צילום: אמילי וירג'יניה
לפני שנה היא הפליגה בשדות קרחונים, באזורים של ספינות פיראטים, עברה דרך סערות שלג ותנאי קור קיצוניים, נאבקה מסביב לשעון בגלים בגובה עשרה מטר, כדי לחבל במאמציהם של פושעי ים לדוג את האייספיש, דג השן הפטגוני הנדיר באנטארקטיקה. במשך חודשים השתתפה במרדפים ימיים שנפרשו על פני שלושה אוקיינוסים בעקבות שש ספינות דיג עברייני מבוקשות על ידי האינטרפול, כחברת צוות מתנדבת על אחת מספינות "רועה הים" (סי שפרד), שנאבק בציד ימי בלתי חוקי.
עכשיו היא כאן, בתל אביב, אליה הגיחה מעכו לבדיקת סמים. כשאת לומדת במכון להכשרה ימית בעכו והתכניות שלך לעתיד זה להיות רב חובל – בדיקה כזו היא חלק מהחובות האקדמיים, מתברר. מרינה גרודינסקי, 36, חזרה באנטארקטיקה אל המסלול הבטוח לחיים של קפטן: לפקד על ספינה, לשהות תשעה חודשים בשנה בים, הרחק מכל מה שרובנו מכירים כשגרה.
בימים אלה יוצא ה"סי שפרד" למבצע "אייספיש 2", מאבק בדיג הפרוע והבלתי חוקי של הדג הנדיר. גרודינסקי עוד תחזור לשם, אבל כרגע היא בונה את הקריירה שלה, כפי שעוצבה בחודשי המרדפים: בים. "אני נורא אוהבת את הים", היא אומרת. "טוב שם, שקט שם, וזה כנראה המקום הכי טבעי שנשאר בעולם עם כל הדגים המשונים שראינו וכל הלווייתנים. זה נכון גם אחרי כל מה שראיתי".
עוד מעט לא יהיו פינגווינים
אחרי 13 שנות התנדבות בעמותת "אנונימוס" הצטרפה גרודינסקי ל"סי שפרד", ארגון עצמאי לוחמני שנוסד ב-1977 ונאבק בציד ימי בלתי חוקי. "סי שפרד" מנהל קמפיינים בינלאומיים להצלת החיים בים, ועוסק בחקירה ובתיעוד של האיומים על בעלי החיים באוקיינוסים, בהם לווייתנים, דולפינים ויצורים ימיים אחרים הנמצאים בסכנת הכחדה בשל אינטרסים כלכליים. פעיליו אינם מהססים להגיע לזירות הפשע, לפרק רשתות דיג, להתעמת עם ציידים ואף לחסום ספינות דיג.
"האו"ם מעריך שהאוקיינוסים יתרוקנו ב-2035", מסבירה גרודינסקי. "האופטימיסטים מדברים על 2050. אז הדיג ייפסק בסוף, אתנו או בלעדינו. בשלב מסוים לא יהיו יותר פינגווינים וכלבי ים. אני לא יודעת אם זה בר שיקום, והזמן לעצור את זה הוא עכשיו. אתמול.
"יש מכסות דיג באנטארקטיקה אבל הספינות העברייניות שנצפות שוב ושוב מסתתרות, לפי הערכות של האינטרפול, מאחורי חברות קש. החברות הללו נהנות מאכיפה וענישה רופפות, ומרוויחות עשרות מיליוני דולרים. גם ככה לא פשוט להפליל אותם, כי רוב הספינות נראות אותו דבר. ליד השם אפשר לראות שתלוי דלי צבע, והן צובעות תוך כדי הפלגה וכותבות שם אחר. אחרי שמצאנו את הרשתות של הדייגים כשהיינו בדרך לאנטארקטיקה, ידענו ששלוש ספינות דיג עברייניות יצאו מנמל אסייתי לאנטארקטיקה, אבל הן שינו את השמות שלהן בדרך".
