קרלה ליקאבולי. בת 42, מתגוררת בשכונת בד-סטיי בברוקלין, ניו יורק. נשואה לאנדריי ג'נקינס, אמא לקינקייד (8.5) וקמדן (7)
קינקייד נולד בינואר 2008 ובדיוק שנה אחר כך אובמה הושבע לנשיאות. כשהוא זכה בכיתי כמו מטורפת. אמרתי לעצמי "גם לנו יש אובמה משלנו, עשינו בעצמנו אחד כזה". הוא ואחיו הצעיר לא יידעו בכלל על 300 השנים של הכח הלבן, הם פשוט יחשבו שכל אחד יכול להיות נשיא.
"גם לנו יש אובמה משלנו". משפחת ליקאבולי – ג'נקינס
הנישואים שלי לגבר שחור היו הסיוט הכי גדול של ההורים שלי. כשרק התחלתי לצאת עם אנדריי בכלל לא סיפרתי להם. היינו מאוהבים בטירוף, לא רציתי שאף אחד יהרוס לי את זה וידעתי שהם יהרסו. ואז אחת האחיות שלי סיפרה להם והם אמרו לי מפורשות "אנחנו לא רוצים לפגוש אותו, אל תביאי אותו הביתה". אחרי שגרנו ביחד חצי שנה, אמא שלי שינתה את דעתה. היא הבינה שזה כנראה רציני ושהם יצטרכו להכיר אותו מתישהו. אז טסנו למישיגן. זה היה נורא. כשההורים שלי פגשו את אנדריי הם היו בשוק: "וואו, הוא מדבר כל כך טוב, לא להאמין!" ואני הייתי המומה, אתם רציניים? הם לא דילגו על אף סטריאוטיפ שלבנים מדביקים תמיד לשחורים שלא באו מהגטו: מדברים כל כך טוב, ממש מחונכים, נראים אפילו משכילים. זה היה דוחה, וזה נורא פגע באנדריי.
ואז כמובן שהם התאהבו בו, וגם זה נהיה מביך כי הם התחילו לפצות על הגזענות האוטומטית שלהם בלהיות נחמדים מדי, באופן מלאכותי, מה שכמובן גרם לאנדריי להרגיש מאוד לא נוח. ואמא שלי כל הזמן גם חיבקה אותו ונגעה בו בהגזמה וזה בכלל הלחיץ אותו.
ולא שלי היה קל עם אמא שלו. היא רתחה מזעם כשגילתה שהוא יוצא עם לבנה. מבחינתה הוא בגד בגזע שלו כי הוא צריך היה להקים משפחה עם מישהי כמוהו, שחורה. בעברה היא הייתה מאוד מיליטנטית, חברה במפלגת הפנתרים השחורים. ידעתי שההורים שלי גזענים, אבל עם אמא שלו הייתי בשוק.
"מאמא שלו הייתי בשוק", קרלה ליקאבולי
***
כשאנדריי רצה שנעשה ילד אמרתי לו שאנחנו צריכים להתחתן קודם. לא כי היה לי חשוב לי להתחתן, אלא כי ידעתי שממילא לא הולך להיות לנו קל ושאנשים הולכים להדביק לנו כל מיני סטריאוטיפים כמו "הם לא באמת התכוונו להיות ביחד, היא פשוט נכנסה להריון לא מתוכנן אז הם נתקעו אחד עם השניה". היה לנו חשוב להראות שבאמת התכוונו ותכננו להיות ביחד והתינוק שלנו הוא לא תאונה. אז התחתנו. שבוע לפני החתונה אמא של אנדריי אמרה לו שהוא אכזבה לשחורים בכל העולם. לא ידענו אם היא בכלל מתכוונת לבוא לחתונה. בסוף היא הגיעה.
את קינקייד היא פגשה לראשונה כשהיה בן שישה שבועות, והדבר הראשון שהיא אמרה כשהיא החזיקה אותו היה "אלוהים, הוא כל כך בהיר!" בנימה של גועל, כמעט תיעוב. זה היה הדבר הראשון שהיה לה להגיד על הנכד הבכור שלה. ההורים שלי, מצדם, מאוד שמחו שהנכדים יצאו בהירים, הם ממש הרגישו הקלה. הם היו איתי בחדר הלידה ואני זוכרת, שניה אחרי שהוא יצא, את אמא שלי אומרת "אלוהים, איזה צבע יפה יש לו!". הייתי איתם בחדר בלידות של שני האחיינים הלבנים שלי, אף אחד לא אמר אף פעם שום דבר על הצבע שלהם.
