"אנקדוטה ידועה, המיוחסת לראש הממשלה המנוח לוי אשכול, מספרת שנהג לשלוח פתקים ליועצים שונים בזו הלשון: 'אנא העבר לי את חוות דעתך החיובית בהקדם'". כך פתח לפני ארבע שנים פרופסור אהוד קינן, פרופסור לכימיה מהאוניברסיטה ונושא בכובעים מקצועיים נוספים את טורו שהתפרסם בידיעות אחרונות וקרא "אל תעשו אקזיט הגז" כשהוא מתייחס לוועדת צמח שהמליצה לאשר את יצוא הגז הטבעי.
השבוע התייצב קינן – באומץ די חריג ביחס למוכר באקדמיה הישראלית – לצדו של הציבור, כשכתב חוות דעת ביחד עם עשרה פרופסורים נוספים עבור עיריית חיפה, ובה קבע כי מיכל האמוניה מסכן בסכנת מוות את מאות אלפי תושבי האיזור. הוא מתח ביקורת חריפה על המשרד להגנת הסביבה והדוח שהכין, ועל החברה שייעצה בעניין לחיפה כימיקלים, בעלת המפעל.
קינן היה בין אנשי האקדמיה המעטים שפרסם חוות דעת נגד המלצות ועדת צמח, ואף התבטאו בנושא כנגד חברות הגז. בטורו כתב עוד "מובן שאי אפשר להתלונן על אנשי הוועדה ועל העומד בראשה שפעלו ביושר ובשיקול דעת מקצועי והם ראויים לכל שבח. גם חברי ועדת אגרנט לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים היו אנשים ראויים ומקצועיים, אלא שהדרג הפוליטי, שמינה אותם, קבע מראש את גבולות החקירה ובכך השפיע על תוצאותיה. ניתן לומר בציניות מסוימת: 'אמור לי מי מינה את הוועדה ואומר לך מה תהיינה מסקנותיה'".
כמה פרופסורים אתם מכירים שמתריעים ככה בפני סכנות ציבוריות? לא רק סכנות חיים, אלא גם סכנות כלכליות או משפטיות? אין רבים כאלו. האקדמיה שותקת כשהתותחים הפיננסים רועמים.
פרופסור קינן, האם קיבלת כסף מעיריית חיפה בעבור חוות הדעת שכתבת?
קינן: "אם להיות כנה, הם שילמו לי על החנייה בכל פעם שהגעתי".
וברצינות…
"לפני כחצי שנה פנו אליי עורכי הדין של העירייה. הם שמעו שעשיתי מחקרים על האמוניה, ורצו לדבר איתי על זה. הם היו המומים ממה שאמרתי להם. ואז הם ביקשו חוות דעת עבור בית המשפט העליון. הסכמתי. הם אמרו לי, 'אנחנו כמובן לא מצפים שתעבוד בחינם אנחנו מוכנים לשלם לך הרבה כסף'. אז אמרתי להם, 'אני רוצה להגיש חוות דעת אמונה, ולכן אני לא מרגיש שאני יכול לקחת מכם כסף'. הכינו איתי את חוות הדעת עוד 10 פרופסורים. אף אחד מהם לא לקח כסף. היה פרופסור אחד לכלכלה מאוניברסיטה מאוד ידועה בארץ, שהזמנתי להצטרף אלינו. הוא שאל כמה כסף משלמים, ואמרתי לו שאנחנו עובדים בחינם. הוא אמר שהוא לא עובד בחינם".
כמה כסף הוא ביקש?
"לא הגענו לזה בכלל. לפי שעות עבודה מדובר בעבודה שהתשלום עליה יכול להגיע למאות אלפי שקלים".
זו פעם ראשונה שאני שומעת על פרופסורים שמציעים להם תשלום בעבור עבודה והם אומרים לא.
"אני הרגשתי שאני לא יכול לדרוש כסף כי אני חייב לרכוש את אמון הציבור. זה נושא חשוב ובעייתי, ולכן אסור לי לקבל אפילו אגורה אחת".
העבר של הדיקן החדש
בשבוע הבא יכנס פרופסור שרון חנס – אחד המומחים הגדולים בארץ לדיני תאגידים וניירות ערך – לתפקידו החדש והיוקרתי, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. אלא שיש משהו שכדאי שהסטודנטים ידעו על הדיקן שלהם: כבר שנים ארוכות שבמקביל לעבודתו באקדמיה, הוא גם כותב חוות דעת ומייעץ לבעלי ההון הגדולים במשק ולבנקים.
