כבוד השופט, אם זה בסדר, במהלך רוב ההצהרה שלי היום, אני ארצה לפנות ישירות לנאשם.
אתה לא מכיר אותי, אבל היית בתוכי ובגלל זה אנחנו כאן היום.
ב-17 לינואר 2015 היה יום שבת שקט בבית. אבא שלי הכין ארוחת ערב ואני ישבתי לשולחן עם אחותי הקטנה שהגיעה הביתה לסוף השבוע. עבדתי אז במשרה מלאה והתכוננתי ללכת לישון. תכננתי להשאר לבד בבית, לראות קצת טלוויזיה ולקרוא, כשהיא יוצאת למסיבה עם חברים. אבל אז החלטתי שמכיוון שזה הלילה היחיד שלי איתה ואין לי משהו יותר טוב לעשות, אז למה לא. יש מסיבה דבילית עשר דקות מהבית, אני אלך, ארקוד כמו דבילית ואביך את אחותי הקטנה. בדרך לשם, התבדחתי שלסטודנטים לתואר ראשון יש עוד ברזלים על השיניים. אחותי עקצה אותי על שלבשתי סוודר בצבע בז' למסיבת קולג', כמו ספרנית. קראתי לעצמי "ביג מאמא", כיוון שידעתי שאהיה הכי זקנה שם. עשיתי פרצופים מצחיקים, נתתי לעצמי להשתחרר ושתיתי אלכוהול מהר מדי, בלי לקחת בחשבון שהקיבולת שלי כבר לא מה שהייתה בימי הקולג'.
ואז מצאתי את עצמי על אלונקה במסדרון. תחבושות ודם יבש על הידיים והמרפקים. חשבתי שאולי נפלתי ואני נמצאת במזכירות בקמפוס. הייתי רגועה מאוד ותהיתי איפה אחותי. שוטר הסביר לי שעברתי תקיפה. עדיין רגועה, הסברתי לו שהוא מדבר עם הבן אדם הלא נכון. לא הכרתי אף אחד במסיבה הזאת. כשסוף סוף הרשו לי להשתמש בשירותים, הורדתי את מכנסי בית החולים שנתנו לי והושטתי יד להוריד את התחתונים, אבל לא היה שם כלום. אני עדיין זוכרת את התחושה של הידיים שלי נוגעות בעור ולא אוחזות בדבר. הסתכלתי למטה ולא היה שם כלום. החתיכה הקטנה של הבד, הדבר היחיד בין הפות שלי לכל דבר אחר, הייתה חסרה והכל בתוכי השתתק. עד היום אין לי מילים לתאר את ההרגשה. על מנת להצליח לנשום, חשבתי שאולי השוטר גזר אותם עם מספריים, כדי לשמש כראיה.
ואז הרגשתי מחטי אורן שורטים את העורף שלי והתחלתי לפלות אותם מתוך השיער. חשבתי שאולי המחטים נפלו מעץ ונחתו לי על הראש. המוח שלי ניסה להרגיע את הבטן, כי הבטן אמרה: "תעזרו לי, תעזרו לי".
העבירו אותי מחדר לחדר, עטופה בשמיכה, מותירה מאחורי שביל מחטי אורן. בכל חדר שישבתי בו, נשארה ערימה קטנה. התבקשתי לחתום על ניירות שכתוב עליהם "קורבן אונס" וחשבתי לעצמי שמשהו באמת קרה. הבגדים שלי הוחרמו ועמדתי עירומה כשהאחיות החזיקו סרגל ליד שריטות על הגוף שלי וצילמו אותן. שלושתנו עבדנו יחד כדי לסרק את מחטי האורן מהשיער שלי, שש ידיים שמילאו שקית נייר אחת. כדי להרגיע אותי, הן אמרו שזה רק עלים. רק עלים. כמה מקלונים דקים הוכנסו לתוך הפות ופי הטבעת שלי. מחטים לזריקות, כדורים, מצלמת ניקון מכוונת ישר בין רגליי הפשוקות. מקורים ארוכים ומחודדים ננעצו בי ומרחו את הפות שלי בצבע כחול וקר כדי לגלות שפשופים. אחרי כמה שעות של בדיקות, נתנו לי להתקלח. עמדתי שם, מתחת לזרם, בדקתי את הגוף שלי והחלטתי שאני לא רוצה אותו יותר. פחדתי ממנו, לא ידעתי מה היה בתוכו, האם הוא הזדהם, מי נגע בו. רציתי לפשוט אותו מעלי כמו ג'קט ולהשאיר אותו בבית החולים יחד עם כל השאר.
באותו בוקר, כל מה שאמרו לי היה שמצאו אותי מאחורי פח אשפה, שאולי נאנסתי על ידי זר ושכדאי שאבדק שוב, כי בדיקות איידס לא תמיד מראות תוצאות מיד. אבל עכשיו כדאי שאלך הביתה ואחזור לחיים הרגילים שלי. תנסה לדמיין איך זה לצאת החוצה לעולם רק עם האינפורמציה הזאת. הן נתנו לי חיבוק גדול ויצאתי מבית החולים אל מגרש החניה, לובשת טרנינג שקיבלתי. הרשו לי לשמור רק את המחרוזת שלי ואת הנעליים.
אחותי אספה אותי, פניה רטובות מדמעות ומיוסרות. אינסטינקטיבית רציתי לנחם אותה. חייכתי, אמרתי לי להביט בי, אני כאן, אני בסדר, הכל בסדר. חפפתי את השיער, הם נתנו לי שמפו נורא מוזר, תרגעי, תסתכלי עלי. תראי את הטרנינג המכוער הזה, אני נראית כמו מורה לספורט, בואי נלך הביתה, בואי נאכל משהו. היא לא ידעה שמתחת לטרנינג היו שריטות ותחבושות, שהפות שלי שלי כאב וקיבל צבע מוזר, כהה, מכל החיטוטים, שלא היו לי תחתונים והרגשתי ריקה מכדי להמשיך ולדבר. שהייתי מבוהלת בעצמי, שהייתי גמורה. באותו יום נסענו הביתה ואחותי חיבקה אותי במשך שעות.
