צילום: אדוארדו סוטרס
ענן הפיח האדיר שהיתמר בשבוע שעבר ממחסני הדלק של תחנת הכוח בעזה תפס את כבאי הרצועה לא מוכנים. על פי סרטוני וידאו שפורסמו ברשת, הפיצוץ יצר כל כך הרבה אש ועשן שגם מכליות הכיבוי עמדו חסרי אונים מולם. ההשלכות של הפיצוץ הזה עוד רחוקות מלהתברר שכן רק בעוד כמה ימים יידעו בעיר, איך, אם בכלל, אפשר להתמודד עם המצב הנוכחי, שפוגם בייצור החשמל ומצטרף למצב קטסטרופלי שהתקיים גם בימי שגרה.
נסו לשער בדמיונכם הלא פרוע איך נראה יומו של עזתי ממוצע: הטלפון הנייד שלו לא העיר אותו כי הסוללה שלו לא נטענה, הפסקת חשמל קבועה בעיר לא אפשרה זאת. לאחר שהתעורר הוא ניגש למקלחת אבל מתבלט אם לצחצח שיניים עם מי הברז, כי בפעם האחרונה שעשה זאת חטף חיידק שלא עזב אותו שבועות, משם הוא יוצא לעבודה (בהנחה שהוא נמנה על בני המזל שלא נכנסו לסטטיסטיקה העצובה של 50 אחוזי אבטלה) כשבדרך הוא נאלץ לדלג מעל שפכים שזורמים ברחובות ומזהמים גם את האוויר, גם את המים וגם את הנשמה. בסוף השבוע, הוא וחברים שלו מתים להיכנס לים כדי להתרענן קצת, אבל גם אז לא בטוח שילכו על זה – כי הים מטונף מכמויות ביוב אדירות שזורמות אליו בשוטף.
גם בימי שקט, עזה היא עיר המצויה תחת מצור ותנאי מחיה ותברואה קשים. ההנהגה בישראל יודעת היטב כי משבר הומניטארי חריף יביא לבעיה חמורה גם לתושבי עזה וגם להסברה הישראלית. התקוממות של עזתים הצמאים למים נקיים אי אפשר למנוע על ידי ירי של טנקים. בירושלים אמנם יודעים זאת ולמרות הכל, נראה כי המשבר הזה רק הולך ומתקרב.
חשיכה לאור יום
הפגיעה במצבור הדלקים בעזה היא ארוע מחולל ודרמטי עבור תושבי עזה שסובלים, גם בשגרה, מהפסקות חשמל שנעות בין 12-8 שעות ביום. כעת, על פי ההערכות של ג'מאל דרסאווי, מנהל התחנה, שהתראיין לרשת אן-בי-סי, הפסקות החשמל יהיו ממושכות אף יותר.
החשמל שעזה צורכת מגיע משלושה מקורות עיקריים: הראשון הוא אותה תחנת כוח שהושבתה אתמול ופועלת גם בשגרה בהספק חלקי בלבד (כ-60 אחוזים מכושר התפוקה שלה), זאת מכיוון שכבר ב-2006, אחרי שגלעד שליט נחטף, היא הופצצה; המקור השני הוא כעשרה קווי מתח גבוה המגיעים ישירות מישראל; והמקור השלישי, והמצוצמם יחסית, הוא החשמל שמגיע ממצרים. באופן אבסורדי למדי, חלק מקווי המתח הישראליים שמספקים את החשמל לעזה נפגעו לפני כשבועיים בשל ירי רקטות מעזה לישראל, דבר שהביא לקריסת תשתית חיונית נוספת. בחברת החשמל הישראלית סרבו לתקן את הכבלים מחשש לפגיעה בעובדים, עד יעבור זעם.
אלא שגם שלושת מקורות החשמל הללו לא מספקים את הצורך של תושבי עזה בחשמל בימים רגילים די הצורך. לכן מתקיימת בעזה גם כלכלת חשמל פיראטית המבוססת על גנרטורים. הגנרטורים הללו, מעבר להיותם מזהמים ויקרים באופן משמעותי מחשמל רגיל, משמשים כפתרון חירום לצרכים דחופים כמו אספקת חשמל הנדרשת לבתי חולים. וגם זה לא מספיק.