ב-2009, למשל, כתב חוות דעת עבור קבוצת אי.די.בי של נוחי דנקנר ששימשה את הקבוצה להתנגד להמלצות ועדת חודק1. דנקנר היה באותה תקופה המגייס הגדול בישראל. קבוצת אי.די.בי הציבורית, על עשרות חברות הבנות והנכדות שלה והחברות הפרטיות של דנקנר' גייסו מהציבור הישראלי למעלה מ-40 מיליארד שקל, בעיקר מקופות הגמל וקרנות הפנסיה הגדולות. חנס לא היה אז דיקן, אבל כבר היה פרופסור מוערך. אחיו, ליאור חנס היה משנה למנכ"ל אי.די.בי, אחד האנשים הקרובים ביותר לנוחי דנקנר ומי שעלות שכרו הסתכמה לאורך השנים בקבוצה בעשרות רבות של מיליוני שקלים. זאת, כמובן, בלי קשר לגורלה המר של הקבוצה ולכך שלא עמדה בהחזר החובות שלה.
חנס גם כתב, יחד עם פרופסור אסף חמדני מהמרכז לממשל תאגידי באוניברסיטה העברית, חוות דעת עבור בנק לאומי שהתנגדה לחוק להגבלת שכר הבכירים במתכונתו המקורית, שהתייחס גם לזכויות פנסיוניות שנצברו. השניים כתבו גם חוות דעת נוספת עבור איגוד הבנקים.
כמה כסף מרוויח הדיקן הבא של הפקולטה למשפטים מהבנקים והטייקונים הגדולים במשק? אי אפשר לדעת. גם אי אפשר לדעת כמה עבודות הוא עושה מדי שנה עבור הבנקים או הטייקונים, או את רשימת הלקוחות המלאה שלו. אין שום חוק – ואפילו לא קוד אתי – שמחייב את מומחי האקדמיה בישראל לחשוף את המידע הזה.
גייסו מהציבור הישראלי למעלה מ-40 מיליארד שקל. נוחי דנקנר ו-IDB
חנס וחמדני נחשבים מוכשרים ובעלי מוניטין. כך גם יתר בעלי המקצוע שנתייחס אליהם בכתבה זו – יש עוד לא מעט אקדמאים בכירים רבים שמייעצים לחברות הגדולות, ובעיקר לבנקים ולאיגוד שלהם – אין שום סיבה לפקפק במהימנות או במקצועיות של אף אחד מהם. ועדיין, גם אם יוצאים מנקודת הנחה שכל המומחים באקדמיה נמנים על ל"ו הצדיקים, חשוב לנסות ולהבין כיצד עשויה העובדה שהם עובדים גם עם בעלי ההון להשפיע על האקדמיה, וכיצד האקדמיה בראשותם יכולה להשפיע על החיים מחוצה לה. חבל שאת שאלת המחקר הזאת לא בודקים באף פקולטה.
מי קיבלו 350 אלף ש"ל מאיגוד הבנקים?
לפי נתונים של העמותה לדמוקרטיה מתקדמת שפורסמו לאחרונה על ידי שי ניב בגלובס, מספר הלוביסטים הרשומים היום בכנסת הוא 177, כמעט פי שתיים לעומת לפני שנתיים. מספר הלקוחות שהלוביסטים האלו מייצגים גדל בכ-50% בתוך שנתיים, ועומד היום על כ-515. לצד הלוביסטים הרשומים, קיימים עוד מאות רבות של אנשים שלמרות שאינם נושאים בתואר הפורמלי, נותנים גם הם יד במאמצי השדלנות של התאגידים הגדולים במשק: עורכי דין, רואי חשבון, עיתונאים ורגולטורים שעברו לעבוד בשירות בעלי ההון. על כל אלו דובר לא מעט בתקשורת, אבל דווקא סביב האקדמיה יש שקט תקשורתי די גדול, גם אם לא מוחלט.
דוגמא טובה לתרומת האקדמיה ללובינג של התאגידים הגדולים מספקים דוחות איגוד הבנקים לשנת 2015, שנחשפים כאן לראשונה. לפי הדוחות, בשנת 2015 קיבלו שני מומחים מהאקדמיה 350 אלף שקל כל אחד מאיגוד הבנקים. מלבד כספים אלו שילם האיגוד גם כחצי מיליון שקל לחברת מחקר. באיגוד סירבו למסור לנו באלו מומחים מדובר, למרות שאיגוד הבנקים ממומן למעשה מכספי ציבור.
"כשרואים את אנשי האקדמיה מייעצים לגופים כמו איגוד הבנקים, קל להבין למה אין כמעט אף איש מהאקדמיה שמסייע למאבק חברתי: רובם עובדים עבור בעלי ההון שמעוניינים לשמר את הסדר הקיים ולמנוע מעצמם פגיעה", אומר רגולטור בכיר לשעבר.
חיפוש קצר בגוגל מגלה כי מומחים רבים מהאקדמיה, בעיקר מתחומי המשפטים, הכלכלה ומנהל עסקים – חלקם נמנים על הסגל הבכיר ביותר ומשמשים או שימשו כדיקנים – סיפקו לבנקים ו/או לאיגוד הבנקים שירותי ייעוץ וחוות דעת בשנתיים האחרונות, במקביל להיות מרצים באוניברסיטאות. חוות הדעת עסקו במאבקים שהבנקים ניהלו בשנתיים אלו ובהם המאבק בשכר בכירים, בהמלצות ועדת שטרום להגברת התחרותיות בין הבנקים ובחוק לחדלות פרעון.
