צילום: אורי פינר
שלושת האחים לבית פרקש – יצחק, שאנה ושמוליק – יושבים בחצר ביתם במושב כפר גדעון שבעמק יזרעאל. בין עצי הפרי והאקליפטוסים שנטעו בילדותם, הטווסים המעופפים, האווזים, התרנגולות, העזים, הכלב והסוס, הם סופרים את הימים לקראת הרס ביתם. מובלעת אנושית דחויה ומבודדת של אנשים בשנות ה-50 לחייהם, בעלי מוגבלויות תפקוד קשות, ללא משפחה וקרובים, המתקיימים מקצבת נכות דלה, ומעולם לא נישאו או הביאו ילדים לעולם – מנסים להבין איך התרחש התעתוע שהפך אותם פולשים אל רכושם היחיד עלי אדמות.
כבר השבוע הם אמורים להיות מגורשים מקורת הגג שלהם וממחצית מפיסת האדמה שקנה אביהם, פרטיזן ניצול שואה, לפני כ-50 שנה. זאת אחרי ששילם במשך כל חייו את מסי האגודה של המושב, הארנונה ודמי החכירה, וגידל עליה את ילדיו תוך מאבק הישרדות בלתי פוסק.
גם לאחר מותו הקפידו ילדיו לשלם את המסים על המגרש – אך כל זה לא עזר להם להוכיח במאבק משפטי רב שנים את בעלותם על הבית שבו חיו רוב שנותיהם.
זוג טווסים ברקע בית המשפחה הישן. צילום: אורי פינר
לגלרית הצילומים המלאה של אורי פינר
40 שנה אני מחכה לה
את רוב המושבים מנהל ועד אגודה. בכפר גדעון, שהוקם על ידי יוצאי טרנסילבניה והתפצל בשנות החמישים לקבוצת משפחות שתמכו בקו חרדי אנטי-ציוני ולקבוצת משפחות שנטו לקו הציוני, שני ועדים: ועד העדה החרדית והוועד החילוני תלמי גדעון. כשומר מצוות בחר האב, יוסף פרקש, להשתייך תחילה לוועד החרדי. אחרי כ-30 שנה עברה המשפחה לאגודה החילונית.
אבל משפחתו למודת הסבל מעולם לא הצליחה להשתלב בהוויית החיים של המושב. האחים מתארים ניכור ובידוד משכניהם כבר מיומם הראשון במקום. הוריהם, יוצאי סלובקיה ורומניה שאיבדו את משפחותיהם באירופה, הכירו בשידוך בארץ והתגוררו תחילה בבית שאן. משם נמלטו מאימת הפגזות הירדנים לכפר גדעון. ב-1968 חכרו שלושה דונם משק עזר בדמי מענק פיצוי חד-פעמי שקיבלו כשורדי שואה. בהמשך רכשו עוד שני דונם של מגרש צמוד ב-500 לירות.
"אבא עבד כאן כצבע, ופגש צדיק שאמר לו שכאן יש חרדים והילדים ילמדו יידישקייט", מספרת שאנה. על הקרקע עמד ביתם הקטן, רעוע ומט ליפול, ובו חדר מגורים אחד בלבד לחמש נפשות.
שאנה מדברת רוב הזמן, עניינית ורהוטה. שמוליק מהנהן ומאשר מדי פעם. יצחק בוהה בחלל בשתיקה. "ארור היום שהגענו לכפר גדעון", חוזרים האחים, וטראומות הילדות צפות בבליל דחוס של עלבון, צלקות נפשיות וכאב. "ולא שבבית שאן היינו עשירים. גם שם חיינו בדלות בדמי מפתח, והיו פדאיון וירדן הפגיזה, אבל לפחות לא השכנים", אומר שמוליק.
"זו היתה הישרדות כל השנים", מספרת שאנה. "אבא עבד כבנאי, כטפסן, כצבעי, כשומר ובמילוי שקי חול נגד קטיושות. אמא שטפה רצפות כדי שיהיה כסף ללחם ולשמנת, ושמנת אחת חולקה לשלושה ילדים. היינו רבים מי קיבל שני זיתים ומי יותר. לא היו לנו מים חמים ולא היה אוכל בבית. זה היה בית של מריבות בין ההורים בגלל העוני, המצוקה, הזיכרונות מהשואה".
"אבא דיבר הרבה על מה שעבר", מוסיף שמוליק, "ומאז שהתחלתי לדבר שמעתי רק על השואה ועל זה שדוקרים ושורפים והורגים אנשים. דברים שילד קטן לא צריך לשמוע".