בהתחלה ההורים שלי היו פולטים שטויות, למשל כשהם היו מציגים את הילדים בתור "הנכדים המעורבים שלנו" והייתי צריכה להגיד להם "לא, הם פשוט הנכדים שלכם". הם היו אומרים את זה בגאווה, כאילו "תראו אותנו, אנחנו כאלה מגניבים ומגוונים". וזה נתן לגיטימציה לגזענות שלהם שלא באמת עברה להם.
***
במשך שנים לילדים שלי לא היה ממש מושג לגבי הגזע שלהם. כלומר, הם ראו שהם לא דומים בכלל לבני הדודים שלהם שכולם לבנים ובלונדיניים, אבל אני חושבת שהם הניחו שגם הם לבנים, כי העור שלהם בהיר יחסית. האמת היא שהם לא דומים לאף אחד מאיתנו. הם לא בהירים כמוני והם לא כהים כמו אנדריי. כשקמדן היה בן שלוש או ארבע הוא אמר לי "אמא, יש לי צבע כמו שלך, אפרסק". כי אפרסק היה הצבע שהוא היה משתמש בו בגן לצבוע ציורים של המשפחה. אבא היה החום ואני ושני הבנים היינו אפרסק. אז אמרתי להם "האמת היא שאתם ערבוב שלי ושל אבא, אתם גם וגם". והם אמרו "אוקיי", והמשיכו הלאה.
רק מאוחר יותר התחלנו לנהל שיחות יותר מפורטות בנושא הזה. מוקדם יותר השנה הייתה לנו את "השיחה" על המשטרה. זה היה בעקבות גל של ירי משטרתי בגברים שחורים בלתי חמושים, לפני שעמדנו לצאת ארבעתנו לעצרת מחאהשל Black Lives Matter. בהתחלה ניסיתי להתנגד, אמרתי שעוד לא צריך לנהל את "השיחה", אבל אנדריי אמר שחייבים, שהיינו צריכים לעשות אותה כבר בשנה שעברה, ושהוא היה בן חמש כשאמא שלו עשתה לו את "השיחה".
"השיחה" בעיקרון הולכת ככה:
1. כשאתה נתקל בשוטר אתה צריך לנהוג בצייתנות מוחלטת.
2. אתה עונה רק ב"כן אדוני/לא אדוני", שם את הידיים על הראש שלך ככה שיראו אותן כל הזמן, ולא זז.
3. אם רוצים לראות תעודת זהות שלך אתה לא שולח יד לכיס, אלא מבקש מהשוטר שיוציא אותה.
4. אם אתה הולך לאיבוד ברחוב או במקום ציבורי, אל תפנה לשוטר אלא תנסה למצוא איזושהי אישה עם ילדים, כי אמא תמיד בטוחה יותר לילד שחור מאשר שוטר.
הייתי בהלם. שאלתי את אנדריי, "כל זה אמא שלך אמרה לך כשהיית בן חמש?" והוא ענה שכן, כל ילד שחור בארצות הברית שומע את זה מההורים שלו, וגם הילדים שלנו חייבים לדעת את זה. כל מה ששחורים בארצות הברית יודעים כבר 300 שנה ואנחנו הלבנים מגלים רק בשנים האחרונות, בגלל דיווחים של התקשורת ופייסבוק לייב ותנועת Black Lives Matter.
קמדן בכה אחרי "השיחה". בבת אחת השתנתה לו כל הפרספקטיבה, גילינו לו שהעולם הוא לא מקום בטוח עבורו כפי שהוא בטוח עבור חברים שלו ששני ההורים שלהם לבנים. הוא בכה שזה לא פייר. הוא צודק. לקינקייד יש ODD, והוא אוטומטית מתריס ומתווכח ואנחנו נורא דואגים לו כי הוא יהיה זה שיתווכח עם השוטר או יענה בחוצפה, ופשוט אסור לעשות את זה.
והכי נורא זה שכדי להירגע אני חושבת לעצמי, טוב, לפחות הוא בהיר יחסית, הוא יותר בטוח כי הוא נראה פחות מסוכן, הוא יכול לעבור בתור לא-שחור. כי זאת האמונה שכולם גדלים איתה, גם שוטרים: ככל שאתה כהה יותר, אתה מסוכן יותר. ואני אומרת לעצמי שבניו יורק אנחנו בטוחים יותר כי השוטרים פה רגילים לאנשים מכל הצבעים והגזעים. אבל כשאנחנו מבקרים את ההורים שלי במישיגן או את אחותי, בפרבר הלבן לגמרי של שיקגו שבו היא מתגוררת, אני תמיד מרגישה שהילדים שלי בסכנה פוטנציאלית.