היא שמעה על "סי שפרד" כשהתנדבה ב"אנונימוס". "לא הבנתי מי הפסיכים האלה שמפליגים לאנטארקטיקה ומתעמתים עם ציידים", היא מספרת. "המייסד של 'סי שפרד', פול ווטסון, היה מהמייסדים של 'גרינפיס'. הוא פרש משם כי הם רצו להפגין נגד דברים והוא רצה להילחם בשטח, עד שהמחלוקות ביניהם הפכו בלתי ניתנות לגישור.
"כולם נשחטים לעיני כולם". שחיטה המונית של לווייתנים באיי פארו
"עברו שנים עד שהחלטתי להיות חלק מזה. הפחדים שלי היו מהעימותים כי אלה עבריינים לכל דבר. זה מטורף ומסוכן כי ברגע שאת כבר על הספינה אין לאן לברוח. את מגיעה למקום מאוד מרוחק, חור, ואם קורה משהו, גם אם לא קשור למבצע, את במרחק שלושה שבועות מבית החולים הכי קרוב. קצת הלחיץ אותי, אבל הספינות ממש מתוחזקות ומטופלות".
הצלחת מאבקים קודמים של "סי שפרד" נגד ספינות ציד הלווייתנים היפניות, הולידה הכרזה של יפן על הימנעות מציד לווייתנים בחורף שעבר. הארגון החליט לנצל את ההפוגה במאבק להצלת היונקים הימיים לפעילות מסוג חדש: הפלגה לאזור מרוחק ונטול אכיפה ועימות ישיר עם אופורטוניסטים שעוסקים בדיג עברייני של דג שן פטגוני. "זה טורף-על, אבל יצור פגיע", מסבירה גרודינסקי, "דג גדול שאורכו מגיע לשני מטרים ומשקלו ל-150 ק"ג והוא מסוגל לחיות בטמפרטורות קפואות במים שעומקם עד 2.5 ק"מ. לפני 20 שנה ידעו על קיומו רק ביולוגים ימיים. כשלא צדים אותו, תוחלת חייו מגיעה ל-20 שנה ויותר. הדיג העברייני שלהם כל כך רווחי, עד שהדייגים מכנים אותו 'זהב לבן'. שלל של 1,500 טון שנתפס על ידי ספינה אחת יכול להכניס לא פחות מ-83 מיליון דולר.
"ביוני 2014 יצאתי אליהם ועבדתי בתחזוקה על הספינה 'סטיב ארווין'. אייספיש היה קמפיין יוצא דופן כי לא עשינו פעילות כזו קודם. חשבנו שזה ייקח חודשיים אבל זה נמשך חמישה חודשים. ידענו שאם נמצא דייגים נתעמת איתם, אבל לא ידענו מה זה להתעמת עם דייגים עבריינים. הציידים היפנים תמיד עבדו עם עורכי דין וזה פעילות שהממשלה עושה, לא עבריינים שפועלים על דעת עצמם".
משכנו רשת במשך ארבע שעות
איך נערכים למסע כזה?
"מבחינת ביגוד צריך להביא סטים של בגדים תרמיים וגרביים. אמרו לי שגרבי כותנה קופאות עם העור, אז קניתי גרביים סינתטיות. מצאתי חנות עודפים, לבשתי המון שכבות. לא ידעתי מה הולך לקרות והפחיד אותי מה יהיה אם אהיה חולה. המתנדבים בספינה משלמים על הבגדים ועל הטיסות, והארגון מספק לינה על הספינה ואוכל. ניצלתי חסכונות וקצת עזרה מאמא".
למסע "אייספיש" יצאו שתי ספינות: "בוב בארקר" ו"סם סימון". הראשונה שיצאה, "בוב בארקר", הצליחה לאתר ספינת עבריינים בשם "ת'אנדר" ורדפה אחריה בנחישות במשך 110 יום. הספינה השנייה, "סם סימון", זו שגרודינסקי עלתה על סיפונה, יצאה אחריה ואספה את הרשתות הקטלניות שפרשו הדייגים של "תאנדר", 72 ק"מ של רשתות דיג מסוג אכזרי במיוחד.
