לולא המפגש המקרי בין עו"ד אלון אייזנברג, 34, לבין יונתן היילו, 27 – היילו היה נכנס לסטטיסטיקה המוכרת כעוד פלוני מרקע מוחלש שיבלה את שארית חייו בכלא. היילו, צעיר אתיופי ללא עבר פלילי משכונת קריית נורדאו בנתניה, הרג במאי 2010, כשהיה בן 23, את ירון איילין, עבריין מורשע בן 24, אחרי שזה סחט אותו כספית, איים עליו ברצח ואנס אותו שוב ושוב. כעבור שלוש שעות הסגיר עצמו למשטרה, הודה במעשה וטען כי פעל מתוך הגנה עצמית.
מן הרגע הראשון לא היה לו שמץ של סיכוי מול מערכת אדירה שלא האמינה למלה מדבריו. כמו בדרמה משפטית עוצרת נשימה – כשאייזנברג מגולל את סיפור המסע המשפטי רב התלאות שהוא מנהל בהתנדבות, פרו בונו, למען היילו, מסע שסוחף היום עוד מתנדבים רבים אחרים ונהפך למאבק ציבורי נרחב – קשה להישאר אדישים. אייזנברג היה הראשון שהקשיב באמת לצעיר למוד הסבל, ערך תחקיר רקע מעמיק, חיבר את הקצוות הפרומים, השתכנע בחפותו של היילו, ויצא למאבק חסר פשרות וחסר סיכוי, כדי לעצור את טחנות הצדק שטחנו את היילו לאבק.
להרכיב את הפאזל בראש
אייזנברג נחשף להיילו כשאחד מלקוחותיו הציע שיקשיב לסיפורו הטראגי של חברו לתא המעצר: "יונתן היה אז עצור מעל שנה וניסה להתאבד כבר כמה פעמים. פעם בלע שמפו, פעם כרך מכנסיים סביב הסורג כחבל, ותמיד נכשל בשנייה האחרונה", מספר אייזנברג. "היתה לו אז סניגורית ציבורית שייצגה אותו במשך שנה וחצי, אבל אף אחד לא האמין לו שהוא קורבן. המזל היחיד שלו היה שבגלל התקפי האפילפסיה שחטף לפני כל דיון, מהלחץ, המשפט נדחה ונדחה. אחרת זה היה נגמר מזמן במאסר עולם. אם לא מאמינים לך שאתה קורבן – עונש החובה על רצח הוא בערך 30 שנה. אין לבית המשפט שיקול דעת בכלל".
איך נראתה הפגישה הראשונה ביניכם?
ישבתי אתו והוא סיפר לי שהגישו נגדו כתב אישום על רצח, אבל אמר לי: 'הבחור שהרגתי התעלל בי מינית'. הוא הגיע לנקודה שהרים ידיים כי לא היה לו איך להוכיח מה עבר עליו שם. איך להוכיח שירון איילין הפשיט אותו בכוח והתחכך בו. איך סחט אותו במשך שנים והמציא לו כינוי גנאי, 'דוקט', שזה סוחב קמח, בגלל הליכתו הכפופה. איך כולם צחקו עליו בשכונה בגללו. איך פגש את ירון במרכז המסחרי ועשה במכנסים מרוב פחד כשראה אותו. איך ירון לקח אותו באיומים, בלי סכין או אקדח אפילו, ל'ביצה', פארק עם מתקני שעשועים במרחק עשר דקות הליכה משם, ובהם למתקן שבנוי כמו כלוב. שם סגר עליו, סובב אותו עם הגב אליו, הפשיט אותו בכוח והתחכך בו עד שהגיע לפורקן, ואז איים עליו 'אם תספר ארצח אותך'.