***
הילדים שלי הולכים לבית ספר שיש בו המון משפחות מכל מיני רקעים ומוצאים ותרבויות, כך שהגזע שלהם לא תופס חלק גדול בהגדרה העצמית שלהם.היא יותר תלויה ב"אני עושה ספורט", או "אני ממש טוב בחשבון", או "אני אוהב פוקימון", וככה הם גם מודדים אנשים אחרים. זה לא שהם עיוורי צבעים, כשהם רוצים לתאר מישהו הם אומרים "יש לו עור חום בהיר“או "יש לה עור חום כהה", או "הוא כמוך אמא, בצבע אפרסק". אבל זה פשוט לא מקושר אצלם לתכונות או קבוצות ייחוס.
בהתחלה התקבלנו לבית ספר בשכונת בד-סטיי שעוברת ג'נטריפיקציה אבל עדיין שחורה ברובה המוחלט. בבית הספר ההוא ההתפלגות של התלמידים היתה 92% שחורים, 6% היספנים ו 2% "אחר". באותו זמן היינו ברשימת המתנה לבית הספר הנוכחי, היותר מגוון, בשכונת פורט גרין שהיא שכונה יותר מעורבת. היה דיבור חזק עליו שהוא בית הספר האידיאלי למשפחות מעורבות בברוקלין, גם באג'נדה שלו וגם בפועל. אנדריי נורא דחף לכיוון של בית הספר השחור בבד-סטיי כי הוא חשב שהם צריכים להיות בסביבה ובתרבות שחורה. אני לא הסכמתי שזה יהיה להם טוב כי פחדתי שהם נורא יבלטו בשונות שלהם ולא ירגישו שייכים ושיהיה להם קשה. בעצם אנדריי רצה לגדל ילדים שחורים ואני רציתי לגדל ילדים מעורבים. ברגע שהתקשרו להגיד שהתקבלנו לבית הספר המגוון עברנו לשם. לי לא היה בכלל ספק, לאנדריי לקח יותר זמן להשתכנע. אני חושבת שבקיץ ההוא אנדריי השלים עם העובדה שהילדים שלו הם לא רק שחורים.
אני בחיים גם לא הייתי שולחת אותם לבית ספר לבן לחלוטין, או לכל בית ספר שהוא "משהו" לחלוטין. אני לא חושבת שזה בריא. אני מאמינה שככל שאתה משתלב יותר בין אנשים ששונים ממך, כך אתה מבין אותם יותר. אני מתה על זה שהילדים שלי חוזרים מבית ספר ומספרים לי משהו שקיואו, ילדה יפנית מהכיתה שלהם, סיפרה להם על יפן.
עכשיו כשאנחנו מדברים על אנשים שחורים או על אנשים לבנים הם אומרים "אנחנו גם וגם, אז אנחנו מרוויחים פעמיים". הם זוכים ליהנות מכל העולמות, זה נהדר.
אני יודעת שהתקבלנו לבית הספר השחור ההוא כי הילדים שלי לבנים. והתקבלנו לבית הספר הנוכחי שלנו כי הילדים שלי שחורים. אני יודעת את זה בוודאות כי כל מי שנשלף מרשימת ההמתנה היו ילדים למשפחות לא לבנות (אסייאתיות, שחורות, הודיות וכו'). וכשנגיע לשלב הקבלה לקולג', להיות ילד עירוני ממשפחה מעורבת זה זהב טהור, זה כמו לזכות בלוטו, כולם ירצו את הילדים. ואני בעד להשתמש בזה איפה וכמה שרק אפשר.