החבר שלי לא ידע מה קרה, אבל התקשר ואמר, "הייתי מאוד מודאג אתמול בלילה, הפחדת אותי, הגעת הביתה בשלום?" הייתי בפאניקה. אז למדתי שהתקשרתי אליו באותו לילה, השארתי הודעה לא מובנת בתא הקולי, שגם דיברנו בטלפון, אבל הייתי כל כך מטושטשת שהוא ממש נבהל, שהוא אמר לי שוב ושוב ללכת למצוא את אחותי. הוא שוב שאל, "מה קרה אתמול בלילה? הגעת הביתה בשלום?" אמרתי כן, טרקתי את הטלפון והתחלתי לבכות.
לא הייתי מוכנה לספר לחבר שלי או להורים שלי שיכול להיות שנאנסתי מאחורי פח אשפה, אבל אני לא יודעת על ידי מי או מתי או איך. אם אני אומר להם, אני אראה את הפחד על הפנים שלהם והפחד שלי יגדל עשרות מונים. במקום, העמדתי פנים שכל זה לא קרה. ניסיתי לא לחשוב על זה, אבל זה היה כל כך גדול ומפחיד שלא דיברתי, לא אכלתי, לא ישנתי, לא תקשרתי עם אף אחד. אחרי העבודה הייתי נוסעת למקום מבודד כדי לצרוח. לא דיברתי, לא אכלתי, לא ישנתי, לא תקשרתי עם אף אחד, והתרחקתי מהאנשים הכי קרובים אלי.
יותר משבוע חלף ולא קיבלתי שום טלפון או עדכון לגבי הלילה ההוא או לגבי מה שקרה לי. הדבר היחיד שהזכיר לי שזה לא היה חלום רע, היה הטרנינג מבית החולים בארון.
יום אחד הייתי בעבודה, מעיינת בחדשות בטלפון שלי, ונתקלתי במאמר. שם קראתי בפעם הראשונה על איך מצאו אותי מחוסרת הכרה, שערי פרוע, מחרוזת שהסתבכה סביב הצוואר, החזייה משוכה החוצה מהשמלה, השמלה משוכה עד מעל לכתפיי, שהייתי ערומה לגמרי עד למגפיים, הרגליים מפושקות ושחפץ כלשהו הוחדר לתוכי על ידי אדם שלא הכרתי. ככה גיליתי מה קרה לי. יושבת ליד השולחן בעבודה, קוראת את החדשות. גיליתי מה קרה לי באותו הזמן שבו כל העולם גילה מה קרה לי. אז הבנתי למה היו מחטי אורן בשיער שלי, הם לא נפלו מעץ. הוא הוריד לי את התחתונים, האצבעות שלו היו בתוכי. אני אפילו לא מכירה את האיש הזה. אני עדיין לא מכירה את האיש הזה. כשקראתי על עצמי, חשבתי, לא יכול להיות שזו אני, לא יכול להיות שזו אני. לא יכול לקבל או לעכל את המידע הזה. לא יכולתי לדמיין את המשפחה שלי קוראת את המאמר הזה באינטרנט. המשכתי לקרוא. בפסקה הבאה קראתי משהו שעליו לעולם אני לא אסלח: קראתי שלפי מה שהבחור אמר, נהניתי מזה. נהניתי מזה. שוב, אין לי מילים לתאר את התחושה הזאת.
התוקף, ברוק אלן טרנר בצילום עדכני לצד מכתב שכתב אביו
נניח שהייתם קוראים מאמר על מכונית שחטפה מכה ונמצאה בתעלה, עם פח מעוקם. אבל אולי המכונית נהנתה מזה. אולי המכונית השנייה לא התכוונה להכנס בה, רק להתחכך בה קצת. תאונות קורות כל הזמן, אנשים לא תמיד שמים לב, לא תמיד אפשר לומר מי אשם.
ואז, בתחתית המאמר, אחרי שקראתי את כל התיאורים הגרפיים של התקיפה המינית שלי, היה פירוט של כל השיאים שלו בשחייה: היא נמצאה נושמת, ללא הכרה עם התחתונים מונחים כמה סנטימטר מבטנה החשופה, מקופלת בתנוחת עובר. אגב, הוא ממש טוב בשחייה. למה לא רשמתם כמה מהר אני שוחה, אם כבר. אגב, אני טובה בבישול, אולי תשימו את זה שם, אני מניחה שזה המקום שבו רושמים את כל התחביבים שלך כדי לבטל את כל הדברים הנוראיים שקרו.
בלילה שבו התפרסמו החדשות, ישבתי עם ההורים שלי ואמרתי להם שעברתי תקיפה, שלא יצפו בחדשות כי זה מטריד, רק תדעו שאני בסדר, אני כאן ואני בסדר. אבל תוך כדי שדיברתי, אמא שלי הייתה חייבת להחזיק אותי כי לא יכולתי לעמוד.
בלילה אחרי שזה קרה, הוא אמר שהוא לא ידע איך קוראים לי, אמר שהוא לא היה יכול לזהות אותי במסדר משטרתי, הוא לא הזכיר שום שיחה בינינו, אף מילה, רק ריקודים ונשיקות.
"ריקודים" זה תיאור חמוד: האם הוא סובב אותי וצחקנו ומחאנו כפיים או שאולי זה היה רק שני אנשים מתחככים זה בזה בחדר הומה? האם ב"נשיקות" הוא מתכוון לשני פרצופים נמרחים יחד? כשהבלש שאל אותו אם הוא התכוון לקחת אותי לחדר שלו במעונות, הוא אמר שלא. כשהבלש שאל אותו איך הגענו אל מאחורי פח האשפה, הוא אמר שהוא לא יודע. הוא הודה שנישק בחורות אחרות במסיבה, אחת מהן הייתה אחותי שדחפה אותו מעליה. הוא הודה שהוא חיפש זיון. אני הייתי האנטילופה הפצועה בעדר, פגיעה ובודדה, ללא יכולת להגן על עצמי והוא בחר בי. לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי הולכת, כל זה לא היה קורה. אבל אז אני מבינה שזה היה קורה, פשוט למישהי אחרת. ארבע שנים של מסיבות ובחורות שתויות וככה התחלת אותן. טוב שלא המשכת. בלילה אחרי שזה קרה, הוא אמר שהוא חשב שרציתי את זה כי עשיתי לו מסז' בגב. מסז' בגב.
