צילום: עופרית אסף
יום שישי האחרון, שעת ערב. מאי פלג, אישה טרנסג'נדרית ופעילה מוכרת בקהילה הגאה, נוסעת לבדה לבית מלון עם קוקטייל תרופות במינונים מדויקים, במטרה להביא למותה. מספר רב של חברים שמהם נפרדה בשיחות אישיות יודעים על הנעשה. הם מחליטים לשתף פעולה ושומרים את המידע לעצמם. הם נותנים לה ללכת אל מותה.
"ביום שישי ניקיתי את הבית, הכנתי אוכל לילדים, היה יום רגיל. בשלב מסוים הסתכלתי על השעון ואמרתי לעצמי שהיא בטח כבר לא אתנו. קיוויתי. קיוויתי שמשהו ישתנה. שהיא עוד פעם תחזור ותגיד שהיא רוצה לתת עוד צ'אנס לחיים. עוד צ'אנס לזוגיות, להורות. אבל בשבת בבוקר, כשהתעוררתי, הבנתי שהפעם זה קרה באמת. הרי המון פעמים מאי אמרה לי שהערב היא הולכת להתאבד, וזה תמיד בסוף לא קרה", אומרת ציפורה (השמות המלאים של המרואיינים לכתבה שמורים במערכת), מי שהיתה בת זוגה בשנתיים וחצי האחרונות.
פלג ידעה מה היא הולכת לעשות, וגם ידעה שחבריה, שבורי לב ומיואשים אך אוהבים ותומכים, ייתנו לה לקבל את מה שהיא רוצה באמת – למות. זו לא היתה התאבדות ספונטנית, היא תכננה הכל. החל בזמן מדויק ותאריך, ועד צוואה המכסה את התוכנית תוך שהיא מגבה כל פרט מבחינה משפטית. היא אף לקחה את החברים בזה אחר זה, דאגה להיפרד, להשאיר לכל אחד ואחד מהם מזכרת משלו.
לפני ששמה קץ לחייה, הפיקה פלג את טקס הקבורה שלה. היא השאירה לחבריה ולעורך הדין שלה, יוסי וולפסון, מסמך צוואה המפרט לפרטי פרטים את בקשתה האחרונה. במסמך זה היא מבקשת שגופתה תישרף על ידי חברת הקבורה האלטרנטיבית "עלי שלכת", שלה שילמה על שריפת הגופה מבעוד מועד. עוד ביקשה לפזר את אפר הגופה תחת עץ ספציפי, שיישתל לזכרה, ובמקומות ספציפיים, ואף בחרה את מוסיקת הרקע שתלווה את הטקס ואת המשתתפים בו. במסמך היא מסבירה כי יהיו מי שיתנגדו לשריפת הגופה וינסו לחבל בבקשתה האחרונה, אך מפצירה בעורך הדין ובחבריה שייצגו אותה ויכבדו את בקשתה. במכתב לעורך הדין היא כותבת: "אני מבקשת שתואיל להתייצב בבית המשפט ולהיות לי לקול".
פלג ידעה מה היא מבקשת. מיד לאחר מותה הגיעה ההתנגדות מטעם משפחתה הביולוגית החרדית, שאתה לא היתה כלל בקשר כתשע שנים. המשפחה פנתה לבית המשפט, בבקשה המנוסחת בלשון זכר כלפי הבת המתה, להוציא צו מניעה לשריפת הגופה ולקבור את הגופה כדת וכדין, בטענה כי פלג ביקשה זאת במצב של אי שפיות.
הערב ניתנה ההכרעה: השופט ארנון דראל מבית המשפט המחוזי בירושלים פסל את טענות המשפחה, וקבע שטקס הקבורה של פלג ייערך על פי צוואתה. עם זאת, השריפה תדחה עד יום ראשון, כדי לאפשר למשפחה לערער. חבריה האבלים מקווים שמאי פלג תגיע סוף סוף, אחרי חיים מלאי סבל וכאב, למנוחה, ותיקבר כפי שרצתה לחיות: כאישה חופשייה.
