"פרשת טיפולה של עיריית רמת גן באוסף צייטלין – התלוי שנות-דור באכסניה קרתנית, כמוה כלעג לוונטיני למושג 'תרבות', כהונאת משפחת התורמים וכעושק הציבור". כך סיכם באפריל 1984 עיתונאי מעריב אהרון דולב את קורות האוסף המרשים, שתרמה משפחת הנדבנים היהודית-רוסית לעיר העברית הצעירה. המלים הללו, אולי מלבד הביטוי השנוי במחלוקת "לוונטיני", הן כל הסיפור כולו על רגל אחת – החל מהרגע שבו האונייה, שבבטנה הגיע האוסף, עגנה בתל אביב, ועד היום, כשהיצירה החשובה שבאוסף – דיוקנה של הנדבנית מריה צטלין שצייר לנטין סרוב – מועמדת למכירה פומבית בלונדון.
האוסף כלל במקור 95 יצירות והורכב בעיקר מעבודות של אמנים רוסים בולטים שפעלו בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, ביניהם מיכאיל לריונוב, ולנטין סרוב, ליאון באקסט, נטליה גונצ'רובה ועוד. האוסף כלל גם ארבעה תחריטים מקוריים של רמברנדט, ארבעה תחריטים של הצייר הצרפתי פראגונאר ושני רישומים של המקסיקאי דייגו ריברה – כולם, לפי הפרסום ב"מעריב", נגנבו כבר בשנות ה-70 ותחילת ה-80.
לאחר שיצירות האוסף הושמו במשך שבע שנים במחסן לדשנים וכלי עבודה בפארק הלאומי, התקמטו, נקרעו והעלו עובש, הן הועברו לספרייה העירונית, שם נתלו בתנאי תאורה ואקלים ירודים וללא השגחה ראויה. לא לפני שהיועץ האמנותי של העיריה טבע על פני כל אחת מהן – לא על גב התמונות, אלא על היצירות עצמן ממש – חותמת בעלות של העיריה. כל זאת בניגוד להבטחה מפורשת שנתן ראש העיר הראשון של רמת גן אברהם קריניצי לתורמת האסוף מריה צטלין במכתב ברוסית מ-1959. לפי הפרסום ב-"מעריב" אז, קריניצי כתב לנדבנית כי "רמת גן ניגשת לבניית מוזיאון", והתחייב "להקצות בו משכן מיוחד שישא את שם בעלה המנוח, מיכאיל צטלין". לאחר מכן סגן ראש העיר ומזכיר העיר חזרו על ההבטחה בכתב.
הפרסום במעריב, 1984
המוזיאון בלתי נראה
השנים עברו, האוסף היה תלוי על קירות הספרייה העירונית כמעט מבלי לעורר תשומת לב או לזכות לחשיפה. אך בשנת 1996 – 37 שנים לאחר תרומת האוסף, מומשה סוף-סוף הבטחתו של קריניצי לצטלין – והוקם המוזיאון לאמנות רוסית ברמת גן. לכאורה, אכסנייה ראויה לאוסף.
המוזיאון לאמנות רוסית על שם מיכאיל ומריה צטלין, שמעטים יודעים על קיומו, שוכן בסמוך לתיאטרון רמת גן, וחולק את משכנו עם מוזיאון לאמנות המזרח הרחוק. בבניין ארבעה חללים. בחלל הגדול ביותר מוצגות תערוכות מתחלפות של אמנים ממוצא רוסי ובחלל הנוסף מצטופפים אלה לצד אלה תחריטים ופסלים יפאניים וסיניים וכ-15 ציורים בלבד – ולא מהבולטות ביותר – מתוך האוסף של צטלין. יתר יצירות האוסף הוחזרו למחסנים וממשיכות להעלות שם אבק.