הוא לא ציין שהבעתי הסכמה, הוא לא הזכיר שדיברנו אפילו. מסז' בגב. בהזדמנות אחרת בחדשות, גיליתי שהישבן והפות שלי היו חשופים לגמרי, שהוא מישש את השדיים שלי, שאצבעות נכנסו לתוכי יחד עם מחטי אורן ועפר, עורי החשוף והראש שלי משתפשפים באדמה מאחורי פח אשפה, בזמן שסטודנט עם זקפה התחכך בגוף החצי ערום, מחוסר ההכרה שלי. אבל אני הרי לא זוכרת אז איך אוכל להוכיח שלא נהניתי מזה.
הייתי בטוחה שזה לא יגיע למשפט: היו עדים, היה עפר בתוך הגוף שלי, הוא ברח אבל נתפס. הוא וודאי יודה ויתפשר, יתנצל בצורה רשמית ושנינו נמשיך הלאה. אבל אז סיפרו לי שהוא שכר עורך דין יקר, עדים מומחים, חוקרים פרטיים שיחטטו וימצאו פרטים מתוך חיי האישיים שיוכלו לשמש נגדי, שימצאו חורים בסיפור שלי שיהפכו אותי ואת אחותי ללא מהימנות, כדי להראות שהתקיפה המינית הזו הייתה למעשה רק אי הבנה. שהוא הולך לעשות הכל כדי לשכנע את העולם שהוא פשוט התבלבל.
לא רק שאמרו לי שעברתי תקיפה, אמרו לי שמכיוון שאני לא זוכרת כלום, אני לא יכולה להוכיח שזה לא היה בהסכמה. וזה פגע בי, צילק אותי, כמעט שבר אותי. זה הסוג העצוב ביותר של בלבול, כשאומרים לך שחווית תקיפה וכמעט אונס, אבל אנחנו עדיין לא יודעים אם זה נחשב כתקיפה מינית. נאלצתי להלחם במשך שנה שלמה כדי להוכיח שמשהו כאן לא בסדר.
כשאמרו לי להתכונן לאפשרות שנפסיד, אמרתי שאני לא יכולה להתכונן לזה. הוא היה אשם מהרגע שהתעוררתי. אף אחד לא יכול לשכנע אותי שהוא לא פגע בי. הכי גרוע היה שהזהירו אותי שעכשיו כשהוא יודע שאני לא זוכרת כלום, הוא יוכל לכתוב את התסריט. הוא יכול לומר מה שהוא רק ירצה ואף אחד לא יוכל לסתור אותו. לא היה לי שום כוח, לא היה לי קול, הייתי חסרת הגנה. העובדה שלא זכרתי, תשמש נגדי. העדות שלי הייתה חלשה, לא שלמה, וגרמו לי להאמין שאולי זה לא מספיק כדי לזכות. עורך הדין שלו הזכיר למושבעים שוב ושוב שהיחיד שאנחנו יכולים להאמין לו זה ברוק, כיוון שהיא לא זוכרת כלום. חוסר האונים היה טראומטי.
במקום לשים את כל זה מאחורי ולרפא את הפצעים, הייתי עסוקה בלשחזר את הלילה ההוא עד לפרטים הכי קטנים, על מנת להתכונן לחקירה הנגדית, שבבירור תהיה חודרנית ואגרסיבית, שנועדה לגרום לי לסתור את עצמי, את אחותי, מנוסחת בצורה מניפולטיבית. במקום שעורך הדין שלו ישאל, האם הבחנת בשריטות? הוא שאל, לא הבחנת בשריטות, נכון? זה היה משחק אסטרטגי, כאילו מישהו היה יכול לרמות אותי ולגרום לי להאמין שאני חסרת ערך. התקיפה המינית הייתה ברורה כשמש, אבל במקום, ישבתי שם בבית המשפט ועניתי לשאלות כמו:
בת כמה את? כמה את שוקלת? מה אכלת באותו היום? מה אכלת לארוחת ערב? מי הכין את ארוחת הערב? האם שתית בארוחה? לא, אפילו לא מים? מתי שתית? כמה שתית? מאיזה מיכל שתית? מי נתן לך את המשקה? כמה את שותה בדרך כלל? מי הסיע אותך למסיבה? באיזו שעה? היכן בדיוק? מה לבש? למה הלכת למסיבה? מה עשית כשהגעת לשם? האם את בטוחה שזה מה שעשית? באיזה שעה עשית את זה? מה הכוונה בהודעה הזו? למי שלחת את ההודעה? מתי השתנת? איפה השתנת? עם מי השתנת בחוץ? האם הטלפון שלך היה על שקט כשאחותך התקשרה? האם את זוכרת ששמת את הטלפון על שקט? האמנם? כי בעמוד 53 אני רוצה להסב את תשומת ליבך לכך שאמרת ששמת את הטלפון על מצב צלצול. האם נהגת לשתות כשהיית בקולג'? האם היית חיית מסיבות? כמה פעמים איבדת את ההכרה? האם את והחבר שלך במערכת יחסים רצינית? האם את פעילה מינית? מתי התחלתם לצאת? האם היית בוגדת בו? האם בגדת בעבר? למה התכוונת כשאמרת שאת רוצה לפנק אותו? האם את זוכרת מתי התעוררת? האם לבשת את הסוודר שלך? באיזה צבע היה הסוודר שלך? האם את זוכרת עוד משהו מהלילה ההוא? לא? אוקיי, ניתן לברוק להשלים את הפרטים.
התקיפו אותי בשאלות חדות ומחודדות שניתחו את חיי האישיים, חיי האהבה שלי, ההסטוריה שלי, היחסים עם המשפחה. שאלות סתמיות, אסופת פרטים שמטרתה למצוא תירוץ עבור הבחור הזה, שגרר אותי חצי עירומה על האדמה לפני שאפילו טרח לברר איך קוראים לי. אחרי שהותקפתי מינית, הותקפתי בשאלות שאמורות להרוס אותי, להראות שהנה, אתם רואים, הסיפור שלה לא מחזיק מים, הוא יצאה מדעתה, היא בכלל אלכוהוליסטית, היא כנראה רצתה לשכב עם מישהו, הוא ספורטאי, שניהם היו שיכורים, מה זה משנה, כל מה שהיא זוכרת, שקרה בבית החולים, קרה בכלל אחר כך, זה בעצם לא קשור לעניין, לברוק יש הרבה מאוד להפסיד וקשה לו מאוד כרגע.