הספינה "סטיב ארווין" על רקע נוף אופייני
"הציד הבלתי פוסק הזה משול לכך שצונאמי היה עולה כאן מדי יום ומחסל כל מה שבדרכו. זה מה שהמכמורת עושה כשהיא שואבת כל מה שנקרה בדרכה. על כל דג אתה מוצא לפחות עוד יצור אחד שאין לו ערך כספי ולא ניתן לאכול אותו. זה יכול להיות דולפין או לווייתן או צב. הרשת היא כמו מלכודת מוות, כמו קיר שלוכד כל מה שמנסה לעבור בדרכו. כל יצור שנתפס בה ימות או ממעיכה או מחנק.
"הדלק של ספינות הדיג מסובסד והן יכולות להפליג ולרוקן את האוקיינוס. יש גם מכמורות רפאים שנשכחו בים וממשיכות להשמיד את כל הנקרה בדרכן. המנטליות הזו נובעת מהיעדר פיקוח. נניח שהקפטן בלב ים עם מקרר מלא ופתאום הוא רואה שהוא יכול לדוג שלל יותר שווה. הוא ירוקן את כל השלל לים וימלא את הרשתות שוב. זו מנטליות של בזבוז, של טינוף האוקיינוס בבקבוקים, פלסטיק וזבל. הצוות של ת'אנדר', שאחריה עקבנו, שרף במשך ימים משהו שבער כל הזמן, סמרטוטים שספוגים בגריז ובדלק ולא ברור מה עוד. זה טפטף למים והשאיר שובל שומני. ציוד דיג משומש מושלך גם הוא לים".
איך נראתה הפעילות היומיומית על הספינה?
"בהתחלה מחפשים את המצופים של הדייגים. עומדים עם משקפת על הסיפון בקור נוראי עם מעט מאוד שעות שינה. אנשים חזרו עם כוויות קור בפנים. זו הייתה הטבילה הראשונה. לאחר שכבר מצאנו את הרשתות, המשימה הייתה למשוך אותן לספינה. מדובר בטונות של רשת זימים שעשויה מחוט דיג. 24 קילומטר של רשת שיורדת כמו קיר לעומק של 2.5 ק"מ. הדגים לא רואים אותה כי היא ירוקה ושקופה ולכן הם נלכדים בה עם הזימים ונלחמים בניסיון להשתחרר. זה מראה מזעזע. לפני שראיתי איך הדגים ממש נאבקים, כמו כל יצור אחר שחייו חשובים לו – חשבתי שהם יצורים 'פשוטים'. הם ממש נלחמו. שתי מדעניות בחנו את הדגים שהוצאנו מהרשת כדי לבדוק מאיזה מינים הם ומה הם אוכלים. חלקם היו בגיל ההתבגרות וחלקם בני 50. היו שם הרבה נקבות נושאות ביצים".
זה נשמע נורא וכמו עבודה פיזית קשה.
"ארבע שעות לקח להעלות רק את החבל שמוביל לרשת. חשבנו שנעבוד חצי יום, 20 שעות, אבל עבדנו עד שקרסנו אחד אחד וזה לא נגמר. התחלנו להעלות רשת ב-12 בצהרים ובסוף הלכתי לישון בבוקר למחרת. החלטנו לחלק את העבודה למשמרות של 4 שעות מסביב לשעון. אין זמן לנוח. הסתובבנו עייפים כמו זומבים. עומדים לפני הגלגלת, מסדרים את הרשת ומשחררים כל מה שנתפס עליה. את הסרטנים זה היה גיהינום לשחרר, כי הם נתפסו עליה לגמרי ובכמויות.