מלבד חנס וחמדני, ישנם גם פרופסור משה צבירן, דיקן בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב; שלום לרנר, פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן ולשעבר דיקן הפקולטה; פרופסור אמיר ברנע, פרופסור אמריטוס למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ודיקן מייסד בבית ספר אריסון למנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה; עו"ד מייק בלאס, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, והיום איש סגל בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית; ושלומי פריזט, עמית דיקן בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית. זוהי רק רשימה חלקית של מומחים שעבדו עם איגוד הבנקים בשנתיים האחרונות.
פנינו לחברי הרשימה לעיל, לבדוק האם 350 אלף השקלים מאיגוד הבנקים הגיעו לחשבון הבנק שלהם. שלום לרנר סירב להגיב, השאר טענו שלא מדובר בהם. שניים מהם – פרופסור משה צבירן ושלומי פריזט הסכימו לשוחח איתנו לגבי ההתקשרות עם הבנקים, ואף התלוצצו שחבל שלא ידעו שהם יכולים לבקש כל כך הרבה מהאיגוד.
לרשימת המומחים הזו מצטרפים עוד שמות רבים של בכירים באקדמיה, שנותנים שירותי ייעוץ לבנקים ולחברות פרטיות. למעשה, מערכת היחסים בין הבנקים לאקדמיה עבותה אף יותר, כשלוקחים בחשבון גם את הפרופסורים מהאקדמיה שמשמשים במקביל בתפקידים ניהוליים בכירים בבנקים (למשל פרופסור ליאור ליידרמן מאוניברסיטת תל אביב שמשמש כבר שנים ככלכלן הראשי של בנק הפועלים, או פרופסור דני צידון מאוניברסיטת תל אביב ששימש במקביל משנה למנכ"ל בנק לאומי עד לפני כשנה), וכאשר לוקחים בחשבון גם את הדירקטורים בבנקים שכוללים פרופסורים בכירים מהאוניברסיטאות.
לצפיה באינפוגרפיקה המלאה- הקליקו כאן
"לטעון שאין תלות בין הבנקים לאקדמיה זה מופרך"
"המומחים מהאקדמיה מקבלים הכשרה במימון מהציבור", אומר הרגולטור הבכיר. "הם בונים את השם שלהם לא רק בעזרת הכישורים שלהם, אלא גם בעזרת הציבור שמממן אותם מהקופה הציבורית. בסוף הם הולכים ומשכירים את הרפיוטיישן שלהם לכל המרבה במחיר. ומי מרבה במחיר? החברות הגדולות במשק. חברות הביטוח והבנקים. המשכורות באקדמיה נמוכות יחסית לסקטור הפרטי, ולכן החלום של כל איש אקדמיה זה לתת חוות דעת לגופים כמו הבנקים למשל. ומתי הבנקים צריכים אותם? כשיש רפורמה שעלולה לפגוע בהם. אין מה לצפות מאנשי האקדמיה לעלות על בריקדות כשתהיה מחאה חברתית או כשיאורגנו רפורמות חשובות, כי הם תמיד חושבים שאם יעשו את זה, הם לא יקבלו עבודות ייעוץ וחוות דעת. לכן בכל פעם שיש רפורמה על הפרק לא שומעים מאנשי אקדמיה".
לדברי אותו רגולטור בכיר לשעבר, "יש עוד עניין חשוב בהקשר הזה: פקידי ממשלה. רגולטורים הם בדרך כלל גורמים מקצועיים. עם מי הם ילכו להתייעץ כשירצו לבצע רפורמה? עם האקדמיה. כך נוצר מצב שאותם אנשים שמשרתים את החברות הגדולות שיכולות לשלם להם, הם גם אלו שקובעי המדיניות יתייעצו איתם. הממשלה שבויה בידי האקדמיה, ששבויה בידי מי שמשלם לה, מחוץ לאקדמיה".
אחרי כל זה הוא מדגיש את הבעיה הכי חשובה בעיניו "אנשים שעושים משהו נוטים בדר כלל להשתכנע בצדקת הטיעונים שהם מייצגים. ואז סביר להניח שהם גם מחנכים דורות של סטודנטים מתוך הפריזמה של מערכת האינטרסים אותה הם מייצגים. על מי מתיימרת האקדמיה בדיוק לעבוד כשהיא אומרת שהיא אובייקטיבית ולא מוטה, כשהמומחים שלה מקבלים מאיגוד הבנקים 350 אלף שקל לעבודה? ואגב הם גם לא מחנכים רק את הסטודנטים שלהם, הם מחנכים גם את השופטים בקורס להשתלמויות שופטים. אחר כך באולם שלהם הם ישמעו את חוות הדעת שהמרצים שלה נותנים לבנקים. והם מחנכים גם דירקטורים, ועורכי דין ואת הרגולטורים – כולם מושפעים מעמדותיהם".