ואז הגיע הרגע שלו להעיד ואני הבנתי שהם מתכננים להפוך אותו לקורבן. אני רוצה להזכיר לכם שבלילה אחרי שזה קרה הוא אמר שהוא לא תכנן לקחת אותי לחדר שלו. הוא אמר שהוא לא ידע למה היינו מאחורי פח אשפה. הוא קם לעזוב כי הוא לא הרגיש כל כך טוב כשפתאום תפסו אותו והיכו אותו. אחר כך הוא גילה שאני לא זוכרת.
כך ששנה אחר כך, כצפוי, נולד נראטיב חדש. לברוק היה סיפור מוזר מאוד, שנשמע כמו ספר גרוע לנוער, עם נשיקות וריקודים והחזקת ידיים ונפילה משעשעת על האדמה, והכי חשוב, בסיפור החדש הזה, פתאום הייתה הסכמה. שנה אחרי שזה קרה, פתאום הוא נזכר, אה כן, דרך אגב, היא אמרה כן, להכל.
הוא אמר שהוא שאל אותי אם אני רוצה לרקוד. מתברר שאמרתי כן. הוא שאל אם אני רוצה ללכת לחדר שלו. אמרתי כן. ואז הוא שאל אם הוא יכול להכניס לי אצבעות ואמרתי כן. רוב הבחורים לא שואלים, האם אפשר להכניס לך אצבעות? בדרך כלל יש השתלשלות טבעית של עניינים, שמוסכמת על הצדדים, לא שאלות ותשובות. אבל מסתבר שנתתי את מלוא הסכמתי. הוא לא אשם. אפילו בסיפור שלו, אמרתי שלוש מילים בסך הכל, כן, כן, כן, לפני שהייתי עירומה על האדמה. תרשום לפניך שאם בעתיד אתה קצת מבולבל ולא בטוח האם בחורה מסכימה או לא, תבדוק האם היא יכולה להוציא מהפה משפט שלם. אפילו את זה לא יכולת לעשות. רק משפט אחד קוהרנטי. איפה הבלבול? זה קומון סנס. זה בסיסי.
לפי הסיפור שלו, הסיבה היחידה שהיינו על האדמה, היא שנפלתי. טיפ: אם בחורה נופלת, תעזור לה לקום. אם היא שיכורה מכדי לקום או ללכת, אל תעלה עליה, אל תמזמז אותה, אל תוריד לה את התחתונים, אל תכניס יד לתוך הפות שלה. אם בחורה נופלת, תעזור לה לקום. אם היא לובשת סוודר מעל השמלה, אל תוריד לה אותו כדי שתוכל לגעת לה בשדיים. אולי קר לה. אולי בגלל זה היא לבשה את הסוודר.
לפי הסיפור, אחר כך הופיעו ,שני שוודים על אופניים1, ניגשו אליך וברחת. כשהם הפילו אותך, למה לא אמרת, "עצרו! הכל בסדר, תשאלו אותה, הנה היא, היא תגיד לכם". הרי הרגע בקשת את רשותי, לא? הייתי ערה, לא? כשהשוטר הגיע ותשאל את השוודי הרשע שתקף אותך, הוא מירר בבכי כל כך חזק עד שלא יכל לדבר בגלל מה שראה.
עורך הדין שלך אמר שוב ושוב, ובכן אנחנו לא יודעים בדיוק מתי היא איבדה את ההכרה. ואתה צודק, אולי עדיין עשיתי לך עיניים ולא הייתי לגמרי אאוט. אבל זו לא הנקודה. הייתי שיכורה מכדי לדבר אנגלית, שיכורה מכדי להסכים לשום דבר הרבה לפני שנחתתי על האדמה. אף אחד לא היה אמור לגעת בי מלכתחילה. ברוק הצהיר, "בשום אופן לא הבחנתי שהיא לא מגיבה. אם הייתי חושב שהיא לא מגיבה, הייתי עוצר מיד." אבל זה העניין: אם התכנית שלך הייתה לעצור רק ברגע שהפסקתי להגיב, אז אתה עדיין לא מבין. אפילו כשלא הגבתי אתה לא עצרת! מישהו אחר עצר אותך. שני בחורים על אופניים הבחינו בחושך שאני לא זזה והיו צריכים לתקוף אותך. אז איך אתה לא הבחנת?
אמרת שהיית עוצר ומזעיק עזרה. אתה אומר את זה, אבל אני רוצה שתסביר איך בדיוק היית עוזר לי, צעד אחרי צעד, תסביר לי. אני רוצה לדעת איך הלילה הזה היה מתפתח אלמלא שני השוודים הרעים היו מוצאים אותי. אני שואלת אותך: היית מחזיר את התחתונים שלי מעל המגפיים? משחרר את המחרוזת שלי שהסתבכה מסביב לצוואר שלי? סוגר את הרגליים שלי, מכסה אותי? פולה את מחטי האורן מהשיער שלי? שואל אם השריטות על הצוואר והישבן שלי כואבות? האם היית הולך למצוא חבר ואומר לו, בוא תעזור לי לקחת אותה למקום חם ונעים? אני לא נרדמת כשאני חושבת על הדרך שבה הלילה הוא יכול היה להתפתח אילולא שני הבחורים ההם היו מגיעים. מה היה קורה לי? על זה אין לך תשובה, אפילו לא אחרי שנה.
בנוסף להכל, הוא טען שהגעתי לאורגזמה אחרי דקה עם האצבעות שלו בתוכי. האחות אמרה שהיו שריטות, שפשופים ועפר באברי המין שלי. זה היה אחרי או לפני שגמרתי?
