איור: ניב תשבי
(1) מעצר ילדים
(2) הזכות להפגין
(3) קנסות תעבורה
(4) אישורי בנייה
"יש הבדלים מאוד בולטים וקיימים, שחור על גבי לבן, בספר החוקים, בטיפול המשפטי בישראלים ובפלסטינים", טוענת עו"ד תמר פלדמן, אחת הכותבות והעורכות של דו"ח שפרסמה לאחרונה האגודה לזכויות האזרח בעניין שתי הנורמות השונות החלות על ישראלים ופלסטינים בשטחים. הדו"ח, "שלטון אחד, שתי מערכות חוק", מבוסס על תחקיר מקיף שנמשך חמש שנים, וחקר לעומק את האפליה המשפטית הממוסדת בין תושבים בני דת ולאום שונים החיים באותו אזור גיאוגרפי בדיוק. פרסומו של הדו"ח, על ממצאיו עוכרי השלווה, היה אמור להרעיד את אמות הספים כאן אך התקבל בקול ענות חלושה בתקשורת ובציבור.
נושאים מסוימים שהדו"ח מתייחס אליהם, כמו יחסה של מערכת המשפט לקטינים פלסטינים, רפרפו בשולי התודעה הציבורית. אפילו במקרים אלו, שהסעירו בעיקר את הרשתות החברתיות, עמדו מעטים על ההבדלים השערורייתיים בין יחסה של מערכת החוק לקטינים פלסטינים לבין יחסה לקטינים ישראלים בשטחים, גם כשמדובר באותן עבירות בדיוק. זאת רק דוגמה אחת לאופן שבו אנשים המתגוררים באותו אזור, עוברים את אותן עבירות וכפופים לאותו ריבון – עומדים בפני מערכות משפט שונות. על חלקם חלים בפועל חוקי מדינת ישראל, ואחרים נתונים לשליטתם של תקנות עתיקות וצווי הממשל הצבאי.
ילד נעצר ואף אחד לא אומר להורים
אחד הנושאים העולים מהדו"ח, שזכה יחסית לחשיפה, הוא נושא מעצרם של קטינים פלסטינים. בשבועות האחרונים נחשפו גולשי הרשת הישראלית לסיפורה של הילדה מ"א בת ה-14, אשר שוחררה אחרי מאסר של יותר מ-40 יום בכלא השרון לאחר שנעצרה בידי חיילים ליד בית ספרה והואשמה ביידוי אבנים. הפרקליטות הצבאית טענה כי כשהתקרבו השוטרים שלפה מ' סכין מתקפלת ממכנסיה והשליכה אותה על הרצפה. השופט הצבאי שלח אותה לכלא לחודשיים, והשית עליה מאסר על תנאי וקנס של 6,000 שקל.
ב-4 בפברואר דיווח הבלוגר נעם רותם בטוויטר שעדים טוענים שילד בן 10, מ"א, נעצר מחוץ לביתו בא-טור. אמו של הילד סיפרה כי הוא נעצר בפתח הבית והשוטרים אמרו לה להגיע לתחנת המשטרה עם 750 שקל כדי לשחרר אותו.
ב-6 בפברואר דיווח בפייסבוק פעיל השמאל גיא בוטביה על שני נערים, רועי צאן פלסטינים בני 14 ו-17, שיצאו למרעה ונעצרו ב-11 וחצי בבוקר על ידי חיילי צה"ל. לדבריו, עד שעות הערב טענו בצבא ובמשטרה כי אינם מכירים את המקרה. אחרי יותר משמונה וחצי שעות, שבמהלכן לא היה למשפחות כל קשר עם הילדים או מושג על מצבם, שוחררו השניים. למעשה, דיווח בוטביה, הם נזרקו מחוץ לתחנת משטרת חברון ללא כסף או טלפון, כשהמשפחות מנסות לאתרם כדי להחזירם הביתה. על פי הדיווח, הילדים הגיעו הביתה כעבור עשר שעות.