"האירוניה היא שכל התחום הזה של חוות עת ומחקרים נולד מהתפישה שהאקדמיה היא בלתי תלויה אבל עם הזמן מה שקרה זה שהאקדמיה הפכה לתלויה כי המערכת הבנקאית למשל עוטפת אותה במיליונים. ולבוא ולטעון שאין תלות במצב כזה – זה מופרך".
"פרופסורים רבים למשפטים מכל הארץ כתבו חוות דעת לטובת חברות הגז, חלקן היו ממש ביזיון. פרופסורים בודדים בלבד כתבו חוות דעת פרו בונו, והן היו לטובת המדינה", אומר ד"ר סנדי קדר מאוניברסיטת חיפה. "בעיה חמורה יותר היא שחלק מהפרופסורים משמשים גם כיועצים של החברות הגדולות, וככה החברות משתיקות ביקורת אפשרית. למדינה קשה לרוב למצוא אנשי אקדמיה שיתנו חוות דעת נגדיות לתאגידים. במשבר מניות הבנקים בשנות ה-80, למשל, הייתה ביקורת על החוגים לכלכלה שלא ביקרו את הבנקים, כי רבים מהמרצים היו קשורים בבנקים".
"אלו דברים שיפתרו כשתהיה שקיפות". ד"ר סנדי קדר
"ראיתי פרופסורים שמכרו את יוקרתם והמוניטין שלהם תמורת כסף", קדר ממשיך, "וכתבו דברים מופרכים לגמרי בחוות דעת. אלו מקרים שבהם אתה ממש מזהם את המחקר. יש אנשי אקדמיה שמופיעים בוועדות כנסת, ולא תמיד מציינים על איזה פיירול הם יושבים. תופעה נוספת היא כזו שבה אתה כותב חוות דעת בתשלום, שיכול אגב להגיע למאות אלפי דולרים, ואחר כך אתה מפרסם אותה כפרסום מחקרי רגיל שלך, לא חושף שזו חוות דעת מוזמנת".
"יש פרופסורים שיושבים בדירקטוריונים או עובדים בתאגידים – שם יש שטחים אפורים עוד יותר. למשל הבנקים או תאגידים גדולים נותנים תרומה לאוניברסיטה, ומתנים בהשתתפות מרצה מסוים או בהעברת תוכן מסוים. אני לא חושב שזה נכון להגביל את חופש העיסוק. לדעתי אלו דברים שיפתרו כשתהיה שקיפות. לדעתי צריך לחייב גילוי נאות. הפרופסור או המרצה יתן גילוי לגבי הלקוחות שעמם הוא עובד או קשור, זה יכול להיות באתר שלו או באתר האוניברסיטה".
ומי אמור לקדם חובת גילוי כזו?
"זו צריכה להיות אולי פעילות של הסנאטים של האוניברסיטאות, שמייצגים את הסגל האקדמי וממשטרים את האוניברסיטאות. הם צריכים לקבוע, למשל, חובת דיווח כל תקופה מסוימת על פעילות מחוץ לאוניברסיטה. צריך גם לחשוף את היקף העבודה, מה שיוביל לרגולציה עצמית, כי בדרך כלל האוניברסיטאות מגבילות את היקף השעות שאפשר לעסוק בעיסוק מחוץ לאקדמיה".
שתיקת אנשי המקצוע
אור-לי בר לב, עיתונאית עצמאית, פעילה חברתית וממובילות המחאה נגד מתווה הגז מספרת על מה שהיא קוראת לו שתיקת האקדמיה:"הרבה פעמים במהלך המאבק שאלנו את עצמנו איפה כולם. איפה הרגולטורים לשעבר? איפה הפרופסורים, איפה האוניברסיטאות? איפה האנשים האחראים, המקצועיים שמחזיקים אצלם את הידע ויכולים לגבות אותנו? לא שמענו אנשי אנרגיה מדברים, לא גאולוגים ולא כלכלנים. האקדמיה פשוט הדירה את עצמה כמעט לגמרי מהדיון על המתווה".
בר-לב מספרת גם על זווית אחרת של השתלטות התאגידים על השיח האקדמי: "בשנים האחרונות התחילו ללמד באקדמיה על הנושא הזה של הגז, וגם על זה השתלטו חברות הגז. בטכניון יש קורסים בשיתוף עם חברת דלק. נובל אנרג'י פרסה חסות על מכללת רופין. נכון שכל הלימודים הם של חומרים מקצועיים אבל הבעיה היא שאף פעם לא מלמדים רק לקדוח – אלא מלמדים תפיסת עולם, ותפיסת העולם של התאגידים הגדולים היא ניאו-ליברלית, וזה מה שהסטודנט לומד לחשוב שנכון. כשהוא יגיע למשרד האוצר ויהיה רפרנט, הוא יחשוב שייצוא גז זה דבר נהדר. כי לא יסבירו לו שאזרחים צריכים גז".