לשבת שם, תחת שבועה ולהודיע לכולנו שכן, רציתי את זה, כן, הסכמתי לזה ושאתה הקורבן האמיתי, שהותקף על ידי שני שוודים מסיבות שאינן ידועות לך, זה דוחה, זה חולני, זה אנוכי, זה פוגע. זה דבר אחד לסבול. זה דבר אחר לגמרי כשמישהו עובד שעות נוספות כדי לוודא שלסבל הזה אין משקל או תוקף.
המשפחה שלי הייתה צריכה לראות תמונות של הראש שלי מקובע לאלונקה מלאה במחטי אורן, של הגוף שלי מכוסה בעפר ועיני עצומות, שיער פרוע, איברים מעוקמים ושמלה משוכה למעלה. ואפילו אחרי כל זה, המשפחה שלי הייתה צריכה לשמוע את עורך הדין שלך אומר שהתמונות צולמו לאחר מעשה ולכן, אינן רלוונטיות כראיה. כלומר כן, האחות אישרה שהיו שריטות ואדמומיות בתוכה, פציעות באברי המין שלה, אבל זה מה שקורה כשמחדירים למישהי אצבעות, והוא הרי כבר הודה בזה.
להקשיב לעורך הדין שלך מנסה לצייר תמונה שבה אני איזו בחורה פרועה, כאילו שככה זה כן היה מגיע לי. להקשיב לו אומר שנשמעתי שיכורה בטלפון כי אני מטומטמת וככה אני מדברת בדרך כלל. להצביע על כך שבהודעה שהשארתי לחבר שלי הבטחתי לפנק אותו וכולנו יודעים מה זה אומר. אני מבטיחה לך שאני לא מפנקת כל אחד, במיוחד לא זר רנדומלי שניגש אלי.
הוא גרם נזק בלתי הפיך לי ולמשפחה שלי במהלך המשפט, אבל אנחנו ישבנו שם בשקט, מאזינים לו מתאר את השתלשלות האירועים. בסוף כל ההצהרות חסרות הבסיס שלו והלוגיקה המעוותת של עורך הדין שלו לא שכנעו אף אחד. האמת ניצחה, האמת דיברה בעד עצמה.
אתה אשם. 12 מושבעים קבעו שאתה אשם בשלוש עבירות, מעבר לכל צל של ספק, בשלוש הצבעות שונות. 36 פעמים אשם. אשם במאה אחוז, פה אחד. ואני חשבתי שסוף סוף זה נגמר, סוף סוף הוא יקח על עצמו את האחריות למה שעשה, יתנצל ושנינו נמשיך הלאה וננסה להחלים. ואז קראתי את ההצהרה שלך.
אם אתה מקווה שאחד האיברים הפנימיים שלי פשוט יתפוצץ מרוב זעם ואני אמות, אני כמעט שם. אתה מאוד קרוב. זה לא סיפור על עוד זיון שתוי בקולג׳ עם כמה החלטות לא נכונות. תקיפה היא לא תאונה. איכשהו אתה עדיין לא מבין את זה. איכשהו, אתה עדיין נשמע מבולבל. כעת אקרא חלקים מהצהרתו של הנאשם ואגיב להם.
אמרת: הייתי שיכור ולא קיבלתי החלטות כל כך טובות וגם היא לא.
אלכוהול הוא לא תירוץ. האם הוא אחד הגורמים? כן. אבל אלכוהול לא היה מה שהפשיט אותי, דחף לי אצבעות, גרר את הראש שלי על האדמה, עירומה כמעט לגמרי. אני מודה שלשתות יותר מדי היה טעות של מתחילים, אבל לא עברתי על החוק. כל אחד בחדר הזה שתה פעם יותר מדי או מכיר מישהו ששתה יותר מדי. להתחרט על ששתית יותר מדי זה לא אותו דבר כמו להתחרט על תקיפה מינית. שנינו היינו שיכורים, ההבדל הוא שאני לא הורדתי לך את המכנסיים והתחתונים, נגעתי בך וברחתי. זה ההבדל.
אמרת: אם רציתי להכיר אותה, הייתי צריך לבקש ממנה את הטלפון שלה ולא להזמין אותה אלי לחדר.
אני לא כועסת בגלל שלא ביקשת ממני את הטלפון שלי. אפילו אם היית מכיר אותי, לא הייתי רוצה להיות במצב הזה. החבר שלי כן מכיר אותי, אבל אם הוא היה מבקש להכניס לי אצבעות מאחורי פח אשפה, הוא היה חוטף סטירת לחי. אף בחורה לא רוצה להיות במצב הזה. אף אחת. לא אכפת לי אם יש לך את הטלפון שלהן או לא.
אמרת: בטפשותי חשבתי שזה בסדר לעשות מה שכולם סביבי עשו – לשתות. טעיתי.
שוב, הטעות שלך לא הייתה לשתות. כולם מסביבך שתו אבל אף אחד אחר לא תקף אותי מינית. הטעות שלך הייתה לעשות מה שאף אחד אחר לא עשה, שזה אומר לחכך את הזין העומד שלך בתוך המכנסיים כנגד הגוף הערום וחסר ההגנה שלי, במקום חשוך ונסתר מהעין, איפה שאף אחד לא יכול היה לראות אותנו או להגן עלי, איפה שאחותי לא יכלה למצוא אותי. הפשע שלך לא היה לדפוק שוטים. להוריד את התחתונים שלי ולזרוק אותם הצידה כמו עטיפת סוכריה, כדי שתוכל להכניס אצבעות לתוך הגוף שלי – זו הייתה הטעות שלך. למה לעזאזל אני עדיין צריכה להסביר את זה.
אמרת: לא רציתי לפגוע בה במהלך המשפט. זה היה עורך הדין שלי והדרך שבה הוא ניהל את התיק.
עורך הדין שלך הוא לא תירוץ, הוא מייצג אותך. האם עורך הדין שלך אמר כמה דברים מכעיסים ומשפילים? בהחלט. הוא גם אמר שהייתה לך זקפה כי היה קר.
אמרת שאתה בתהליך הקמת תוכנית עבור תלמידי תיכון וסטודנטים שבה תרצה על המקרה שלך כדי ״למחות נגד תרבות השתייה והפריצות המינית שמתלווה אליה בקולג׳ים."