צילום: תומאס וינטרס
היה לה קשה לזוז מכאבים
פלג נולדה לפני 31 שנים כתינוק זכר למשפחה חרדית בירושלים. כבר בגיל 4 הרגישה לדבריה שאינה בגוף הנכון, אך בחרה בסופו של דבר להתחתן עם אישה ולהגדרתה, "לשרוד כגבר". השתיים הביאו שני ילדים לעולם ובהריון השני חשפה עצמה בפני זוגתה ובהמשך יצאה מהארון. היא וזוגתה החליטו להיפרד, עם משמורת משותפת לשני ילדיהן.
יובל טופר ארז, פעיל בקהילה, מספר: "בדיוק בתקופה הזו נפגשנו. מאי עוד היתה בארון, נשואה ואמא טרייה לשניים. בנה הצעיר היה מאושפז וביקרתי אותה בבית החולים. לעולם לא אשכח איך טיפלה במסירות ועדינות בבנה הקטן. עדינות שלא רואים לעתים תכופות אצל הורים. הסתכלתי עליה, ובלב קיוויתי לאמץ את מה שראיתי אצלה באותו הערב לכשאהפוך להורה".
לפני ארבע שנים נבחרה פלג לוועד המנהל של הבית הפתוח (הארגון הגאה הירושלמי) ובהמשך ליו"רית שלו, והפכה פעילה מוכרת בקהילה. איתן שכטמן, שהיה יו"ר הבית הפתוח לפניה: "למאי תמיד היתה נקודת מבט שונה, מיוחדת. היא תמיד רצתה שדברים ייעשו בדרך יצירתית, היה חשוב לה שהחזון של הבית הפתוח יהיה מיוחד. היא לא היתה עוד פעילה שאומרת את הדברים הרגילים ומפזרת קלישאות לאוויר. היא היתה יסודית וכל פרט קטן היה חשוב לה. כשהצעתי שהיא תהיה יו"רית היא אמרה לי בהתחלה: 'אני? אני רק נכנסתי לקהילה, מה אני מבינה' אבל אני ידעתי שהיא האדם הכי נכון לתפקיד הזה. אמרתי לה 'את לא יודעת כמה שיש לך את כל מה שצריך לתפקיד הזה'. מבחינתי צדקתי. היא היתה מעולה".
פלג התברגה כגורם משפיע ומרכזי בקהילה בירושלים וניהלה אותה בצורה שהרשימה את שאר הפעילים, ביניהם ערן גלובוס: "יש אנשים שהם נכנסים לחדר וכל החדר סביבם, ויש אנשים שמשתמשים בזה להשגת מטרות פוליטיות, וזה בסדר. אבל מאי לקחה את היכולת הזו והתחבאה. לא עניינה אותה התהילה. היא היתה צחקנית וקולנית, כשהיא רצתה להגיד משהו היא אמרה אותו. אבל רוב הזמן היא ישבה בצד ודאגה להקשיב לכולם. גם כשהיו לה הערות היא שמרה בבטן, היא לא רצתה לפגוע באף אחד. מאי היתה פעילה להט"בית בכל רמ"ח איבריה. הקהילה ידעה מעט נשים כה מחויבות וחדורות מטרה".
לאחר זמן קצר רכשה פלג את "המקווה", פאב ירושלמי קהילתי. גלובוס: "היא רכשה אותו כשהיא במצב כלכלי קשה ולא היה ברור מאיפה היא הולכת לשלם סכום כזה. זה היה מתוך אמונה אדירה בצורך במקום בילוי כזה בירושלים, ואני חושב שהיא קיוותה שזו גם תהיה תקופה כלכלית חדשה מבחינתה, שכולם ירויחו מזה. היא רצתה שזה יהיה מקום של כולם, שלא יבוא רק מי שמתכנן לאכול ולשתות. אמרתי לה 'זו חשיבה לא טובה מבחינה אסטרטגית', אבל זה לא עניין אותה. זה היה חשוב לה ברמה הרגשית".