"אבל אני חושבת שאבא לא סבל בשואה כמו שסבל בארץ ישראל", טוענת שאנה. "כל החיים ברח מעבודה לעבודה; שילמו לו פרוטות ולפעמים גם את זה לא. אדם תמים ושקט. סיים את העבודה והלך, ואז הכעס היה יוצא בבית".
הכעס היה נפרק עליכם?
שאנה: "כן, אבל לא במכות. כשהייתי ילדה שאלתי אותם פעם איך זה שלא מרביצים לנו אף פעם, כי ראיתי ילדים אחרים שהרביצו להם. אמא אמרה: 'לא מספיק שאין לכם מה לאכול?' כשאני חושבת על זה, בחיים לא ראיתי את אמא שלי אוכלת. אמרתי לה 'תאכלי גם את' והיא היתה אומרת 'לא, לא, לא'.
"הייתי בת שמונה כשבאנו מבית שאן, מבית ספר חילוני, שם רקדתי בלט והיו לי חברים. הגעתי לבית הספר כאן עם חולצה בלי שרוולים, שקיבלתי במתנה מחברה בבית שאן, והרבנית אמרה לבת שלה, בת 14, 'תזרקי עליה אבנים'. שמוליק היה בן חמש כשנער בן 18 מהמושב התנפל עליו והיכה אותו, בטענה ששבר את הטלפון הציבורי שדיבר בו. ניסיתי להגן עליו, והרמתי אבן על הנער. תמיד היינו מאוד קשורים, בדרך כלל אני הגנתי עליהם. הם צריכים עזרה בבנק, אצל רופאים והכל. את שמוליק ממש גידלתי, עזרתי לו בשיעורים.
"כשהגענו למושב לא חיברו לנו חשמל ומים במשך שנה. ישנּו על הרצפה. לקחנו מים בדליים ליד המחלבה. כשהייתי קטנה הגיעה אלינו פעם עובדת סוציאלית. היא אמרה: 'איזו ילדה יפה, נסדר לך פנימייה ונוציא אותך מפה'. ודווקא רציתי מוסד. קינאתי בילדים שהיו במוסד עם מיטה נקייה, מקלחת חמה ומשהו לאכול. אבל היא לא חזרה מאז. 40 שנה אני מחכה לה מאז. מחקנו את זה כדי לא לזכור".
"אבל אני זוכר הכל", מדגיש שמוליק, "לא שוכח כלום. גרנו כולנו בחדר שלא ראוי למגורים, ולא נתנו לנו לבנות במשך שנים. עשינו תוכניות לבנייה, והוועד היו צריכים לחתום, אז לא חתמו. רצו לעשות לנו טרנספר. תמיד אמרו לנו שמרחמים עלינו כשאבא בחיים, אבל כשאבא ימות לא נישאר כאן.
"זו היתה ילדות קשה. הרגו לנו סוסים, הרעילו עזים, טווסים, כלבים. גנבו לנו תרנגולות ושחטו לערב שבת, במקום שייכנסו לראות פינת חי עם ברווזים ותרנגולות וטווסים בחינם. דווקא כאשר לתינוקות במושב יש פצעים בפה אומרים 'תלכו לפרקש, יש לו עזים'. ואז באים אלי ואני שופך להם חלב עזים לפה בחינם. אחרי שהרגו לנו חיות, דרשו שנפנה את הגופות שלהם. לאבא שלי לא היה מה לאכול, אבל היה צריך לממן את הפינוי הזה".
בעלי חיים יפים, שנראים תלושים מתמונת עולם פסטורלית ושמחה יותר, מדלגים ומפלסים דרך בין גרוטאות המתכת והקרשים המגובבים בחצר. העז מסתתרת מהגשם במחסה קטן שסידרו לה. הסוס קשור בחצר, חשוף לגשם, אחרי ששמוליק ניסה לציית השבוע להוראות הפינוי ופירק את הסככה שלו. טראומת השואה של אביהם התבטאה כנראה בהפרעה אגרנית. הוא ליקט ומילא את החצר בברזלים וקרשים עד אפס מקום. תכנן לבנות מהם כוורות. במושב, הם מודים, קראו לזה ג'אנק והגדירו את החצר המשפחתית מפגע תברואתי וסביבתי.
שמוליק יושב בבית הישן אשר הפך למחסן מט ליפול. צילום: אורי פינר
הדבר האחרון שבנה האב הקשיש במו ידיו היה מחסן מחליד, שממנו נפל בזקנתו ושבר את הצלעות. כעת בנו שמוליק אינו מסוגל לפרק את המחסן שהשאיר אביו, כנדרש בצו הפינוי. "הברזלים לא מפריעים לי", מבהיר שמוליק בחיוך מריר, "אני אוהב ברזלים. זה האנשים שמפריעים".
