"אין איך לנקוב מחיר לאסון שבו קהילה שלמה נופלת"

איור: עומרי כהן (Omriku)

"ישבתי קרוב לקיר ופתאום הרצפה נחתכה לידי", משחזר יצחק מלמד, אחד מניצולי אסון אולמות ורסאי, את הרגעים שרודפים אותו עד היום. "צמוד אליי, 40 ס"מ ממני, היה תינוק בעגלה. המשפחה שלו נפלה והוא נשאר לידי, מסתכל למטה אל החור ברצפה. הוצאתי אותו מהעגלה והחזקתי אותו. הייתי בהלם כשראיתי אותם למטה. כולם התחילו לצעוק 'אל תזוזו', ולא ידענו מה עוד יקרוס – עוד אבן ענקית או גוש בטון. הלכתי עם התינוק בידיים צמוד עם הגב לקיר ואמרתי לעצמי: 'זה יתום'".

לפני 15 שנה, ב-25 במאי 2001, בעיצומה של חתונתם של קרן ואסף דרור, בקומה השלישית של אולם האירועים ורסאי, סמוך לשעה 22:45 בלילה, נפערה הריצפה מתחת למאות החוגגים על רחבת הריקודים, קרסה על תקרת הקומה שמתחתיה, פערה גם אותה והמשיכה לצנוח, כשהיא מרסקת תחתיה רבים מיקיריהם של החתן והכלה. חתונת הדמים, שגבתה 23 הרוגים ו-380 פצועים, נצרבה בתודעה הציבורית בישראל כ"אסון ורסאי".

בלתי נתפש לגלות ש-15 שנה אחרי החורבן האדיר הזה באזור התעשיה של שכונת תלפיות בירושלים, שקל אחד לא הועבר עדיין כפיצוי לנפגעי האסון – אלו שנזקקים לשיקום פיזי ונפשי, ואלו ששכלו את יקיריהם. גם כשלי הבטיחות המבניים החמורים לא תוקנו מעולם, חרף וועדת הבחינה שמונתה ודו"ח המבקר שהוגש.

"אריק שרון עמד למחרת האסון על הריסות אולמות ורסאי וצעק בקול שזה אסון לאומי שמדינת ישראל אמורה לטפל בו", מספר פיני בנו, אחד מניצולי האירוע. "הוא אמר שיש לחוקק חוק שיתמוך בנפגעי ורסאי. למחרת בבוקר כבר חזר בו מההכרזה ואמר שלא התכוון לאסון לאומי במובן של לקיחת אחריות, אלא במובן של אסון גדול".

אז איך פורטים אסון אדיר מימדים לתחשיב כלכלי? איך מחשבים את פגיעתו הכוללת? על מי מטילים את החובה לפצות, ובכמה אחוזים? כמה מהאחראים ישבו בכלא, אבל המדינה לוקחת את הזמן עם החישובים. בינתים השנים נוקפות, חלק מהנפגעים הלכו לעולמם, רבים אחרים חיים בסבל נפשי מתמשך, טובעים בהוצאות רפואיות ללא פיצוי ולא רואים את הסוף.

המגרש עליו עמדו בעבר אולמי ורסאי ברחוב דרך בית לחם בירושלים. צילום: פארוק CC BY-SA 4.0

"הוחלט שלכולם מגיע פיצוי. אבל לפי איזה מדד? פעולת איבה? תאונות דרכים? שבירת יד? אין איך לנקוב מחיר לאסון שבו קהילה שלמה נופלת", קובל מתן, נכדם של קטי ויצחק מלמד, שניים מהניצולים, "הורים, משפחה, קרובים. אוכלוסיה מוחלשת שלא מקושרת נבעטת מכל מדרגה אפשרית. אי אפשר להשתקם מזה. אין למי לפנות לעזרה במשפחה המורחבת הזו כי כולם באותה קלחת. ויש משפחות שנהרסו לגמרי. למשל זוג הורים שנפלו ונהרגו והשאירו אחריהם ארבע יתומים בני שנה עד עשר".

"אם חלילה קורה אסון בבית – עניין די שכיח במדינה הזו – כולם במשפחה המורחבת מתגייסים לעזור," אומר בנו. "אבל כאן זה לא שאפשר להתקשר לבן דוד ולספר לו שיש לי חמישה שברים. הוא צוחק עליי, כי לו יש עשרה שברים".