"חוץ מזה צריך להבריח ציפורים, כי אם אלבטרוס נלכד ברשת לא רצוי להתעסק אתו. כשהם מבוהלים הם יכולים גם לנקר לך את העיניים, מוטת הכנפיים שלהם מגיעה לכמה מטרים. בסוף יש מישהו שמחזיק את הרשת בידיים ומסדר אותה בערימה מסודרת.
"ברשת הראשונה זה עוד היה נסבל, אבל ברשת השנייה כבר הכל היה רקוב ונוראי והתחלתי להקיא. ביקשתי לעבור לעבוד בנקודה שבה מרימים את הרשת ומחזיקים אותה כדי שלא תסתבך ותתלפף על הגלגלת. גם שם יש ריח קבוע של גופות ודגים רקובים שחודר לבגדים ולכל דבר. כשמעלים את הרשת יש עליה דגים והיא ספוגה בחתיכות דגים והכל משפריץ ומתיז על כולם. ואסור להתקלח אחר כך, כי אין מספיק מים מתוקים.
"בימים הראשונים הרגשתי שצומחים לי שני שרימפסים בעין. הייתי מכסה את הפנים עם מחמם צוואר רק כדי לא לנשום, אבל זה היה דוחה ברמות. כשנגמרת המשמרת משאירים את הבגדים שעבדת בהם בחדר אחד, כדי לא להיכנס איתם לספינה. הבגדים הסריחו כל כך עד שהתבדחנו שלא צריך תקשורת כי הספינה השנייה תריח אותנו מרחוק. במשך חודש כשאת ישנה את חולמת שאת מעבירה רשת. הרשת היא בכל מקום. את מתעוררת ומקללת את הרגע שקמת כי הידיים והאצבעות מרגישות שבורות וקפואות בכל עצם אפשרית. כשאת קמה זה מתחיל בחמש דקות של שיגרה גיהנומית של הנעת אצבעות".
אני הייתי מהמתבודדים
יש חיי חברה על הספינה?
"על ספינה שאורכה 52 מטר חיים שלושים אנשים מכל העולם. יש חדרי מגורים בקו המים ומתחתיו. אני גרתי עם שותפה לחדר. את מוגבלת למקלחת אחת לשלושה ימים למשך 3 דקות בלבד.אנשים מדמיינים 30 צעירים שחוגגים כל היום, אבל כשאין מבצע עוסקים בדברים אחרים שקשורים לתחזוקת הספינה. יש גם משימות בוקר כמו לנקות את השירותים, לשטוף את חדר האוכל ולהוציא את הזבל. כולם שוטפים ביחד את הכלים.
"למדתי שם לבנות רהיטים ובניתי מדפים לספינה. הספינות טבעוניות ויש שפית שמבשלת. עובדים מהבוקר עד אחר הצהרים, ואז חלק רואים טלוויזיה, חלק יושבים ביחד, חלק משחקים משחקי קופסה. ויש מתבודדים. אני הייתי מהמתבודדים. לא עולים לסיפון לראות את הנוף כי באנטארקטיקה קשה לעמוד בחוץ. לכל היותר יוצאים לדקה עד שהתה מתקרר וחוזרים.
"על ספינה שאורכה 52 מטר חיים שלושים אנשים מכל העולם". צוות הספינה "סם סימון"
"כשאת שם עוברים רגעים ממש קשים ביחד. כשחשבתי על כל מה שעברנו יחד קלטתי שהם חברים שלי. אלה שלושים אנשים שאת איתם במקום סגור ואין לאן לברוח. מצד שני את כבר מכירה אותם ויודעת למה לצפות. מראש מנסים לסנן משם אנשים קשים מדי. מי שמתקבל עובד קודם כמה חודשים בתחזוקת ספינות כדי לראות איך הוא מתפקד. החבר'ה שהיו איתי שם היו ממש אחלה".
יש תקשורת עם העולם?
