"אתה לא באמת מצפה שאנשים מהבנקים יקבלו משכורות כמו של אנשים בינוניים, מהנדסים או אנשי תוכנה", אמר משה פרל, מנכ"ל איגוד הבנקים, לעיתונאי ארי ליבסקר בחודש יולי האחרון. בשיחה, שפורסמה במדור "הון אנושי" בעיתון כלכליסט, שוחחו השניים על החוק שהגביל את שכר הבכירים בתאגידים הפיננסים ללא יותר מ-2.5 מיליון ש"ח. ליבסקר שאל "למה לא? מה הן יכולות העל של מנהלי הפועלים ולאומי?", ופרל השיב: "הם המנכ"לים של שני הבנקים הגדולים במדינה. מי אתה מצפה שינהל את הבנקים? סתם אנשים?". ליבסקר ביקש מפרל שיצביע על מהלך אחד מבריק שלהם, ותהה אם שני הגופים שמחזיקים ברוב האשראי במשק יכולים בכלל להיכשל. פרל איבד את הסבלנות: "אם זו השאלה שלך", ענה לו, "אז אין לנו בכלל על מה לנהל את הדיון".
רוב הקוראים בוודאי לא מכירים את השם משה פרל. חבל, הוא משפיע מאד על הכיס של כולנו. באמצעות האיגוד שפרל עומד בראשו, נאבקים הבנקים על האינטרסים שלהם במחוקקים וברגולטורים, ונלחמים כדי שלא תפגע הסביבה המונופוליסטית שבה הם פועלים, זאת שמונעת תחרות והוזלת השירותים לנו, הלקוחות. רוצים לתת ריבית זכות על העו"ש? פרל יוצא למלחמה; רוצים לבטל את עמלת פרעון מוקדם על המשכנתא? פרל מכתת חרבות; ביטול עמלות הבנקים? לא בבית הספר של איגוד הבנקים.
מבחינת פרל וראשי הבנקים, הרפורמות שבהן הבנקים נאבקים הן פופוליסטיות ואפילו מסוכנות. מחירי השירותים של הבנקים בישראל לא יקרים ביחס לעולם, וחשוב מאוד לשמור על יציבותם. ייתכן שהוא צודק וחלק מהרפורמות שמובילים נגד הבנקים הן אכן פופוליסטיות, אבל בוודאי שלא כולן.
עד 2006, ובמשך שנים ארוכות, היה פרל עורך מדור העסקים של העיתון מעריב. עיתונאים רבים – במיוחד בתחום הכלכלי – עוברים לעבוד אצל מושאי הסיקור שלהם, אבל נדמה שפרל אחראי לאחד המעברים המתגמלים מכולם: בעשור האחרון הוא הרוויח כ-20 מיליון ש"ח. מבחינה אישית-כלכלית ההחלטה של פרל הייתה חכמה – בעוד הוא נהנה מיציבות מדהימה ומשכר מסנוור, העיתון שבו עבד קרס ושינה את פניו, ועיתונאים רבים בו פוטרו.
דוחות 2015 של איגוד הבנקים, שנחשפים כאן לראשונה, מגלים כי באותה שנה פרל נהנה מזינוק של יותר מ-10% בשכרו. אחרי שנים ששכר הברוטו שלו (כולל זכויות פנסיוניות) עמד על כ-1.9-2 מיליון ש"ח בשנה, ב-2015 הוא הסתכם ב-2.2 מיליון. סעיף השכר של פרל בדוחות כולל שכר ובונוס שנתי, כך שאין באמת דרך לדעת מה גובה הבונוס שהוא מקבל מידי שנה. לאורך כל השנים הסעיף הזה נע סביב אותו סכום, ואילו השנה, כאמור, נהנה מזינוק דו ספרתי. איגוד הבנקים, שפועל כעמותה, אינו כפוף לחוק שכר הבכירים בתאגידים הפיננסים למרות שלמעשה הבנקים – או יותר נכון לקוחותיהם – הם שמשלמים את שכרו של פרל.
שכרו של פרל (מסומן) בשנים 2014 ו-2015
הברנז'ה הפיננסית של ישראל
המשכורת של פרל היא לא הדבר היחיד שדוחות איגוד הבנקים, גוף שמטרתו לובינג לבנקים, חושפים. הם מספקים הצצה לאיך הבנקים מפעילים את כל הכוחות שלהם בכל חזית – באמצעות מיטב המוחות מהאקדמיה, רגולטורים לשעבר, משרדי עורכי הדין הגדולים, משרדי רואי החשבון הגדולים והלוביסטים והיחצנים המקושרים ביותר.
פנינו לאיגוד, וביקשנו שיחשוף את זהות הספקים שעומדים מאחורי השירותים השונים, הוא סירב לעשות זאת. כעמותה, איגוד הבנקים מעביר מדי שנה לרשם העמותות דוח כספי ודוח מילולי קצרים. הוא מדווח על תשלומים מסויימים שהוא נותן לספקים שלו, אך אינו מחויב לחוק חופש המידע, ולא חייב למסור פירוט של רשימת הספקים המדוברת. לכן ידועים רק חלק מנותני השירות, והסכומים שהם מקבלים.
ההכנסות של האיגוד ב-2015 היו 15.5 מיליון ש"ח. בערך חצי מזה – 7.9 מיליון, הולך על שכר לעובדי האיגוד. עוד 1.6 מיליון הוצאות הנהלה. מלבד פרל, יש עוד ארבעה בכירים באיגוד, שמקבלים יחד שכר של שלושה מיליון ש"ח.
5.2 מיליון ש"ח מהתקציב מממנים ייעוץ משפטי, חצי מיליון ש"ח מופנים לחברת לובינג, כ-700 אלף ש"ח הועברו לשני מומחים מהאקדמיה שחלקו בסכום, ועוד כחצי מיליון ש"ח ניתנו לחברה שביצעה מחקרים עבור האיגוד, שבעצמו מבצע פעילות מחקרית. דוחות האיגוד ב-2015 כללו גם סעיף מיוחד אודות משרד עורכי דין שייעץ לאיגוד בתחומי פעילותו, תמורת 659 אלף ש"ח.
קשה לקשר בין הסכומים לזהותם של נותני השירות, מלבד שניים עליהם ידוע: הראשון, בוריס קרסני. הלוביסט של איגוד הבנקים, שמקבל ממנו כל שנה כחצי מיליון שקל (לחברת הלובינג, שלו פוליסי). השנייה היא פירמת רואי החשבון סומך חייקין, שמקבלת על עריכת הדוחות הכספיים הלא מורכבים של האיגוד עשרות אלפי שקלים בשנה, כבר 39 שנים (למעשה באיגוד נכתב שלא ידוע מתי בדיוק החלו לעבוד עם סומך חייקין).
האנשים שאיגוד הבנקים שוכר את שירותם יהיו תמיד מאותה ברנז'ה פיננסית מוכרת מהעיתונות הכלכלית. סביב הצלחת הזו לא תמצאו רואי חשבון או עורכי דין ממשרדים קטנים, וגם לא פרופסורים חתרניים. איגוד הבנקים (עמותה רשומה, כזכור) לא מחויב לחוק המכרזים, ולא ידוע אם הוא עורך כאלה בכדי לבחור את נותני השירותים שלו.
ברשימה של נותני השירותים לאיגוד בשנתיים וחצי האחרונות אפשר למצוא את איש יחסי הציבור, זמיר דחב"ש; משרד יחסי הציבור ליית נחשון; עו"ד פיני רובין ממשרד גורניצקי; עו"ד ד"ר רלי לשם ממשרד מיתר ליקוורניק טל; עו"ד דוד חודק ממשרד עורכי הדין גרוס-קלינהנדלר-חודק, ורשימה של פרופסורים ורגולטורים לשעבר כמו: פרופסור משה צבירן, דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב; שלומי פריזט, לשעבר הכלכלן הראשי של ממונה על ההגבלים העסקיים; מייק בלאס, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה; פרופסור שרון חנס, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב; פרופסור אסף חמדני, מומחה למשפטים מהאוניברסיטה העברית; פרופסור אמיר ברנע, ועוד. ב-2015 עבדה עם האיגוד גם חברת הייעוץ גיזה זינגר אבן, שקיבלה ממנו כ-150 אלף שקל.
רשימת הסכומים שהעביר איגוד הבנקים לנותני השירות ב-2015
יש לא מעט חפיפה בין נותני השירותים של האיגוד – שתפקידו לייצג את כל הבנקים, גדולים כקטנים – לבין נותני השירותים של בנק הפועלים. קרסני הוא גם הלוביסט של בנק הפועלים; דחב"ש הוא גם היחצ"ן של בנק הפועלים; פריזט ייצג בוועדת שטרום גם את בנק הפועלים וגם את האיגוד; עו"ד פיני רובין עובד גם עם הפועלים וגם עם האיגוד, גד סומך הוא רואה החשבון של בנק הפועלים (ובכלל, של ארבעה מבין חמשת הבנקים הגדולים) וגם של האיגוד.