איבד את בנו ביום השנה למות אשתו

15 שנה היו קורבנות האסון מכונסים באבלם ובפציעותיהם, הפיזיות והנפשיות. לראשונה מאז ליל האימה, מנסים כמה מהם לגשש את דרכם זה אל זה. בסלון של קטי ויצחק מלמד, נאספים כמה מהניצולים. מחותנה של קטי היה אחי החתן. גם בעלה הראשון של קטי הוזמן לחתונה. הוא הגיע, אך לא יצא ממנה בחיים. היא ובעלה הנוכחי, יצחק, ניצלו. חלק מהנאספים נפגשים לראשונה מאז הלילה ההוא ולוחצים ידיים במבוכה. רבים מבני המשפחה מסרבים עדיין לפתוח את הפצעים, להיפגש או לדון בנושא בכלל. המעטים שהגיעו מבינים שהמדינה שכחה אותם, ומנסים להתאחד ולהשמיע קול כנגד ההפקרה.

נכדם של קטי ויצחק, מתן, סטודנט למתמטיקה בן 22, אירגן את המפגש בניסיון לאחד את שברי המשפחה לכוח פעולה. בסלון ביתם במבשרת ציון מתארחים גם טכנאי הגז פיני בנו, קרוב משפחה מצד הכלה באותה חתונה, שניצל מהאסון, ואיש המעליות אבי כהן, שבתו, ויקי, הוזמנה לחתונה יחד עם בן זוגה, מוטי, כדי לחגוג עם חבריהם הקרובים. ויקי ומוטי החליטו לנצל את ההזדמנות החגיגית ולחלק הזמנות לחתונתם שלהם, שנקבעה לחודש אחד מאוחר יותר. כמה מן ההזמנות נשמרו מאז, אך ויקי ומוטי נהרגו באסון ולא זכו לעמוד מעולם מתחת לחופה.

ויקי ומוטי ז"ל

"מוטי, שהיה אמור להתחתן עם בתי ויקי, איבד את אמו לסרטן שנה לפני האסון ובדיוק באותו יום נגמרה שנת האבל על מותה", מגולל אבי את מאורעות הלילה, "אז הם החליטו 'להתחתך' בבגדים יפים סוף סוף, ולצאת לחגוג בחתונה של קרן ואסף, ושם לחלק את ההזמנות לחתונה שלהם. אני גרתי אז מול אולמות ורסאי, ובליל החתונה ישבתי עם מקטרת במרפסת. פתאום אני רואה שהאולם מעלה אבק. לעשירית שניה הייתי בהלם. רצתי מהר לחייג, וויקי לא ענתה. גם מוטי לא. היה שם ריח נוראי. רצתי לשם מיד ולא מצאתי את הילדים. התחלנו לרוץ לבתי חולים.

"ויקי ישבה בשולחן עגול באולם. חצי ממנו נפל וחצי נשאר לשבת. היא ומוטי התחבקו ונפלו והיא שברה את המפרקת. שמו אותם בצד, לקח זמן עד שנתנו לנו להיכנס ועד שנכנסנו כבר הספיקו לפנות אותם. כשחיפשנו אותם חפרנו והוצאנו פצועים. פתאום אתה רואה יד שמבצבצת מגוש עפר. לילה מפחיד. אביו של מוטי איבד את הבן שלו ואת כלתו לעתיד בדיוק ביום השנה למות אשתו".

"פתאום ראיתי שהרצפה שוקעת, עוד לפני שנפלנו", מספרת קטי. "יצחק אמר לי, 'מה את מדברת?',  אז חזרתי לנכד שלי. בדיוק הרמתי אותו ומסרתי אותו לאבא שלו, ואז נפלה הריצפה. עמדתי ליד הבת שלי וחיבקתי אותה ואמרתי לה, 'ליאת, רק אל תאבדי את ההכרה, שלא ירמסו אותך'. הנכד עוד היה בידיים של החתן שלי. והצרחות האלה אחרי שכולם נפלו. כולנו נפלנו שלוש קומות. כל פעם פרצנו עוד תקרה ועוד תקרה. כאילו הריצפה מקרטון. הקרקע נשמטת מתחת לרגליים והקומה הבאה נפערת.

"איציק הרים תינוק שנשאר יושב בעגלה בזמן שההורים שלו נפלו עם הרצפה. ההורים של התינוק נפצעו קשה, וכשאיציק הגיע לבית החולים, מי ששכב במיטה לידו אמר לו, 'אתה הצלת את הילד שלי'. אני זוכרת שבאולם החתונות עצמו היו קשתות, וכשהקיר המערבי קרס, אנשים נעמדו על הקשתות וחיבקו אותן במשך שעות. בן הדוד של החתן עמד וחיבק עמוד שנשאר באויר כשהתינוקת שלו בידיו. אמרו לו מהצד לזרוק אליהם את התינוקת, אבל הוא לא הסכים".