"הוא סיפר איך היה לו שקט של שנה ממחלת האפילפסיה עד המפגש הראשון שלו עם ירון, שגרם למחלה להתפרץ שוב. איך התרבו פתאום התקפי האפילפסיה והוא הסתובב בחרדות שירון ירצח אותו. איך ישב בבית במשך ימים עד שראה אותו שוב במרכז וירון שוב איים עליו ולקח אותו לאותו מקום, כשהוא יודע שהוא הולך לעבור את זה שוב. איך הלך אחריו כמו חיה פצועה, כנוע, כי ירון שלט בו באופן טוטאלי, וביצע בו שוב אונס. איך במפגש האחרון שלהם היה מבוהל כשיצא לקנות שתייה בקיוסק בל"ג בעומר וכשעמד לצאת משם ראה פתאום את ירון ועולמו חרב עליו. איך לאורך שנות ההיכרות שלהם ירון היה קונס אותו בכספים. אבל עם הזמן חלה הסלמה. זה התחיל בקנסות ואיומים ונגמר במעשי האונס. באותו ערב ירון קנס אותו ב-1,000 שקל, ואז לקח אותו לחנייה מאחורי המרכז המסחרי. יונתן כבר ידע מה קורה כשירון מאיים עליו ולוקח אותו למקום חשוך ומבודד, מעיר הערות מיניות ומוציא את איבר המין שלו. כשהוא הסתובב להשתין יונתן ידע שהאונס השלישי בדרך".
עו"ד אלון אייזנברג
בין חומרי החקירה במשטרה מצא אייזנברג את התיאורים הבאים מפי יונתן, שמאששים את הדברים שאמר לו:
(ת/4) "ת. …לקח אותי לביצה (פארק בנתניה- א.א) והוריד את המכנס שלי וביצע את זממו ואמרתי לו אני לא רוצה ואיים עלי… והייתי מושפל מזה, הייתי בדיכאון ואחרי שהוא גמר… הלך. ..הוא השאיר אותי שם והלך ואחרי זה חברים התחילו לשאול אותי למה אני נבוך… כשהייתי הולך הביתה לישון הייתי חושב על זה הרבה, הייתי מתעלף מהמחשבה……" (ג' 1, ש' 4-8)
"התחיל (הכוונה למנוח – א.א) להגיד לי כל מיני דברים: "אתה רוצה אני אהרוג אותך אתה רוצה אני אעשה ככה'… הוא לקח אותי בכוח, הייתי בהלם ממנו כשהייתי רואה אותו, הייתי מגמגם… הייתי ממש חולה… ושמה זה מקום שאין בו אף אחד, מקום שיש בו ספסלים… הוא הוריד לי את המכנס בכוח… הוא הוריד לי את המכנס… עד שהיה גומר.. והוא היה מסופק והיה הולך והייתי נגעל ואז הייתי מעורפל ובגלל זה כל האפילפסיה וההתעלפויות… היו אומרים לי אתה נראה שרוט .." (ג' 10- 11, ש' 4-30) ;
"עד עכשיו אני ככה, כן מרוב הרבה מחשבות ואף אחד לא יודע על זה, לא משפחה, לא חברים, היו אומרים לי את נראה שרוט ועם בחורה בכלל לא הייתי יכול".
מה גרם לאייזנברג להאמין לו? "הוא אמר לי: 'קח את התיק מהסנגוריה הציבורית ותגיד לי מה דעתך'. ישבתי על התיק הזה כמה ימים והיה ברור לי שהוא דובר אמת. קודם כל הרכבתי את הפאזל בראש. ראשית, יונתן טען שהמנוח סחט אותו בחקירות. חיפשתי ומצאתי פסקי דין, שני כתבי אישום שהמנוח הורשע בסחיטה במקרים אחרים והשתחרר חצי שנה קודם משנתיים מאסר בגין סחיטה ואיומים. אז ראיתי שעניין הסחיטה מתיישב.