האב נמצא מת על אדמתו
לפני כ-30 שנה, כשהמבנה הקטנטן עם חדר המגורים והמטבחון הפך מסוכן למגורים, עם השברים העמוקים החוצים את קירותיו ומאיימים למוטט את תקרתו על ראשיהם – רכשה שאנה שלושה קראוונים קטנים למגורים. היא הציבה אותם על האדמה המשפחתית וריהטה אותם בצניעות עם מיטות, שולחן, כיסאות ומטבחון. באחד מהם מרפסת קטנה עם שולחן גינה מעץ ושני ספסלים. בקרוואן הגדול, ארבעים מטרים רבועים, יש גם פינת ישיבה סלונית קטנה. את החיבורים למים, לאינסטלציה ולחשמל, המאפשר את תאורת הנורות העמומות, אלתרו האחים מהבית הישן והחרב.
לימים נפרדו ההורים. האם עברה להתגורר בדירת עמידר בעפולה, שם חיה עד מותה – משברון לב, לדבריהם. את האב הקשיש מצא שמוליק לפני 15 שנה, מוטל מת על אדמתו.
ברבות השנים הופקעו מרשותם בהדרגה שני הדונמים הנוספים. "השכן חרש עוד ועוד עם הטרקטור עד שהשתלט על השטח", מספר שמוליק. "היתה גדר, שברו את הגדר. אבא נטע עצים, הורידו את העצים. מה יכול לעשות קשיש מול בחור מגודל עם טרקטור וכל החמולה שלו? במועצה חשבו שיש כאן חמישה דונם, אבל בכל מקרה כבר אין, כי השכן כבר לקח מכאן שניים. עכשיו רבים איתנו על חצי ממה שנשאר".
עם מותו של האב, גונבה לאוזניהם שמועה שוועד העדה החרדית מנסה למכור את אדמתם מתחת לאפם. מאותו רגע החלה סאגה משפטית מסועפת, מסובכת ורבת שנים וניסיונות נואשים וכושלים, לנהל מערכה משפטית כנגד הוועד ובאי כוחו, כדי להשאיר בידיהם את הנכס.
כתב התביעה שהוגש נגד האחים. צילום: אורי פינר
"אמרו לנו: 'אתם ישנים בעמידה'", מספרת שאנה. "לקחנו עו"ד שיעזור לנו להשיג פסק דין הצהרתי שיכריז על האדמה כשלנו, כי ועד העדה החרדית מעולם לא רשם אותה במינהל מקרקעי ישראל. אבל מכיוון שלא היה כסף לקחת את שפטל או תותחים אחרים, גם העו"ד לא היה מוצלח והשופטת מחקה לנו את התביעה.
"אחרי שלוש שנים, ב-2007, תבענו שוב כדי להשיג את פסק הדין שיצהיר על בעלותנו, והם הגישו תביעה שכנגד. בתביעה הנגדית דרש ועד הישוב את פינוי וסילוק השטח וגם 376 אלף שקלים בעבור שכר דירה שלא שולמו כביכול מאז מותו של אבא. אבל למה שנשלם שכר דירה על רכוש שקנינו בכסף מלא? מאז שאבא נפטר זה מפסיק להיות שלנו ואנחנו צריכים לשלם על זה שכירות פתאום? זה ניסיון להפחיד אותנו. הגשנו תביעה למחוזי בנצרת, כדי לפסול את התביעה של הוועד מחמת תרמית, אבל השופט דחה את התביעה והעניש אותנו בהוצאות משפט בערבון של עשרת אלפים שקל".
הזכויות לא הוסדרו מעולם
כשאבי המשפחה רכש את השטח, הוא שילם בעבור מגרש שלם. בשנות ה-90 החליטה מועצת הכפר לחלק את המגרש המקורי לשני מגרשים נפרדים, ובהמשך נטען כי המשפחה צריכה להתפנות מאחד מהם.
ב-2010 מינה ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל בודק אובייקטיבי, עמוס דותן, מתכנן ערים ואזורים ויועץ לניהול כספי, לבחון את מעמדה של משפחת פרקש בכפר גדעון, ולחוות את דעתו לגבי העימות המתמשך של המשפחה עם אגודת הכפר. דו"ח הבדיקה הדקדקני, האנושי והמורכב שערך דותן נכתב במקביל להתנהלות הסכסוך בבית המשפט על הזכויות בקרקע, וכולל את התרשמותו מהעימות ומאפייניו.