"אין אנשים שאין להם תחליף"
אחד מהמאבקים הגדולים והמסוקרים יותר שהוביל משה פרל בשנתיים האחרונות היה המאבק של איגוד הבנקים בחוק שכר הבכירים, זה שמבקש להגביל את עלות שכר בכירי המערכת הבנקאית ל-2.5 מיליון שקל, ובכל מקרה לא יותר מפי 35 מהשכר הנמוך ביותר בתאגיד.
כמו בכל מאבק ברפורמה, גם הפעם עשה האיגוד שימוש בפרקטיקה החביבה עליו, הפחדה. אם לנתניהו יש את האיום האיראני – לאיגוד הבנקים יש את האיום על היציבות. החשש מפני קריסת בנק בישראל כבר יקבור כל רפורמה. תבלו את זה בהפחדות מפגיעה בסביבה העסקית, הברחת אנשי עסקים וקורט של רגשות אשם על שנאת עשירים – ובכלל חגיגה באיגוד.
עו"ד פיני רובין ממשרד עורכי הדין גורניצקי שנשכר על ידי איגוד הבנקים דיבר על "מדרון חלקלק תלול ומסוכן", והזהיר מפני "פגיעה בעתודה הניהולית של הבנקים". פרופסור משה צבירן, דיקן הפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב, כתב בחוות דעת שהוזמנה מהאיגוד: "ככל שלא יימצא פתרון רגולטורי או חשבונאי לסוגיה זו עלול הדבר להוביל לפרישה מהירה של מנהלים ועובדים בכירים". מאחורי הקלעים פעלו במרץ גם פרל וגם הלוביסטים של בוריס קרסני. בספטמבר 2016, למגינת לבם של פרל והאיגוד, החוק עבר.
שלושה ימים אחרי שהחוק עבר, הגיעה הודעת הפרישה הראשונה של בכיר במערכת הבנקאית: מנכ"ל בנק הפועלים, ציון קינן, הדהים את המערכת כשהודיע על פרישה, שנה לפני תום החוזה שלו. בהודעת הפרישה קינן לא התייחס לנושא חוק שכר הבכירים אלא דווקא לתחושת מיצוי, אבל מאחורי הקלעים תודרכו הכתבים כי פרישתו קשורה לחוק.
הדהים את המערכת, ציון קינן. צילום: סיון פרג' CC0
כמה ימים אחרי כן נחשף כי בלי קשר לחוק, ולפי תנאי החוזה המוזרים שלו, אם היה פורש מאוחר יותר, היה מפסיד 11 מיליון שקל לפי סעיף בחוזה שהיה קשור לגיל שלו בעת הפרישה. כמה חודשים אחר כך, נחשף בתוכנית עובדה שסיבת הפרישה ככל הנראה לא קשורה בענייני שכר, אלא בתלונה של עובדת בבנק כי קינן הטריד אותה מינית, מה שהוביל למינוי שופט בדימוס לבדיקת הפרשה, ולפיצוי המתלוננת על ידי הבנק – פיצוי שהוגדר על ידי רבים כדמי שתיקה. הפרשה הזו נמצאת עדיין בחקירת משטרה.
חודש אחרי שהחוק עבר, הגיעה הודעת הפרישה השנייה, הפעם מפרופסור דני צידון. במקביל לקריירה האקדמית שלו – כפרופסור מומחה למקרו כלכלה ולשווקים פיננסים ומרצה בבית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל אביב – צידון שימש מאז 2005 גם כבכיר בבנק לאומי. בתפקידו האחרון, היה משנה למנכ"ל הבנק, רקפת רוסק עמינח.
צידון תקף את החוק בחריפות: "החלטתי לפרוש נובעת מאופן חקיקת חוק שכר הבכירים. חוק זה, שעל סבירותו תעיד ההיסטוריה של ישראל בשנים הקרובות, משדר מסר שהוא נורא בעיני, כאילו המערכת הפיננסית הינה אויב הציבור, ולכן היא מותרת בפגיעה. מערכת פיננסית איתנה, מקצועית וחדשנית הינה תנאי לקיומה של כלכלה בריאה וצומחת. מערכת כזו לא תצמח בערוגת החוק הנוכחי". שנה קודם פרישה שלו אגב ב-2015, הסתכם שכרו ב-4.8 מיליון ש"ח (במונחי עלות שכר).