"יש תקשורת לוויינית לספינה, אבל היא איטית ולכן מוגבלת רק לקפטן. הצוות בלי אינטרנט. יש תיבת מייל מיוחדת שבה את מוגבלת לשתי הודעות ביום וכל מה שעובר בה נבדק על ידי קצין תקשורת כי החיבור לא מוצפן. במיילים אסור לנו לספר איפה אנחנו או על מזג האוויר, הנוף, הפעילויות או בעלי החיים שראינו. הרי אם אכתוב שגלגלנו סירות זה סימן שהים שקט. אם אני אומרת שראיתי קרחון ראשון ושמזג האוויר יפה – הסגרתי את המיקום שלנו".
התעללות על ספינות העבדים
בדרכה ליעד עגנה הספינה "סם סימון" באי מאוריציוס, לצורך מסירת ראיות נגד ספינת הדיג העבריינית "ת'אנדר" לרשויות. שם גם נחשפו אנשי הצוות לתנאי המחיה האיומים בספינות העבדים המשמשות לדיג עברייני. נער מורעב שפגשו סיפר להם שבילה את שנות ילדותו בעבודת פרך והתעללות על ספינה כזו. לפני שעלה לספינה הוחתם על חוזה לשלוש שנים, אבל כאשר הספינה נמכרה הקפטן החדש לא הכיר בחוזה. הנער, שחשש לחזור למשפחתו בחוסר כל, נאלץ למצוא עבודה בספינה אחרת.
איך הפך הדיג לתעשייה נצלנית כל כך?
"האוקיינוסים כמעט ריקים ומתנהל מרוץ לדוג מהר את מה שנשאר. התוצאה היא דיג עברייני. גילינו שבספינות הדיג סוחרים בבני אדם. יש שם דייגים מאינדונזיה, בורמה, מאזורים מאוד עניים. רק אנשים במצב מצוקה מטורף מגיעים לשם. כשהם עולים על הספינה לוקחים את כל התעודות והמסמכים שמעידים שהבנאדם היה קיים בכלל, והם נתונים לגמרי לחסדי הקפטן.
"מכים אותם ומתעללים בהם על בסיס יומיומי ודורשים מהם לעבוד 21 שעות ביממה. מי שמראה סימני עייפות נענש. יש עונשים גופניים נוראים, למשל לעמוד ארבע שעות בחוץ בקור של אנטארקטיקה או בתוך מקרר הדגים. לפעמים סוגרים אותם בחדר וכמה קצינים יחד מפוצצים אותם במכות ובעיטות, מכים אותם במוטות ברזל. יש גם מקרי אונס. הם כבולים לחוזים של שלוש שנים ומרוויחים 200-400 דולר לחודש. בבית הם התחייבו לסוכן שכבר לקח מהם חצי מהכסף מראש ושעבד את הבית ואת המשק המשפחתי. אלה אנשים שרצו לפרנס את המשפחה ומצאו את עצמם משועבדים. יש גם עדויות על רצח ועל עריפת ראשים.
"יותר קל לי לדמיין את עצמי לבד לתמיד מאשר עם ילד". מרינה גרודינסקי
"כשאדם חלש פיזית, ניזון מפיתיונות רקובים ומתקלח במי ים קרים – סמים ממריצים זו דרך מאוד פופולרית להחזיק אותו מתפקד. הרבה מהטונה שאוכלים בארץ מגיעה מספינות עבדים כאלה מתאילנד. כשהספינות של 'סי שפרד' ניהלו קמפיין נגד ציד לווייתנים, הן הקיפו מיכלית במטרה למנוע מספינות הציד לתדלק. סיפרו לי שהצוות של המיכלית שלח להם בקבוקים עם מסר mayday, אות מצוקה בינלאומי. הם כתבו שם: לא בחרנו להיות פה".