"ככה מגדלים פה את אנשי המקצוע. שיהיו נאמנים לטייקונים". אור-לי ברלב בהפגנה נגד מתווה הגז, צילום: שחר תמיר
קפיטליזם.
"אני קוראת לזה שטיפת מח טייקוניסטית. כי קפיטליזם זו אידאולוגיה, וזו לא אידאולוגיה. תחת כסות אידאולוגית קפיטליסטית מביאים את הדיון לקצה, ויוצרים מצב שמשרת את בעלי הכח וההון. ככה מגדלים פה את אנשי המקצוע. שיהיו נאמנים לטייקונים".
הזמינו אותך פעם לדבר על מתווה הגז ברופין או בטכניון?
"לא. לא הזמינו אותי, וגם לא אף אחד מהפעילים האחרים נגד המתווה. ואני לא מדברת על הזמנה להעביר קורס קבוע – לא הזמינו אותנו אפילו להרצאת אורח בשביל לתת זווית קצת אחרת".
מסע בעקבות 350 אלף ש"ח
כדי להבין מי מהמומחים באקדמיה קיבל את מאות אלפי השקלים מאיגוד הבנקים, וכדי לשמוע את עמדתם של אותם מומחים לגבי עבודת הייעוץ מול הבנקים במקביל לאקדמיה, פנינו לכמה מאלה ששמם עלה בתקשורת. חלקם הסתפקו בתשובה קצרה של כן או לא, וחלקם ענו בגילוי לב.
משה צבירן הוא לא סתם פרופסור, אלא דיקן בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. שאלנו אותו האם הוא המומחה המאושר שקיבל מאיגוד הבנקים 350 אלף שקלים.
צבירן: "זה לא אני. לא הגעתי לזה, אפילו לא קרוב. לצערי כי רב דרך אגב".
אבל עבדת עבורם.
"עשיתי עבודה חד פעמית, לא בסדר הגודל הזה".
יש מי שטוענים שהאקדמיה לא יכולה להוביל רפורמה חשובה במשק או למען הציבור, אם היא מוכרת שירותים לחברות הגדולות.
"לא רק שזה לא נכון, זה סותר את המציאות".
את ההסבר המלא של צבירן תוכלו לקרוא כאן מחר.
אחד מהמרואיינים שענו בגילוי לב יוצא דופן, הוא שלומי פריזט, לשעבר הכלכלן הראשי של הממונה על ההגבלים העסקיים, והיום עמית דיקן בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית.
רציתי לדעת אם קיבלת 350 אלף שקל מאיגוד הבנקים ב-2015.
פריזט: "אני יכול לבדוק. איפה את רואה את זה?"
בדוח של איגוד הבנקים לשנת 2015. הם כותבים על שני מומחים מהאקדמיה שקיבלו מהם האחד 365 אלף שקל והשני 342 אלף שקל ב-2015. לא כתוב שזה אתה, אבל אני יודעת שהם שכרו את שירותיך לפעול נגד ועדת שטרום, אז רציתי לדעת אם זה הסכום ששילמו לך?
"בודק. לא, זה לא אני. בקיצור אני צריך לבקש יותר זה מה שאת אומרת לי. טוב תיאום מחירים זה דבר חשוב (צוחק)".
יש טענה שהבנקים והתאגידים הגדולים קונים את שירותי המומחים מהאקדמיה, ולכן האקדמיה בעצם משרתת את בעלי ההון ולעולם לא תוכל לסייע לשום מהלך ציבורי.
"אני לא יודע. ישי יפה (פרופסור) כתב דברים (ביקורת, ש.ש) על קבוצות ריכוז וקבוצות עסקיות גדולות, וגם הוא פרופסור מבית הספר למנהל עסקים בעברית. אז יש אנשים שעשו ככה, ויש שעשו אחרת. אני אמרתי לפני שפנו אליי, שהפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים זה רעיון לא טוב. אמרתי את זה במקומות פומביים. לאור זאת, התקשר אלי משה פרל (מנכ"ל איגוד הבנקים, ש"ש) ואמר לי, אם זה מה שאתה חושב, אתה מוכן לבוא לעבוד עבורנו? אמרתי לו, אני מוכן להגיד, גם אם זה לא עבורך. וזו הייתה העבודה המרכזית והיחידה שעשיתי עם איגוד הבנקים. אין לי עוד עבודות עם איגוד הבנקים".
אז כמה כסף קיבלת מהם, אם אתה כבר כזה גלוי.
"מכיוון שלא קיבלתי סכומים כמו אלה שנקבת בהם אלא קיבלתי פחות, אז לא אענה. את יכולה לכתוב שאולי בפעם הבאה אני צריך לבקש יותר. לא ידעתי שהמומחים מהאקדמיה הם כל כך יקרים".