בניגוד להם, ח"א, בן 14 מבית ענאן, שנעצר ב-25 לדצמבר 2014, מוחזק עדיין בבית כלא ישראלי ומואשם בזריקת אבנים ושריפת צמיגים. משפחתו של ח"א מסרה לעמותת אחראר (חופשיים), כי הילד הוכה בחקירתו בתחנת עציון, וכי למרות שהוגשה בקשה רשמית מטעמם לבקרו, הם לא זכו להיפגש איתו. לטענתם, ח"א חולה באנמיה, רמת ההמוגלובין בדמו נמוכה והם חוששים שמצבו יחמיר, שלא יקבל בכלא את הטיפול הדרוש, או שיינתן לו טיפול שדווקא יחמיר את מצבו. מלבד ח"א מוחזקים בכלא על ידי ישראל כ-10 ילדים נוספים בני פחות מ-16.
בממוצע נעצרים כל שנה כ-700 ילדים פלסטינים. היחס שהם מקבלים מהמשטרה הצבאית, קבע דו"ח יוניצ"ף שפורסם במרץ 2013, הוא אכזרי, לא אנושי ומשפיל. חלקם נעצרים ברחוב וחלקם נלקחים מבתיהם באמצע הלילה, בעיניים קשורות ואזיקוני פלסטיק. הוריהם אינם יודעים לאן נלקחו, ואם נעצרו מחוץ לבית – ההורים לא תמיד יודעים שנלקחו בכלל. כמחציתם מועברים מחוץ לשטחי המשטר הצבאי, כמו במקרה של מ"א, בניגוד לחוק הבינלאומי. דו"ח עדכני שפרסם ארגון המעקב אחר בתי משפט צבאיים מצא ש-69 אחוזים מהקטינים הפלסטינים דיווחו כי הורו להם או שאולצו בתום החקירה לחתום על מסמכים בעברית, מבלי שהבינו את השפה.
זוכרים מתי ילד או קטין ישראלי ישב בכלא בגין יידוי אבנים או השתתפות בהפגנה? סביר שתתקשו למצוא אחד כזה. "בארץ לא עוצרים קטינים בקלות. בטח לא מאז חוק הנוער חדש, ורק כאפשרות אחרונה לגמרי", אומר עו"ד נרי רמתי, העוסק בזכויות אדם במשרד גבי לסקי. "בני 14-12 אי אפשר לעצור כאן בכלל אלא רק לשלוח אותם למעונות סגורים במקרים חמורים במיוחד, אבל לרוב הם נשלחים הביתה. בארץ אין כזה דבר שילד סתם ייעלם פתאום.
"בשטחים זה הסטנדרט. בשטחים ילד יכול להיעלם או להיעצר בשטח ואף אחד לא מודיע לאף אחד שום דבר. המשפחה שלו משתגעת מדאגה בלי לדעת מה קרה לו, או שבאים לקחת אותו בשלוש בלילה למעצר יזום ואף אחד לא אומר להורים לאן הוא נלקח.
"היה לי תיק של ילדה שרבה עם אמא שלה. ההורים צעקו עליה שהציונים שלה לא מספיק טובים, והיא הלכה למחסום, נעמדה מולו, הוציאה סכין, הראתה אותו לחיילים, ואז נתנה להם אותו. בחקירה היא אמרה שהיא לא רצתה להיות בבית. שהיה לחץ מההורים. כמובן שביקשו לעצור אותה עד תום ההליכים"
הילדה מ"א מוחזרת משחוררת לביתה לאחר מעצר של חודש וחצי בישראל
נוצר גלגל של הפללות הדדיות
"רוב המקרים של מעצר לילי מתרחשים על רקע זריקת אבנים, כי יש המון משת"פים או עדויות של ילדים שאמרו על ילדים אחרים שזרקו", אומר עו"ד אפרתי.