המשבר הזה רק הולך ומתקרב.. צילום: אדוארדו סוטרס
כשמנסים להבין מה מביא למחסור החמור בדלק שיספק את תחנת הכוח ברצועה, צריך לזכור שישראל שולטת (יחד עם מצרים) על זרימת התוצרים אליה וממנה. כך למשל, אספקת המזוט והסולר לרצועה בוצעה מזה שנים על ידי חברת "דור" הישראלית ולאחר מכן עברה לידיה של "פז". באוקטובר 2007 נרשמה נקודת שפל כאשר ישראל אסרה על הכנסת דלק לרצועה. בעקבות משבר חריף שפרץ לאחר חודשיים של העדר אספקה מישראל, החל חמאס לייבא דלק ממצרים במחיר זול במיוחד ביחס לזה שקיבל מישראל. עם זאת, חילופי השלטון במצרים והאביב הערבי סתמו גם את המקור הזה. במצב הנוכחי, מצרים משחקת משחק כפול ועוצרת את זרימת הדלק לרצועה מדי כמה זמן – קצת כפי שעשתה לישראל עם צינור הגז המצרי, שהביא לקטסטרופת הגירעון של חברת החשמל הישראלית.
אל המתחים הפוליטיים הללו בין ישראל, מצרים והחמאס בעזה יש להוסיף פוליטיקות פנימיות בין פת"ח לחמאס בנוגע לרכישת הדלק עבור תחנת הכוח העזתית. מצב זה הביא לכך שהמחסור ברצועה הולך וגדל, וזאת על אף שיתוף הפעולה האחרון שנרקם בין שני הצדדים בממשלת האחדות הפלסטינית.
על פי נתונים שפורסמו באתר "גישה", מכשול נוסף שעומד בפני העזתים הוא מסוף הדלקים: מאז 2007 ישראל סגרה שלושה מהמעברים לסחורות של עזה, כולל מסוף הדלקים. המעבר האחרון שנותר, כרם שלום, אינו בנוי להעברת דלק, וקיבולתו מוגבלת.
המציאות הזאת, של מחסור, משבשת לא רק את צריכת החשמל ויש לה הבטים רבים : מכשור רפואי שלא עומד בהפסקות החשמל התכופות מתקלקל: על פי המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, עד לינואר 2014 התקלקלו והושבתו יותר מ-300 מכשירים רפואיים בבתי חולים, ביניהם מכשיר אם-אר-איי היחיד ברצועה, בבית החולים האירופי בעזה. כמו כן, על פי ארגון הבריאות העולמי, משך ההמתנה הממוצע לסוגים מסוימים של ניתוחים אלקטיביים (לא דחופים) בבית החולים הגדול ביותר בעזה אורך יותר משנה.
ויש גם בתי קירור שלא פעילים בשל העדר חשמל ומביאים להרקבה מהירה של מזון, ומכוני טיהור שפכים שלא עובדים ומביאים להזרמת מי ביוב שלא טופלו, ישירות אל הים ומי התהום ועוד.
הבט נוסף ולא פחות מטריד הקשור בגירעון באנרגיה בעזה נוגע לחקלאי עזה ודייגיה שנאלצים להפסיק לצאת לעבודתם בשל מחסור בדלקים להפעלת כלי תחבורה ושיט. יחד עם כמות המשקעים המועטה, סביר להניח כי המחסור בדלק יגרום לכך שמחירי המזון – ובמיוחד ירקות טריים – יאמירו עוד יותר ויגבירו עקב כך את אי הביטחון התזונתי שנמצא בשפל ממילא.
מכשור רפואי שלא עומד בהפסקות החשמל התכופות מתקלקל. צילום: אדוארדו סוטרס
מים מזוהמים לכולם
לכאורה, משבר החשמל הוא שולי ביחס למשבר המים שפוקד את הרצועה. אחרי הכל, בלי חשמל שרדו אי אלו דורות באבולוציה האנושית בעוד שמים הוא נוזל החיים. עם זאת, מדובר בהסתכלות צרה שלא מביטה לאמת בעיניים שכן בלי חשמל, גם המים ברצועה הולכים ומאבדים מתוקפם כגורם מחייה.
נכון להיום, על פי נתונים שפרסם ארגון "בצלם" בין 95-90 אחוזים מכלל המים ברצועה אינם ראויים לשתייה בשל זיהום. מבדיקת רשות המים בישראל עולה כי רק ב-14 בארות (כ-6.5 אחוזים מכלל הבארות) ברצועה נשאבים מים העומדים בתקני ארגון הבריאות העולמי. 97 אחוזים מתושבי הרצועה מחוברים לרשת המים, אולם, החיבור אינו מבטיח אספקת מים סדירה. זאת מאחר שברצועה קיים מחסור במים ומחסור בחשמל שיזרים אותו לבתים.