"שנית, יונתן אמר גם שירון התעלל בו מינית. חיפשתי ומצאתי שירון הורשע עשר שנים קודם לכן באונס קטינה בת 12. כתב אישום קשה של אינוס בכוח. אז הבנתי שיש כאן גם הפרעה מינית. שלישית, בנתיחה שלאחר המוות היתה התייחסות לכך שיונתן פגע בראש של המנוח. לא שמו לב שהוא ריטש לו את איבר המין. כשגיליתי את זה בנתיחה זה הדליק אצלי נורה אדומה שמדובר בפגיעה על רקע מיני. והמדהים הוא שאת הפגיעה באיבר המין הוא לא זכר בכלל בחקירה המשטרתית.
"זה חיזק מבחינתי את הסברה שזה הגיע ממקום של אמוק. אדם שמכה לא מתוך כוונה להרוג אלא מהתפרצות של זעם וסערת נפש. כמו בלון שנופח שוב ושוב ובסוף הבלון התפוצץ והתגובה היא לא של אדם סביר אלא של קורבן. חוץ מזה, בימים שטען שעבר התעללות מינית אחותו סיפרה למשטרה שהוא התחיל לקבל המון התקפי אפילפסיה. הוא היה קם ונופל, קם ונופל. היה מאוד בלחץ עד שהלכו לרופא. גם זה הדליק אצלי נורה ותחושה שעברה עליו אז טראומה.
"מלבד כל אלה, יונתן ביקש עשר פעמים מהמשטרה לעבור פוליגרף ולא נתנו לו. על אף שאחרי הגשת כתב אישום הפוליגרף לא קביל, אמרתי לו 'תעשה פוליגרף, ואם תעבור אותו, אני אמצא דרך להגיש את זה'. כשהוא יצא דובר אמת לקחתי את כל חלקי הפאזל וצירפתי אותם יחד. היה לי ברור שהוא היה קורבן באופן מזעזע. בשלב הזה ישבתי אתו ואמרתי לו: 'אני מאמין לך'. פגשתי שם ילד שאי אפשר שלא להתאהב בו. הוא אמר לי: 'אף אחד לא האמין לי עד היום. לא המשטרה, לא הפרקליטות, לא הסנגוריה'. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו האמין לסיפור שלו".
יונתן היילו
היתה לו בעיה להודות שהוא קורבן אונס?
"כן, ולכן גם המשפחה לא הבינה מה קורה אתו והיה להם קשה להבין את הגרסה הזאת. הם היו בשוק כששמעו שהרג את הבחור. הם מכירים את הבן שלהם ולא הבינו איך הוא הגיע להרוג בן אדם. איך נקלע בכלל לסיטואציה כזו שכל כך לא מתאימה לו. במשך השנים הוא לא שיתף אף אחד בסחיטה, באיומים ובאונס. ילד שקט ומופנם שלא רצה להכביד על אף אחד. אז הכל נפל עליהם כרעם ביום בהיר. היה לו קשה. הרי לא פשוט לשכנע אנשים שזה גבר שנאנס כאן, ועוד בעדה האתיופית השמרנית. אין קורבנות גדולה מזה. אז הוא יושב בכלא ואין לו איך להוכיח שאנסו אותו, ובלי זה – איך הוא יתחיל להוכיח שזו הגנה עצמית? לקח זמן עד שנפל האסימון שזה לא צחוק ושזה מאסר עולם אם הוא לא יוציא את זה עכשיו".
חותמת של קורבן
איך החלטת לפעול?
אמרתי לו: 'אני לא יודע איך, אבל אנחנו נוציא את זה החוצה'. דבר ראשון ישבתי עם המשפחה והסברתי להם את הגרסה שלו. אמרתי להם שאני מאמין לו. כשהבינו שזו האמת הם תמכו בו לכל אורך הדרך. ידעתי שיש דיון בהליך העיקרי ויש דיון במעצרים. ידעתי שהדרך היחידה לעשות שינוי היא דרך הליכי המעצר. החלטתי שעד שאני לא משחרר אותו ונותן לו חותמת של קורבן, אסור שהמשפט שלו יתחיל. זה נראה אחרת לגמרי כשאדם מגיע למשפט מתוך הכלא או מחוץ לכלא, ומלבד זה, מאוד קשה לנהל את המאבק מתוך הכלא".