מישהו חכם אמר לי לאחרונה שהבעיה היא אולי לא בחוות הדעת או המחקרים שהמומחים של האקדמיה כותבים, אלא במה שהם לא כותבים או אומרים. במילים אחרות: אתה כתבת את מה שאתה מאמין בו, אבל האם תהיה מסוגל אי פעם לצאת נגד הבנקים, בידיעה שהם יכולים לפרנס אותך?
"התפיסה שלי, העולם שבו אני חי ורוצה לחיות בו, זה שאני עושה עבודה מקצועית. כשכתבתי לחברת הביטוח מנורה חוות דעת על תחרות בפנסיה, כתבתי שחשוב מאוד שיהיו חברות קטנות עם נתח שוק קטן בשוק הפנסיה, כי הן אלו שמעוררות תחרות. האם מנורה שמחה לשמוע את זה? לא יודע. אני מאמין שאתה צריך להגיד מה שאתה חושב, כי בשביל זה משלמים לך כסף. לפעמים זה יותר נעים ולפעמים לא".
היו לך חילוקי דעות עם הבנקים?
"בנושא שעבדתי איתם עליו? לא. אבל כשישבתי בוועדת זקן (הוועדה לבחינת הגברת התחרותיות בבנקים, ש"ש), היו לנו חילוקי דעות משמעותיים עם הבנקים".
"אני שילמתי מחיר אישי, כי כולם מסתכלים עליי ושואלים מה פתאום הוא הולך לבנקים. אז אני אומר לך זו הייתה דעתי לפני שמישהו מהבנקים בכלל העלה בדעתו לפנות לשלומי פריזט. את שואלת האם יש אנשים שאפשר לקנות אותם? יש. האם את כולם אפשר לקנות? לא. האם יש באקדמיה קולות עצמאים שאומרים מה שבא להם? בטח שיש. האם יש קולות ששבויים בשבי הטייקונים והתאגידים? אני מניח שכן, בסוף הם משלמים כסף".
למה שלא תעמיד את הידע, החוכמה והניסיון שצברת באוניברסיטה ובממונה על ההגבלים – שני גופים שהציבור מממן – לטובת הציבור, ולא לטובת הבנקים וחברות הביטוח?
"מי אמר שאני לא עושה את זה? לדעתי ועדת שטרום פגעה בציבור, וזו הסיבה המרכזית שאמרתי שזה רעיון גרוע להפריד את כרטיסי האשראי מהבנקים. אני חושב שזה רעיון גרוע לא כי בנק הפועלים לא אוהב את זה".
אתה עובד גם עם בנק הפועלים?
"אמרתי פועלים, כי בנק הפועלים צריך למכור את חברת כרטיסי האשראי. אבל כן, בשימוע בפני ועדת שטרום הופעתי גם מטעם איגוד הבנקים ביום הראשון, וגם מטעם בנק הפועלים ביום השני".
"פרופסור שנותן חוות דעת שקרובות לעמדות הבנקים מסומן כמועמד לדירקטוריונים"
דרור שטרום, מי שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים והיום הוא מנכ"ל המכון הישראלי לתכנון כלכלי, מכיר היטב את שלומי פריזט. בעבר הם נפגשו בוועדת טרכנטנברג לבדיקת יוקר המחייה. באחד הדיונים בוועדה אמר פריזט: "הרגולטורים לוקים בידע חסר ועומדים כמעט חסרי אונים מול צבא לוביסטים, עורכי דין ויועצים של אילי הון".
מאז חלפו שש שנים, ועכשיו פריזט הוא חלק מהגדודים של אילי ההון. במסגרת זו הוא ושטרום נתקלו לאחרונה זה בזה שוב:שטרום הוא יו"ר הוועדה להגברת התחרות בשירותים הבנקאיים בישראל, ופריזט הוא אחד המומחים שהגיעו להופיע בפני הוועדה, פעמיים, כזכור, פעם אחת מטעם בנק הפועלים, ופעם שניה מטעם איגוד הבנקים.
הפרופסורים באקדמיה מבינים "איפה מרוחה החמאה". דרור שטרום
"הבנקים יוצגו בוועדה על ידי הרבה מאד מומחים. מעבר לייצוג שלהם באמצעות אריק פינטו (היום מנכ"ל בנק הפועלים ואז סמנכ"ל, ש"ש) וידין ענתבי (לשעבר הממונה על שוק ההון, וכיום נושא משרה בבנק הפועלים, ש"ש), הגיעו ונשאו דברים גם עו"ד צבי אגמון, שלומי פריזט, מייק בלאס, רועי שלם וטל מופקדי. הגיעו גם מומחים מחו"ל מטעם שני הבנקים הגדולים, והיו את המומחים של איגוד הבנקים. כל אלה הגישו חוות דעת ארוכות ביותר, וכמובן כולם נשאו דברים בפני הועדה".
הבנקים נלחמים על הביזנס שלהם, זה הגיוני לא?