במציאות זו, תושבי הרצועה סובלים גם מהפסקות מים יזומות: רק רבע מהבתים בעזה מקבלים מים זורמים בכל יום, וגם הם רק למשך 8-6 שעות. ל-40 אחוזים מהבתים יש מים זורמים אחת ליומיים, למשך 8-6 שעות. ל-20 אחוזים מהבתים יש מים זורמים אחת לשלושה ימים למשך 8-6 שעות, ול-15 אחוזים מהבתים (בעזה, רפיח וג'באליה) יש מים זורמים למשך 8-6 שעות רק אחת לארבעה ימים.
הבעיה החמורה ביותר, שנראה כי לא יימצא לה פתרון בזמן הקרוב, קשורה לזיהום מי התהום באקוויפר החוף, שממנו מגיעים למעשה רוב מי השתייה של עזה. הבעיה קשורה בשאיבת יתר בלתי מבוקרת שהחלה כבר לפני עשרות שנים והביאה להמלחה חמורה במי התהום; על כך מתווספת הבעיה שבאי התפקוד של המכונים לטיהור שפכים. עזה סובלת ממילא ממחסור במכונים כאלו אך גם הקמתם של מכונים חדשים נתקלים בבעיות חריפות בשל בעיות רגולטוריות והאיסור הישראלי להכנסת מלט ושאר אמצעי בנייה לרצועה. ואם נוסיף על כך את המחסור בחשמל שיפעיל את תחנות הטיהור מתקבל מצב שמביא להזרמה של מיליוני קוב של שפכים בלתי מטוהרים שחודרים אל מי התהום והים, מצב שהוא על סף הקטסטרופה.
ביקשתי לברר איך זה שישראל אינה מוטרדת מהעובדה שאנו (ישראלים ועזתים) חולקים את אותה רצועת חוף, אותו ים ואותו אקוויפר – שעשוי להזדהם לכל אורכו. בתגובה, כתב לי נציג רשות המים כי "אקוויפר עזה מצוי בניהול לקוי וגרעוני, זאת בעיקר בשל היעדר אכיפה של השלטון הפלסטיני המקומי (ללא שום קשר לתקופה האחרונה) כנגד קידוחים פלסטיניים בלתי חוקיים (אלפים רבים), וכתוצאה מכך יש שאיבת יתר משמעותית מאוד, ירידת מפלסים, והמלחת האקוויפר. מצב זה לא אמור להשפיע על מי האקוויפרים בישראל, היות ומפלסי מי התהום בעזה נמוכים בהרבה מהמפלסים בצד הישראלי של הגבול, ומי התהום זורמים מישראל לעזה. בכל מקרה, אנשי המקצוע שלנו עוקבים בדקדקנות אחר הנושא".
רק רבע מהבתים בעזה מקבלים מים זורמים בכל יום. צילום: אדוארדו סוטרס
כאשר הפניתי לדובר הרשות, אורי שור, שאלה נוספת בדבר האדישות הישראלית למשבר שנובע (בין השאר) מהמחסור בדלק שכופה ישראל על הרצועה, השיב כי "בעזה מטופלים (בימים של שגרה) רק כ-5-4 מלמ"ש (מיליון מטר מעוקב לשנה) מתוך כ-55 מלמ״ש ביוב.כך שהטיפול בביוב, מניעת זיהום וניצול הקולחים ממש אינם בראש סדר העדיפויות של הפלסטינים".
ייתכן כי דבריו של שור נכונים וכי זיהום מי השתייה וההשקיה של הרצועה אינם בראש מעיינם של בכירי החמאס ברשות אך כך או כך, המשבר רק הולך ומחריף עם השנים. כך למשל, תושבי עזה מעידים על כך שבעוד שמי הברז מזמן לא משמשים יותר לשתייה (מכל בודד של שתייה עולה 2 שקלים, מחיר יקר למדי עבור תושבי הרצועה), הרי שגם עבור מכונות הכביסה הם כמעט לא רלוונטיים בעקבות המליחות הרבה שבתוכם. מעבר לאותה מליחות, סובלים התושבים מזיהום מי הברז שלא פעם נהפכים למסריחים ממש בעקבות דליפת מי הביוב אליהם.
