איור: עובדיה בנישו
בקיץ האחרון נכנסתי לחנות בגדים וביקשתי לקנות לבנים שלי כובעים לקראת חופשת הקיץ. על הקיר מצאתי 50 גוונים של כחול ולידם 50 גוונים של ורוד. ירוק, צהוב, אדום, סגול, כתום, לבן – אף אחד מהם לא היה שם. "יש לכם כובעים בצבעים אחרים?" שאלתי את המוכרת, שהסתכלה עלי במבט עקום. "יש רק בנים ובנות, איזה עוד צבע את רוצה?!" תהתה.
החוויה הוורודה/כחולה הזו מוכרת לכל מי שיש לו צאצא או צאצאית. הבנות עוברות שטיפת מוח שנועדה להטמיע ורוד פוקסיה בעורקיהן, עד שיהפוך לחלק מהן ומהארנק של ההורים. גם הבנים חיים תחת משטר של כפייה ורודה/כחולה.
אני לא זוכרת שהילדות שלי הייתה כל כך ורודה. אהבתי ורוד, שלא תבינו אותי לא נכון. אני זוכרת את בגד הבלט הוורוד שהיה לי, אני זוכרת אותו בעיקר כי הוא היה שונה משאר בגדי הבלט שלי, השחורים. אני זוכרת את התיק הוורוד שקניתי. הוא היה מאוד מאוד ורוד. אבל בחיי, היו לי חפצים ובגדים בכל הצבעים.
תראו למשל את תמונת סוף השנה של גן חובה ישראלי בסוף שנות ה-70: בנות בחולצות כחולות. בנים בחולצות אדומות. שני צהוב. שני ירוק. אפור. תכלת ולבן. בקיצור – מגוון.
היכנסו היום לגן ילדים ותצליחו למגדר את הילדים תוך שנייה. אין ילדה בלי ורוד. פשוט אין. אם לא החולצה, המכנסיים, המעיל או הקוקיות – זה בטוח הנעליים. הן לא אשמות – אי אפשר לברוח מזה. לכו תחפשו נעליים עבור בנות: הן לעולם יהיו ורודות. בנים? קבלו נעליים כחולות. אפשר לגוון עם חום ואפור. את הוורודות אפשר לגוון עם סגלגל. וזהו. אין צבעים נוספים.
מה קרה לנו ב-20 השנים האחרונות? למה אני לא מצליחה למצוא חולצה שאיננה ורודה? לאן נעלמו כל הצבעים?
תנו לתינוק מטוס קרב
"לצבעים יש משמעות תרבותית", מסבירה ד"ר שירי רזניק, פסיכולוגית חברתית וד"ר לתקשורת, חוקרת ייצוגים רומנטיים ותפקידי מגדר במדיה. "בעולם המערבי ורוד מזוהה עם מקום רך, פסטלי ומתוק. התכונות האלה משויכות חברתית לבנות, יש להן צימוד תרבותי לנשיות. כתוצאה מכך זהו הצבע השולט כבר במחלקת היולדות, אולי עם אפרוח חמוד מצורף. על הבגד הראשון של תינוק בן מוצמדים דברים 'גבריים' יותר, מכוניות או אפילו מטוסי קרב".
אף אחת לא נולדה כשהיא אוהבת ורוד– אנחנו כחברה חינכנו אותן שוורוד זה ה-ה-צבע בשבילן וזה ממש לא היה ככה תמיד. להפך. הייתה תקופה ממש לא מזמן שוורוד היה צבע של בנים. ותכלת, של בנות. ביפן לבן הוא צבע של אבל. בישראל לבן הוא צבע של טוהר, של חג ושבת. בעולם המערבי ורוד זה "של בנות" וכחול זה "של בנים" ואת כל מנעד הצבעים הקיים בקשת הצבעים פשוט איבדנו בכביסה…
ד"ר רזניק, למה החברה צריכה את ההפרדה הזו? למה כל כך נחוץ לנו לדעת: זה בן, זו בת, זה בשבילו, זה בשבילה?