"המגרש משתייך לקבוצת המגרשים שהאגודה העמידה למגורי בעלי מקצוע ומשקי עזר", מתאר דותן בדו"ח. "משפחת פרקש נכללה ברשימת המתיישבים במעמד זה, אך סוגיית זכויותיה בקרקע ומעמדה באגודת כפר גדעון לא הוסדרה מעולם… אפשר בהחלט להגדירם כמקרי מצוקה ורווחה מובהקים. השטח מגודר ומבודד, והאחים משדרים תחושה עמוקה של אנשים נרדפים ודחויים. מצדה של אגודת כפר גדעון, מובעת עמדה ברורה, לפיה המשפחה אינה רצויה בכפר, כאשר רצון זה נובע הן מאי הכרה בזכות כלשהי על הקרקע, והן ממערכת היחסים שהתפתחה במשך עשרות שנים בין הצדדים, עד כדי הליכים משפטיים".
גולגולת על גג הדיר. צילום: אורי פינר
דותן ניסה לעמוד על זכויות משפחת פרקש על מגרש המחלוקת: "עמדת אגודת כפר גדעון היא שאין למשפחה זכות כלשהי על הקרקע ושהיא הורשתה להתגורר במקום בחסד ומתוך התחשבות. המשפחה מציגה סיפור של רכישת המגרש מבעליו הקודמים כדין, ואף מציגה מסמכים מקוריים ומתורגמים המוכיחים את טענתה, כי בוצעה רכישה כדת וכדין. הניירות עליהם נרשמו הדברים, ניירות רכישה משנת 1968 ואישור נוטריוני משנת 2008, כתובים בנוהגי הימים ההם ועל פי תרבות האנשים המעורבים. מנהל מקרקעי ישראל הכיר בקיומם של מסמכים אלו".
מבלי להיכנס למחלוקת המשפטית, מביע דותן את הסתייגותו המוסרית מעמדת האגודה החרדית: "הטענה המוחלטת של האגודה לפיה אין למשפחה כל זכות מכל סוג שהוא, מעלה שאלות מטרידות, בהיבטים משפטיים כמו בהיבטים חברתיים מוסריים".
הראשונה שבהן עוסקת בהתנהלות האגודה לאורך השנים. אם, לטענתה, משפחת פרקש רכשה את הקרקע מבעלים קודמים נטולי זכויות על הקרקע, מדוע לא יידעה בכך את הרוכשים? מדוע כללה אותם לאורך עשרות שנים ברשימת מתיישבי הכפר, וגבתה מהם מסים כבעלי הקרקע?
השאלה המעניינת השנייה דנה באמינותן של טענות האגודה כלפי המשפחה: "לתשלום דמי חכירה יש משמעות בזכויות בקרקע, בוודאי אם הם משולמים לאורך עשרות שנים. מאגודת כפר גדעון ניתן היה להבין, שהמשפחה לא שילמה מסים לאגודה – הכוללים גם את התשלום למינהל בצורה מרוכזת, כמקובל במקום. לעומת זאת, למשפחה תיקים מסודרים ובהם מסמכי תשלום מסי אגודה לאורך השנים, ובנוסף לכך – מבדיקת משרד מבקר המדינה משנת 1998, ניתן להבין ששולמו מיסי אגודה כלשהם המיועדים בין השאר לתשלום דמי חכירה. כמו כן, משנת 1999 משולמים המיסים באמצעות אגודת תלמי גדעון. לאור זאת ניתן להטיל ספק מסוים במידת האמינות שבטענת האגודה, לפיה לא שולמו כלל דמי חכירה על ידי המשפחה".
טענת האגודה על אי רישום הבעלות המשפחתית על הקרקע במינהל מקרקעי ישראל מעוררת תמיהה אצל דותן, ומעמידה את תום לבה של האגודה בסימן שאלה: "במקרה של כפר גדעון ישנה היתממות מסוימת בהצגת נושא זה כטיעון משמעותי. אין מדובר כאן בישוב שהסדרת זכויות המתיישבים עובדת לאורך שנים באופן מוסדר ושיטתי מול המינהל. נושא הזכויות בין האגודות לבין עצמן עדיין איננו מוסדר. וככל שנמסר לי, משפחת פרקש היא איננה המשפחה היחידה שזכויותיה לא הוסדרו במשך עשרות שנים באופן סופי מול המינהל. ממילא לא יכולה היתה המשפחה לעשות זאת, שכן לאור היחסים העכורים שהתפתחו במהלך השנים, וההתנגדות ההולכת וגוברת באגודה לשהייתה של המשפחה בכפר, לא היה סיכוי כלשהו שהאגודה תסכים להמליץ על מתן זכויות בקרקע למשפחה. לכן, הטענה שהזכויות לא הוסדרו מעולם מול המינהל לא נראית לי כטענה המוצגת בתום לב וכרלוונטית לסוגיה זו".