"אין כמובן פסול בהגשת חוות דעת מומחה, אבל חשוב להצביע על כך שמולם לא היה אף פרופסור או מומחה מהאקדמיה מהתחום הרלוונטי. אני רואה בכך בעיה משום שהציבור הוא המממן הראשי של האקדמיה. לא הגיוני בעיניי שמתוך עשרות פרופסורים לכלכלה ולמשפט לא נמצא אחד שהיה מוכן להציג את ה"קייס" של הציבור הרחב בהגברת תחרות. איש מהאקדמיה לא כתב חוות דעת עבור הציבור. החריג היחידי היה ד"ר מיכאל שראל מפורום קהלת2, מה שמדגיש את החשיבות בקיומם של מכוני מחקר וחשיבה עצמאיים, בנפרד מהאקדמיה.
"אם יש מומחים משני צידי המתרס אין בעיה, כי זכותו של כל אחד לקבל חוות דעת. אבל המחשבה הסבירה יותר היא שהפרופסורים באקדמיה מבינים "איפה מרוחה החמאה", או גרוע מכך, חוששים שאם יתנו חוות דעת נגד הגופים הגדולים, הם לא יזכו לעבודה בעתיד. מי שכן מייצג את הציבור בדרך כלל אלו הם עמותות וארגונים שלא מצוידים במומחים לצדם, אלא במקרים נדירים מאד. באופן כללי אני לא שומע פרופסורים רבים שנותנים דעתם לעניינים ציבוריים ונלחמים או מציגים אלטרנטיבה ביקורתית לממסד ולגופים החזקים במשק".
"בכל המדינות יש את התופעה הזו של מומחים בשכר, לא המצאנו אותה בישראל. אבל הבעיה פה היא בערבוב ובהיקף ההתפרשות. זה כבר לא רק חוות דעת זה גם להיות "חביב" ומקורב לבנקים, חברות הביטוח והארגונים החזקים. יש לזה משמעות לעתים קרובות גם למינוים: מי שלא "עושה בעיות" ונותן חוות דעת שקרובות לעמדות הבנקים מסומן בתו תקן כמועמד לדירקטוריונים של הבנקים".
כמובן שהממשלה יכולה לשכור מומחים לצידה והיא גם עושה כן לפעמים, אבל קיימת חשיבות רבה לדעות עצמאיות של מומחים מהאקדמיה ממכוני מחקר או בעלי רקורד מוכח בתחומי העשיה הכלכלית והמשפטית. כאלה יש מעטים מאד שמציגים דעה עצמאית. זה לא רק ענין התשלום אלא גם ענין החשש להכעיס. התופעה של קניית אקדמיה על ידי גופים עתירי הון אינה קיימת רק אצלנו זו תופעה בינלאומית ומוכרת היטב בתחום הרגולציה הכלכלית ודיני הרגולציה.
"קיבלתי מכל מיני גופים 350 אלף שקל ואולי אפילו יותר, אז מה?"
אחד המומחים האחרים ששמם עלה ביעדים פוטנציאלים ל-350 אלף השקלים מבנק ישראל הוא פרופסור צבי וינר, דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטה העברית, ובעל חברת הייעוץ אסכולה. באתר החברה רשומים הבנקים כלקוחות שלה.
פרופסור וינר, האם אתה עובד גם עם האיגוד? אני מחפשת את המומחה האקדמי שקיבל מהם 350 אלף שקל?
וינר: "זה לא אני. הלוואי. עם כל הבנקים וגם עם הפיקוח על הבנקים ועם עוד הרבה גופים פרטיים וציבוריים אני עובד כבר עשרים שנה. עבדתי עם איגוד הבנקים לפני כמה שנים. הגשתי חוות דעת וגם הופעתי בכנסת בועדת הכלכלה בנושא הצעת החוק שהייתה לדעתי מאוד לא הגיונית ופופוליסטית, לבטל את עמלת הפרעון המוקדם כשמחזירים משכנתא".
ומה דעתך על ההחלטה לחייב את הבנקים למכור את חברות כרטיסי האשראי בשביל להגביר התחרות במשק?
"אני חושב שזה מצוין. אני חושב ככה כבר שנים".
אז למה לא הלכת לדבר בוועדת שטרום?
"כי אף אחד לא ביקש ממני. אם היו מבקשים ממני בשמחה הייתי מגיע".
אתה נותן חוות דעת כשהבנקים שוכרים את שירותיך, אבל כשיש רפורמה ציבורית חשובה אז אתה לא מדבר. יכולת לפנות לוועדה ביוזמתך. מי ייצג אותי או את הציבור?
"אני לא מייצג אותך ולא את הציבור. אני מייצג את עצמי".
אתה לא חושב שהעובדה שאתה עובד עם חברות רבות במגזר העסקי יכולה להטות את העבודה שלך, או להשפיע על האופן שבו אתה מלמד סטודנטים?
"בעבודת המחקר שלי אין לי שום יכולת להטות שום דבר. הכל מבוסס על בדיקות אמפיריות. מה אני יכול להטות? מאפיינים של מכשירים פיננסים. אגב יש לי גם עבודת מחקר ביקורתית על הבנקים שלפיה הבנקים מנצלים אי הבנה של אנשים כדי לדחוף להם משכנתאות יקרות".