הצלחת?
"בגלל שקבעו שהוא מסוכן, לא היו מוכנים לשחרר אותו למעצר בית. הגשתי בקשה לעיון חוזר בתיק וביקשתי מבית המשפט העליון לשחרר אותו למעצר בית. הבהרתי שמי שמשלים את הפאזל מגיע למסקנה אחת הגיונית – שיונתן הוא הקורבן פה, ולכן לא מהווה סכנה לציבור אלא לכל היותר למנוח. ביקשתי מבית המשפט המחוזי שחרור ממעצר, אבל השופטת זרקה אותי. הגשתי ערעור לעליון והערעור נדחה".
איך יונתן הגיב לדחיות?
"בפעם הראשונה הוא היה מלא תקווה. אחרי דחיית הערעור בעליון הוא התרסק. התקפי אפילפסיה תכופים מאוד, כל יום ממש, והתפרקות נפשית טוטאלית. אחרי ארבעה חודשים אמרתי לו שאני מגיש עוד בקשה לעיון חוזר. נפלתי על אותה שופטת, והיא שוב זרקה אותי מהמחוזי. ערערתי שוב לעליון ושוב זרקו אותי משם. שוב דיכאון ושוב התקפי אפילפסיה, ואז שוב הגשתי בקשה לעיון חוזר. שוב נפלתי על אותה שופטת והיא שוב דחתה אותי".
איך קמים מזה?
"לאף אחד אין אומץ להגיש שוב ערעור בעליון אחרי הדחייה החוזרת במחוזי, אבל כל הזמן חזרתי ואמרתי לו: 'אתה תראה שבסוף נצליח'".
איך אפשר להגיש שוב ושוב את כל הערעורים האלה אחרי כל הדחיות החוזרות?
"אי אפשר. כל פעם המצאתי סיבה אחרת רק כדי שאוכל לדבר על הדבר העיקרי: שיונתן הוא הקורבן כאן ולא עוד רוצח".
איך הוא ספג את הדחייה ההיא?
"הדיון הסתיים, ולמחרת מתקשרים אלי ואומרים לי: 'הלקוח שלך בכלא מגן, שזה כלא פסיכיאטרי. קיבל אפילפסיה ונמצא במצב נפשי מאוד-מאוד קשה. הוא נשבר לרסיסים. הרי כל דיון כזה זה ציפייה. הגעתי לכלא מגן וראיתי אותו במצב קטסטרופלי. הייתי מזועזע. הביאו אותו עם אזיקים בידיים והרגליים אחרי שהיה קשור כל הלילה. דחפו לו מלא כדורים פסיכיאטריים, עד שנראה כאילו כמעט הרגו אותו. הוא נראה חצי-מת. גמור לגמרי. הוא ישב מולי ואמר: 'אני לא מצליח לזהות אותך'. רק אחרי שהתחלנו לדבר, לאט-לאט, הוא זיהה מי אני בכלל. ולמרות כל זה, אני זוכר שאמר לי את המשפט הבא: 'תקשיב, אני מעריך את העבודה שלך מאוד. אני רואה שאתה נלחם ואיכפת לך, ואני מבקש ממך רק דבר אחד: אל תערער יותר'".
מה ענית?
"הייתי בשוק. שאלתי למה, והוא אמר: 'אני לא מסוגל יותר עם הלחץ לפני ואחרי. אני מתמוטט ופשוט לא מסוגל יותר'. היתה שם הידרדרות איומה של האפילפסיה, התקפים פסיכוטיים, והיו שלבים במשפט בהם קיבלנו חוות דעת שהוא שרוי במצב פסיכוטי שהסתדר רק בהמשך במהלך המשפט. הוא אמר לי: 'אני מבקש שתפסיק לערער. תסגור עסקה או תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני כבר שנתיים בתוך זה כשאף אחד לא מאמין לי. לא המשטרה, לא הסנגוריה, לא הפרקליטות, לא בית המשפט'. הוא היה שבור מזה ואמר לי: 'תישבע שאתה לא מגיש ערעור'".