***
אחרי שקראתי את "בין העולם לביני" של טה-נהיסי קואטס נפל לי האסימון לגבי אנדריי. אף פעם לא הבנתי התנהגויות מסוימות שלו עם הילדים, איזו עקשנות וכעס חסרי פרופורציות שהיו יוצאים ממנו כלפיהם, ורק אחרי שקראתי את הספר הבנתי:הוא כועס על הילדים שלו על זה שהם כל כך חופשיים. הוא אף פעם לא קיבל הזדמנות לגדול ככה. הוא היה צריך להיות שמור כל הזמן, לגדל שיריון עבה. כי בתור ילד שחור בעיר או שאתה בכנופייה או שאתה חוטף מכות רצח מהכנופייה, אז אתה צריך להיראות קשוח כדי לשמור על עצמך. אז יש לו עדיין את המדים מאז: הנעליים הגבוהות, המכנסיים הגדולים, טי שירט לבנה, כובע מצחייה, אף פעם לא יוצר קשר עין. אלה המדים שאפשרו לו לשרוד, לעבור בשכונה בלי שייטפלו אליו כי הוא נראה מספיק קשוח. אפילו שאנדריי תמיד היה תלמיד מצטיין ותולעת ספרים, הכי ילד טוב ושקט, אבל הוא היה חייב את ההופעה החיצונית הזאת, להיראות כאילו הוא מחביא עליו סכין או אקדח ולא כדאי להתעסק איתו כי עוד שניה הוא ייצא עליך, וככה עזבו אותו בשקט. והוא עדיין לובש את הפסאדה הזאת היום, כבר בלי להתכוון ובלי לחשוב על זה, זאת חתיכת משקולת שקשה להיפטר ממנה.
והילדים שלנו חווים ילדות אחרת לגמרי. אנדריי לפעמים אומר על אחד מהם ש"הוא רך מדי, הוא יחטוף מכות", אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו קשוחים. אני לא רוצה שהם ירגישו שהם צריכים תמיד להיות על המשמר. בשביל זה אני שם, אני אגן עליהם.
לאנדריי לא היה את זה, בתור ילד עירוני שחור עם אמא חד הורית. הוא גדל בעולם אחר לגמרי. ובהרבה מובנים הוא עדיין בעולם אחר ממני. למשל כשאני צורחת על איזה אדיוט שחותך אותנו בתור בהום דיפו, ואנדריי נלחץ שעוד שניה יירו בנו. ולי אין מושג על מה הוא מדבר: איזה יירו בנו?אף אחד לא יירה בי. פעם אחת שוטר תפס אותי בכח בטיימס סקוור ודפקתי לו מרפק בחזה, נאבקנו ככה לכמה שניות. אנדריי היה בשוק ואמר שהוא בשלב הזה כבר היה מת. והוא בטח צודק.
"אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו קשוחים". קרלה, אנדריי, קינקייד וקמדן
זה ענין של ציפיה לאפליה, אנדריי כבר למד לצפות ליחס הזה והילדים שלי לא. ובאיזשהו רובד לא מודע זה מרתיח אותו. אבל מהחיים איתו למדתי המון על המקום שממנו הוא בא ועל תנועת הכח השחור, ועל גזענות ממוסדת, דברים שבחיים לא הייתי שמה לב אליהם אם לא הייתי נשואה לגבר שחור, כי למה שלבנים בכלל יחשבו על זה? ועכשיו אני מאוד מקפידה עם הילדים, למשל שבתכניות שהם רואים בטלויזיה או בספרים שהם קוראים לא יהיו רק לבנים, וזה לא קל כשהם קוראים הארי פוטר כמו כל החברים שלהם, ואין שם דמות אחת שהיא לא לבנה.
***
כשסיפרנו לילדים שהיו זמנים שהיה לא חוקי לאבא ולאמא להתחתן ולהקים משפחה בגלל שאמא לבנה ואבא שחור, זה פשוט נשמע להם לא הגיוני. הייתי חייבת להסכים איתם. זה עלה בשיחה בשנה שעברה בעקבות הפסיקה של בית המשפט העליון בנושא השיוויון בנישואים שהפכה נישואים חד-מיניים לחוקיים בכל ארצות הברית. סיפרנו להם גם שעכשיו האימהות של מתיאו החבר שלהם, יכולות סוף סוף להתחתן. הם פשוט לא הבינו למה הן לא יכלו עד עכשיו, זה נראה להם הזוי לחלוטין.
אני מאושרת שהם גדלים בעולם שבו יכול להיות להם נשיא שחור וכל אחד יכול להתחתן עם כל אחד. זה פשוט מדהים. אני מאמינה שפעם לא יהיו "נישואים חד מיניים" או "נישואים בין גזעיים", יהיו פשוט "נישואים". בכלל, בעתיד לא יהיו גזעים או מגדרים, נהיה כולנו אנדרוגינוסים בצבע בז'.