שמוליק ושאנה בפתח הקרוון. צילום: אורי פינר
גם לעשרות השנים שבהן מתגוררת המשפחה בפועל על הקרקע, מייחס דותן חשיבות: "להציג נושא זה כלא רלוונטי בהיבטים חברתיים ומוסריים – נראה לי בעייתי".
לסיכום, מניח דותן את ההכרעה על הזכויות בידי בית המשפט, אך אינו מסתיר את דעתו בעניין: "בראייתי, כגורם בלתי תלוי הרואה את התמונה הכוללת, מעבר לראייה משפטית וכולל ראייה חברתית יישובית, אומר: כאשר בוחנים את השתלשלות העניינים הרחבה לאורך השנים, אזי העמדה הנחרצת באופן מוחלט של האגודה, לפיה אחיזתה של המשפחה באדמתה היא כולה נטולת זכויות ועורבא פרח, ואין בה דבר, ותוספת התביעה לעזוב את המקום ואף לשלם דמי שכירות לאגודה בסך מאות אלפי שקלים, גורמים לתחושת אי נוחות עמוקה, הן ברמה העובדתית והן במישור הערכי מוסרי. אין מנוס מהערכה נוספת, ששיקולים נוספים מעורבים כאן מעבר לדיון משפטי טהור בזכויות בקרקע ובמגרש".
העוינות שמתארים האחים פרקש בינם לבין שכניהם במושב מצוינת גם בדו"ח: "מובן שהיות אגודת כפר גדעון אגודה דתית חרדית, מעמיד את הנושאים הללו כמשמעותיים ביותר עבור חלק מחבריה, עד כדי פיתוח גישה חסרת פשרות ואפילו מנדה כלפי אורחות חיי בני משפחה… הגעתי למסקנה, שלמרות שהנושא הנדון באופן פורמלי וגלוי הוא עניין הזכויות בקרקע – ליחסים העכורים בין החברה למשפחה ולאורחות חיי המשפחה, שהם לצנינים בעיני תושבי המקום, יש מקום מרכזי ברצון להוציא את בני המשפחה מהשטח ומהבית שברשותם".
האגודה החרדית ניסתה להצטייר במשך הסכסוך כמי שמגיבה במגננה למתקפה המשפטית של משפחת פרקש. האבחנות שמציג דותן בעניין בוחנות בחריפות את אופן הצגת הדברים של האגודה ומזכירות את יחסי הכוחות הלא שקולים בין שני הצדדים: "התייחסות האגודה כקורבן לתביעה זו ולחידושה באחרונה מעוררת תמיהה, שכן לתחושת המשפחה, שבכוונת האגודה להוציאה מאדמתה – היה בהחלט בסיס לאור צעדים שנקטה האגודה… גם לאגודה וגם למינהל יש עניין בחלוקה של מגרש פרקש לכמה מגרשים ולשיווקם, וברור שבעניין זה אין שוויון כוחות בין משפחה זו למול המינהל והאגודה גם יחד.
"קשה להימנע מההתרשמות שענייני פיתוח ונדל"ן אכן תורמים לעמדה הנוקשה של האגודה בעניין זה. לכך ניתן להוסיף את תביעתה של האגודה כנגד המשפחה בסך מאות אלפי שקלים, שברור שאין למשפחה כל אמצעים לשלם אפילו את מקצת הסכום במידה ותידרש לכך על ידי בית המשפט".
לסיכום, סוקר דותן את אפשרויות ההתמודדות של הקהילה עם הנטע הזר בקרבה, וקשה להימנע מתחושת המועקה והתוכחה העולה מדבריו: "לדחוי, השונה והלא מקובל בחברה ניתן להתייחס בשתי דרכים: האחת – להכילו ולראות בו כמקרה לעזרה, שיקום וצדקה, גם אם יש בכך קשיים רבים. השנייה – להוציא אותו מתוך הקהילה ולקטוף את הפירות מכך. כך בעניינה של משפחת פרקש: דרך אחת – לנקוט בדרך של חמלה, שיקום, עזרה מרוכזת מגורמי רווחה, וכל גורם נוסף שיכול לרכוש את אמון המשפחה, לטפל במגרשם ובתנאי החיים הבלתי סבירים בהם הם חיים, ולהגיע לפשרה סבירה בנושא מקרקעין ופיתוח. הדרך השנייה – מאבק נחוש לסילוקה של המשפחה מהכפר ושימוש באדמה שהיא ישבה עליה לצורך שיווק מגרשים ובנייה. יבחנו נא הצדדים המעורבים את דרכי חייהם, עקרונותיהם ורצונותיהם, ויבחרו את הדרך בה הם בוחרים לנקוט, שאתה ועם השלכותיה יחיו בעתיד".