נשבעת?
"כן, אמרתי שאני מבטיח".
מה עשית?
"יצאתי משם והגשתי ערעור".
הפרת הבטחה? איך הוא שיתף עם זה פעולה?
"אמרתי לעצמי שחייבים לנצח. שמישהו חייב להקשיב לו ולשמור עליו. הוא לא ידע מה קורה לו. בשב"ס מושכים אותו כמו עוף ממקום למקום בלי לשאול אותו אפילו. לא ידע אפילו יום לפני. אומרים לו: 'עכשיו אתה בא, יש דיון'. ואז נקבע דיון בעליון עם השופטת עדנה ארבל. הגענו לדיון אני ואחותו של יונתן. ואז מעלים אותו ממדרגות העצורים לפודיום".
איך הוא הגיב לערעור הנוסף?
"הוא נכנס לאולם מחויך כולו. מרוצה. לא מצליח למחוק את החיוך. הגיע לשם עם גבות מגולחות. הבנתי שהבחור מפוצץ בכדורים. שהוא נדפק לגמרי. הוא לא זכר אפילו שגילח אותן לעצמו. הוא לא מבין בכלל מה קורה באולם. נכנסת השופטת עדנה ארבל לאולם, ונמצאים שם התובע, אני, יונתן ואחותו. ואז מתחיל להתנהל שם אחד התיקים הכי מעניינים בארץ, וכל מי שנמצא שם זה חמישה אנשים בלבד".
איך התנהל הדיון?
"אני מבקש מהשופטת ארבל לאפשר לי להרכיב את הפאזל מהתחלה ועד הסוף. אני מתחיל לטעון והיא יושבת שם ומקשיבה לי בצורה כל כך חדה ורגישה, שבאיזשהו שלב אני אומר לה: 'תראי לאיזה מצב הגענו. אנחנו בתיק רצח והבחור יושב פה מחויך, וצריך לשכנע אותי ואותך שגבר אתיופי בתוך הקהילה שלו אנס אותו ואז לשכנע את כולם שהוא הגן על הגוף שלו, ורק זה כבר עונש יותר קשה ממאסר עולם בשבילו'. ואז השופטת ארבל נתנה החלטה שהפכה את כל התיק הזה. היא אמרה שלאור כל הראיות שהצגתי לפניה, בכפוף לשמיעת הראיות בהליך העיקרי, שכל הראיות מובילות לכך שיונתן הוא קורבן אונס, שעבר התעללות מינית פעמיים, ולכן הוא לא מסוכן לציבור אלא לכל היותר למנוח. היא הורתה לשחרר אותו בכפוף לתסקיר שירות המבחן למעצר בית. קושי נוסף, אבל מה שחשוב זה שהיא קודם כל הפכה את התיק לגמרי".
בית חב"ד
הוא הבין בשלב הזה מה קורה?
"לקח לו שבוע-שבועיים שבהם הוא לא היה בעניינים בכלא מגן הפסיכיאטרי, בהתחלה הוא חשב שזה לא מציאותי. הוא לא האמין. היה בטוח שהוא הולך לקבל מאסר עולם. עד שהתאושש והתמלא חיים. אבל אז הגיעה אליו קצינת המבחן כדי לעשות את התסקיר, ומה היא כותבת שם אחרי כל השנה הזו שאני נלחם? גם שהוא מסוכן ושהיא לא ממליצה לשחרר אותו, וגם שראיינה את כל המשפחה שלו כדי לראות מי יכול להשגיח עליו במעצר בית, ופסלה את כולם. לא מצאה שום חלופת מעצר למרות ששלחתי לה המון אנשים מהעדה. הורידה את כל העבודה שלי לטמיון – פשוט פסלה את כל העדה".
היה שם אלמנט גזעני, לדעתך?