תרבות השתייה בקולג׳ים. זה מה שאנחנו מוחים נגדו? אתה חושב שנגד זה נלחמתי במהלך השנה האחרונה? לא מודעות לתקיפות מיניות בקולג׳ים, או אונס, או הטמעה של מה זה הסכמה. תרבות השתייה בקולג׳ים. די לג׳ק דניאלס. די לוודקה גריי גוס. אם אתה רוצה לדבר עם אנשים על שתייה, לך לאלכוהוליסטים אנונימיים. אתה מבין שלשתות יותר מדי זה שונה מלהכריח מישהו לקיים איתך יחסי מין? תראה לגברים איך לכבד נשים, לא איך לשתות פחות.
תרבות השתייה והפריצות המינית שמתלווה אליה. מתלווה אליה כמו תוספת? כמו צ׳יפס ליד המנה העיקרית. איפה אתה רואה כאן פריצות מינית? אני לא רואה כותרות שזועקות, 'ברוק טרנר, נמצא אשם בשתייה מופרזת והפריצות המינית שמתלווה אליה. תקיפה מינית בקולג׳'. זו השקופית הראשונה במצגת שלך. אתה יכול להיות בטוח שאם לא תשנה את הכותרת של ההרצאה שלך, אני אלך אחריך ממקום למקום ואראה מצגת משלי.
לבסוף אמרת: אני רוצה להראות לאנשים שלילה אחד של שתייה מופרזת יכול להרוס את החיים.
החיים. לא ״חיים״. החיים שלך, שכחת את החיים שלי. תן לי לנסח מחדש עבורך, אני רוצה להראות לאנשים שלילה אחד של שתייה מופרזת יכול להרוס שני חיים. אתה ואני. אתה הסיבה, אני התוצאה. אתה גררת אותי לגיהנום הזה, החזרת אותי ללילה ההוא שוב ושוב. אתה הפלת את שנינו, אני התמוטטתי יחד איתך. אם אתה חושב שניצלתי, שיצאתי מזה ללא פגע, שמפה אני רוכבת אל עבר השקיעה בזמן שאתה חטפת את המכה האמיתית, אתה טועה. כולם מפסידים. כולנו הרוסים, כולנו מנסים למצוא איזו משמעות בכל הסבל הזה. הנזק שלך הוא קונקרטי: לקחו ממך את התארים, את הציונים, את הלימודים. הנזק שלי הוא פנימי, בלתי נראה ואני נושאת אותו עמי. לקחת ממני את הערך שלי, את הפרטיות, האנרגיה, הזמן, תחושת הבטחון, האינטימיות, את הקול שלי, עד היום.
אתה מבין, מה שכן משותף לשנינו, הוא ששנינו לא יכולים לקום מהמיטה בבוקר. הסבל לא זר לי. אתה הפכת אותי לקורבן. השם שלי בעיתונים היה "אשה שתויה מחוסרת הכרה", 11 הברות ולא יותר. במשך זמן מה, גם אני האמנתי שזה כל מה שאני. הייתי צריכה להכריח את עצמי ללמוד מחדש את השם שלי, את הזהות. ללמוד מחדש שזה לא כל מי שאני. שאני לא רק קורבן שתוי במסיבת קולג' מאחורי פח אשפה, בזמן שאתה השחיין, נער הפוסטר האמריקאי באוניברסיטה יוקרתית, חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, שיש לו כל כך הרבה מה להפסיד. אני בת אדם שנפגעה בצורה בלתי הפיכה, החיים שלי נעצרו למשך יותר משנה, מחכה לראות אם אני שווה משהו.
העצמאות שלי, שמחת החיים, העדינות והחיים היציבים שהיו לי השתנו ללא היכר. הפכתי להיות סגורה, כועסת, אכולת ספקות, עייפה, עצבנית, ריקה. הבדידות הייתה בלתי נסבלת לעיתים. גם אתה לא יכול להחזיר לי את החיים שהיו לי בחזרה. בזמן שאתה דואג למוניטין שלך, אני הייתי מכניסה כפות למקרר כל לילה כדי להניח על העיניים הנפוחות מבכי בכל בוקר, על מנת שאוכל לראות. הייתי מגיעה לעבודה באיחור של שעה כל בוקר, בורחת כדי לבכות במדרגות, אני יכולה להראות לך את כל המקומות הכי טובים לבכות בהם בבניין, איפה שאף אחד לא שומע. הכאב נעשה כל כך כבד, עד שהייתי חייבת לחלוק את הפרטים הללו עם הבוסית שלי, כדי להסביר למה אני עוזבת. הייתי צריכה זמן לעצמי כי להמשיך בשגרה לא היה אפשרי. השתמשתי בכל החסכונות שלי עד שהם נגמרו. לא חזרתי לעבוד במשרה מלאה, כי ידעתי שאזדקק לחופשים ארוכים בזמן הדיונים והמשפט, שנדחו שוב ושוב. החיים שלי נעצרו למשך יותר משנה, כל מה שהחזיק אותי התמוטט.
אני לא יכולה לישון לבד בלי אור דולק, כמו ילדה בת חמש, כי יש לי סיוטים בהם נוגעים בי ואני לא מצליחה להתעורר. התחלתי לחכות שהשמש תעלה ואני ארגיש בטוחה מספיק כדי להרדם. במשך שלושה חודשים הלכתי לישון בשש בבוקר.
נהגתי להתגאות בעצמאות שלי, עכשיו אני מפחדת לצאת להליכה בערב, לצאת לאירוע חברתי שיהיה בו אלכוהול, גם כשאני מכירה את כולם ואמורה להרגיש בטוחה. הפכתי למין קרציה, שתמיד צריכה מישהו לידה, שחבר שלי יעמוד לצידי, ישן לידי, יגן עלי. זה מביך עד כמה שברירית אני מרגישה, באיזו זהירות אני מתנהלת, תמיד חוששת, מוכנה להגן על עצמי, מוכנה לכעוס.
אין לך מושג כמה קשה עבדתי לבנות מחדש חלקים בתוכי. לקח לי שמונה חודשים עד שהייתי מוכנה לדבר אפילו על מה שקרה. לא יכולתי לתקשר עם חברים, עם כל מי שמסביב. הייתי צועקת על החבר שלי, על המשפחה בכל פעם שמישהו היה מזכיר את זה. אתה אף פעם לא נתת לי לשכוח מה שקרה לי. בסוף המשפט כבר הייתי עייפה מכדי לדבר. הייתי יוצאת בדממה, באפיסת כוחות. הייתי חוזרת הביתה, מכבה את הטלפון ושותקת במשך ימים. קנית לי כרטיס טיסה לכוכב מבודד שבו חייתי לבד. בכל פעם שהיה עולה מאמר חדש, נכנסתי לפאראנויה שהתושבים בעיר שלי יגלו שאני הבורה שהותקפה. לא רציתי שאף אחד ירחם עלי ואני עדיין לומדת לקבל את העובדה שאני קורבן. אתה הפכת את העיר שלי למקום שאני כבר לא מרגישה בו בנוח.
אתה לא יכול לתת לי בחזרה את הלילות ללא השינה. איך שהייתי פורצת בבכי תמרורים בכל פעם שצפיתי בסרט בו מישהו מכאיב לאשה כלשהי. להגיד שהגדלת את האמפתיה שלי לקורבנות אחרים, זה אנדרסטייטמנט. ירדתי במשקל מרוב לחץ וכשאנשים הגיבו לזה הייתי אומרת שהתחלתי לרוץ. היו זמנים בהם לא רציתי שיגעו בי. היום אני צריכה ללמוד מחדש שאני לא כל כך שבירה, שיש בי כוחות, שאני שלמה, לא רק חלשה.
כשאני רואה עד כמה כואב לאחותי, כשקשה לה בלימודים, כשהיא לא מסוגלת לשמוח, כשהיא לא נרדמת בלילות, כשהיא בוכה כל כך חזק בטלפון עד שקשה לה לנשום, אומרת לי שוב ושוב עד כה היא מצטערת על שעזבה אותי באותו לילה, סליחה סליחה סליחה, כשהיא מרגישה יותר אשמה ממך, אז אני לא סולחת לך. באותו לילה התקשרתי אליה לשאול איפה היא, אבל אתה מצאת אותי קודם. הטיעון המסכם של עורך הדין שלך התחיל במילים, "אחותה אמרה שהיא בסדר והרי מי מכיר אותה יותר טוב מאחותה". ניסית להשתמש באחותי נגדי? הטיעונים שלך היו כל כך חלשים, כל כך מתחת לחגורה, זה היה כמעט מביך. אתה לא תגע בה.
לא היית צריך לעשות לי את זה. שנית, לא היית צריך להאבק בי במשך זמן רב כל כך. אבל הנה אנחנו. הנזק כבר נעשה, ואף אחד לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור. עכשיו לשנינו יש בחירה. אנחנו יכולים לתת לזה להרוס אותנו, אני יכולה להשאר כועסת ופגועה ואתה יכול להשאר בהכחשה, או שאנחנו יכולים להתמודד עם זה, אני אקבל את הכאב, אתה תקבל את העונש ונמשיך הלאה.
החיים שלך לא נגמרו. יש לך עוד עשורים שלמים לשכתב את הסיפור שלך. העולם גדול. גדול הרבה יותר מפאלו אלטו וסטנפורד ואתה תמצא לך מקום שבו אתה יכול להרגיש מסופק ושמח. אבל כרגע, אתה כבר לא יכול להרשות לעצמך למשוך בכתפיים ולהיות מבולבל. אתה כבר לא יכול להעמיד פנים שלא היה שם דגל אדום.
אתה נמצאת אשם בחילול הגוף והנפש שלי, בכוונה, בכוח, בזדון, וכל מה שאתה מוכן להודות בו זה ששתית אלכוהול.
אל תדבר על איך החיים שלך הלכו לעזאזל בגלל שהאלכוהול גרם לך לעשות דברים רעים. תנסה להבין איך לקחת אחריות על ההתנהגות שלך.
כעת אתייחס לעונש2. כשקראתי את הדו"ח של קצין המבחן, לא האמנתי, נתקפתי זעם שהפך לאט לאט לעצב עמוק. ההצהרה שלי עוותה והוצאה מהקשר. נלחמתי בחירוף נפש במהלך המשפט ואני לא אתן לקצין מבחן להשפיע כך על התוצאה, קצין מבחן שניסה להעריך את מצבי בשיחה של רבע שעה שברובה הוא ענה על השאלות שלי. ההקשר גם הוא חשוב. ברוק עדיין לא נתן הצהרה ולא קראתי את מה שיש לו לומר.
החיים שלי נעצרו למשך יותר משנה, שנה של כעס, צער ואי וודאות, עד שחבר מושבעים גיבה אותי, אישר את חוסר הצדק. במידה שברוק היה מודה, מביע חרטה ומציע להתפשר, הייתי שוקלת פסק דין קל יותר, מעריכה את הכנות שלו, אסירת תודה על היכולת להמשיך בחיים. במקום, הוא לקח את הסיכון, בחר במשפט, הוסיף השפלה ועלבון לסבל שלי והכריח אותי לחיות שוב את הכאב, כשהציבור הרחב חזה בניתוח אכזרי של חיי ושל התקיפה המינית שעברתי.
הוא גרר אותי ואת המשפחה שלי לשנה של סבל בלתי יתואר ומיותר ועליו לעמוד בתוצאות הסיכון שלקח, על שהעמיד את הכאב שלי בסימן שאלה, על שנתן לנו לחכות כל כך הרבה זמן לצדק.
אמרתי לקצין המבחן שאני לא רוצה שברוק ירקב בכלא. לא אמרתי שלא מגיע לו להיות מאחורי סורגים. ההמלצה של קצין המבחן על עונש של שנה או פחות בכלא, היא בקושי פסק זמן, לעג למשמעות הכבדה של מעשיו, עלבון כלפיי וכלפי כל אשה. היא מעבירה מסר: זר יכול לחדור אליך ללא הסכמה והוא יקבל את העונש המינימלי. עונש על תנאי לא צריך להיות אופציה. עוד אמרתי לקצין המבחן שמה שאני באמת רוצה הוא שברוק יבין, יודה ויקח אחריות.