ומה עם הסטודנטים שאתה מלמד?
"אני מלמד אותם מה זה שוק הון ואיך לתמחר אג"חים. מה אני יכול להטות שם?".
מה דעתך על קוד אתי שיחייב את המומחים באקדמיה לתת גילוי באתר האקדמיה או באתר שלהם לגבי הלקוחות שעמם הם עובדים באופן פרטי?
"הסטודנטים יודעים עלי הכל. את רואה שיש רשימה של הלקוחות שלי באתר החברה, וגם ככה אני מספר לסטודנטים".
אז אתה לא מבין בכלל על מה אני מדברת, מבחינת בעייתיות?
"אני מבין על מה את מדברת, אבל לא רואה שום בעייתיות. ואגב, קיבלתי מכל מיני גופים 300 או 350 אלף שקל ואולי אפילו יותר, אבל לא במקרה הזה של איגוד הבנקים ששאלת עליו. וגם אם כן, אז מה? בטח שלא הייתי אומר לזה לא. אם יש לי מומחיות מסוימת, ואני יכול לעזור למישהו לשפר מערכת, למה שלא אעשה את זה? תחום המומחיות שלי הוא פיתוח מודלים ומערכות שמיועדים בדרך כלל להקטנת סיכון. גם את לא רוצה שהבנק שבו את מפקידה כסף יהיה מסוכן, וגם הבנק לא רוצה את זה. זה הפוך מניגוד עניינים".
יש גם פרופסורים אחרים
לקראת פרסום הכתבה דיברנו עם מומחים רבים שמייעצים לבנקים ולחברות הגדולות במשק, אחד הטיעונים ששמענו הכי הרבה היתה כי הם משרתים גם את הציבור, ויוצאים לא פעם נגד התאגידים הגדולים וגם נגד הבנקים. פרופסור אסף חמדני, למשל, שכתב יחד עם שרון חנס את חוות הדעת לאי.די.בי, ייעץ גם לבעלי אגרות החוב מקרב הציבור בכמה הסדרים. חנס למשל הגיש תובענת ייצוגית בדרישה לחייב את טבע לחשוף את שכר הבכירים שלה.
לתופעה של האקדמיה המשרתת את בעלי ההון יש גם חריגים. פרופסור ישי יפה, למשל, כלכלן מבית הספר למנהל עסקים של האוניברסיטה העברית, היה היועץ לוועדת הריכוזיות שהחליטה על כיווץ הפירמידות הגדולות במשק, ועל ההמלצה להפריד בין אחזקות ריאליות ופיננסיות. אל מול הועדה הזו הופיעו פרופסורים בעלי שם כמו אפרים צדקה, שהיום יושב בדירקטוריון בנק לאומי ויעקב שיינין, שכתבו חוות דעת עבור אי.די.בי, וטענו כי הריכוזיות בישראל היא נמוכה.
פרופ' ישי יפה. צילום: ישי יפה, CC BY-SA 4.0
גם פרופסור אבי בן בסט דיבר נגד הפירמידות בוועדת הריכוזיות, ואף ישב בוועדת שטרום שהוקמה כדי להגביר את התחרות בין הבנקים. פרופסור עמיר ליכט, לשעבר דיקן בית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה והיום מרצה שם, שיגר לוועדה לבחינת הסדרי החוב בישראל חוות דעת מטעם עצמו.
היו אפילו כמה פרופסורים אמיצים בענייני הגז: יוסף אדרעי למשל, מומחה בדיני מס מאוניברסיטת חיפה, כתב חוות דעת עבור האגודה לצדק חלוקתי, שהוגשה לוועדת ששינסקי הראשונה. ברק מדינה, שהיה הדיקן בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית והיום פרופסור מן המניין שם, כתב חוות דעת למדינה בעד העלאת תמלוגי הגז שישלמו חברות הגז בוועדת ששינסקי הראשונה, כשקודמו בכס הדיקן כתב בדיוק באותה תקופה נגד העלאת תמלוגי הגז.
פרופ' מנואל טרכטנברג. צילום: מאת Liortenenbaum ,CC BY-SA 4.0
אלו לא הפרופסורים היחידים: איתן ששינסקי שעמד בראש ועדות ציבוריות חשובות וספג על כך ביקורת קשה, ומנואל טרכטנברג שעמד גם הוא בראש ועדה חשובה שקמה בעקבות המחאה החברתית על יוקר המחיה, הם עוד שניים מהדוגמאות הבולטות.
אם סטודנטים רוצים לשמוע דעות אחרות מאלו הרווחות באקדמיה, הם יכולים להתאמץ ולהיחשף אליהן. אבל נראה שהקולות האלו אינם מובילים את הרוח הנושבת באקדמיה, ובהחלט לא נישאים מספיק אל מחוצה לה.