"חברתית אנחנו אוהבים לא להתבלבל. תינוקות לא מביאים איתם שום מטען אישיותי בהתחלה, ואנשים אוהבים דיכוטומיה. הפסיכולוגיה החברתית מדברת על רצון להגדיר את עצמי באמצעות קבוצה: 'זו הקבוצה שהיא אני ומולי יש קבוצה שהיא לא אני'. אני מגדירה את עצמי לעומת ההוא וזה מה שנותן לי זהות".
המוח האנושי נדרש לעבד כמות גדולה של מידע באופן יעיל, הדרך הקלה לעשות את זה היא באמצעות חלוקה לקבוצות מוגדרות. זה גם ההסבר לחיבה של המין האנושי לתיוג אנשים לפי צבע, גודל, גובה, מין, לקות נראית וכד'. או בקיצור – זה מה שתורם להיווצרותם של סטריאוטיפים ולשימורם.
צילומים מתוך הפרויקט "ורוד וכחול" של הצלמת הקוראנית ג'יונגמי יון. לצפיה בפרויקט
שחורים-לבנים. נשים-גברים. יהודים-ערבים. החלוקה הזו הופכת את העולם למקום מסודר וברור, וכולנו אוהבים מסודר וברור כי זה מרגיע. אלא ש… זה כמובן שקר גדול. אנחנו לא יכולים לדעת דבר וחצי דבר על פרט בקבוצה על פי צבע עורו, הדת שלו או איברי המין. התרבות שלנו קובעת מה מצופה מכל קבוצה: למה מצפים מבנים? למה מצפים מבנות? ומי שחורג מהקו נענש חברתית.
בני הצעיר חובב ארנבים, ומכיוון שבובת הארנב שלו ורודה – הוא חובב ורוד. מדובר על ילד בן חמש. בתחילת החורף הוא ביקש לקנות לעצמו נעלי ספורט ורודות. אני כמובן אפשרתי לו. המוכר בחנות היה הרוס. הרוס! "אבל זה נעליים של בנות!" הוא חזר שוב ושוב, "זה ורוד! למה אתה רוצה ורוד? זה של בנות?" גם הערות בקול רם מהאמא של הילד, כלומר ממני, לא הועילו. בסופו של דבר הצלחנו לצאת מהחנות עם נעלי ספורט ורודות. מאז אין יום שהוא לא מקבל הערות ותגובות על הנעליים שלו. לעולם קשה לעכל.
אמא אמרה שאני לא מוכרחה לאהוב בובות
ורד, גננת בגן עירייה שביקשה לא להתראיין בשמה המלא ("כי גם ככה ההורים לא אוהבים את הקו שאני מובילה"), מספרת. "אני גננת מעל 20 שנים, ובשנים האחרונות אני רואה הקצנה בכל הנושא של בנים-בנות. פעם היה יותר מותר, היה ברור שבנים יכולים לשחק בגן בעולמות של דמיון. היום אני רואה הורים שפשוט נלחצים. בגן שלי אני מקפידה לאפשר לבנות ולבנים לשחק במה שהם רוצים, זה ההורים שלא מאפשרים. בתחילת השנה נכנס אבא לאסוף את הבן שלו ומצא אותו משחק בארמון הנסיכות שלנו. הוא העליב והשפיל אותו בטון חמור, ואחר כך לקח אותי הצידה ושטף אותי על כך שאפשרתי לבן שלו לשחק בארמון".
רעות גלבלום פעילה בקבוצת הפייסבוק "כל הצבעים לכל המינים", חוותה גם היא מגדור בגן הילדים: "כשהבת הבכורה שלי הייתה בגן, הגננת העירה שהילדה לא משחקת מספיק בפינת הבובות. כשהיא הפנתה אותה לשם, הבת שלי הגיבה: 'אמא שלי אמרה שאני לא מוכרחה לאהוב בובות'. הגננת הזהירה אותי שאני הופכת אותה לילדה שלא יכולה להסתגל לחברה".
ד"ר רזניק, החברה צועדת קדימה, לנשים יש כיום יותר הזדמנויות ויותר כוח חברתי – איך זה מתיישב עם כל הוורוד הזה?
"זה מה שנקרא Backlash, תנועת נגד שמתעוררת סביב כל מהפכה חברתית. ככל שיש יותר הישגים לפמיניזם, עוד חוקים משתנים, יותר הזדמנויות נפתחות והמודעות לשוויון בין המינים גוברת – עולה צורך חברתי לחזור למסורתי. יש בהלה של מי שמאבדים את הפריווילגיות שלהם, במקרה הזה, גברים חזקים".
