביניסטיים של גברים כלפי נשים בכלל. והם מאמינים שזה לגיטימי להוציא את הכעסים האלה על אשה בזנות. בין אם באלימות פסיכולוגית או פיזית או מינית מעצם האקט איתה תמורת תשלום. בתוך כל הקונטקסט הזה, ידעתי שעדויות ישירות של נשים יגררו בוודאי תגובות דומות.

"אבל לאחר שקיבלתי לא מעט פניות מנשים שאני מכירה ומלווה, שהיו בזנות או עודן בזנות, ושרוצות לספר על מה שעבר עליהן ולהזהיר מפני גברים ספציפיים, החלטתי בכל זאת לצאת עם הקמפיין. אני מקווה שהוא ישמש תמונת מראה לפורומים של הגברים שמדרגים את הנשים בזנות. מקווה שנשים בזנות ירגישו שיש להן במה ועם פוטנציאל השפעה שבו הן יכולות להגיד ללא פילטר מה הן חושבות באמת על לקוחות".

למה האתר לא נסגר?

ובחזרה לנושא החוק שהוזכר בפתיחת הכתבה. בישראל הזנות חוקית במובן זה שאין איסור על מתן שרותי מין בתשלום. עם זאת, השידול לזנות אינו חוקי. בהתאם לכך אסורה הפעלתם של בתי בושת ומכוני ליווי המספקים שירותי מין בתשלום, וקיים איסור על פרסום שירותי זנות. בעבר ניתן היה לפרסם שירותי זנות במקומות שיועדו לכך, כמו מגזינים ואתרי אינטרנט מסוימים. החל מאפריל 2011 הפך האיסור לגורף והוא חל על כל אמצעי הפרסום והמדיה.

אתר "סקסאדיר" מצהיר על עצמו בגלוי כעל מאגר למודעות מין בתשלום, המהוות פרסום אסור על פי חוק. ואכן מתברר כי בשנת 2014 הוגש כתב אישום נגד שרון דגני, הבעלים של האתר ואתרים דומים אחרים. במסגרת הסדר טיעון נקבע כי דגני ישלם קנס של 85 אלף שקל וייתכן שיוטל עליו עונש מאסר על תנאי. האתר ממשיך לפעול כרגיל.

מפרקליטות מחוז תל אביב נמסר בתגובה: "הסדר הטיעון טרם הוצג לבית המשפט וטרם אושר. המצב החוקי הקיים היום בישראל אינו מאפשר לסגור אתר אינטרנט בשל פרסום שירותי זנות".

לעו"ד דניאל חקלאי, המתמחה בפלילים, מפרש את החוק בצורה שונה. "חוק איסור פרסום שירותי מין קובע מספר סנקציות חמורות על מי שמפרסם בפומבי שירותי מין", הוא מסביר. "אפשר להטיל על מי שמפרסם שירותי מין עונש מאסר שיכול להגיע לשנה. ואם הפרסום מתמקד בקטינות ובקטינים או במי שהיו קורבן לסחר בבני אדם – העונש הקבוע בחוק הוא 7 שנות מאסר.

"במקביל ניתן להטיל על המפרסם קנס שהיקפו יהיה פי ארבעה מהיקף ההכנסות בעקבות הפרסום.
ניתן גם לחלט רכוש, כלומר להחרים או לשלול אמצעים שמשמשים לפרסום (כולל סגירת אתרי אינטרנט).
לא ברור למה לא הפרקליטות לא מבקשת מבית המשפט להורות על סגירת אתר האינטרנט שכל מהותו הוא פרסום שירותי מין”.