בסוף אוקטובר חשפה העיתונאית אלה גברילוב באתר הישראלי בשפה הרוסית newsru.co.il כי עיריית רמת גן העמידה את אחת היצירות המרכזיות של האוסף – אולי המרכזית שבהן – למכירה בבית המכירות הפומביות כריסטיז: דיוקנה של בעלת האוסף, היפהפיה הענוגה מריה צטלין, כבר עזב את הארץ בעת פרסום הכתבה. הדיוקן מופיע כפריט ראשי על שער הקטלוג של המכירה המיועדת להתבצע ב-24 בנובמבר – תחת הקטגוריה "אמנות רוסית חשובה". מטרתה המוצהרת של המכירה – מימון שדרוג חלל התצוגה של המוזיאון והנגשתו לציבור הרחב.
עמוד היצירה מתוך אתר האינטרנט של קריסטיז
בימים האחרונים מספר אמנים, חוקרים, עיתונאים ופעילים – ביניהם אני, במסגרת פעילות חברתית בקבוצת "דור 1.5" של צעירים דוברי רוסית – יזמנו את המחאה הציבורית נגד מכירת היצירה. אנחנו זועקים ברשתות החברתיות נגד מעשה שעומד בסתירה להבטחה מפורשת בכתב להנגיש את האוסף לציבור הרחב שלו היא שייכת. חברי ל"דור 1.5" ואני אף פנינו למבקר המדינה ולאפוטרופוס הכללי בבקשה לבדוק את תקינות תהליך קבלת ההחלטות בעיריה שהוביל למכירה. בשבוע הבא נארגן ביקור מחאה קולקטיבי במוזיאון במטרה למשוך תשומת לב ציבורית לדבר קיומו המוצנע.
לדברי נטלי נשר-אמן, בעלת גלריה לאמנות מודרנית בתל אביב, שעבדה בשנים 2007-1997 בבית המכירות הפומביות סותביז כמומחית לאמנות רוסית, אם בית המכירות הגדול בעולם מעמיד את היצירה למכירה, ועוד כפריט שער, כנראה שכל הסוגיות המשפטיות נבדקו ובעיה חוקית אין. כעת שווי היצירה מוערך באופן רשמי בין 1.5 ל-2.5 מיליון ליש"ט (בין 2.4 ל-4 מיליון דולר), אך נשר-אמן מעריכה שבסופו של דבר מחירה יעמוד על כ-7 מיליון דולר.
"בישראל אין חוק שאוסר על הוצאת דברים כאלה מהארץ", אומרת נשר-אמן. "במדינות רבות, למשל, ברוסיה או באיטליה, קיימים חוקים נוקשים בעניין. מרוסיה אי אפשר להוציא אף יצירת אמנות שגילה יותר מ-100 שנה – לא משנה מהי. גם אם זה צילום של סבתא שלך. זה נחשב לנכס לאומי. גם החוק באיטליה אוסר כמעט כל הוצאה של יצירת אמנות. החוק בצרפת נוקשה למדי. בארץ החוק לא מגביל הוצאת יצירות אמנות, מלבד כתבי יד יהודיים ועתיקות שהתגלו בחפירות. מה שלא ברור הוא מדוע הם בחרו למכור דווקא את היצירה הזאת. מדוע מוזיאון פרובינציאלי זקוק למיליונים? בהחלט אפשר היה לבחור ביצירה חשובה פחות מתוך האוסף ולמכור אותה על-מנת לכסות את הוצאות המוזיאון".
שקיפות בדלתיים סגורות
המשנה לראש העיר רמת גן ויו"ר החברה הכלכלית של העיר מוקי אברמוביץ' הוא האיש שעומד בחזית ההסברה העירונית בנושא מכירת הדיוקן של צטלין. אברמוביץ' נאלץ להתמודד גם עם שטף טלפונים מעיתונאים, גם עם התקפות מצד האופוזיציה וגם עם ביקורת מצד ראש העיר הקודם צבי בר, שאמנם לא היה ידוע כלוחם שחיתות בלתי מתפשר ואף הודה שתלה תמונה מהאוסף בלשכתו, אך מתגאה בכך שלאחר שגילה את שוויה – "מיד החזיר אותה לכספת".