את המשפטים האלה בטח יצא לכם לשמוע: "פעם גבר היה גבר ואישה הייתה אישה והיום יש כל כך הרבה בעיות", "היום כבר אי אפשר לתת מחמאה", "יריתן לעצמכן ברגל כי היום אתן צריכות גם להיות אימהות וגם לעבוד קשה בחוץ". ה-Backlash ינסה להחזיר את המהפכה אחורה ולהשיב את הסדר על כנו. זה קורה כי החוקים והמציאות משתנים, אבל דעות של אנשים יותר קשה לשנות.
ה-Backlash לא מצליח למנוע את המהפכה וגם לא לבטל את החוקים וההתקדמות, אבל הוא מחזק תפיסות מגדריות שקל לחזק אותן. למשל לחלק דברים ל"זה של בנים" ו"זה של בנות". הבעיה היא שמגדור בגילאים צעירים מכתיב לא רק צבעוניות אלא גם תוכן.
מה זאת אומרת "מונופול בנות"?
הקבוצה הסגורה "כל הצבעים לכל המינים" מונה כ-500 חברים, המתארים את עצמם כך: "קבוצה להורים (אבל לא רק) שמזדעזעות מהמגדור של ילדים מרגע לידתם, שרוצים להלביש את הבנים והבנות שלהם באדום, ירוק, צהוב וכתום ומתוסכלים מהכחול-תכלת בצד אחד של חנויות בגדי הילדים ומהוורוד-וורוד יותר בצד השני…שרוצות שגם הבנים שלהם יוכלו ליהנות מבובות והבנות שלהם גם ממשאיות…שחושבות שמשהו דפוק בעולם שבו לאחל לילדה קטנה 'שתגדלי להיות דוגמנית' ולילד 'שתגדל להיות חייל' נחשב לגיטימי לגמרי. ושרוצות לדבר על זה".
את הקבוצה הקים ב-2013 יובל טופר-ארז, אבא בחינוך ביתי ללירי בן ה-4 ולאריה בת השנתיים. נשוי למתן, וטרנסג'נדר מנקבה לזכר.
יובל, מה גרם לך להקים את הקבוצה?
"מאז שלירי נולד (והאמת שעוד לפני) ההסללה המגדרית של ילדים ופעוטות מעסיקה אותי רבות. השתעשעתי ברעיון להקים קבוצה זמן רב לפני שהיא הוקמה. הטריגר היה כתבה שקראתי על משחק מונופול לבנות.
"רציתי לפתוח קבוצה שתיתן להורים במה לפרוק ולשתף בנושאים מגדריים. מקום שנוכל לחלוק בו המלצות על אלטרנטיבות, למשל חנויות שמוכרות משחקים ובגדים לא ממוגדרים, ולהתייעץ על דרכי התמודדות עם מגדור כדוגמת 'אמא ואבא של שבת'. כדי להעלות את המודעות פתחנו גם דף ציבורי של 'כך מלמדים ילדותים מה המגדר שלהן'. הקהילה הזו מונה כבר כ-5,000 חברים. רצינו להפיץ את הבשורה אבל גם לשמור על אינטימיות מסוימת בקבוצה".
את החלוקה "בנים או בנות" אפשר לחוות בעוצמה בחנויות הצעצועים בישראל: מדפים ורודים מול מדפים כחולים. בחלק מהחנויות הגדילו לעשות ותלו שלטים מאירי עיניים "בנות" או "בנים" מעל האזורים הרלבנטיים. השאלה הראשונה שישאלו אתכם כשתיכנסו תהיה "זה לבן או לבת?" לפי התשובה תופנו לחלק המתאים: בנים – עולמות של מדע, מחקר, בנייה, מכוניות, הנדסה ומחשבה; בנות – עולמות של טיפוח, טיפול ויצירה. 