ישראל, שנחשבת למעצמה של טכנולוגיות מים, נהפכה בשנים האחרונות למדינה בעלת מתקני ההתפלה הגדולים בעולם. מתקנים אלו, שהוקמו כדי למנוע הישענות בלעדית על מקווי מים טבעיים (דוגמת הכנרת והאקוויפרים השונים) מנצלת למעשה את מי הים התיכון כדי להשקות את אזרחיה במים שאיכותם גבוהה למדי. בדו"ח של רשות המים הישראלית בנוגע למשק המים הישראלי–פלסטיני מ-2009 נכתב כי "כל תוספת מים לרצועת עזה תהא על ידי התפלת מי הים של עזה. הוכנו תוכניות כלליות (על ידי מדינות תורמות, USAID) להתפלת מי ים ומימושן ייתן מענה מלא ונפרד לאוכלוסיית רצועת עזה".
אכן, כבר כיום קיימים כ-18 מכוני התפלה קטנים, שהוקמו ברובם על ידי ארגונים דוגמת יוניצ"ף עם זאת, מכון התפלה רציני שיוכל להתפיל את כמות המים הרצויה (עשרות מיליוני קוב) מתקשים להקים בעזה בשל מספר סיבות ובהן בעיות מימון, המחסור החמור בדלק לתפעול המתקנים ועוד. על פי דיווח של "דה מרקר", בנייה של מתקן ההתפלה עשויה להתחיל רק ב-2017 אך עד אז, ייתכן שלעזה לא יהיה מספיק דלק כדי לתפעל אותו.
מי שהתנגד, אגב, להקמתו של מתקן התפלה עזתי ומנע את הקמתו הוא לא אחר משמעון פרס. בדיווח של "הארץ" משנת 2006 נכתב כי פרס, בהיותו שר החוץ בממשלת רבין, טירפד ב-1992 את הקמת המתקן, כך לפחות לדברי פי מי שכיהן כיו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח, פרופ' דן זסלבסקי, בראיון שפורסם אתו בבטאון נציבות המים "אגמית".פרס, אגב, התבקש להגיב אך לא זכר את קיומה של אותה פגישה עם זסלבסקי.
שי חרמש, שכיהן כראש מועצה לשער הנגב בין השנים 2002-1987 עוד זוכר את המשא ומתן שקיים עם שכניו מעזה בכדי להקים אזור סחר משותף, אי אז בשנות ה-90 אך הוא זוכר גם את פיצוץ השיחות שארעו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. כשהוא נשאל לגבי זיהום המים של האקוויפר העזתי הוא משיב כי "במסגרת השיחות הוחלט להקים מכון לטיהור שפכים וזה אכן הוקם אבל הרשות הפלסטינית לא תחזקה אותו כי באופן כללי היא לא שמה יותר מדי על איכות סביבה". בהמשך מספר חרמש על קידוחים קטלניים של הפלסטינים להשגת מי שתיה, בלי חשבון לאף אחד. "המים בעזה לא ראויים לשתייה כבר 20 שנה בגלל מה שהם עושים לעצמם".
דבריו של חרמש אולי עשויים להוות עילה לוויכוח אך מן הראוי לציין כי גם לצד הפלסטיני אחריות ממשית על משבר המים בעזה. עם זאת המשבר הזה, יודעים גם אנשי הביטחון והבריאות, יתגלגלו לפתחה של ישראל אם לא תנקוט צעדי טיפול ממשיים. 1.8 מיליון אנשים צמאים יהפכו את עזה לאזור אסון גם לא בזמן מלחמה, דבר שאף גורם ישראלי שפוי לא מעוניין בו.
רשות המים הפלסטינית ותוכנית האו"ם לאיכות הסביבה התריעו כבר מזמן כי האקוויפר העזתי עבר את נקודת האל-חזור מבחינת האפשרות לשקמו; וכי החל מ-2016 לא ניתן יהיה עוד לשאוב ממנו מים. אם דיווח זה אכן מדויק, הרי שישראל עומדת בפני משבר חריף שמחייב פעולה מיידית לקידום מתקן ההתפלה ופתרונות נוספים.