"אני לא יודע, אבל כל מי שהבאתי מהעדה כאופציה לחלופת מעצר היא פסלה, והבנתי בשלב מסוים שהיא באנטי. עשיתי טלפונים על גבי טלפונים, עד שהגעתי לאחד האנשים החזקים בחב"ד, המנכ"ל של בית חב"ד ברמת אביב. אמרו לי שהוא אולי יוכל לעזור. חיפשתי מישהו שיגיד – אני הולך לפקח עליו בישיבה סגורה, לתת ביטחון שהוא במקום סגור. התקשרתי אליו וסיפרתי לו שיונתן הוא קורבן, שאני חייב לשחרר אותו ושיעשה מצווה. הוא אמר לי שהוא סומך עלי.
"למחרת נסע לנתניה, נכנס לכלא לפגוש את יונתן, התאהב בו ואמר לו: 'אם אתה משתחרר אני לוקח אותך אלי'. מאז הוא התחיל לבוא אתי לכל הדיונים. הגשתי בקשה למחוזי לשחרר את יונתן לבחור הזה, ודחו אותי. עליתי לעליון לשופט חנן מלצר, והוא קיבל החלטה מאוד אמיצה שזהו. הבחור משתחרר למרות עמדת שירות המבחן – גם זה תקדים, לשחרר חשוד ברצח למרות עמדת שירות המבחן. שופט אמיץ מאוד. גם השופטת ארבל צפתה קדימה וכתבה בהחלטה שלה שאם יקבלו את גרסתו שהוא קורבן, זה ייגמר או בענישה קלה מאוד או בזיכוי. אחרי שנתיים במעצר יונתן השתחרר והגיע לבית חב"ד וחזר לחיות. שנה שלמה הם אימצו אותו אליהם בחינם. ואז, אחרי כל הליכי המעצר, התחיל המשפט בהליך העיקרי במחוזי".
השופטת עדנה ארבל
אז איך הוא הגיע שוב לכלא?
"כשהגיע אלי התיק בהתחלה הלכתי לשבת עם הפרקליטות. אמרתי להם שבית המשפט עושה גם משפט וגם צדק, ושאלתי: 'אם אתם מקבלים קורבן אתם באמת חושבים שהוא צריך לשבת בכלא?' הם ענו שהם לא מוכנים בכלל לקבל את זה שהוא קורבן. אבל כשהתחיל ההליך, בסופו קיבלו במחוזי שהוא קורבן. את המשוכה הראשונה והכי חשובה עברנו. מהתחלה אמרתי לו: 'צריך להוכיח במחוזי שאתה קורבן, ורק בעליון לזכות אותך'. צריך טיפת מזל כדי ליפול על שופט שיהיה לו האומץ להבין שמזווית הראייה שלך פעלת כדי להגן על הגוף שלך.
"בית המשפט המחוזי קבע שהוא קורבן, אבל זה התחיל בשופטת ארבל המבריקה שקלטה את זה. כשהיא פסקה שם הרגשתי שזה לא שופטת אלא לביאה. לפני שקבעה מה שקבעה היא שמעה בקשב רב שעה שלמה, עם הנוכחות שלה, הרגישות, הממלכתיות, הבחינה המדוקדקת. זה באמת היה מחזה נדיר. הלוואי שהיו לנו יותר שופטות כאלה. אבל המחוזי, שקיבל בעקבותיה את זה שהוא קורבן, בכל זאת פסק לו 20 שנות מאסר והחזיר אותו לכלא אחרי שנה בחוץ".
איך הוא קיבל את גזר הדין והחזרה לכלא?
"היתה כאן רכבת הרים מוחלטת. הוא הגיב בשוק. לדיון הוא הגיע מבחוץ, בבגדים אזרחיים, ופתאום מורידים אותו בחזרה לכלא. ירדתי אליו ואמרתי לו: 'אל תשכח מאיפה התחלנו. תתעלם מזה שקיבלת 20 שנה, כאילו זה לא קרה. זה לא מעניין. אתה ניצחת, כי תעלה לבית המשפט העליון לא כרוצח אלא כקורבן, ושם נוכיח שפעלת כדי להגן על החיים שלך'".