ילדה שהבינה את הטריק כבר בגיל צעיר
על גופתי המתה את תקני לו מטבח
בחנות הצעצועים "טומי ואניקה" של חמוטל ברקן לא ישאלו אתכם בכניסה אם באתם לחפש מתנה לבן או לבת. ברקן, בעברה מנכ"לית "דיאדה", לא מאמינה בחלוקה הזאת. "החנות לא נבנתה במטרה לקדם שוויון מגדרי", היא מסבירה, "אבל היא תואמת את תפיסת העולם שלי ושל השותף שלי, אילן שומוט. אנחנו מאמינים שילדים וילדות צריכים לקבל חשיפה מגוונת ככל שניתן לצעצועים איכותיים כדי לעודד חשיבה, התנסות, היכרות ושוויון".
בחנות הזו לא תיתקלו בחלוקה מגדרית. הצבעים מגוונים והצעצועים נבחרו בקפידה. גם הבובות פה שונות מהבובות המוכרות (למשל, בובת חוקרת מאובנים). ברקן: "אני מוכרת בובות עם שני מאפיינים עקרוניים: הראשון – בובות ללא הפרעות אכילה, בעלות משקל גוף תקין. השני – בובות בעלות כף רגל שטוחה שיכולות לעמוד ביציבות ולא על עקבים. בנוסף לכך הבובות מגוונות, גם בצע העור וגם בצבע השיער. והאביזרים—הו האביזרים! בובה עם חליפת כדורגל. בובה עם חליפת צלילה. חוקרת פרפרים. לוחמת אומנויות לחימה. חובבת מסעות בעולם וכוכבת רוק".
למה זה חשוב? זה משנה אם ילדה משחקת בבובה של נסיכה או של חוקרת ארצות?
"התנסות עם צעצועים משמעותית באופן דרמטי למה שילדים וילדות יבחרו או יחשבו שהם יכולים לעשות בבגרותם. את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות או לדמיין. אם לא נחשפתי למדע ולמחקר, למה שאגלה בזה עניין בבגרותי? חשיפה וידע הם הבסיס הכי משמעותי להצלחה. ההוורדה היא רק החלק החיצוני. אם היו ערכות מדע ורודות או צעצועי הנדסה ורודים לא היה לי אכפת – אבל זה ממש לא המצב. הצבע או המין מגדיר באופן ברור את התוכן".
החלוקה המגדרית הנוקשה בצעצועים פוגעת גם בבנות וגם בבנים. עולם הצעצועים המוסלל מדיר את הבנים שלנו מתחומי עניין שלמים. אנחנו לא מאפשרים להם להתנסות בעולמות של טיפול שמסייעים ביצירת חמלה והבנה וקריאה של רגשות. "הצעצועים שלך מלווים אותך כל החיים", מסכנת ברקן, "כל אחת זוכרת איזו בובה הייתה לה ואילו מסרים הבובה העבירה".
קלפי מקצועות במשחק קופסה
את רואה בחנות הצעצועים שלך הכוונה למגדר מצד ההורים?
"כל הזמן! נכנסו לכאן זוג הורים עם ילד בן שנתיים. הילד שיחק במטבח שהיה פתוח ונהנה מאוד. האמא הציעה לאבא שהם יקנו לו מטבח. האבא הסתכל עליה ואמר לה בטון הכי אמתי: על גופתי המתה את תקני לבן שלי מטבח".
ברקן מספרת גם על הסבתא שהתחילה לצעוק עליה כי ארזה את המתנה לנכד בנייר אריזה אדום. "אחת הסיטואציות הקשות הזכורות לי היא הפעם שבה ילדה בת שמונה נכנסה עם סבתא שלה והתעניינה בערכות מדע. ואז הסבתא אמרה לה: 'לא, לא, לא, זה לבנים בואי נחפש משהו לבנות'. על דברים כאלה מתכווץ לי הלב".
גם לתעשיית "דיסני" יש חלק בהוורדה. "התרבות של ברבי והנסיכות של דיסני מקדמת מוצרי צריכה ורודים מנצנצים", אומרת ד"ר שירי רזניק. "כל הזהות הנשית מנותבת למרצ'נדייז. המעברים הוורודים בחנויות הצעצועים הם תולדה של הרווח המזוקק שחברות כמו דיסני עושות מההוורדה".
ורוד זה לא רק צבע
עינת גזית, אמא פעילה בקבוצה "כל הצבעים לכול המינים" מבקשת שנסתכל מעבר לצבע. "מכעיס אותי כשאנשי חינוך מתייחסים לעניין הצבע עצמו, במקום למשמעויות הנרחבות יותר. רק אתמול, הגננת של בת השלוש שלי ביטלה אותי כשאמרה: 'מה הבעיה עם הצבע הוורוד?'
"התגובה שלי לאמירה הזו הייתה: אין שום בעיה, אבל מה הבעיה עם כל שאר הצבעים? הם לא קיימים? הגננת צחקה ועברה לקלישאות כמו: זו תקופה שכל הבנות עוברות, זה צבע של בנות. שם כבר חתכתי את הדיון. לצערי, מעטים מאוד מהדור שלנו רואים את הקשר בין הסללה של ילדה לצבע אחד לבין ההסללה שלה לתחומים ספציפיים 'של בנות'. לא מבינים את הקשר בין ההסללה לבין חוסר בטחון מובנה ולתחושה שנוצרת בקרב ילדות כאילו הן מסוגלות לעשות רק דברים מאוד ספציפיים ולא את כל מה שירצו לעשות".
"יש פה גם אינטרס מסחרי פרופר", מדגישה חמוטל ברקן מחנות הצעצועים. "לחברות שמייצרות אביזרים לתינוקות יש אינטרס מסחרי מובהק ליצור ולשמר את ההוורדה כי זה מכפיל את הקנייה. נגיד שנולדה לי בת, קיבלתי מתנות וגם קניתי עגלה, מיטה, סל-קל, דברים יקרים – וכל מה שקניתי וקיבלתי הוא בצבע ורוד. אם לא אוכל להעביר את כל הציוד הזה לבן שנולד לי כעבור שנתיים, אצטרך לקנות שוב הכל. כי מה יגידו עלי שהלבשתי את הבן שלי בוורוד…?"
תחפושוץ לבנות ותחפושות לבנים, פורים 2016
נגה קלינגר, פעילה בקבוצה "כל הצבעים לכל המינים", מתארת חוויה כזו מהמציאות שלה: "הקטן היה בן 10 ימים, וחברים שלנו הזדעזעו כשנכנסו אלינו הביתה וראו אותו שוכב בעריסה באוברול ורוד. חברה אחרת אמרה לי שזה שיש לה בן בבטן אחרי בת אומר שהיא צריכה לקנות את כל הציוד מחדש, כי כל מה שיש לה זה בצבעים של בנות. זה ביאס אותה כי אין להם כסף…".
מי שמנסים לצאת מהמסגרת חוטפים על הראש. ויקי דר מספרת על המוכרת שנזפה בה כשביקשה לקנות לבתה בגדים שאינם ורודים. "היא אמרה לי: איך אני אמורה לדעת שזו בת אם היא לובשת חום?' וגם 'אבל זו בת! למה כחול?' אני מקבלת הערות גם מכל מיני עוברי אורח מזדמנים וזה די מחרפן אותי. אני רוצה שהילדה שלי תלבש בגדים בכל הצבעים, לא רק ורוד על גווניו. ואני רוצה שהילדה שלי תשחק בכלי עבודה, משאיות, לגו, בובות, מטבח, פאזלים, ערכות מדע וכל מה שהיא תרצה".
לרעיה גלבלום יש סיפור מפיל לסת בהקשר הזה. "הלכנו עם הילדה לרופאה. הרופאה ביקשה ממנה לפשוט את כל הבגדים. הילדה הייתה עירומה לחלוטין, ואז הרופאה שאלה אותי אם זה בן או בת… וכשראתה שאני משתאה הגיבה: 'אני פשוט לא רואה כחול או וורוד'. עניתי לה: את בטוחה שלמדת רפואה?"
ובכל זאת, יש תקווה שהדור הבא יהיה חכם יותר ושיגדלו פה עוד ילדות כמו הבת של עינת גזית, שנעמדה על רגליה האחוריות מול מוכר אופניים שהציע לה אופניים ורודים ועוד הגדיל ואמר שיש גם צבעים "של בנים". "אין דבר כזה צבע של בנים וצבע של בנות!" היא אמרה לו בעוז. "הצבעים הם של כולם".
ולסיום, תסבירו לי למה צריך מהדורת בנות ומהדורת בנים ל… ספר?