ביצרנו את הספינה ללילה
לאחר מסירת העדויות במאוריציוס, הייתה הספינה של גרודינסקי אמורה לחבור לספינה "בוב בארקר", על מנת לצייד אותה במצרכים שנקנו בחוף כדי שתוכל להמשיך במצוד אחר ספינת הדייגים. "התכנון היה שנפליג לאיי פארו דרך תעלת סואץ, אבל אחרי שיצאנו לדרך התברר ש'תאנדר', ספינת הדיג, החליטה פתאום להקיף את אפריקה. 'בוב בארקר' יצאה מיד בעקבותיה, ואנחנו רדפנו אחרי שתי הספינות, כי עדיין היינו עם הציוד שהיינו אמורים למסור להם", מספרת גרודינסקי.
"בשלב מסוים הגענו למפרץ גינאה. ידענו שאנחנו באזור שורץ פיראטים, שיש בו שודדים שעולים על הספינה ומרוקנים אותה באיומי נשק. כדי להגן על עצמנו מפני פיראטים ביצרנו את הספינה במשך הלילה. נעלנו את דלתות הפלדה האטומות למים והנחנו לוחות עץ כדי שלא יצליחו לטפס לנקודת התורפה של הגשר – הדק האחורי שעשוי כולו מחלונות. התכנון היה שלפחות נספיק לעכב אותם עד שנספיק לקרוא לעזרה".
מקץ 110 ימי מרדף קיבל הקפטן של "בוב בארקר" קריאת חירום מספינת הדיג "ת'אנדר": אנחנו שוקעים. "הם תכננו כנראה להעלים ראיות יחד עם הספינה", מסבירה גרודינסקי. "הצוות של 'בוב בארקר' שלח סירות לפינוי הדייגים מהספינה השוקעת. הם הספיקו גם לעלות על 'ת'אנדר' ולאסוף משם כל ראיה שהצליחו לחלץ – מחשבים, מפות, סימונים, טלפונים ניידים ודג מהמקפיא.
צילום: ג'רום ויגה
"הספינה 'ת'אנדר' נתפסה שנה קודם בנמל במלזיה עם שלל של מיליונים, אבל הקפטן שוחרר בסוף עם קנס של 90 אלף דולר והשלל הוחזר. יש בעיה להוכיח שמדובר בעבריינים. היה מקרה שבו אוסטרליה ניהלה מרדף של 3 שבועות אחרי ספינת דיג. כשהספינה נתפסה סוף סוף הרשויות לא הצליחו להוכיח שהדגים הוצאו ממים אוסטרליים, ונאלצו לשחרר את הספינה. אבל הפעם היו ראיות שנאספו על הספינה. העלינו את הדייגים לספינה והפלגנו לנמל בגבון כדי להסגיר אותם שם לרשויות. הקפטן של 'ת'אנדר' ואתו כמה אנשי צוות נידונו למאסר ולקנס של 15 מיליון יורו. זה הקנס הכי גדול שניתן אי פעם לספינת דיג עבריינית".
אנטארקטיקה מזכירה לי את הילדות
גרודינסקי מספרת שאחרי שנים של כמיהה למרחבים פתוחים, היא מרגישה בבית במרחבי הים. היא נולדה באסטוניה, שם חיה עד גיל 12 בעיירת נופש שקטה ליד הים והיער. "גרנו עם המשפחה של אמא. הורי נפרדו כשאמא הייתה בהריון. רק בשנות העשרים שלי ניסיתי למצוא את אבא שלי וגיליתי שמת כבר. כשהייתי בת 12 ברית המועצות התפרקה, ואמא החליטה לחזור למולדת ההיסטורית ישראל. לי זה נשמע כמו טיול מלהיב, והדודים כבר היו בארץ".
איך היה המעבר לישראל?
"כשהגענו לדירה של דוד שלי, קרסנו לתוך בכי ונרדמנו. היה טראומטי להגיע הנה ולגור בירושלים, עם כל הרעש של האנשים, המכוניות, הצפירות, עיר גדולה. באסטוניה היה לסבא בית עם קרקע וגינה, עם עצי תפוח, אגס, שזיפים ותותים ופירות שלא מוכרים בארץ. אמא גרה בדירה נפרדת. הדודים היו מגיעים עם בני הדודים והבית של סבא היה שוקק חיים בקיץ. אני זוכרת את המרחבים ואיך סבא היה יוצא לרוץ ביער ואני הייתי הולכת אתו ומלקטת פירות יער ופטריות.