עשרות פעילים חברתיים הקימו מטה מאבק לתמיכה בהיילו. בתמונה למעלה:
תקדים שי דרומי
"בדיעבד הפער בין העובדה שבית המשפט מקבל את זה שהוא קורבן אונס, ובין הפסיקה של 20 שנות מאסר חילחל למטה ועורר את הציבור. יש הרבה פעמים שהמשפט והמוסר מתנגשים, וכאן, בית המשפט התעלם לחלוטין מנסיבות המקרה והיה קר אליו." טוען אלון אייזנברג.
בעוד כשבועיים ב-1 בדצמבר, יתקיים הערעור האחרון של יונתן היילו בבית המשפט העליון. עו"ד אלון אייזנברג מבסס אותו על כמה טעמים: בראשון נטען כי יונתן לא חיפש את ירון בליל האירוע ולא ניסה לנקום בו, אלא הופתע, והגיב באופן אינסטינקטיבי. שהריטואל החוזר של מעשי האונס לימד את יונתן מה עתיד לקרות לו באותה סיטואציה, ולכן אין לצפות ממנו שיתן לאונס להתחיל בפועל כדי להגן על עצמו. לטוענים כי יכול היה לברוח, משיב אייזנברג: "אולי. אבל הוא לא ברח. כמו שלא ברח מהסחיטות ומשני מעשי האונס הקודמים. למה הוא לא ברח? כי זה מבנה האישיות שלו. ככה מגיב אדם שהוא קורבן שמשתין מפחד כשרואה את התוקף שלו".
בנימוק השני משווה אייזנברג את סיפורו של יונתן למקרה שי דרומי. אדם שירה ממרחק ובגב באנשים שפרצו ב-2007 לחוות הבודדים שלו, כשהיו כבר בדרך החוצה. למרות שלא ידע שיפגעו בו ולא היה בסכנת חיים, חיכה להם עם רובה וירה בהם שישה כדורים. היריות פצעו אחד ולאחר פגעו בגב. דרומי נהנה מגב המושבים, הקיבוצים ובעלי החוות, והלובי הגדול מאחוריו הוביל לתיקון חוק העונשין במהלך המשפט, כך שאם חודרים לקניינו של אדם, כאילו סיכנו את חייו, ועומדת לו הזכות להגנה עצמית גם אם לא היה בסכנת חיים ממשית. דרומי זוכה בעקבות התיקון בחוק, למרות שהיה במרחק מטרים רבים מהפורצים, ואילו יונתן היה במרחק של מטר אחד מהאנס שלו.
"בלתי סביר שמצד אחד המחוקק, בית המשפט המחוזי שזיכה אותו, והפרקליטות שלא הגישה ערעור לעליון על הזיכוי – מקבלים את זה שזה חוק נכון, ועדיין אומרים על יונתן שיכול היה לברוח", טוען אייזנברג. "כשקפץ לי לראש החיבור הזה בין האיש שיצא זכאי כי הרג כדי להגן על הקניין שלו, לבין זה שמגן על הגוף שלו וקיבל 20 שנה – ביקשתי מתוך הקל וחומר לקבוע כי הגנה על הגוף צריכה להיות באותו מעמד. ובכל מקרה, גם אם לא יקבלו את הטענות המשפטיות, בית המשפט לא יכול להשאיר אדם כזה בכלא".
בין השאר ישווה אייזנברג את המקרה לפסקי דין כמו זה של כרמלה בוחבוט, שהרגה ב-1994 את בעלה המתעלל בשעה שישן בסלון, כשלקחה את רובה בנה החייל ורוקנה לעברו מחסנית שלמה. "שם הפרקליטות היתה יותר אנושית", מזכיר אייזנברג, "כי ידעו שאם יגישו כתב אישום על רצח, בית המשפט לא יוכל לתת פחות ממאסר עולם. הם הגישו על הריגה, וזה התחיל בשבע שנים וירד לשלוש שנים בערעור".