***
כשטראמפ נבחר הייתי המומה. פשוט המומה. היה לי ברור שהילרי תנצח ושתהיה לנו נשיאה. אז הייתי בשוק. אנדריי לא. לא שהוא היה בטוח שטראמפ ינצח, אבל הוא לגמרי חשב שיש סיכוי רציני שזה יקרה. בכלל, אני מרגישה שכל ההתפכחות הזאת שמדברים עליה עכשיו, שהדמוקרטים מתעוררים ומבינים איפה הם חיים – זה רק לגבי לבנים. אנדריי ואמא שלו ושאר השחורים שחיים כאן ממש לא גילו רק לפני שלושה שבועות שאמריקה גזענית. זו המציאות שלהם כל החיים. רק הלבנים, בעיקר אלה שחיים בבועה ההיפית, הרב-תרבותית והמכילה שלנו בברוקלין יכלו פשוט לא לראות את זה.
ועוד משהו שמוסיף להלם – וזה גם סוג של פריבילגיה ששמורה ללבנים בלבד – זה שלא קיבלנו את מה שציפינו לקבל, את מה שחשבנו שמגיע לנו. היה לנו ברור שהילרי צריכה להיות הנשיאה כי זה מה שרצינו ונראה לנו הגיוני ונכון. הציפייה הטבעית הזאת לקבל את מה שלכאורה מגיע לך היא הבדל נורא גדול ביני לבין אנדריי, וזה הבדל בין לבנים לשחורים כאן. אנדריי התרגל כל החיים שלו לא לקבל את מה שהוא רוצה, התרגל שהעולם לא מתנהל לפי הציפיות שלו, שהקול שלו הוא לא המיינסטרים. הוא בעצם רגיל להיות בצד המפסיד. וזה ההלם שהמצביעים של הילרי נמצאים בו עכשיו.
אז אנדריי ואמא שלו ושחורים אחרים מסתכלים עלינו בגיחוך כזה של "בוקר טוב, ברוכים הבאים למציאות שלנו". כלומר מבחינתם שמונה השנים של אובמה היו האנומליה, ועכשיו מתקנים וחוזרים לתלם המוכר של אמריקה שאין בה מקום אמיתי ללא לבנים. הרי אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו כור היתוך ומקום שבו כל אחד יכול להתקבל ולהצליח ואין גבול לאפשרויות, אבל כבר כמעט מאתיים וחמישים שנה כל נשיא שהיה לנו – חוץ מאחד בלבד – היה גבר לבן.
זה גם מכתיב את ההבדל ביני ובין אנדריי בגישה של מה עושים מכאן: אנדריי הרבה יותר פסימי ממני, הרבה פחות מאמין שיהיה טוב בסוף. הרבה פחות מאמין ביכולת של המדינה הזאת להשתנות. אני נורא אופטימית מטבעי ואומרת לעצמי "אוקיי, זו נסיגה זמנית לאחור במסגרת מאבק ארוך טווח". תמיד כשאני נתקלת בקושי אני נותנת לעצמי יום אחד להתפרק ולהיות שפופה ולמחרת אני קמה מחדש. אז גם עכשיו, אחרי הבחירות, ישבתי ובכיתי יום שלם ולמחרת קמתי מוכנה לעבודה קשה לקראת הבחירות לסנאט ולקונגרס עוד שנתיים ולקראת ההתמודדות על הנשיאות בעוד ארבע שנים. ואני נכונה להיאבק מתוך איזו ידיעה פנימית שבסוף ננצח, כי אין אפשרות אחרת.
הילדים היו הרוסים בבוקר שאחרי הבחירות. במשך כל תקופת הבחירות הם היו מאוד מעורבים ודיברנו איתם על המועמדים ועל ההבדלים ביניהם ומה כל אחד מהם חושב ורוצה לעשות. הם היו בכזאת התרגשות בלילה לפני, וכשהם הלכו לישון הם ביקשו שנשאיר להם פתק עם הבשורה שהילרי ניצחה על הדלת של חדר השינה. ובבוקר הם באו אלינו למיטה ואמרו: "שכחתם את הפתק!" ואמרנו להם: "כי היא לא ניצחה". הם היו המומים, ושניהם התחילו לבכות.
אנחנו מרגישים שהביטחון האישי של אנדריי והילדים, בתור לא לבנים, נפגע. כל יום שומעים על עוד ועוד תקריות אלימות נגד מיעוטים: שחורים, היספנים, מוסלמים, אסייאתיים, טרנסג'נדרים. מוונדליזם של מקומות תפילה או מרכזים קהילתיים ועד תקיפות פיזיות ברחוב. זה קורה אפילו פה בניו יורק, שלא לדבר על שאר המדינה. הבחירה של טראמפ שחררה אנרגיה נורא אלימה ונתנה אישור ברור לגזענות ולשנאה לצאת החוצה.