עתירה נגד החוק שהגיש האיגוד לבג"ץ האיגוד קיבלה תמיכה גם מהמפקחת על הבנקים, חדוה בר (שהייתה, טרם מינויה לתפקיד, בכירה בבנק לאומי). ביוני 2016 הזהירה בר במכתב למשנה ליועץ המשפטי לממשלה כי 215 מנהלים בכירים בשני הבנקים הגדולים, הפועלים ולאומי, עשויים לפרוש אם חוק שכר הבכירים לא יתוקן כך שיוסדר נושא הזכויות הפנסיוניות שצברו המנהלים בשנים שעבדו בבנק. המדינה, בתגובה, טענה כי הבנקים לא הציגו כל תשתית עובדתית מספקת להערכת הפגיעה ועוצמתה, ולא צירפו נתונים חיוניים לכך.
"כולנו בני חלוף ובני תחליף…", אליקים רובינשטיין
בסופו של דבר בספטמבר 2016 הכריע בג"צ כי החוק מידתי. הוא אמנם החריג את נושא הזכויות הפנסיוניות של העובדים שנצברו בעבר, אבל לא עשה זאת באופן גורף וחד משמעי.
נשיאת בית המשפט מרים נאור והמשנה שלה אליקים רובינשטיין, מתחו שניהם ביקורת על מסע ההפחדה של איגוד הבנקים ושל המפקחת. רובינשטיין, למשל, אמר כך: "מהכרת המציאות הישראלית הייתי כשלעצמי מתרגש פחות מן החשש של זעזוע בתאגידים הפיננסיים, נטישה המונית וקושי בגיוס נושאי משרה בכירים; להבדיל, "בתי העלמין מלאים באנשים שלא היה להם תחליף", כמאמר הפתגם. כולנו בני חלוף ובני תחליף… יש לקוות ולהניח כי גם בתאגידים הפיננסיים שעיסוקם בכסף ועל כן "פיתוי הכסף" מטבעו גדול יותר, בחינת "קרבה לצלחת", יש בכירים רבים הרואים עניין מקצועי ואתגר בעבודתם שמעבר לתגמול, שלא יהיה נמוך גם בהמשך".
2016 הסתיימה, החוק נכנס לתוקף וכמו בתחילת המילניום – האפוקליפסה לא הגיעה. בקרוב תחלוף שנה מאז שהחוק עבר, ושום עזיבה המונית של בכירים לא נרשמה בבנקים. בג"ץ הסיר אמנם מעט מהעננה שרבצה על ראשי הבכירים כאשר ציין כי החוק לא יחול על זכויות עבר, אבל לא הסיר את חוסר הוודאות לגמרי. בבנק הפועלים הודיעו בדצמבר האחרון כמה בכירים על עזיבתם את הבנק, אבל לא ברור אם היא קשורה לחוק שכר בכירים.
פנינו לפיקוח על הבנקים השבוע, לבדוק כמה מנהלים בכירים עזבו את הבנקים בעקבות החוק. בפיקוח לא ידעו לתת לנו נתונים כאלה, מה שמלמד שטענת המדינה בעתירת האיגוד- על היעדר תשתית של נתונים שתלמד כי החששות של הבנקים והמפקחת מוצדקים – הייתה נכונה.
מהפיקוח נמסר כי לא קיים ברשותם קטלוג של סיבת העזיבה. ביקשנו מהפיקוח על הבנקים לקבל נתונים אודות מספר המנהלים הבכירים שעזבו בלי קשר לסיבתה, והם השיבו לנו שגם את הנתונים האלו הם לא אוספים. כיצד, אם כך, ידעו לומר על 215 מנהלים שקיימת סכנת עזיבה לגביהם, שאלנו. בפיקוח הסבירו כי קיבלו נתונים מהבנקים. בנוסף טענו כי התחזית לגבי 215 עובדים שיפרשו מהבנקים ניתנה לפני שבג"ץ החריג את עניין זכויות העבר מהחוק.
ב-1959, כשהוקם איגוד הבנקים, נמתחה ביקורת ציבורית, שטענה שמדובר בהתארגנות קרטלית, המסכנת את המשק והלקוחות. בעוד שנתיים האיגוד יחגוג 60, והביקורת הזו כבר לא נשמעת יותר. בעקבות המחאה החברתית ב-2011 הפסיק האיגוד לערוך אירועים שנתיים נוצצים, ומאז הוא ממשיך לפעול הרחק מעין הציבור.