מכתב מבת 13
הפעילות החברתיות ספיר סלוצקר-עמראן ואמילי גרינצוויג, סטודנטית למשפטים וכלכלנית, נחשפו לסיפורו דרך אייזנברג. הן ואחרים הרימו מטה מאבק עם עשרות פעילים חברתיים לקראת הערעור בעליון כדי להעלות את המודעות הציבורית לפער בין קורבנותו של היילו לבין העונש המחמיר שהושת עליו ולנסות להשפיע על בית המשפט להקל בדינו.
במסגרת החמ"ל הודפסו ונתלו ברחבי הערים מודעות הקוראות לשחרורו, הוקם אתר אינטרנט ודף פייסבוק פעילים, נאספו ונשלחו מכתבי תמיכה להיילו, אורגנו אירועי התרמה, הסעה מאורגנת לדיון בעליון, הפגנה, ידיעות באמצעי התקשורת, צולם סרטון המספר את סיפורו, וסרטון נוסף בו יוקרא מכתב לנשיא המדינה בפי עשרות אנשים, נשים וילדים מכל המגזרים ועוד מגוון פעילויות.
"יונתן מאוד מתרגש ממה שקורה בארץ", מספר אייזנברג במקום היילו, שמצבו הנפשי הנוכחי אינו מאפשר מפגשים עם עיתונאים, "כל מה שהוא רוצה זה שישפטו אותו מנקודת המבט שלו ולא במושגים משפטיים. שיבינו איך אדם שעבר מה שהוא עבר נקלע לסיטואציה כזו. הקראתי לו מכתב ששלחה לו ילדה בת 13. אני מקריא לו את המכתב ונחנק מדמעות. היא כתבה שהיא קורבן אונס בעצמה, שהיא עוקבת אחרי הסיפור ושיאסוף את עצמו ויהיה חזק. היא הבטיחה שלא תעזוב אותו והבטיחה לבוא למשפט. ילדה מאוד אינטליגנטית. קראתי לו את זה ובקושי הצלחתי להקריא. גם הוא היה בהתרגשות אדירה מזה".
אתה נשמע מושקע רגשית במשפט הזה.
"לפעמים אתה עושה את הייצוג קר כמו רופא מנתח ולפעמים מתחבר. באחד הדיונים עם יונתן פעם, כשהגשתי בקשה לעיון חוזר, השופטת אמרה לי: 'שאדוני לא ישכח שלא הוא יושב במעצר'. היא הרגישה שאני מדבר מגרונו וקלטה הזדהות מטורפת שלי אתו".
בהנחה שתצליח לשחרר אותו, מה יקרה כשייצא? יש לו לאן לחזור?
"כשהוא ייצא אני מניח שהוא לא יוכל לחזור לשכונה. משפחת הקורבן גרה שם והם כבר דאגו להגיד בתקשורת שזה יהיה הסוף שלו אם יגיע לשם. איימו עליו שאין לו מה לחזור. אני מקווה שהוא יצליח למצוא את הדרך לשקם את עצמו. הוא אמר שיש לו חלום לחזור לשקט שלו, למשפחה שלו, להתחתן ולהביא ילדים. לחזור לחיים השקטים שהיו לו פעם ולנסות להחזיר למי שתמך בו. אבל אין ספק שתהיה לו בעיה לחזור לחיים האלה.
"הוא סיפר לי שיש ימים שהוא רואה את ירון אונס אותו שוב. יש לו הרבה סיוטים על ירון, והוא רואה אותו בחלומות לוקח ממנו כסף, רודף אחריו ואונס אותו. הוא אמר לי שהדבר שהוא הכי מצטער עליו זה שירון לא מימש את האיום שלו לרצוח אותו. אחרי כל הזמן שהרגיש בסכנת מוות בגלל האיומים של ירון, עכשיו הוא אמר לי: 'חבל שירון לא רצח אותי כי הוא הרס לי את החיים. עדיף היה לי למות מאשר להישאר במציאות הזו'".