אם ילד מלשין על ילד אחר מסיבות של יריבות אישית, הילד ייעצר?
"כן, הוא ייעצר בלילה. וגם ישב בכלא בין שלושה חודשים לשנה וחצי על זריקת אבנים, וזה קורה בכל הגילים. רוב הילדים שנעצרים הם בני 18-14 ויש גם בני 14-12. כשאני צופה בחקירות שצולמו אני רואה בעיקר את חוסר היכולת להתנגד לסיטואציה. מאה אחוז מהקטינים הפלסטינים משתפים פעולה בחקירה באופן מלא, ומפלילים את עצמם ואת החברים שלהם. גם בדברים שלא עשו בכלל, רק כדי לרצות את החוקר".
איך אתה מתרשם ממצבם הנפשי של הילדים העצורים?
"תלוי מתי אני פוגש אותם. אם אני מצליח להגיע לתחנות המשטרה לפני שחוקרים אותם, בשעות הראשונות – כולם מבוהלים, קטינים כבגירים. כשהם כבר מגיעים לפני שופט זה כבר אחרי שלושה או ארבעה ימים בכלא והם כבר בתא עם עוד עשרה ילדים וכבר התחילו ללמד אותם מה קורה. השיקום בכלא עובד נהדר. אם לא ידעת קודם איך להכין בקבוק תבערה או מטען צינור, אחרי כמה ימים בכלא אתה יודע. בית ספר מצוין יש שם, בשלב שהם מבינים שהם לא לבד. אבל בשלב הראשוני של החקירה במשטרה, בעיקר כשחלק מהחקירות מצולמות, אתה רואה כמה הם אבודים. הם רק רוצים לרצות את החוקר ולגמור עם זה. לכן הם גם משקרים המון. כשהחוקרים לוחצים 'תגיד לי מי עוד זרק איתך אבנים' או 'מה עוד עשית', הם יגידו הכל כדי להשתחרר. ואז נוצר גלגל של הפללות הדדיות רק כדי לגמור את החקירה ולצאת משם. לפעמים אתה בר מזל, כעו"ד, כי מרוב להיטות להודות הם מדברים שטויות".
אתה זוכר מקרה כזה?
"היו לי שלושה קטינים שנעצרו שעתיים אחרי שנזרקו בכביש סמוך בקבוקי שמן על אוטובוס. השוטרים עצרו אותם כשעברו בסביבה וצעקו עליהם שזרקו בקבוקי שמן. למעשה, אמרו להם מראש את כל פרטי החקירה המוכמנים וגילו להם במה הם אמורים להודות: 'עמדתם כאן בצומת וזרקתם על אוטובוס אגד בקבוקי שמן'. ככה כל הילדים ידעו לספר את זה בחקירה. אבל ברגע שהחוקרים שאלו אותם מאיפה הביאו את בקבוקי השמן, כל אחד כבר סיפר סיפור אחר. אחד המציא ש'מצאנו טרקטור בשדה ולקחנו ממנו שמן'. השני אמר 'הלכנו לתחנת דלק וקנינו', השלישי בכלל אמר 'מצאנו בקבוקים מלאים בשמן'. למה שימציאו סיפורים שונים אם הם כבר מודים בכל? למה להם לשקר דווקא פה? זה רק מראה באיזו קלות מוציאים מהם הודאות. שום חוק לא נשמר שם. אחד היה עם אזיקון פלסטיק על הידיים – שנסגר בלי שליטה בהתאם לחוזק המתיחה, וכשבאו לשחרר לו את האזיקון זה חתך לו את היד. לא נאמר להם שהם יכולים לשמור על זכות השתיקה, היו קללות כמו 'תחתום, חמור'. בלי הורים, בלי עורך דין, כשהם לבד, בלי אף אחד לטובתם".