"היה לנו שובר גלים של קילומטר וחצי לתוך הים ליד הבית, ועשינו המון טיולים לים. והשלג בחורף, עם הנהר הקפוא שהיינו עושים עליו סקי. בקיץ היו ימים ארוכים ובחורף חושך כל הזמן. זה נתפש כמדכא אבל אני מתגעגעת לזה. האור היה מגיע מתאורת רחוב ומהשלג הבוהק. הכל היה נקי ולבן, עם אח מבוערת ותחושה משפחתית חמימה. הבתים היו תמיד חמים ומבודדים, ודווקא בארץ תמיד היה קר לי בבית.
מצאתי באנטארקטיקה את מה שנורא התגעגעתי אליו". מרינה גרודינסקי
"כשעלינו לארץ סבא מכר הכל בגרושים וכאן גרנו שלושתנו באותה דירה עם סבא, אמא ואני באותו חדר. אמא עבדה הרבה יותר שעות, הרוויחה מעט, הייתה הרבה יותר עייפה. וכשיצאתי מהבית חטפתי הלם מרעש התנועה בעיר. אף פעם לא הייתי טיפוס חברתי מדי אבל היה לי ממש רע בבית הספר. העדפתי להתבודד ובעיקר שנאתי הכל כל הזמן. באמצע י"א עזבתי את בית הספר והלכתי למלצר ולעבוד בעבודות מגעילות, ורק לקראת גיל 18-19 השלמתי בגרויות. ראיתי את אמא שהייתה ביוכימאית אבל עבדה כאן שנים במתפרה זוועתית ובניקיונות למרות התואר והלימודים. זה לא עשה לי חשק להשקיע בלימודים".
ההפלגה לאנטארקטיקה הייתה בריחה מהרעש?
"אני מתגעגעת לשקט ולמרחבים הירוקים. בדיעבד מצאתי באנטארקטיקה את מה שנורא התגעגעתי אליו מאז אסטוניה – הרקע העצום הזה, השקט".
איך הגעת לפעילות למען בעלי חיים?
"במקרה, כשבגיל 22 עברתי ליד דוכן של 'אנונימוס'. בגלל שהרגשתי כל כך רע עם מערכות גדולות הבנתי מה קורה לבעלי חיים והבנתי שמצבם פי אלף יותר גרוע. באסטוניה גידלתי אוגר ושרקן שתמיד הסתובבו חופשי בבית, וחשבתי שהם יצורים עצמאיים עם צרכים ורצונות ולא תמיד בא להם להתלטף.
"אבל התובנה שהייתה לי ליד דוכן 'אנונימוס' הייתה שונה לגמרי מכל תובנה שהייתה לי לפני כן. הבנה של יכולות החזק ואיך הן באות לידי ביטוי מול החלש. יחסי הכוחות הכל כך לא שוויוניים, שבהם השני חסר כל יכולת להתגונן. אחרי הזוועה שקלטתי באותו יום עברתי לטבעונות והחלטתי שאני חייבת לעשות משהו עם זה. עברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד ב'אנונימוס', ומשם הגעתי ל'סי שפרד'".
להקדים את הציידים
מלבד קמפיין האייספיש השתתפה גרודינסקי גם בפעילות להצלת לוויותנים שנטבחים בהמוניהם באיי פארו, בחצי הצפוני של כדור הארץ, בין סקוטלנד, איסלנד ונורווגיה – שם צדים לווייתנים ומוכרים לפארקים או שוחטים למאכל.