כשלונות בבתי המשפט
למרבה הצער, דומה כי סקירתו המעמיקה של דותן נדחקה הצדה ללא כל התייחסות. בהיעדר אמצעים, תמיכה או ייצוג משפטי ראוי לשמו – נידונו האחים לשורה של כישלונות צורבים בערכאות השיפוטיות.
חיים שבח, מודד שנשלח לשרטט את השטח, סימן את היקף שני המגרשים. בהצעת גישור מטעם העדה החרדית, סימן המגשר כמחצית מן המגרש המקורי במרקר ורוד, והוצע כי האחים פרקש יפנו את עצמם מהשטח המסומן ויעברו ליתרת המגרש.
בהצעת הפשרה המקוממת לא הוצע אמנם כל פיצוי לאחים על הפקעת מחצית אדמתם, אבל השופטת הציעה כי הצד המרוויח מיליונים בעסקה, אגודת כפר גדעון, "תדאג להעביר את הקרוואנים לתוך השטח של המגרש הגדול שיוקצה לתובעים על חשבונה, תוך חיבורם לתשתיות", כדי שהאחים יוכלו להמשיך להתגורר בהם כפי שחיו ב-30 השנים האחרונות.
"אבל הם טענו שאין להם כסף לזה", מבהירה שאנה. "העיקר שלנו, עם קצבאות הנכות שלנו, אמור להיות כסף לזה. אז הם הפילו את הגישור". במחדל לא ברור הוצגה המפה המסומנת של הצעת הגישור מטעם כפר גדעון – כמפה המקורית של המודד: "אני הגשתי את מפת המודד ששרטט את כל שטח המגרש לבית המשפט", מספרת שאנה, "אבל בא כוח האגודה לקח אותה, וכשהחזיר חזרה, היתה שם רק המפה עם חצי המגרש המסומן בוורוד שהציע המגשר, ונטען שזו המפה המקורית. העו"ד שלנו אישר את זה בלי לשים לב, וככה לקחו לנו חצי מהמגרש והרסו לנו את החיים".
תמונת האב, יוסף פרקש. צילום: אורי פינר
באופן תמוה פסקה השופטת כי זו אכן המפה המקורית וכי יש לפעול על פיה, חרף המסמך שבו מתייחס המגשר מתניה בן ציון לסימון השטח בצבע כהצעת גישור בלבד: "אנא בחנו את ההצעה והשיבו תשובה בהקדם", ולמרות דברי המודד עצמו, חיים שבח, המודה כי "לא אני סימנתי גבולות מגרשים בצבע".
כך או כך, הצעת הגישור החד צדדית הפכה עובדה בשטח, ופסק הדין תובע מהאחים לפנות את מחצית המגרש שעליו הם מתגוררים רוב חייהם, ללא כל פיצוי, ולבצע את העברת הקרוואנים על חשבונם תוך שלושה חודשים בכוחות עצמם לצד השני, או שייקנסו בעשרות אלפי שקלים.
החודשים נקפו, ולאחים לא נמצאו האמצעים לעשות זאת. אנשי ההוצאה לפועל פשטו על ביתם והציגו צו לפיו השבוע יבוצעו בשטח הריסה והטמנה של הקרוואנים והרכוש, וכי הם אלו שיצטרכו לשאת בהוצאות החורבן הללו.
"פתאום הפכנו לפולשים על האדמה שלנו", אומר שמוליק. "אין לנו אפילו למי להוריש אותה. אנחנו נלחמים על הצדק. אבא קבור פה, אמא קבורה פה, ואני קשור לקרקע ולחיות. למה שאני אצא מהבית שלי?"
עלתה בדעתכם אי פעם האפשרות למכור את מגרש המריבה ולעבור למקום שקט יותר, ללא כל החיכוכים, ההוצאות המשפטיות ועוגמת הנפש?
שמוליק: "הם רוצים גם להוריד לי את הבית, גם שאני אשלם על זה, וגם שאגיד להם תודה על זה. עכשיו הם רוצים עשרות אלפי שקלים כי אין לנו כסף לפנות את הקרוואנים לבד. זה לא גזל? הם רוצים שנשאיר הכל לנכדים שלהם ונלך מפה. אנחנו במלחמת קיום פה. אני אוהב טבע, נוף, לרתום את הסוס ולצאת לשדה. איך אני אצא מפה למקום אחר? אני כמו נמייה. ישימו אותי בבלוק ותוך שבועיים אני מת".