הילדים פשוט לא הודו
תיקים של נוער ישראלי מהתנחלויות בשטחים, לעומתם, נראים אחרת לגמרי. "כשקטין מגיע לשוטר בתחנת אריאל או חברון", מבהיר רמתי, "השוטר צריך לחשוב אם מדובר באזרח ישראלי או לא כדי לדעת אם לתת לו זכויות כלשהן או לא. אם זה קטין ישראלי – ההורים יודעים ומעורבים מיד, חובה להודיע לסנגוריה הציבורית, אסור לחקור בלילה, וראית פעם ישראלי עצור עם אזיקון? ישראלי לא יכול להיעצר על ידי חיילים אלא על ידי המשטרה, ולמשטרה יש אזיקים. פלסטינים נעצרים על ידי חיילים שלא מסתובבים עם אזיקים".
באוגוסט 2012, למשל, נפגעה מונית פלסטינית מפגיעת בקבוק תבערה והתלקחה. ששת בני משפחת ראיידה מנעלין שנסעו בה, הצליחו לחלץ את עצמם מהמונית כשהם סובלים מכוויות בדרגות שונות. שניים נכוו באורח קשה, אחד באורח בינוני והיתר קל. עדי ראייה סיפרו כי ראו נערים שיידו את בקבוק התבערה ונמלטו לעבר התנחלות בת עין. ראיה שנמצאה בזירה הובילה למעצר שלושה קטינים מהתנחלות בת עין.
"עברנו על ערעור של 'בצלם' בתיק הזה, כשלא הוגש כתב אישום בעניינם, למרות שהיו טביעות אצבע של אחד הילדים. ביקשתי את חומר החקירה ושמעתי את הקלטות החקירה של הילדים הישראלים. זה היה פחד אלוהים לשמוע אותם. עומד ילד בן 13 ועונה לחוקר על כל שאלה שלו: 'דבר ללמפה'. שעה וחצי חקירה, והשוטר עושה את העבודה וצועק ולא מרחם, והילד עונה שוב ושוב: 'דבר ללמפה'. הילדים פשוט לא הודו, למרות שעשו להם תרגיל חקירה. הוציאו את אחד הילדים החוצה ואמרו לשני שהוא סיפר הכל. אז הילד מסתכל עליהם וצוחק: 'אתם חושבים שאני אידיוט?'. אז מה הסיכויים שילד פלסטיני, לעומת זאת, שנחקר בלי הורים ועורך דין, ידע שמותר לו בכלל לשמור על זכות השתיקה?"
קיימת מערכת הפלילית שונה בתכלית לפלסטינים, במיוחד בנוגע לקטינים, מסכימה גם עו"ד פלדמן. "מערכת החוק במדינת ישראל מטרתה למזער מעצרים וחקירות של נערים ולצמצם את מאסרם", היא מסבירה. "הראש הוא של שיקום והגנה מקסימלית על זכויות, באופן שמגשים את רוח הדין הבינלאומי. חוק הנוער מעגן את החוקים. למשל ליווי הורים לחקירה, מניעה של מעצרי לילה, תיעוד וידיאו ואודיו של כל חקירה. נכון שבאוקטובר יצא צו שמורה לראשונה לתעד גם חקירות של קטינים פלסטינים, אבל הצו עוקר כשהוטל הסייג על עבירות ביטחון. הרי קטינים בשטחים נעצרים כמעט תמיד על יידוי אבנים וזו עבירת ביטחון, אז הצו החדש הפך לאות מתה. כשמדובר בישראלים לא גוזרים מאסר מתחת לגיל 14 וההתיישנות על עבירות היא שנה ולא שנתיים. פלסטינים יושבים בכלא מגיל 12. אין נוכחות חובה של הורים או עו"ד. ברגע שנער ישראלי נעצר ההנחיה הברירה היא שמתקשרים לסנגוריה ולא מתחילים לחקור לפני שיש ייצוג.
"אצל פלסטינים אין דבר כזה. ההורים בדרך כלל לא בסביבה ואין להם מושג איפה הילדים ולאן לקחו אותם. יש הנחיה שכשעוצרים את הילד צריך לתת להורים דף שמסביר לאן לקחו אותם. בפועל להורים אין מושג והם לא יכולים להגיע פיזית כי זה נמצא בדרך כלל בהתנחלויות. הילדים מעוכבים על ידי הצבא מבלי שהם נחקרים והם יכולים להיעלם להורים ל-24 או 48 שעות".
"מאה אחוז מהקטינים הפלסטינים משתפים פעולה בחקירה באופן מלא". צילום: ג'סטין מ'קינטוש
למי מותר להפגין
דוגמה נוספת למערכות השיפוט והענישה הנפרדות ליהודים ולפלסטינים בשטחים, המופיעה בדו"ח היא דיני ההפגנה השונים. המתנחלים נהנים מהוראות הדין הישראלי המשקף את ההכרה בערכו של חופש הביטוי ובזכותו להגנה. פקודת המשטרה על פי הדין הישראליקובעת כנקודת מוצא כי התקהלויות אינן מחייבות אישור מראש וכי יש לבקש רישיון רק כשמדובר בהתקהלות במרחב הציבורי ובה 50 אנשים ויותר, בתנועה ממקום למקום או בנאום מדיני. הליכים שנפתחו בעקבות הפגנות מתנחלים נגד תוכנית ההתנתקות, למשל, הופסקו בעקבות חוק שקבע שיש למחוק את כל האישומים הפליליים בעניינם, ולחדול מביצועם של כל גזרי הדין וכן מהגשת כתבי אישום נוספים בעבירות מעין אלה. הפעם היחידה שנאכף חוק נגד חופש הביטוי על ישראלים בשטחים היתה ב-2008, כשצה"ל ניסה למנוע סיורים של ארגון "שוברים שתיקה" בחברון.
בניגוד להכרה של המשפט הישראלי לחופש הביטוי וההפגנה של אזרחים, החלה בפועל גם על המתנחלים בשטחים, התחיקה הצבאית, שחלה על הפלסטינים בלבד, מתייחסת להפגנות ולהתקהלויות של פלסטינים כאל איום בטחוני ומגבילה באופן קיצוני את חופש הביטוי שלהם. למעשה, ההוראות מעוגנות ב"צו בדבר איסור פעילות הסתה ותעמולה עוינת", כותרת שממנה אפשר ללמוד על יחס השלטון לזכות ההפגנה והמחאה הפלסטינית בשטחים.
הדין הצבאי בשטחים מחייב ברישיון כל הפגנה שבה יותר מעשרה אנשים אם נישאים בה נאומים בעניין מדיני או היכול להתפרש ככזה, בכל מקום שהוא, כולל ביתו הפרטי של אדם. לצורך העניין, מפגש של עשרה חברים בבית פרטי, הגולש לדיון פוליטי, אסור על פי צו השלטון הצבאי. מפגש כזה ייחשב התקהלות אסורה ויהווה עברה שהעונש המרבי עליה הוא עשר שנות מאסר.
עמדתו של השלטון הצבאי בשטחים הובהרה בדיון על תנאי מעצרו של עבדאללה מחמוד מוחמד אבו רחמה, שהואשם והורשע בשורה של עברות שעיקרן פעילות נגד הסדר הציבורי והסתה בעקבות השתתפותו בהפגנות הקשורות להקמת גדר ההפרדה. במהלך הדיון טענה התביעה כי "אין עומדת לתושבי האזור זכות ההפגנה כלל".
בית המשפט הצבאי קבע בסופו של דבר כי "אמנם לנאשם אין כמובן ייצוג בכנסת שהרי הוא אינו אזרח ישראלי, ואף אין לו ייצוג ישיר אצל הריבון במקום מגוריו, מפקד האזור, אך אין בכך להגיע למסקנה שלנאשם, או שלוחיו, לא יכולה להיות השפעה על מהלכים והחלטות של מפקד האזור". לא ברור כיצד סבור בית המשפט שאדם יכול "להשפיע על מהלכים והחלטות" אם אסור לו לבחור, להיבחר, להיות מיוצג, להתארגן, להפגין או למחות.
"מתוקף דיני הכיבוש, הריבון של השטח הוא המפקד הצבאי, אבל על הישראלים בכל ההתנחלויות המאושרות או המאחזים הבלתי חוקיים חל הדין הישראלי בכל עניין", מסבירה פלדמן כיצד נולדו והתעצבו שתי נורמות ומערכות חוק שונות באותו שטח. "על הפלסטינים חלים הדין הצבאי וכן הדין הירדני ושרידי הדין העות'מני שהיו בגדה לפני הכיבוש, אבל הדומיננטי בשטח הוא הדין הצבאי. המפקד הצבאי הוציא במהלך השנים אלפי צווים ומנשרים שנוגעים לכל תחומי החיים, והדין הפלילי היום הוא הדין הצבאי".
הפגנה בצומת חורה, נובמבר 2013. צילום: יותם רונן/ אקטיבסטילס
אם השטחים לא סופחו למדינת ישראל, למה חל על ישראלים ויהודים שם הדין הישראלי?
"לא כתוב בדין הצבאי שיש כפילות דינים ושמבחינים בין ישראלים לפלסטינים, אבל כשהמפקד הצבאי עושה הבחנה בצווים בין ערים וכפרים לבין המועצות אזוריות, ברור שהערים והכפרים הם פלסטינים והמועצות הן ישראליות. כל דיני התכנון והבנייה, המועצות המקומיות וכל ההתנהלות במסגרת הרשות המקומית נראים אחרת לגמרי במועצות מאשר בערים ובכפרים. מפגינים שיפגינו בבילעין כתף אל כתף – פלסטינים, ישראלים וזרים – הם בעלי מעמד שונה, ואם הם ייעצרו, כל אחד מהם יעבור מסלול שונה משפטי שונה לגמרי. הפלסטיני יילקח למעצר, ייחקר, אולי על ידי השב"כ, יובא בפני שופט רק אחרי 48 שעות ואז יואשם בעבירה ביטחונית, ייעצר עד תום ההליכים וסביר שיישפט למעצר. הישראלים והבינלאומיים יובאו למעצר בישראל ולרוב ישוחררו מיד אחרי חקירה. בדרך כלל אפילו לא יובאו בפני שופט ובמקרה הפחות טוב יובאו בפניו תוך 24 שעות ואז או שישוחררו בתנאים מגבילים, או – ברוב המקרים – ישוחררו בלי כלום והתיק ייסגר. מדובר כאן באנשים שהיו באותו מקום ועשו את אותה פעולה בדיוק".
קנס קטן יכול להפוך ל-10,000 שקל
לטענתה של פלדמן, ברור כי האפליה לא נובעת מצרכים ביטחוניים מכיוון שמערכות החוק השונות מתבטאות לא רק בענייני ביטחון אלא גם בעבירות פליליות אזרחיות לגמרי כמו גניבה, או בנושאי תנועה."זה נשמע אזוטרי, אבל זה משפיע על נהגים בצורה דרמטית, בעיקר על נהגים מסחריים שנמצאים הרבה בדרכים", אומרת עו"ד פלדמן. "המפקד הצבאי קבע שחלים עליהם אותם חוקים כמו בתחומי הקו הירוק, אבל הסנקציות שאפשר להטיל על פלסטינים יותר חריפות".
כך, למשל, היא מסבירה,מי שנתפס נוהג במהירות מופרזת יוכל לרוב לבחור בין ברירת קנס למשפט. בעוד שישראלים יקבלו את כל הפרטים על האופציות שעומדות בפניהם ורשימת טלפונים ואתר אינטרנט לברורים, פלסטינים יתקשו לברר את מצבם. "ברוב התיקים של התעבורה של תושבי השטחים, שאמורים להישפט בעופר, הם נשפטים שלא בפניהם", אומרת פלדמן. "הם פשוט לא מבינים שיש דיון בכלל וחושבים שמדובר בתאריך תשלום בלבד. כשהם לא מגיעים לדיון, מוטל עליהם קנס. אבל אין להם דרך לדעת את זה כי אף אחד לא שולח להם את פסק הדין הביתה ואין אתר אינטרנט לעדכון אז הקנסות צוברים פיגורים. אם אתה נתפס על ידי שוטר ממשטרת ש"י, שרואה שלא שילמת – הוא יכול להחרים לך את המסמכים, את הרישיון, את רישיון הרכב או להחרים לך את הרכב עצמו.
"ככה בקלות יחסית הופכת ברירת קנס שגרתית לחלוטין שקורית לכולנו – ואנחנו מקבלים, משלמים וממשיכים בחיים – לגורם מרושש בחיים של פלסטינים. עם הביורוקרטיה הבלתי אפשרית שם – קנס קטן יכול להפוך ל-10,000 שקל, שחלק קטן מהם זה הקרן וכל השאר זה הריבית והפיגורים. נהג שקיבל 300 או 1,000 שקל קנסות בשניים-שלושה דו"חות, מוצא שהם התנפחו לסכומי עתק בגלל הפיגורים.
"חוץ מזה, צריך להבין שמלכתחילה להטיל על פלסטיני קנס כמו על ישראלי זה אבסורד. ההכנסה הממוצעת של פלסטיני היא עשירית מהכנסה ממוצעת של ישראלי. זו דוגמה לתחום אזרחי לגמרי שנשפט בבית הדין הישראלי. חצי מהתיקים בעופר הם דיני תעבורה ומדובר בכ-3,000 פלסטינים בשנה שקנס קטן מגלגל אצלם כדור שלג שמוביל לברוך ביורוקרטי או חובות עתק".
כאן בונים. או שלא
תחום הבנייה, אומרת פלדמן, הוא "מלכוד 22 מושלם. למה פלסטינים בונים בלי רישיון? כי תנאי כמעט הכרחי לרישיון בנייה הוא תוכנית מתאר מאושרת. יש 200 כפרים בשטח סי שהמדינה פשוט לא עשתה להם תוכנית כזו. וכך כל בנייה היא לא חוקית ומיועדת להריסה. הבנייה בגדה נהייתה מורכבת מאוד. שטחי סי, שכוללים את רוב הגדה ובהם נמצאות כל עתודות הקרקע לפיתוח, וכל הכפרים תחומים בהם – מנוהלים על ידי משטר שהיה אמור להיות זמני לחמש שנים, עד הקמת מדינה פלסטינית, והתקבע מאז. שטחי איי ובי הם איים קטנים ששוחים בים של שטחי סי שחוסמים אותם לפיתוח. לרשות אין לאן להתרחב".
בהתנחלויות, לעומת זאת, הבנייה מאושרת מראש בתכנית מתאר, ואם בונים באופן לא חוקי במאחז לא מאושר – נמצאת בדיעבד דרך להכשיר את הבנייה. היחס לבנייה פלסטינית לא מאושרת, הרבה פחות סלחני, בלשון המעטה. כך, לדוגמה, מספרת פלדמן, "מאז שנת 2007 אנחנו מנהלים למשל תיק בכפר זנוטה בדרום הר חברון. בתי היישוב והדירים של 27 משפחות עומדים בפני סכנת הריסה. המנהל האזרחי מתעקשים לא לתכנן את הכפר בתוכנית מתאר מסודרת, ולמרות שאנשים חיים בו מימים ימימה, הם קוראים לתושביו פולשים טריים. נגד כולם עומד צו הריסה".
הריסות בית שנבנה ללא היתר בנייה בכפר אלגרין, ינואר 2008. צילום: ויקיפדיה
היית קוראת למה שמתרחש כאן אפרטהייד?