"אף אחד בעיר וגם לא בעיריה לא ידע שיש מוזיאון כזה ואוסף כזה", מספר אברמוביץ' בשיחה טלפונית. "הוא היה מונח במחסן לכימיקלים ועכשיו הוא מונח באיזה מחסן, בלי בקרת מיזוג ולחות. אלוהים ישמור, אוסף של מיליוני דולרים ככה מחזיקים? לא חושפים את זה לציבור? המוזיאון גם לא נגיש. סיפרתי את זה לראש העיר. עברנו את כל התהליכים – חוות דעת משפטית, הנהלת העיר, וועדת מרכזים" (אברמוביץ' מדגיש, כי ב-2012, בזמן כהונתו של צבי בר, הנהלת העיר אישרה מכירת שישה פריטים בסך 468 אלף דולר: "עכשיו הוא בא ואומר שהוא מתנגד?").
על-פי גרסתו, מומחית מטעם כריסטיז הוזמנה לביקור בעיר כדי להעריך את יצירות האוסף. "ואז התייעצנו עם מומחים והחלטנו שבמכירת תמונה אחת אנחנו יכולים לבנות משכן מכובד ויפה ששם ניתן לחשוף את כל היצירות לציבור". אברמוביץ' מדגיש שלצורך מכירת מטלטלין העיריה לא זקוקה לאישור מועצת העיר – אישור ההנהלה מספיק.
חלל התעורוכות הקבועות במוזיאון
אתה בוודאי יודע מה הבעיה עם זה: לפי מה שעולה מהפרסומים ומאיך שכריסטיז עצמם מציגים את זה, מדובר ביצירה החשובה שבאוסף. אז אתה מוכר את היהלום שבכתר בשביל לממן את מוזיאון שיציג את היצירות הנחותות יותר.
"כריסטיז הם אינטרסנטים. לכן התייעצתי במומחים אחרים, שאמרו שבמכירת תמונה אחת מאוסף של 53 תמונות – כשבתוך האוסף יש חמש תמונות של אותו צייר ומתוכן עוד שני דיוקנאות של הגברת צטלין – הפגיעה היא לא מהותית. אם נוכל להציג את זה כמו שצריך, אז התמורה תהיה הרבה יותר משמעותית מהפגיעה. כואב הלב למכור כזאת יצירה, אבל האלטרנטיבה יותר גרועה – שזה ישכב שמה במחסן".
אין לעיריית רמת גן דרכים אחרות לגייס את הכסף. למשל, אני נכנסתי לאינטרנט, חיפשתי את המוזיאון – מצאתי בקושי עמוד באתר המוזיאון. אין אתר, אין מידע, אין פרסום. אף אחד לא יודע שהוא קיים.
"זה מה שאני אומר לך. גם הנגישות שם היא נוראית. אין מקום להציג את התמונות".
אז תפרסמו, אנשים יתחילו לבוא, תגייסו כסף ככה את הכסף לשיפוץ.
"אבל אין מקום להציג את כל האוסף".
בכתבה מ-1984 היה כתוב שמוזיאון תל אביב היה שמח לקבל את האוסף הזה, ולשקם אותו.
"גם את היית שמחה לקבל את האוסף הזה… אנחנו קיבלנו את התרומה. זה רכוש של העיר, זה לא של תל אביב".
לאברמוביץ' יש גם הצעה למוזיאונים הגדולים: "שמוזיאון ישראל יתחרה על התמונה הזאת (במכירה הפומבית, ל"ר). זה לא תקין ולא חוקי שאני אציע תמונה במחיר יותר נמוך ממה שאפשר לקבל עבורה, ובעצם זה יהיה מכספי תושבי עיריית הרמת גן, שלא הסמיכו אותנו לסבסד את מוזיאון ישראל או מוזיאון תל אביב".
אני בטוחה שיש דרכים אחרות לגייס כסף. אפשר לפנות לציבור.
"אבל אני לא יכול לגייס מהציבור 20-15 מיליון שקל בשביל לבנות מוזיאון כמו שצריך".
זה התקציב שאתם מתכוונים להשקיע בשיפוץ המוזיאון?
"בגדול כן. אם התמונה תימכר, היא תימכר בסכום שבין 10 ל-20 מיליון בטוח. הכסף ילך לחשבון מיוחד לפיתוח המוזיאון".