"גם יצחק לא ישן בלילות. כל הזמן אוכל כדי לשכוח מהכאב. מרחף, לא נמצא אינו", נאנחת שאנה. "אני כל היום בטלפונים לפרקליטות, למינהל מקרקעי ישראל. אמרו לי להגיש תלונה פלילית במשטרה על זה שהיתה כאן תרמית, אבל נגד מי אני אגיש בדיוק? אני תקועה בין כוחות הרשע הכי גדולים לבין האנשים הטהורים ביותר. ועכשיו זהו. זה פסק דין חלוט, חלוט, חלוט. זה מה שיש להם לצעוק כל הזמן. העו"ד המתנדב הביא לנו בעשר בלילה טופס שאנחנו אמורים לשלם להם 30 אלף שקל אם לא נזיז בעצמנו את הקרוואנים תוך שלושה חודשים, אחרת יבואו לפנות אותם בבוקר. חתמנו על זה מתוך פחד כי לאחד האחים שלי יש אפילפסיה ולא רציתי שיקום בבוקר לבולדוזרים.
"למה לרצוח לנו את הנפש? גזלתם שני דונם, לפחות תעבירו לנו את הקרוואנים על חשבונכם. ולמה להרוס כל מה שיש כאן? שלושה קרוואנים, עצי פרי כמו זית, תאנה, צבר, תות, חרוב, הדר, לימון, פקאן, גפן והאקליפטוסים שאבא שתל עם שמוליק לפני עשרות שנים. לפני 30 שנה כל קרוואן עלה לי 20 אלף שקל, ועכשיו הם רוצים להרוס ולזרוק הכל. מה זה בשביל המועצה להעביר את זה? סבלנו כאן כל החיים אבל די, שייגמר, אנחנו כבר זקנים. תנו לנשום, תנו לחיות.
"אני מסתכלת על זה מהצד וחושבת: אלה החיים שלי? אולי זה הייעוד שלי. שלוש נשמות באו לעולם ולקחו את כל החולי, הבדידות, הכאב והצער. אולי אנחנו רק מראה לפרצופו של העולם? ככה אתם נוהגים לחולים ביותר. איפה ואהבת לרעך כמוך?"
אליעזר גבירץ, יו"ר כפר גדעון, מושב חקלאי דתי: "הנושא, על כל היבטיו, נדון בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. אנחנו מקיימים את פסק הדין, שניתן כאמור בערכאות הנ"ל, על פי החוק".
מהמועצה האזורית עמק יזרעאל נמסר בתגובה: "הסכסוך בין משפחת פרקש לאגודת כפר גדעון הוא סכסוך קרקעי בינם לבין האגודה, ולמועצה אין כל חלק בו. ההחלטות לגבי השטח התקבלו בערכאות משפטיות. המועצה עושה ותעשה כל שביכולתה לסייע למשפחה בכפוף למילוי הוראות בית המשפט".
השאלה, האם תוכלו לומר כיצד אתם מתכוונים לסייע למשפחה? הרי בעוד כמה ימים הם עתידים להישאר ללא קורת גג מעל ראשם, נותרה ללא מענה.
מאז יום הנישול מאדמתם, 26.11.15, עוברים האחים לבית פרקש שבעה מדורי גהינום. ביום הפינוי חולק לשניים המגרש שרכשו בכסף מלא לפני כחמישים שנה, ונחסמה בפניהם בגדר חלקת הקרקע בה התגוררו. אחד משלושת הקראוונים שלהם הועבר למחצית המגרש שנותרה להם, ושני הקראוונים האחרים בהם התגוררו בפועל נאטמו, על דלתותיהם וחלונותיהם. "ויש דברים שנשארו בפנים", מספרת שאנה, "נעלמו לנו חפצים אישיים כמו ביגוד, הנעלה, מצעים, כלי עבודה ועוד חפצים יקרים ללב".
"גידרו אותנו מארבעה כיוונים כמו בגטו", היא מוסיפה, "ההוצאה לפועל גרמה לפיצוצים של המים בחצר וכל השטח הנותר הפך למזבלה". דיר העיזים והאורווה של סוסם נהרסו. המים, החשמל, הגז, הביוב וקו הטלפון נותקו מן המגורים, והאחים נותרו חסרי אונים ובחוסר כל.