צילום: מאור ברזני
בשנת 2013 ארגנה פלג והובילה את מצעד הגאווה בירושלים, כיו"רית הבית הפתוח. "זה היה הפרויקט שלה והיא נתנה הכל", מספר גלובוס, "היה לה ניצוץ בעיניים, זה היה כל כך חשוב לה שהכל ייעשה כמו שצריך. בסוף המצעד באתי לברך אותה ולהגיד לה שיצא מדהים, והיו לה דמעות בעיניים. היה אפשר לראות שזה לא סתם עוד אדם שרוצה לעשות דברים קהילתיים, שזה מרגש אותה ברמות אחרות. אני חושב שהמצעד הזה היה איזשהו שיא, ומאז הדברים התחילו להידרדר".
אנה, שהיתה בת הזוג של פלג באותה תקופה, מספרת: "צעדנו כבנות זוג. כשמאי אהבה, היא תמיד אהבה בגאון. היא הביאה לי פרחים והיתה מאוד גאה בזוגיות הזו. היא רצתה שכולם יידעו ויראו כמה היא אוהבת אותי. היא היתה בת הזוג הראשונה שלי. זו פעם ראשונה שקיבלתי אהבה אמיתית, אהבה שעטפה את כל כולי. הלכנו במצעד ובאמצע הדרך היא קיבלה התקף של פיברומיאלגיה (פלג היתה חולה במחלה, תסמונת של כאבי שרירים ותשישות. ש"נ) והתחיל מאוד לכאוב לה, אבל הצלחנו להגיע עד לסוף. בערב היתה מסיבה ב'מקווה' והיא היתה אמורה להיות מרכז המסיבה. אבל היא ישבה בכניסה בעמדה שבה מוכרים כרטיסים. היה לה קשה לזוז מכאבים".
את התקופה של אחרי המצעד אנה מתארת כתקופה של עליות וירידות. "סעדתי אותה, ובתקופה הזו היא רוב הזמן נחה על הספה. כאב לה מאוד, אבל היא לא ויתרה. אני זוכרת שיום אחד יצאתי מהעבודה וצלצלתי לשמוע מה שלומה. פתאום היא אמרה לי 'את יודעת מה? אני מרגישה היום ממש טוב. אולי נצא לאכול?' הייתי ממש מופתעת וזרמתי אתה. כשירדתי מהמונית ראיתי אותה שם, עומדת, לבושה יפה, בלי קביים. הייתי קצת בהלם ונסענו לאכול במסעדה, ואחרי זה הלכנו לגלידרייה. ישבנו עם הגלידות ואז הגיע עוד התקף. פתאום שוב כאב לה. היה נדמה כאילו היא מנצלת כל הזדמנות שנרגיש כמו זוג נורמלי. שיהיה רומנטי. היא חלמה על הזוגיות הזו, וזה תמיד היה אצלה ככה. אני מאמינה שכל בנות הזוג שלה יעידו על כך".
דייט ראשון מתחת לשולחן
המצב הרפואי של פלג הוסיף להידרדר, ולבסוף נפרדו השתיים. לאחר תקופה מסוימת התאשפזה פלג בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים, במחלקה הסגורה. ציפורה מספרת: "בשבילי מאי לא היתה היו"רית, היא היתה אישה. הכרנו לראשונה באיתנים. זה היה הלילה הראשון שלי באשפוז, הייתי בפוסט-טראומה. חיפשתי מקום שקט וחשוך להיות בו והזדחלתי מתחת לשולחן, שם מצאתי את מאי. תמיד צחקנו שהדייט הראשון שלנו היה מתחת לשולחן".
ציפורה מתארת מערכת יחסים לא יציבה, רצופת קשיים, אבל עטופה באהבה גדולה: "מאי לא היתה מושלמת. יום אחד נסענו ומאי איבדה ריכוז וריסקה את האוטו לתהום. למחרת שכרנו עוד רכב והיא נכנסה אתו לתוך הגדר. התעצבנתי, אמרתי לה 'אני לא נותנת לך רכבים יותר'. הכל היה מאוד נזיל אצלה. בשבוע הראשון שהכרנו היא אמרה לי 'ציפורה אל תתאהבי, אני הולכת לעזוב'. אני זוכרת שהמתנה הראשונה שקניתי לה היתה סירה, ועל הדגל רשמתי 'שוטי ילדה לאן שהלב שלך לוקח אותך'.
"החיים אתה היו תמיד בצל המוות. זה היה דבר נפיץ שכל רגע יכול להיעלם לך, אבל לי היתה תמיד תקווה שכמו שהיום היא כאן, היא גם תהיה מחר. היא רצתה מאוד להילחם בבעיות ובמחלות שלה, אבל בדרך שלה. אמרתי לה שהמערכת לא מתאימה את עצמה לאנשים, אנשים צריכים להתאים את עצמם. והיה לה קשה עם זה. היא רצתה שהעולם יהיה צודק. היא תמיד היתה משהו אחר, שלא מוצא את עצמו במערכת, בעולם, במסגרות של אנשים רגילים".
צילום: אלבום פרטי
את תחילת הקשר ביניהן ניהלו השתיים באיתנים. "אסור שם להתנשק או להתחבק או משהו כזה. ובאיזשהו שלב מצאנו פינה שבה אין מצלמות, והיינו הולכות לשם להתחבק ולהתנשק. יום אחד עברה שם המנהלת של המוסד ושאלה 'אתן רק יושבות?' אמרנו לה שכן ומאז כל פעם שמאי רצתה לנשק אותי היא היתה אומרת לי 'את רוצה לשבת?' זה היה הסוד שלנו", נזכרת ציפורה.
השתיים השתחררו מאיתנים ועברו לגור בדירתה של ציפורה באפרת עם שני ילדיה. לפלג עדיין לא איפשרו לראות את ילדיה, עד שמצבה הנפשי ישתפר. "הגענו הביתה", מספרת ציפורה, "והילדים שלי חזרו לחזקתי ופתאום התחלנו לנהל חיי משפחה נורא אינטנסיביים עם שלושה ילדים. זה לא היה קל, אבל המטרה היתה לחבר בין המשפחות ולקבל בסופו של דבר גם משמורת חלקית על הילדים שלה. אחרי תקופה צלצל בעל הבית ואמר שהוא מבקש מאתנו לפנות את הדירה, כי מתלוננים עלינו בשכונה. בהתחלה התקוממנו אבל בחרנו לעבור למקום שתהיה בו סביבה טובה לילדים, ובסוף עברנו דירה וקיבלו אותנו בצורה מופלאה. הרגשנו שאנחנו מוכנות גם לילדים של מאי. הכנו את הבית במחשבה על חמישה ילדים, לא על שלושה".
השתיים נלחמו לקיים חיי משפחה, אבל המוסדות מנעו מפלג לראות את ילדיה. ציפורה: "בתקופה הזו הבן הקטן שלי התחיל לקרוא למאי 'אמא' ולא משנה מי ענתה לו הוא ביקש את האחרת, וכשהיא ענתה לו אז הוא ביקש את הראשונה. הוא חשב שזה משחק מצחיק. אז היו גם קטעים כאלה, אבל המצב של מאי לא היה טוב. מול הילדים היא תפקדה, אבל לבד היא היתה חותכת ורידים והאובדנות היתה כל הזמן באוויר. פחדתי בטירוף. הרגשתי שאני חצויה בין האהבה המטורפת שלי למאי ובין האחריות שלי בתור אמא. לא ידעתי לאן לפנות ובכל פעם שהמצב הידרדר פתאום מאי היתה קמה שוב על הרגליים ויוצאת שוב למלחמה. זה היה נופל וקם. זה היה כל יום לקום למאי אחרת, בלי עדכון מראש".
מחלת הפיברומיאלגיה החריפה, ופלג רותקה לכיסא גלגלים. השתיים ניסו, ובאופן חלקי גם הצליחו, לשמור על שגרת חיים. "מאי היתה על כיסא גלגלים אבל היתה עושה הכל בבית. היתה מתיישבת על ארבע כריות כדי לשטוף כלים. יום אחד היא ביקשה ממני לסדר את המרפסת שהיתה ממש מבולגנת. אמרתי לה 'אחר כך אני אסדר'. מאי תפסה ג'ננה. היא פשוט לא ראתה בעיניים. הלכה עם הכיסא למרפסת ועשתה ניקיון יסודי, הזיזה רהיטים. זה היה הזוי. אבל מאי תמיד השיגה כל דבר שהיא רצתה.
"מאי אהבה את הילדים שלי, היא היתה הולכת עם הילד שלי למגרש כדורגל כשהיא יכלה ומתרוצצת אחריו עם הכיסא גלגלים. יום אחד היא הכינה סלט מזעזע, רק הרחתי אותו וישר ברחתי. אמרתי לה: 'את לא נכנסת למטבח יותר. את מכינה קוקטיילים מזעזעים'. אבל היא התעקשה ועשתה פתיתים אדומים מצוינים. מאותו היום זה היה הקטע שלה, היא היתה מכינה לי ולילדים פתיתים אדומים. היא פשוט התאמצה לתפקד, להיות אמא ואישה טובה. לנהל חיים שמחים. יום אחד הלכנו לפיקניק על הר ופרשנו שמיכה, ולא שמנו לב שמתחת לשמיכה היו קוצים. את היומיים שאחרי בילינו בלהוציא קוצים אחת מהשנייה".
בשלב מסוים, ציפורה תפסה לדבריה את פלג מסניפה הירואין בגינה. "הרגשתי שהא בוגדת בי. אמרתי לה: 'איך את יכולה לעשות דבר כזה? איך את יכולה לבגוד באמון שיש בינינו? הרגשתי שאני לא רוצה לראות אותה יותר. אבל שבועיים אחר כך, היתה לי יום הולדת והיא נתנה לי מתנה. עברנו שבועיים קשים של גמילה, אבל היא הצליחה. לבד".
צילום: עופרית אסף
פלג הצטרפה לקבוצה של נרקומנים אנונימיים, כדי להתמודד עם הגמילה מסמים. יום אחד בדרך חזרה הביתה לקחה טרמפ עם גבר שלדבריה לקח אותה ליער ואנס אותה. "חיפשנו אותה, אני וחברה בכל העיר", מספרת ציפורה, "לא חשבנו בכלל בכיוון של אונס. בסוף היא הגיעה לבית של החברה. שכבנו שתינו משני הצדדים שלה וחיבקנו אותה. היא לא הסכימה להגיש תלונה בטענה שהרבה חברות שלה עברו גיהנום ו'אונס שני'. כעסתי עליה, כי הרגשתי שזה חשוב. אבל בסוף הבנתי אותה".
באותה תקופה הפרעות האכילה של פלג, שאתן התמודדה לאורך כל חייה, מתחילות להידרדר. "אמרתי לה שאני מתחילה להרגיש שאני לא מצליחה להחזיק את שתינו בחיים. שאני מרגישה שזה או היא או הילדים שלי". בשלב הזה, ועל רקע התנהגות אובדנית על בסיס יום-יומי, פורצת אצל מאי הפרעת אישיות דיסוציאטיבית, המוכרת כ"אישיות רבת פנים". אסתר, חברה קרובה, מספרת: "היתה לה דמות שקראו לה אור, גותית וקשוחה ופוליטית שרצתה לעצב את העולם ושכולם יראו מה זה. היתה לה דמות של ילדה קטנה שקראו לה אנה. היא פשוט התנתקה מעצמה והפכה למישהי אחרת. כשהדמות היתה עוברת היא לא היתה זוכרת כלום".
"פתאום מאי נעלמת כל הזמן והופכת לכל מיני דמויות", מספרת ציפורה, "פתאום היא לא מאי. היא אנה, ילדה בת חמש. הבנתי שאני כבר לא יכולה להשאיר אותה עם הילדים לבד בבית. לכי תסבירי לילדים שלך למה אמא שלהם מתנהגת כמו ילדה קטנה ורבה אתם על צעצועים. יום אחד היא יצאה לעיר והיא פתאום מצלצלת אלי ואומרת לי: 'ציפורה, אני זוכרת שאני אמורה להתקשר אליך אבל אני לא יודעת איפה אני ולא יודעת איפה ההורים שלי'. ישר הבנתי שמדובר באנה. פשוט נשארתי אתה על הקו וליוויתי אותה עד שהגיעה הביתה, כמו שעושים עם ילדה קטנה".
לא אהיה כאן בשנה הבאה
האובדנות, שתמיד היתה חלק מחייה של פלג, הלכה וגברה בחודשים האחרונים. ערן מספר: "באחת מהעצרות של שירה בנקי ז"ל דיברנו והיא אמרה שוב שהיא מתכננת לקחת את החיים שלה. זה לא היה חדש, לא הייתי מופתע. אמרתי לה יש לנו הרבה עבודה לעשות עד שנה הבאה והיא התעקשה: 'אני לא רוצה להפיל עליך, אבל אני לא אהיה כאן בשנה הבאה'. אני כעסתי עליה, שנאתי שהיא מדברת ככה, אבל גם הייתי אדיש לזה, הרי היא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים. האם ידעתי שזה ממש הולך לקרות? לא. אבל פתאום, בחודש האחרון היה אפשר להרגיש שהיא עסוקה ב'לסיים את המשימות שלה'. ככה היא התייחסה לזה".
בסופו של דבר ציפורה שנקרעת בין מאי ובין שני ילדיה נשברת: "אמרתי לה שאני לא מסוגלת יותר. שאו שהיא מתאשפזת או שאני, כי במצב הזה אני לא נשארת יותר". מאי מתאשפזת במוסד נוסף, אך גם שם מרימים ידיים. אסתר: "הכרתי את מאי גם מאשפוזים קודמים, אבל באשפוז הזה האווירה השתנתה. בשבילי היא היתה כמו מראה שלי. כל הזמן אמרתי לה שאנחנו אותו הדבר, עברנו את אותם דברים רק שהיא לא נולדה בגוף הנכון. היא היתה אדם ששיקף לי את עצמי לגמרי. דיברנו המון ואמרנו שהאשפוז הזה זו ההזדמנות האחרונה שלנו להתגבר על הבעיות שלנו. ידענו שנתאבד אם אנחנו לא עוברות את האשפוז. אבל כבר לא היה להם איך לעזור לה. יום אחד היא כתבה לי: 'אם לא היית לביאה לא היית שורדת עד עכשיו. את לוחמת אמיתית, וגם אני רוצה כל הזמן למות, אבל עכשיו באמת זה הסבב האחרון שלי. אם אני באמת אתקדם אז מעולה, ואם לא אני אדע לפחות שהרמתי ידיים אחרי שעשיתי את כל מה שיכלתי לעשות'. בסופו של דבר, לי האשפוז עזר ולה לא. ידעו שם, במוסד, שהיא הולכת לעשות את זה".
בחודש האחרון החברים מרגישים שמשהו זז במאי, שהפעם לא מדובר באיומי התאבדות, אלא בתוכנית מסודרת. ציפורה מספרת: "זה קשה. תמיד רציתי לשמור על הלב שלי ולא לאהוב אותה מדי, אבל אי אפשר היה. אי אפשר היה לא לאהוב אותה. בשלב מסוים עשינו הסכם שהיא חייבת לעדכן אותי 48 שעות לפני וחייתי בסוג של כוננות".
מאי חוזרת מהאשפוז לביתה של אסתר. אסתר מתחילה להרגיש שתוכנית ההתאבדות שלה קורמת עור וגידים. "ידעתי שזה הולך לקרות וידעתי גם מתי. היתה לנו שיחת פרידה ביום חמישי האחרון. בתוכי קיוויתי באיזשהו מקום שזה לא יקרה. אבל ידעתי שזה יהיה בסופ"ש. היא ממש חכמה. היא חישבה את הצעדים שלה בצורה מדויקת. היא הכינה טקס וכל מה שצריך, את כל הדברים הטכניים, מכתבים לילדים. תכננו להקים משהו להקים בית לבנות נפגעות ולאנשים שאין להם עורף משפחתי.
בחמישי האחרון היא אמרה לי 'תעשי את זה את. אני כבר לא אספיק לעשות את זה'. ידעתי שהיא הולכת לעשות את זה בסופ"ש, אבל החלטתי שאני לא אעצור אותה. אם הייתי יכולה ללכת אחורה בזמן הייתי עושה את זה שוב. ידעתי ביום שישי לאן היא הולכת. ישבנו בבית וחיכנו שיודיעו לנו שמצאו את הגופה. ידעתי שלא ימצאו שום דבר חוץ מגופה.
"בשיחת הפרידה שלנו, היא גם אמרה לי שכשהיא מתה היא רוצה לקחת אתה את כל הכאב של כולם. היא אמרה שהלוואי ואחרי המוות שלה אף אחד לא יסבול יותר. היא אמרה לי 'אני רוצה למות בשבילכם'. הסתכלתי עליה עם כאב גדול, אבל גם עם הבנה גדולה והחלטתי לכבד את הבחירה שלה".
עם חברים ב"מקווה". צילום: עופרית אסף
כאמור, בסוף השבוע האחרון עזבה פלג את בית חברתה, שבו התארחה בתקופה האחרונה, ונסעה למלונית כשבידה קוקטייל תרופות שרקחה במטרה להביא למותה. צעדיה מחושבים. הצוואה ברורה, התנגדות המשפחה צפויה, והיא מנסה להתמודד אתה מבעוד מועד.
בפני השופט עמדה אתמול הכרעה מורכבת. מצד אחד אין עוררין על מצבה הנפשי הקשה והמסובך של פלג. מצד שני, בצוואה שהותירה קיים הסבר מפורט מדוע בחרה בטקס שכזה, מבלי להתעלם ממצבה כפי שהוא. לטענתה הדת בכלל, והמשפחה בפרט, מעולם לא הכירו בתהליך שינוי המין שעברה. קבורה בטקס דתי, טענה בצוואתה, היא מחיקה מוחלטת של זהותה כאישה וכחילונית ומנוגדת למפעל חייה ולקניין הרוחני שהותירה אחריה.
חבריה, שהיו לה כמשפחה, בליווי עורך דינה, החליטו לשים קץ למלכוד שהיתה שרויה בו בחייה וכעת גם במותה. על פי בקשתה, הם נלחמים לקיים את בקשותיה ולהיות לה לקול בבית המשפט. בדיון שנערך אתמול בבית המשפט המחוזי בירושלים טען עורך דינה כי כפי שהמשפחה הביולוגית לא יכלה למנוע ממאי לעשות קעקועים ולעבור הליך לשינוי מין, אין לה אפשרות להתערב בטקס הקבורה שהיא מבקשת. הוא הוסיף כי מאי פעלה בשיקול דעת והכינה מבעוד מועד תשובות לכל הטענות שחששה שיעלו מצד המשפחה הביולוגית. בנוסף, הגיש עורך דינה הערכה פסיכיאטרית מספטמבר האחרון המעידה על כשירותה הנפשית לבקש בקשות אלה. הגופה חיכתה בידי המשטרה, עד שהגיעה החלטתו של השופט – ושחררה את מאי פלג לחופשי.