כלומר לא למוזיאונים אחרים או לצרכים אחרים?
"לא-לא, רק למוזיאון שבו נמצא האוסף".
ואיך הציבור יוכל לוודא שבאמת הכסף הלך לשם?
"יש בחירות… איך יוודא? יש מבקר עיריה, יש החלטות הנהלה. זה הוחלט בהנהלה. זה 'כסף צבוע' (שמיועד למטרה מוגדרת, ל"ז) – אף אחד לא ייגע בו".
בהמשך השיחה הדגיש אברמוביץ', שלמרות שבעיריה יש אנשים שהם "תמיד בעד להיות נגד", אותו זה לא מעניין: "יש החלטה כמו שצריך, המטרה היא קדושה, תושבי העיר לדורותיהם יהנו מהאוסף האדיר שיש בידינו".
השאלה היא האם המטרה מקדשת את האמצעים.
"יש מחיר ויש תמורה. המחיר יהיה 52 תמונות באוסף ומוזיאון כמו שצריך – או 53 תמונות במחסן"
אפשר לראות את ההחלטה של ההנהלה?
"את לא תוכלי לקבל".
למה?
"כי החלטות הנהלה הן לא החלטות שקופות. היועץ המשפטי הוציא חוות דעת ואמר שזו החלטה נכונה".
אז בעצם אתה אומר – יש החלטה, הכל שקוף. ואז אתה אומר שאני לא יכולה לראות אותה.
"לא. החלטות הנהלה הן לא שקופות. את כל החלטות המועצה אנחנו מפרסמים באינטרנט".
אבל זו לא היתה החלטת מועצה.
"היא לא צריכה להגיע למועצה. לראש העיר יש סמכות לעשות את זה בלי מועצה על פי פקודת העיריות. אני לא יכול להוציא פרוטוקולים של הנהלה".
סלח לי, יש לי אמון מלא בך, אבל בכך זאת, הציבור צריך לראות מסמכים, צריך לראות משהו.
"לא. משרד הפנים ראה את זה. יותר מזה?"
דוגמא לאופן התצוגה במוזיאון
חובה לשמור על נכסי תרבות
בין המתנגדים הבולטים למכירה – הציירת זויה צ'רקאסקי, שטוענת, כי האמנות הרוסית בישראל נדחקה במשך שנים לפינה – בעיקר עקב בורות. צ'רקסקי זועמת על טענותו של אברמוביץ' בדבר "המחיר" הסביר שהעיריה משלמת כדי לזכות בתקציב לשיקום המוזיאון: "אצל צייר בסדר גודל של סרוב כל תמונה היא יחידה במינה, אפילו אם על כולן מצוירת מריה צטלין", היא אומרת. כאשר אני מעמתת אותה עם טענתו של אברמוביץ' כי מדובר בדרך היחידה להשיג כסף עבור שיקום המוזיאון, צ'רקסקי עונה: "לא שמעתי שהעיריה יצאה בקמפיין כלשהו לגיוס כספים – לא בעיתונות הכתובה, לא בטלוויזיה. ברור שלא כל האמצעים נוסו".
הסוציולוג וחוקר התרבות אלק אפשטיין, שהתעניין באוסף עוד כשהיה תלוי בספרייה העירונית ומעורב במאבק נגד מכירת התמונה, מצביע על אי דיוקים בדבריו של מוקי אברמוביץ' ועל סתירות בעמדת העיריה. ראשית, אברמוביץ' טוען כי האוסף כולל 53 יצירות, בעוד שהן מהפרסום מ-1984 והן מהפרסום האחרון ב"ניוזרו" עולה כי גם לאחר שחלק מהאוסף נבזז, נותרו בו לא פחות מ-85 תמונות. שנית, לדברי אפשטיין, לא צריך להיות מומחה גדול כדי לדעת, מעל לכל ספק, כי הציור שנמכר הוא אכן פנינת האוסף ובוודאי היקרה והחשובה מבין יצירותיו של סרוב שבאוסף. לראיה – זו היצירה היחידה שלו שמצוירת בשמן.