1.8 מיליון אנשים צמאים יהפכו את עזה לאזור אסון. צילום: אדוארדו סוטרס
חומרים דו שימושיים וחיות אחרות
הטיפול בביוב העזתי, קצת כמו הזרמת המים והחשמל ברצועה, אינם עניין ברור מאליו. רבים מהתושבים בעזה כלל לא מחוברים למערכת הביוב, אותו מחליפים בורות ספיגה ארעיים יחסית שמזרימים את כל הזוהמה ישר אל מי התהום. על פי נתונים רשמיים שפורסמו באתר "בצלם", "רק כ-25 אחוזים ממי הביוב מטופלים וממוחזרים לצורכי חקלאות כאשר 90 אלף מ"ק של שפכים לא מטופלים (או מטופלים חלקית) זורמים מדי יום לים התיכון, דבר שגורם לזיהום, יוצר סכנות בריאותיות, ומזיק לתעשיית הדיג".
מי שאמור היה לטפל בבעיה החמורה הזאת, שמביאה לזיהום מים ואוויר, זיהום מי תהום ומטרדי ריח ועוד המון בעיות בריאותיות הם המתקנים לטיהור שפכים. אלא שמתקנים אלו, שקיימים בכל עיר ועיירה בישראל, זקוקים לזרם חשמל רציף במשך 14יום ברצף. מכיוון שהבטחה לזרם רציף שכזה אי אפשר לקבל ברצועה, גם המים המזוהמים ממשיכים לזרום חופשי.
אל הצרה הזאת מצטרפת הבעיה של יבוא הסחורות לעזה. ישראל הרי יושבת על השיבר העזתי בכל הקשור לייבוא סחורות, כאשר מוצרים רבים העונים לשם "דו שימושיים" (ובהם משאבות מים, גנרטורים, מלט, כלור ועוד הנחוצים לטיהור) עוברים סינון קפדני ולא נכנסים בקלות. לאחר מבצע "עופרת יצוקה" שזרע הרס רב בתשתיות העיר, נאלצו ארגוני זכויות האדם להתמודד עם מחסור במוצרים אלו, שהיו יכולים לשפר ולו במעט את מצבם של מכוני הטיהור.
המים המזוהמים ממשיכים לזרום חופשי. צילום: אדוארדו סוטרס
היחידה לתיאום הומאניטרי באו"ם פרסמה דו"ח בשנה שעברה (נובמבר 2013) שממנו עולה המצב הקשה בכל הקשור העיר. על פי הדו"ח, מתקן שאיבת השפכים הגדול בעזה עלה על גדותיו ולפחות עשרה מתקני שאיבה נוספים עומדים לפני מצב דומה. במהלך הפסקת חשמל יזומות שנובעות מהמסחור בדלק, מתקני השפכים נאלצים להטות את מרבית תכולתם לבריכות חירום שדפנותיהן אינן עומדות בלחץ.
כדי לקיים מנהל תקין של תברואה בעזה, זקוקה הרצועה למאות-אלפי ליטרים של דלק. בעבר התנדבה טורקיה לספק לתושבי הרצועה דלקים אלו כדי להימנע ממצב חירום אך זהו רק פתרון ביניים. מיותר לציין כי ביוב שמסתובב חופשי במי התהום וברחובות מהווה פגיעה בריאותית חריפה. על פי סמפר דיווחים של האו"ם ונציגי ארגונים נוספים, סובלים תושבי הרצועה לא פעם מקלקולי קיבה חריפים בעקבות אי הטיפול בשפכים הרבים שמוזרמים ללא טיפול.
בבג"ץ שהוגש על ידי ארגוני זכויות אדם ב-2005 בשאלת האחריות של ישראל למתרחש בעזה דחו שופטי בית המשפט העליון את הטענה שישראל מחויבת בדין וחשבון למתרחש בעזה אך הוסיפו כי בעקבות שליטתה של ישראל על מעברי הגבול, הרי שהיא מחויבת לדאוג גם לתשתיות החשמל ברצועה. אמירה זו, שיש בה מעין היבט חומל של שופטי העליון על תושבי הרצועה, מכיל למעשה את האמת כולה. בין אם תרצה בכך ובין אם לאו, אי אפשר לנתק את יחסי הגומלין בין עזה לישראל. לא בהבט הטכני-פרוצדורלי-ביורוקרטי ולא בהבט המוסרי, ישראל תהיה חייבת לדאוג בתום הלחימה לשיפור מצב התשתיות בעזה. מצב שונה מזה יביא להתערבות בינלאומית מיידית, עניין שאף אחד בממשלת נתניהו לא מעוניין בו.