למרבה הצער, אחרי שקראתי את ההצהרה של הנאשם, אני מאוכזבת וחשה שהוא כשל להפגין חרטה כנה או אחריות למעשיו. אני מכבדת את זכותו למשפט, אבל אפילו אחרי ש-12 מושבעים קבעו שהוא אשם בשלוש עבירות, כל מה שהוא הודה בו הוא צריכת אלכוהול. אדם שלא יכול לקחת אחריות על מעשיו הוא אדם שלא ראוי להקלה בעונש. מטרידה ומכאיבה במיוחד העובדה שהוא ניסה להקל ראש באונס, כשהציע שמדובר ב"פריצות מינית". אונס בהגדרה, הוא העדר פריצות, אונס הוא העדר הסכמה והעובדה שהוא אינו מבחין בהבדל מדאיגה אותי עמוקות.
קצין המבחן לקח בחשבון שהנאשם צעיר וללא עברות קודמות. לדעתי הוא מבוגר מספיק כדי לדעת שמה שעשה היה לא בסדר. כשאתה בן 18 במדינה הזאת אתה יכול ללכת למלחמה, כשאתה בן 19, אתה מבוגר מספיק בשביל לשלם את המחיר על נסיון אונס. הוא צעיר, אבל הוא מבוגר מספיק.
מכיוון שזו עבירה ראשונה, אני יכולה להבין את הרצון להקל. מצד שני, אנחנו לא יכולים להקל בעונשים של כל התקיפות הראשונות והאונסים הראשונים. זה לא הגיוני. המשמעות של אונס צריכה להיות ברורה, אסור לנו ליצור תרבות שבה אונס הוא עניין שנתון לבירור בבית משפט. התוצאה של תקיפה מינית צריכה להיות ברורה מספיק כדי שאנשים יפחדו להפעיל שיקול דעת, ברורה מספיק כדי להיות מונעת.
קצין המבחן לקח בחשבון שהוא ויתר על מלגת לימודים בשחייה. המהירות שבה ברוק שוחה לא מקטינה את החומרה של מה שקרה לי ולא צריכה להקל על העונש. אם אדם ללא עבירות קודמות, ממשפחה מעוטת אמצעים היה מואשם בשלוש עבירות ולא היה מציג שום חרטה על מעשיו למעט שתיית אלכוהול, הוא היה מקבל את אותו העונש? העובדה שברוק היה ספורטאי באוניברסיטה נחשבת, לא צריכה לזכות אותו בהקלה. היא הזדמנות לשלוח מסר, שתקיפה מינית היא לא חוקית ולא משנה מי אתה ומאיזה מעמד.
קצין המבחן טען שהמקרה הזה, בהשוואה למקרים אחרים, יכול להחשב חמור פחות, בגלל מידת השכרות של הנאשם. זה הרגיש חמור. זה כל מה שיש לי להגיד.
מה הוא עשה כדי להראות שמגיעה לו הנחה? הוא רק התנצל על ששתה ולא הסביר עדיין מה הוא עשה לי, הוא תקף אותי שוב ושוב באכזריות. הוא נמצא אשם בשלוש עבירות רציניות והגיע הזמן שהוא יקבל על עצמו את התוצאות של המעשים שלו.
הוא ירשם כעבריין מין. זה לכל החיים. בדיוק כמו מה שהוא עשה לי, זה לא עובר אחרי כמה שנים. זה נשאר איתי, חלק מהזהות שלי, זה שינה לנצח את מי שאני, את הדרך שבה אנהל את חיי.
לסיכום, אני רוצה לומר תודה. החל מהמתמחה שהכינה לי דייסה כשהתעוררתי בבית החולים באותו בוקר, לשוטר שחיכה לידי, לאחיות שהרגיעו אותי, לבלש שהקשיב לי ולא שפט אותי, לעורכי הדין שלי שעמדו לצידי, לפסיכולוג שלי, שלימד אותי למצוא אומץ בפגיעות, לבוסית שלי שהייתה טובת לב ומבינה, להורים המדהימים שלי שמלמדים אותי להפוך כאב לכוח, לסבתא שלי שהבריחה בשבילי שוקולד לתוך בית המשפט, לחברים שלי שמזכירים לי איך להיות שמחה, לחבר שלי, האוהב והסבלני, לאחותי הבלתי מנוצחת, שהיא החצי השני של הלב שלי, לאלאלה, האליל שלי, שנלחם כמו אריה ומעולם לא הטיל בי ספק. תודה לכל מי שמעורב במשפט, על הזמן ותשומת הלב. תודה לנשים מכל הארץ שכתבו מכתבים לתובע המחוזי שיעביר לי, כל כך הרבה אנשים זרים שאכפת להם ממני. והכי חשוב תודה לשני הגברים שהצילו אותי, שעדיין לא פגשתי. אני ישנה עם ציור של שני זוגות אופניים מעל המיטה, כדי להזכיר לי שיש גיבורים בסיפור הזה. שאנחנו שומרים אחד על השני. כל האנשים האלה, להרגיש את האהבה וההגנה שלהם, זה משהו שאני לעולם לא אשכח.
ולבסוף, לנשים באשר הן, אני אתכן. בלילות בהם אתן מרגישות לבד, אני אתכן. כשאנשים מטילים בכן ספק או מזלזלים בכן, אני אתכן. נלחמתי כל יום בשבילכן, אז אל תפסיקו להלחם, אני מאמינה לכן. כמו שכתבה הסופרת אן למוט, "מגדלורים לא צריכים להתרוצץ בכל האי ולחפש סירות להציל, הם פשוט ניצבים שם, מאירים." למרות שאני לא יכולה להציל כל סירה, אני מקווה שהדברים האלה יתנו לכן מעט אור, ידיעה קטנה שאי אפשר להשתיק אתכן, סיפוק קטן שהצדק נעשה, הבטחה קטנה שאנחנו מתקדמים, והבנה גדולה גדולה שאתן חשובות, בוודאות, אתן מעל לכל, אתן יפות, יש להעריך אתכן, לכבד אתכן בכל דקה של היום, אתן חזקות ואף אחד לא יכול לקחת את זה מכן. לנשים באשר הן, אני אתכן. תודה.
תרגום: איה כורם, מוזיקאית וזמרת