"אנחנו לא משתמשים במילה אפרטהייד כי מבחינה משפטית נטו ההגדרה תפורה למודל ההפרדה הגזעית של דרום אפריקה. בגדה יש הטוענים שזה שילוב של כיבוש, אפרטהייד וקולוניאליזם, אבל אני לא מוצאת הרבה טעם בעיסוק בהגדרות. זה מסיט את תשומת הלב מהמהות. לא מעניין אותי אם יקראו לזה אפרטהייד או ימציאו לזה מילה חדשה, כי זה לא דומה לשום דבר שהיה אי פעם בעולם. זה מצב ייחודי".
"לי אין הסתייגות מהמילה אפרטהייד", אומר לעומת זאת עו"ד רמתי. "מעבר להבדל בחוקים ובכלים שיש, הבעיה האפרטהיידית האמיתית טמונה בבסיס הקיום של המערכות ששולטות על הפלסטינים בשטחים ומשרתות את האינטרס הישראלי בלבד, מעצם הגדרתן. כל פעולה נבחנת במונחים של טובה או רעה לישראל, לא לפלסטינים. זו בדיוק האנומליה בשלטון שהאינטרס שלו הוא לא של הציבור שבו הוא שולט.
"רוב התיקים שאני מייצג עוסקים בסכסוך בין הפלסטינים לצבא או בין פלסטיני למתנחל. רבע מהתיקים הם על שב"חים, שוהים בלתי חוקיים. מה זה עניינו של בית משפט צבאי אם פלסטיני יוצא מהשטחים ונכנס לישראל? אם הריבון בשטחים היה דואג לאוכלוסייה שבה הוא שולט, כמו כל מערכת משפט שדואגת לרווחת התושבים בשטחה, הוא היה עוזר להם לצאת לישראל ולעבוד. ויש לי 2,500 תיקים בשנה בממוצע עם העבירה הזו. רוב העבירות קשורות לפרנסה, ואחרות קשורות, למשל, לאדם שאשתו גרה בג'אבל מוכבר, וישראל החליטה פתאום שזה ישראל ושהוא לא יכול להגיע לשם מהשטחים. בעצם זה היה אמור להיות מצב הפוך, כשבית הדין בשטחים אמור לדאוג לרווחת התושבים שם".
אז יש כאן מצב של פגיעה מהותית ומתמשכת בזכויות?
"יש הבדל בין הכיבוש הצבאי של השטחים, שהפלסטינים התרגלו אליו והם מצייתים להוראות של ישראל, לבין הנעשה בהתנחלויות. ציבורים גדולים יכולים להתרגל לחיות הרבה שנים תחת דיקטטורה. אבל מה שמרתיח עם ההתנחלויות זה שהן מצרות כל הזמן את טווח הפעולה של הפלסטינים. עוד אדמה ועוד אדמה שנלקחת, עוד כביש שנסגר לישראלים בלבד ועוד רכוש שמושחת. אנחנו מייצגים, למשל, כפר שנקרא קדום. הכפר מוחה כי התנחלות קדומים גדלה על הכביש שהוביל לקדום, והכביש פשוט נסגר לפלסטינים. היום הפלסטינים נאלצים להיכנס לכפר שלהם בדרך שלוקחת שעה ו-40 דקות יותר. זו כל המחאה שלהם. אותם לא מעניין הכיבוש או פתח או חמאס. הם אומרים שביום שיתנו להם לנסוע בכביש שלהם, המחאה תפסיק. אבל בהפגנות שהם ערכו צה"ל הרג אנשים לא חמושים, והיו פצועים מירי חי, וירי בטוטו ובכדורי גומי וירי גז בכוונון ישיר. כל שבת יש שם מהומת אלוהים רק בגלל הכביש המחורבן. מה שמטריף אותם זה לא השלטון הישראלי בכלל, אלא רק הכביש הזה".