צילום: שלומי כהן

"אבא שלי נפל במדרגות", מספר בנו, "כשהרחבה קרסה, הוריי לא היו שם. אבי רצה לצאת להקיף את הבנין לצד השני, אבל היתה נהירה גדולה והוא נדחף והתגלגל במדרגות ושבר כתף. ברגעים האלה הוא חי בידיעה שילדיו נהרגו בורסאי. כשרצתי אליו הוא היה בהלם. לא הבין מי מדבר אליו. הוא איבד שם את המשקפיים אז גם לא ראה אותי".

"אני הולכת רק צמוד למעקה"

אבל מאורעות אותו הלילה לא נקברו מתחת להריסות ורסאי, אלא הולידו עוד 15 שנה של סבל גופני ופוסט טראומה מתמשכת. בכל השנים שחיכו לאומדן הנזק, איש מהניצולים לא זכה לסיוע מסודר מצד המדינה. רובם סוחבים עד היום, בגופם ובנפשם, את טראומת הלילה ההוא.

"הרבה צעירים וילדים קטנים שהיו בחתונה לא לוו אף פעם על ידי גורמי רווחה או פסיכולוגים, וגדלו בלי להיות מטופלים", מבהירה קטי, "הם גדלו עם הפחדים והאסון פוגש אותם יום–יום. הם פוחדים למות וחלקם לא מתגייסים. אחד מניצולי ורסאי שהיה אז ילד הסתבך עם החוק בגיל 17. במעגלים הרחבים זה לחיות את האסון יום–יום, לנסוע מאזכרה לאזכרה. וזה לא רק 23 הרוגי האירוע ו-380 הפצועים באותו לילה. עוד 15 אנשים נפטרו מאז עד 2013 באופן שלא היה קשור לכאורה לאסון".

"בשנים שאמא של מוטי, בן הזוג של בתי, ויקי, היתה חולה בסרטן, מי שגידל את אחיו הקטן זו הבת שלי", מספר כהן, "כשויקי ומוטי נהרגו, אבא של מוטי השתגע מזה. במשך שנתיים התחרפן לגמרי. כל לילה היה רואה וידאו של אשתו ושל הבן. שני האחים שלו עזבו את הארץ להמון שנים. משפחות התפרקו. לי כבר היה יכול להיות נכד שחוגג בר מצווה. את הפצועים לא ראינו כמעט בשום ראיון. איזה גורם רשמי פנה לאחד מאיתנו והציע עזרה? מישהו מהרווחה? עובדים סוציאליים? כלום. בגלל שהתיק נוהל בבית המשפט, היתה תחושה שאוטוטו זה עומד להיגמר, אז אנחנו לא צריכים כלום בינתיים. אבל כפו עלינו המתנה של 15 שנה. בהתחלה כולם הזדעזעו, ואז שבוע אחר כך היה את הפיגוע בדולפינריום וכולם שכחו מאיתנו".

קטי ויצחק מלמד עם נכדתם

"אבי קבר ילדה דקה לפני שמתחתנת", אומרת קטי, "במקום ללוות אותה לחופה, הוא ליווה אותה לקבר. מישהו כתב בטוקבקים לכתבה על האסון, 'תפסיקו להתבכיין, לא תקבלו גרוש מהמדינה'. כל פעם שאני מדברת על הנושא, אני בוכה. אני לא מתגברת על זה. הלכתי לטיפול פרטי וזה איפס אותי בדברים מסוימים אבל יש דברים שלא יעזרו. אחרי שנה שלחו אותנו לקבוצת תמיכה. היינו בפגישה אחת ושם אמרו לנו: 'אני לא מבין בשביל מה הגעת. את בסדר. אין לך שום בעיה'".

"אז אמרתי לו 'סליחה שהפרענו', והלכנו משם", אומר יצחק.

"אמא של החתן נפטרה בגיל שישים גם מהסרטן שקיבלה וגם מצער", מספר מתן, "היא לא יצאה מהבית. כשהיתה מגיעה לעבודה, שישה מהחברים שלה משם לא היו כי נהרגו באירוע. היא חוותה את הצער כל היום, ולא עמדה בזה".

"כל פעם שאני רואה משהו שקשור לוורסאי אני מכסה את העיניים", ממשיכה קטי, "אני לא יכולה לתאר מה עובר עליי ברגעים האלה. אני לא יכולה לראות את זה. לא עוד פעם. כל מילה שקשורה לוורסאי שנכתבת בתקשורת מגיעה למייל שלי. מגיעים גם סרטונים – איך רוקדים כל פעם לצלילי שרית חדד, ואז פתאום שומעת את הרעש וכולם נעלמים. אתמול היינו בסרט בסינמה סיטי בערב ופתאום הרגשתי שהרצפה רועדת. אני הולכת רק בצמוד למעקה, ולא הולכת לשום אירוע שלא נמצא בגן או בקומת קרקע.

מתן מלמד

"טרגדיות לא חסרות שם. אח של החתן איבד את אשתו ושני ילדיו, בני ה-13 וה-16 ובמעגל הרחב – הבת שלי, בעלה והילדים חיים את האסון יום יום. הדודים, בני הדודים, הסבא והדוד נהרגו. הסבא של הנכדים שלי נהרג, והיה עוד נכד בן שלוש, היום בן 17, שהוא ילד שגדל בפוסט טראומה, ניזוק מבחינה נפשית וההתנהגות שלו מעידה על טראומה קשה. גם להורים שלו קשה להתמודד כי גם הם בפוסט טראומה נוראית, כמו שאני הייתי.

"הנכדים שלי לא מסוגלים לדבר. רציתי שיכתבו בעבודת השורשים בבית ספר שסבא נהרג אבל הם לא רצו. אם עשיתי שיתוף בפייסבוק לסטטוס של הבת של אבי כהן, הם שאלו אותי, 'איך את עושה לי את זה? אני לא יכול לעמוד בזה'. הם לא יכולים להכיל את זה. הרבה הדחקה יש שם. אני אומרת לאחת הנכדות שלי, 'הגיע הזמן שתעלי את זה על שפתייך', אבל היא לא מוכנה".

"אני טכנאי גז במקצוע שלי", מספר בנו, "אני מסתובב עם ארגז כלים. כשאני מגיע לכתובת עם מעלית ישנה, כדי לעשות עבודה בקומה שמינית למשל, אני מכניס את ארגז הכלים למעלית ומטפס שמונה קומות ברגל. ואז אני מגלה ששכחתי אום. אז אני יורד שמונה קומות לאוטו ועולה בחזרה. ואז לפעמים אני מגלה ששכחתי עוד משהו אז צריך לרדת ולעלות שוב. לפעמים אני מתבייש להגיד שאני פוחד".

"ויקי נקברה בערב שבועות" מספר כהן, "כל שנה בתקופה הזו אני לא מתפקד. האשה והילדים שלי חרדתיים מאז. אף אחד לא יוצא מהבית בלי לשלוח טלפון מתי יוצא ומתי חוזר. אני חצי בנאדם. לפני כמה ימים התקשרה כתבת מערוץ 10 וביקשה שאשתתף בשידור ישיר יחד עם שאול, אבא של מוטי שהיה אמור להיות המחותן שלי. אמרתי שלא צריך, כי תמיד מזמינים רק את משפחות ההרוגים וזה רק פותח את הפצע שוב ושוב. אף פעם לא הזמינו מישהו ממשפחות הפצועים שחייהם הפכו לגהינום".

"אני לא מאמין שנראה אגורה"

בעקבות האסון, בשנת 2002, חוקקה הכנסת חוק סיוע לנפגעי קריסת הרצפה באולמי ורסאי, שעניינו הקמת ועדה מיוחדת בענייני הטיפול בנפגעי האסון ובפיצויים המגיעים להם. כמו כן, החליטה הממשלה, חמישה ימים אחרי האסון, להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט בדימוס ורדימוס זיילר, שתבדוק בטיחות מבנים ומקומות המשמשים את הציבור, ותכריע על מי מוטלת האחריות וכיצד לאכוף אותה. אבל זו היתה רק ראשיתה של סאגה קפקאית ארוכה.

בדצמבר 2003 הוגשו מסקנות והמלצות הוועדה. בפברואר 2004 דנה הממשלה בדו"ח הוועדה, והחליטה למנות ועדת היגוי מצומצמת לישום הדו"ח. כמה שנים קדימה, ביוני 2011, במלאת 10 שנים לאסון ורסאי, בהן מסקנות ועדת זיילר לא יושמו, דנה הוועדה לענייני ביקורת המדינה באי-יישום מסקנות הוועדה ובכשלי אי-ביצוע החלטות הממשלה שקיבלו את המלצות הדו"ח.

בשנת 2015, לא פחות מ-14 שנה אחרי האסון, פורסם דו"ח מבקר המדינה שטען כי, "בקרת הבנייה לא שונה מהמצב באסון ורסאי וכי ממשלת ישראל עדיין רחוקה מליישם את ההמלצות לטיפול בכשלים החמורים". עוד נטען כי האסון לא תפס מקום מרכזי בסדר היום של משרדי הפנים, הבינוי, הכלכלה ומשרד ראש הממשלה, "אף שגם בשנים שלאחר אסון ורסאי אירעו עוד אסונות בעקבות כשלי תכנון וביצוע בענף הבנייה, שחלקם אף גבו חיי אדם".

בנו מספר, "השופט אמר, 'תשמעו, אני אקח את כל התיקים אליי, ונבחן יחד מה כל אחד יקבל לפי אומדן משלו שנקבע לכל אחד בנפרד. רק אחרי שאסיים לבחון את כל 400 האנשים ולקבוע להם אומדן פגיעה אישי, רק אז אקבע מה מידת האחריות של כל נתבע בפגיעה וכמה הם צריכים לשלם'".

"בתי הקטנה, שהיתה אז בת 10, מטופלת עד היום בטיפול פסיכולוגי ואני משלם המון כסף", אומר כהן, "אשתי עדיין מטופלת, והן בכלל המעגל שני. הן לא נוסעות באוטובוס כפול או ברכבת כי הריצפה מתנדנדת, והן בכלל לא היו שם. תביאו את משפחות הפצועים, את החיים-לא-חיים. במקרה שלי בכלל לא היתה צריכה להיות שום נוסחת חישוב. בתי היתה בת 24, היתה לה משכורת מסוימת והיא היתה אמורה לחיות עוד כך וכך שנים ולהרוויח כך וכך, ולא קיבלתי כלום. אבל מה הטעם להתבכיין. אני קם בבוקר והולך לעבודה".

רגע לפני האסון. צילום מחתונתם של קרן ואסף דרור

"נכון, את הנזק מחשבים לפי גיל, תוחלת חיים, הכנסה פוטנציאלית וכולי", מוסיפה קטי, "אבל השמחה שהיתה במשפחה של ויקי התפוררה. וויקי באה לתת לי הזמנה בחתונה וחיבקה אותי כי היינו קרובות. חיבקתי ונישקתי את הילדה היפה הזו רגע לפני שנהרגה. אחרי האסון היינו איתם המון. וגם אני נפלתי ונפצעתי. שברתי את כל הצלעות. עבדתי אז בעיריית ירושלים וניצלתי את כל ימי המחלה שלי. מי ישלם לי את מה ששילמתי על לא עוול בכפי כששלושה חודשים לא עבדתי? גם בתי והנכד שלי אושפזו. אחרי האסון אני שכבתי בבית חולים אחד, בתי שכבה בבית חולים אחר, בעלי לשעבר ואבא של הילדים שלי נהרג, אז הילדים שלי איבדו את אביהם.

"אחד האחים של החתן שבר חוליה בגב וקיבל שבר מורכב בקרסול. לא עבד חודשים. שלושה חודשים אנחנו תמכנו בו כי לא היה להם ממה להתפרנס והוא איבד את מקום העבודה שלו. רק אחר כך הצליח להשתקם. אגורה הוא לא קיבל פיצוי".

"אבא שלי, שהיה איתי שם, מת בגיל 70 מאירוע מוחי", מספר בנו, "לי היו חמישה שברים בגוף. אבל אמרו לי, 'בוא נבדוק אם היתה לך מראש בעיה אורתופדית'. הרופאים אומרים לך, 'תוכיח'. אבל יש ביננו אנשים שלא יוצאים לרחוב. לא יוצאים למכולת.

"פחדתי לישון לבד. הייתי עם שלוש צלעות שבורות, סדק בחזה ושני שברים ברגל. הייתי צריך קביים, אבל איך אפשר ללכת איתם כשהצלעות שבורות? לא נתתי לאף אחד להצחיק אותי ולא יכולתי להשתעל. שנה וחודשיים הייתי מושבת".

"בתוך-תוכי אני לא מאמין שנראה אגורה אף פעם", אומר יצחק, "אמא שלי אמרה מהרגע הראשון שחבל על המאמץ. אבל אני לא מתכוון לוותר. הרי אשתי ישבה פה חודשים על הספה ולא יכלה לזוז. לא נכנסה למיטה. הייתי מרים את הספה ומביא לחדר.

"היינו אצל רופאים ונתנו לנו אומדן נזק כאילו מדובר בפסיקה נזיקית רגילה בתאונה רגילה. בלי התייחסות לזה שמדובר באסון חסר תקדים שבו כל המשפחה נפלה. את זה הם לא משלמים. אדם רואה עולם שלם קורס לו מול הפרצוף, ולא תהיה לו פגיעה נפשית?"

פוסקים פיצויים, ולא משלמים

נכון להיום, נראה שההליכים עומדים להיגרר עוד 10 שנים לפחות, בנוסף ל-15 השנים שהעניין נמצא בבירור. הסיבה לכך נעוצה, בין היתר, בריבוי הגורמים שנתבעו לשלם את הפיצוי. רק לאחר שייקבעו הפסיקות האישיות לכל נפגע ונפגע, יחל תהליך חלוקת הפיצויים בין הגורמים. "יש מעל 30 נתבעים", אומר בנו, "בעלי האולם, מכון התקנים, ממציא הפלקל, וכולי, אבל יש כאלה שאחראים כמו עיריית ירושלים, ממשלת ישראל ומכון התקנים, שאישר את מבנה הפלקל. המדינה או העירייה צריכים לשלם כי אי אפשר לדרוש ממציא הפלקל עצמו סכומים כאלה.

"במקום שמדינת ישראל ושרת המשפטים שקד יגידו שזה עוול לא הגיוני ויאמרו, 'רגע, בואו נעצור את זה', גוררים אותנו. כבוד השופט התחייב לטפל בחמישים תיקים בחודש – ההבטחה ניתנה במרץ 2015. ממאי 2015 עד מאי השנה, הוא כבר היה צריך מזמן לסיים. אבל הוא גמר רק 130 תיקים ועכשיו עוד 50. אז הנה, יש כבר פסיקה לחלק מהאנשים שמחייבת תשלום פיצויים. לי, למשל, פסקו 150 אלף שקלים, שזה סכום מגוחך. אבל מי ישלם את זה? זה כבר עניין שייקח עוד עשר שנים. זו מלחמת התשה במסגרת החוק, כדי שזה יהיה מהתקציב הבא. 'לא במשמרת שלי'. במשמרת הבאה. ובינתיים חלק מהאנשים כבר מאוד מבוגרים וחלק כבר אינם".

"מישהו מהפצועים חלה בסרטן וטוען שזה קשור לאסון כי היה במשך שנים בבית במצוקה וחרדות", מספר מתן, "אפשר להתווכח אם זה קשור או לא. אבל יש נפגע שכבר פסקו לו 250 אלף שקלים על הסיוט שעבר, והוא רוצה את הכסף כדי לשקם את עצמו ולחיות בכבוד את שארית חייו. אם זה יימשך עוד עשר שנים, הוא לא יזכה לראות את הכסף".

"אני לא נותן לורסאי לעצור אותי", אומר בנו, "אחרת הייתי זרוק במוסד לבריאות הנפש כמו 'איתנים', ויש כאלה במשפחה. יש במשפחה מישהי שנפצעה ושבורה כולה מכף רגל ועד ראש. חיה לבד ברמלה ולא יוצאת מהבית. קמה בבוקר ורואה את האסון, והולכת לישון עם האסון. פסקו לה שבעה מיליון שקל, אבל נראה אם תקבל אותם אי פעם".

"לגרוש שלי, שנהרג, נפסקו 750 אלף שקל שהיורשים שלו אמורים לקבל", אומרת קטי, "אנחנו נצטרך לרוץ וללקט אותם מכל הגורמים כאחרוני הקבצנים בעיר".

אתם בעצמכם תצטרכו לגבות את הפיצויים מכל הגורמים?

"המדינה מפנה לנו את הגב. כאילו יש פה תהליך של סחיטה, מתישים אותנו, הפרקליטות אומרת, 'קחו 70 אחוז מהפיצוי שנקבע לכם, ונסגור עכשיו'. מדובר בסכום שהוא גם ככה נמוך באופן אבסורדי למידת הנזק והזמן שעבר.נניח שיחליטו שכל אחד מהנתבעים צריך לשלם כך וכך אחוזים מן הנזק – מי ירדוף אחריהם שישלמו את חלקם? אנחנו? יש ביננו אנשים שלא יוצאים מהבית שנים".

זה קצב טיפול מקובל לאסונות בכזה סדר גודל?

"ארבע שנים לפני האסון שלנו התרחש אסון המכבייה. שם הגיעו תוך חודש להחלטות של מיליוני דולרים, כי שם זה היה ענין של יחסי החוץ של ישראל, וסידני עמדה לארח את האולימפיאדה שנתיים אחרי. שם זה לא היה הפראיירים של ורסאי. פה זה דם ששווה פחות, זה רק עניי עירך מירושלים".

"זה אסון שנמשך שנים במרתפים הכי חשוכים של הביורוקרטיה," ממשיך מתן, "ורסאי זה מקרה בוחן. זה כדור שלג. 15 שנה אנשים צפים מעל פני המים, ובינתיים נכנסו לקשיים והזנחה, ניתוחים ושיקום, אובדן כושר הכנסה וטיפולים פסיכיאטרים. במדינה הזו אם אני קורבן לעוול, אין לי על מי לסמוך".

הריסות האולם בבוקר שאחרי האסון

"אנחנו אנשים פשוטים שעבדו קשה כל החיים", אומר בנו, "לא הזדקקנו לאף אחד וגידלנו ילדים לתפארת. אני מרגיש מבוזה גם בשביל המדינה. קל לזרוק סיסמאות של אחווה כשיש רעידת אדמה בנפאל, ואז תוך יום מתקבלת החלטה שהמדינה תשקיע בהם חמישים מיליון דולר. פה היתה רעידת האדמה שלנו, תרתי משמע, ושקל לא קיבלנו".

אתם מאות נפגעים. ניסיתם להתאחד?

"הרבה אנשים נהרגו מצד הכלה", אומרת קטי, "והרבה מצד החתן. דוד, דודה, סבא, שני בני דודים, והמון פצועים. המשפחה התפרקה. אנשים שרויים מאז בתוך עצמם. אין וועד או גוף שמרכז את כל הבעיות. אחד מתפקד ואחד אחר לא. הפרד ומשול. כולם היו בתחושה שיהיה בסדר. עד שמתן קם יום אחד ואמר, 'עד כאן, זה לא יכול להיות'. הוא אקטיבי בעניין ופונה לעורכי דין ועיתונאים. הוא לא יושב בשקט. הוא היחיד שהיה לו כוח להרים את הסיפור הזה. אין ספק שהתארגנות של כולנו תעשה משהו".

ניסיתם לפנות לגורמים שיזרזו את התהליך?

"בהתחלה ניסינו להקים לובי ורצנו לכנסת", אומר בנו, "הכל היה עוד מבולבל. היה איתנו עו"ד שהסביר שצריך תמיכה של חברי כנסת שירימו את הכפפה. התלבשנו טיפ-טופ ואני עוד הייתי עם מקל הליכה. התחלנו לתפוס חברי כנסת במסדרונות ולבקש עזרה. אריאל שרון התייחס אלינו יפה, וחבר הכנסת דהאמשה אמר, 'אני איתכם עד הסוף'. נעמי בלומנטל כנ"ל. טומי לפיד חלף על פניי ולא התייחס כששאלתי אותו מה יהיה איתנו. שאלתי אותו שוב, אז הוא ענה, 'מי זה איתכם?' עניתי לו, 'ורסאי', אז הוא הסתובב ואמר: 'זה לא אסון לאומי. הדולפינריום כן', הסתובב חזרה והמשיך ללכת. אז קראתי אחריו שאולי אם לא היינו משפחות מזרחי ויוסף הוא היה מתייחס אחרת. סופה לנדבר הגישה הצעת חוק בעניין ועשתה לנו תרגיל – היא העבירה את החוק בקריאה ראשונה ושנייה, אבל לפני הקריאה השלישית משכה את ההצעה. בסוף נחקק החוק שצריך לפצות אותנו, אבל החוק מוסמס".

ומה יצא מזה?

"שמעתי גורמים שאומרים שמובילים לפשרה", אומר מתן, "עורך הדין שלנו אומר לנו שרוצים לגרור לפשרה כדי שזה יסתיים כבר. דוחקים אותנו לפינה כדי שנסכים. זה עסק חי. עניין כלכלי. לא איכפת להם שנפגעי האסון שילמו במשך שנים כסף על תרופות, פסיכיאטרים, שיקום. זה עינוי דין. אין לזה תקדים בעולם מתוקן, לאירוע שהכה גלים ככה ובכל זאת בעטו אותו מכל המדרגות. שכחו אותנו פשוט.

"תגובת הפרקליטות לתקשורת היתה, 'אנחנו פועלים במרץ'. אז עורך הדין שלנו, אסף פוזנר, שאל אותם מה היה קורה אם הם לא היו עובדים במרץ. היום אין לנו לובי. אפילו עורכי הדין שלנו הרימו ידיים כי קיפלו אותם בפרקליטות. אסף פוזנר, שייצג אותנו, נשמע לי ברדיו מיואש. מנהל את התיק הזה כל כך הרבה שנים ופשוט התישו אותו. פניתי לשרת המשפטים, שקד, ודרשתי תשובות. בטלפון אחד, איילת שקד או כחלון יכולים לפתור את זה.

"התקשרתי גם ליועץ המשפטי של כחלון והוא אמר, 'לא יכול, אין לי מושג', צעק עליי וניתק. אנשים שוכחים מה היה שם, ולכן עורכי הדין מכוונים לפשרה. שקד כתבה שהיא לא מתערבת במשפט שמתנהל. אבל לא ביקשתי שתתערב במשפט עצמו, אלא בריקבון של המערכת שלא מניעה את התיק הזה. התשובה שקיבלתי היתה, "שלום מתן, זו טל מלשכת השרה. מדובר במקרה טראגי שהטיפול בו ראוי שייעשה בצורה מהירה ויעילה על מנת להקל על הנפגעים אבל השרה אינה נוהגת להתערב בהחלטות שיפוטיות והדבר נתון לפתחה של הנהלת בתי המשפט. אליהם ניתן לפנות בברכה".

"גם אותי היא נפנפה", אומרת קטי, "העוזרת הפרלמנטרית שלה כתבה שלא מתערבים בתכנים. העירייה הגיבה לאיזה פירסום בנושא בוויינט, בזה שהנפגעים כבר קיבלו כספים, ושהעירייה לא מהווה צד בעניין. אבל זה שקר. אף אחד מהנפגעים לא ראה שקל עד היום, וכולם טוענים שהם לא צד בעניין. משרד הפנים לא צד בעניין והפרקליטות לא צד בעניין".

"יש בין שרי הממשלה כאלה שהם חלק מפושעי ורסאי", אומר יצחק, "יש מי שהמציא את השיטה ואישר אותה, ויש מי ששותפים לפשע כשהם מפנים את העורף. יש נתק בין השלטון לאזרח. שר אחרי שר, ראשי ממשלה, אותה עיריה של אולמרט ושולה זקן. זו אותה תרבות מאכערית שאיפשרה לכזה אולם לקבל היתר. אולמרט יושב בכלא על הולילנד, אבל בהולילנד לא נשפך דם. פה כן".

—

בתגובה לפנייתנו ללשכת שרת המשפטים, איילת שקד, התקבלה התגובה הבאה מדוברות פרקליטות מחוז ירושלים:

"במסגרת אסון ורסאי נגרמו נזקים כבדים העומדים על מאות מיליוני שקלים. המזיקים בתיק זה, שחלקם אף הורשעו בפלילים ונשאו בעונשים שנגזרו עליהם, אינם יכולים לשאת בנטל הפיצוי בגין הנזק העצום שנגרם וגם פוליסות הביטוח שהיו בידיהם אינן מתקרבות לכיסוי הנזק.

נוכח מצב דברים זה, משהחל בית המשפט לפרסם את הכרעותיו בסוגיית הנזק (בהתאם להסדר דיוני שהתקבל בהסכמת הצדדים), נטלה המדינה את המושכות בהובלת מתווה שיהיה בו כדי להביא לפתרון העניין וזאת מתוך כוונה להביא למצב שברגע שבית המשפט יסיים לקבל את ההכרעות בעניין הנזק, ניתן יהיה להביא לפיצוי ראוי של ניזוקי הגוף.

יודגש, כי המדינה אינה מתנה את קיומו של הסדר בבירור כלל הסוגיות המשפטיות והעובדתיות בין הצדדים השונים להליך. יחד עם זאת היא מחויבת לפעול לכך שגם גופים אחרים ובמיוחד כאלה המחזיקים בפוליסות ביטוח בסכומים משמעותיים יישאו במלוא חלקם.

עוד יצוין, כי בדיון שהתקיים לפני מספר ימים (ביום 5.7.16) הציע בית המשפט מתווה לפתרון לאחת מאבני הנגף שעמדו בדרך לפתרון באשר להיקף שכר טרחת עורכי הדין שנתבע (שהוא לבדו עומד על סך של עשרות מיליוני ₪).

נציגי המדינה עושים בימים אלה מאמץ גדול, כדי להגיע בטווח זמן קרוב לפתרון בכל הנוגע לניזוקי הגוף שנפגעו באסון".

ללשכתו של שר האוצר, משה כחלון, הוגשה בקשה לתגובה ברשת, שלא נענתה.