עצי התמר, הזית, החרוב, התאנה, הרימון, התות, התפוח, ההדר, הגפן, הסברס ויתר עצי הפרי, הברושים והאקליפטוסים, אשר שתלו בני משפחת פרקש לפני עשרות שנים וטיפחו מאז – ניזוקו באופן קשה ועומדים על סף כריתה. משפחת פרקש קוראת למי שמעוניין להעתיק את העצים לגינתו – לבוא ולקחתם. עשרות בעלי החיים – העיזים, הסוס, העופות, הטווסים והכלבים, נותרו בשטח שנלקח מהם.
חרף נסיונותיהם להזעיק אנשים שיסייעו כחומה אנושית בעת הפינוי, בידודם החברתי וריחוקם הגיאוגרפי של האחים המתגוררים בכפר גדעון השאירו אותם לבד במערכה מול הבולדוזרים של ההוצאה לפועל, אשר הגיעו לבצע את עבודתם בשליחות וועד העדה החרדית של היישוב. "איש טרם הגיע לסייע", טוענת שאנה, "והמועצה האיזורית של עמק יזרעאל מתעלמת מהכאב שלנו".
טראומת הפינוי דירדרה את מצבו הרפואי של שמוליק פרקש, האח הסובל מאפילפסיה, וכשעה לאחר הפינוי הוא לקה בסידרת פירכוסים שתקפו בזה אחר זה ללא הפוגה, עד שהובהל, בסכנת חיים, לבית החולים "העמק" בעפולה, כשהוא מחוסר הכרה במשך שעות. כוח מד"א נאלץ לפרוץ את הגדר החתומה כדי לחלץ את האח שהתמוטט. מאז הוא מחובר ברציפות למכשיר א.ק.ג.
"כל בקשותינו שוועד העדה החרדית יסגרו לפחות את תיק ההוצאה לפועל לא נענו", מגוללת שאנה, ומספרת כיצד מאז הפינוי זכתה לשיחת טלפון מעו"ד ועד האגודה אשר מסר לה, לדבריה, כי אינו יודע לאמוד את הסכום המדויק של עלות הגירוש וההרס על ידי ההוצאה לפועל, אבל מדובר בכ-70,000 ₪ עד 80,000 ₪. על אלה יש להוסיף את 30,000 השקלים שנתבעים האחים לשלם עוד מביקורם הקודם של אנשי ההוצאה לפועל בנכס, שנגמר אז בעיכוב הפינוי.מהיכן ישיגו את הסכומים המדוברים, המסתכמים במעל מאה אלף שקל, כשהכנסתם היחידה היא קיצבאות הנכות הזעומות? נשגב מבינתם.
בייאושה, מבקשת שאנה פרקש עזרה בהעברת 2 הקראוונים שנאטמו, לפני שייהרסו. לדבריה, אנשי ההוצאה לפועל כינו אותם "לא יבילים" ולכן יועדו להריסה. שאנה מקווה שיש סיכוי להצילם ולהעבירם לעפולה, ובהמשך אולי לשפץ את הרעפים ויתר הדברים שנשברו או יישברו בעת המעבר. אחד הקראוונים הוא בטוניאדה במשקל של כחמישים טון, והאחים זקוקים למפעילי ציוד כבד כדי להעבירו. כניסת האחים עצמם לשטח המגודר אסורה ותוגדר כפלישה.
למעשה, שאנה מתקשה להגדיר את טיב העזרה לה נזקקים האחים: "אנחנו אפילו לא יודעים איזו עזרה לבקש. גם אם נבקש תרומות לבניית קראוונים חדשים – ואנשים יפקידו כסף, הרי שההוצל'פ מסוגלים לגזול מחשבון הבנק את הכסף הזה. מה עושים? אולי רק מישהו שיארגן שהכסף יכנס אליו והוא יעביר אלינו במזומן, או ירכוש עבורנו קראוונים חדשים על פני אלה שנאטמו ולבטח יינזקו רבות בהעברה, או ישפץ את הקראוון שהעבירו וניזוק". "אנחנו מותשים", מספרת שאנה על מצבם הנפשי, "הרסו את חיינו ואנחנו בהלם קרב. בטראומה. עדיין בשוק מוחלט ולא מעכלים".
האם מתעתדת מועצת כפר גדעון לנער את חוצנה מהמתרחש שם, להמשיך לעמוד מנגד ולהתייחס לחורבן הכלכלי והאישי שעוברים תושביה מזה כחמישים שנה – כסכסוך משפטי אישי בין משפחת פרקש לבין וועד העדה החרדית של הכפר? סכסוך אשר אין כל סיבה להתערב בו או להושיט סיוע למשפחה?