"בני אדם לא גרו באיי פארו עד לפני 600 שנה, כשהויקינגים באו", מספרת גרודינסקי, "כי חוץ מעשב לא גדל שם כלום. הכל שם סלעים ופיורדים, אין מספיק אדמה והעונות קצרות מדי. זה לא נועד להתיישבות אנושית. אבל היום חיים שם כ-50 אלף איש שאוכלים ציפורים וכל מה שאפשר למצוא שם. כשעוברים לווייתנים ליד הפיורדים הסגורים שלהם הם יוצאים עם סירות ומקרבים אותם אל החוף. כולאים אותם בפנים ואז מתקשרים אחד לשני בטלפונים. פעם היה מישהו שתפקידו היה לשבת על ההר, וכשראה לווייתנים רץ בין הכפרים וצרח. היום מי שמזהה לוויתנים מתקשר למשטרה והם מנווטים את כל האירוע.
"כל התושבים יוצאים בסירות וכמו שרועים צאן – מקרבים אותם עם עשרות סירות לתוך החוף, ושם מחכה להם עוד המון. יש להם גרזנים וסכינים ומגל עם קרס שהם מחדירים לחור הנשימה של הלווייתן ומושכים אותו וככה שוחטים את כל הלהקה. יש שם קשרים חברתיים עם הורים וילדים וכולם נשחטים לעיני כולם. באיי פארו ראינו גם חוות דגי סלמון. כלובי דגים שהובאו ומגודלים שם וחובטים במים כל הזמן כסימן של מצוקה וסטרס. זה דיכוי של דחף הנדידה שטבוע בהם".
איך ההרגשה להקדים את הציידים?
"טובה. כאן אי אפשר ללוות משאית למשחטה ולהעניק למי שנמצא עליה חיים, אבל שם אפשר לעשות את זה. פעילות לזכויות בעלי חיים נותנת תחושה שאת עושה משהו חשוב למען יצורים חלשים ושאת מונעת התעללות בעתיד. אבל הכל נורא קשה פיזית. קר. להישאר בחוץ עד שמוודאים שהלווייתנים עוזבים. בקיץ יש שם עשר מעלות. הרבה קמפיינים קורים במקביל ברחבי העולם, וחלק פחות מתואמים עם הרשויות. באיי פארו למשל זו אוטונומיה נפרדת מדנמרק. בדנמרק אסור להרוג לווייתנים, אבל הם מספקים שירותי צבא, משטרה ובתי משפט לאיי פארו. נוצר מצב שספינות חיל הים צריכות להגיע לעזור למקומיים לעבור על החוק ולצוד לווייתנים, ולספק להם הגנה בפעילות שחוק המדינה שלהם אוסר".
כדי להישאר במרחבי הים האהובים עליה, גרודינסקי לומדת במכון להכשרה ימית בעכו. מסלול לימודים מפרך הכולל שנתיים לימודים, יציאות לים וחזרות, עבודה כחובל שלישי, ואחריה התקדמות לחובל שני, חובל ראשון וקפטן. "מסלול של עשר שנים אם הכל הולך מהר וחלק", היא מציינת. "יש רק עוד בחורה אחת בקורס איתי כי זה מתאים לטיפוס מסוים. לא נמצאים הרבה בבית, צריך להסתדר עם אנשים בספינה, וזה מיועד לאנשים שלא מחפשים משפחה. לגברים זה לגיטימי להשאיר אשה עם ילדים על היבשה אבל לאשה זה דימיוני".
ואת לא תרצי להקים משפחה?
"יותר קל לי לדמיין את עצמי לבד לתמיד מאשר עם ילד. אני צריכה הצדקה רציונלית לילד. יש לי הרבה נימוקים רציונליים למה לא לעשות ילד אבל אין הרבה בעד. יש כל כך הרבה מאבק לשרוד בעולם, שאני לא מבינה בשביל מה לזרוק עוד יצור להתמודד עם זה. רוב האנשים שאני מכירה בארץ לא יהיה להם בית משלהם לעולם".