טענתו העיקרית של אפשטיין נוגעת לניצול חלל המוזיאון. לדעתו, העובדה שהמוזיאון בוחר להציג תערוכות זמניות שתופסות במשך רוב הזמן את החלל הגדול יחסית השייך לו היא עניין של שיקול דעת. "שום דבר לא מונע את הצגת האוסף במוזיאון ובספרייה העירונית באופן קבוע. אפשר לבנות בניין גדול ומפואר ולמלאו בתערוכות זמניות, כך שלאוסף לא יישאר מקום. זה לא עניין שקשור לגודל השטח, אלא להחלטות שמתקבלות", כתב אפשטיין למ"מ דוברת העיריה.
חלל התערוכות המתחלפות
נטלי נשר-אמן טוענת, כי מדובר בבעיה כללית של מוזיאונים עירוניים קטנים, שאין הצדקה אמיתית לקיומם. לדעתה, האוספים הרציניים והמעניינים המצויים במוזיאונים הקטנים צריכים להיות מועברים לידי המוזיאונים הישראליים הגדולים – וכך לזכות הן לחשיפה והן לטיפול ושימור הראויים להם. "אנחנו לא ארץ כל כך גדולה. אנשים שחיים ברמת גן מסוגלים להגיע לתל אביב. יש לנו מוזיאון גדול בירושלים, בתל אביב, בבאר שבע ובחיפה – וזה די והותר", אומרת נשר-אמן.
במשרד התרבות והספורט התנערו מאחריות לגורל האוסף. המוזיאון לאמנות רוסית אינו מוכר ואינו נתמך על-ידי המדינה, ולפי כך, חוק המוזיאונים, שעשוי היה להגביל במידה מסוימת את חופש הפעולה של העיריה באשר לסחר ביצירות, אינו חל עליו. יחד עם זאת, גורמים במשרד ביקשו "להעביר מסר" לעיריית רמת גן ולמוזיאון וטענו כי "מוטלת עליהם החובה לשמור על נכסי התרבות של מדינת ישראל והיה ראוי שעיריית רמת גן תנהג אחרת ותחזור מהחלטתה למכור נכס תרבותי בעל חשיבות כה רבה למורשת התרבותית הישראלית".
לדברי נשר-אמן, קיימת דרך נוספת להציל את האוסף: למצוא נדבן שיהיה מוכן לרכוש את התמונה ולהשאיר אותה בישראל. לטענתה, כאשר מדובר במכירות "'כואבות' עבור היצירה או עבור המדינה שממנה היא מגיעה", בתי מכירות נוהגים לחפש מיוזמתם קונה, אשר יוכל להשאיר אותה בארץ המוצא. כך, למשל קרה כשמשפחת שוקן מכרה בסותביז את מחזור נירנברג המפורסם, שנכתב במאה ה-14, "אני זוכרת שמטרתנו העיקרית היתה למצוא אדם שירכוש אותו וישאיר בישראל". לדברי נשר-אמן, במקרים מסוימים יצירות אף נמכרות לפני המכירה הפומבית – אף על פי שהדבר אינו כדאי לבית המכירות.
מנכ"לית כריסטיז ישראל, רוני בהרב, מתנגדת נחרצות לגישה זו: "מכירה פומבית היא ההליך הכי פתוח והכי שקוף למכור עבודה ששייכת למוסד ציבורי. משום שכל אחד יכול לבוא ולקנות את זה. האם אני יכולה לא לשים אותה במכירה פומבית ולפנות למישהו שיקנה אותה? זה לא הגיוני. מה שאנחנו כן נוהגים לפעמים לעשות, וזה תלוי, כמובן, בקונה, זה לשאול (לאחר המכירה) אם אפשר להשאיל את היצירה חזרה למוזיאון".
פנייה כזו מצד בית המכירות יכולה לבוא רק בעקבות בקשה של המוכר. כרגע בקשה כזאת טרם התקבלה, אך לדברי בהרב, שבועיים וחצי שנותרו עד לתאריך המכירה "זה המון זמן בקנה מידה של מכירות פומביות", ועל כן התקווה להותיר את היצירה בישראל עוד קיימת.
בשיתוף "כולאננה"- יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית