"עירית, גם אני הייתי פונדקאית. גם אני סבלתי. זה כלום כסף. עברו 6 שנים ולא מתאוששת. וכן מוכנה לדבר על זה. לרגע התיאור שלך נשמע כאילו זאת אני… ועדיין, אם היו נותנים לי לפחות חצי מיליון או התחלה של בית הייתי שוקלת לעשות זאת שוב… כי ממילא נהרסתי".
התגובה הזאת מסתתרת בין מאות תגובות לפוסט בפייסבוק של עירית לינור, שמתנגדת לפונדקאות. היא נבלעת ללא כל תגובה בתוך המוני המתווכחים והטוענים, שמדי פעם מזכים אותה בלייק מנחם. כולם עסוקים בלנזוף זה בזה ולהסביר זה לזה את רגשות הפונדקאית – ישראלית, הודית, אמריקאית או גאורגית – מביאים את ההשוואה הכלכלית, יחסי הניצול, מדברים כנשים שילדו, כגברים שהיו בלידה, כהורים או כחסרי ילדים. כולם יודעים בדיוק מה היא מרגישה. רק את זו שעשתה את זה, אזרה אומץ ונחשפה לפניהם, איש לא שואל.
אלמוג שמש, עוד מעט בת 34, לא רק מוכנה לדבר, אלא מתעקשת להתראיין ולהיחשף בשמה ובפניה. היא מתחילה את השיחה באזהרה שהולך להיות "ארוך ומורכב", ופותחת במונולוג שכולו כנות, אבל לא כזאת שבאה לזעזע או לחפש חיזוקים לחולשתה. היא חזקה, ישירה, אמיצה ומצחיקה. הדברים שהיא מספרת רחוקים מאוד מסיפורי הפונדקאות שאנו רגילים לקרוא, על נשים שעשו זאת בשביל העצמה נפשית, חוויה, תרומה, פמיניזם ועוד – העיקר לא בשביל כסף.
"עשיתי את זה לפני שש שנים, בשביל כסף", היא אומרת בפשטות. "אבל קודם אתאר לך את המצב שקדם לזה. כילדה, הייתי לקוית למידה, אבל לא אובחנתי עד שלב מאוחר בתיכון. לכן לא ניגשתי לכל הבגרויות. לא סיימתי בגרות מלאה ולא היה לי מצב להשלים, מכיוון שנכנסתי להריון. יצא שבגיל 20 מצאתי את עצמי עם ילדה, בלי בגרות ובלי הכנסה או עבודה. מיותר לציין שגם לא עשיתי צבא, או הייתי חלק ממסגרות אחרות. כאמא, חיפשתי עבודה שתתאים ללו"ז שיאפשר לי להיות עם הילדה, אבל לא יכולתי לקחת עבודה עם יותר מדי משמרות, כי היה גבול לכמה ההורים שלי יכלו לשמור עליה.
"עטפו אותו, האמא לקחה אותו ונגמר הסיפור". אלמוג שמש
"מכיוון שהאבא לא היה בתמונה ואין לו יכולת לשלם מזונות, הכסף היחיד שהגיע לי היה המזונות מביטוח לאומי. כשמקבלים כסף מביטוח לאומי, הם מכתיבים את התנאים. רציתי ללמוד אבל לא יכולתי, כי מבחינת ביטוח לאומי אסור היה ללמוד או לעבוד (בזמנו – ר"ו), וגם לא להחזיק רכב או לנסוע לחו"ל. באיזשהו מקום הם עצרו לי את החיים, הם לא אפשרו לי להתקדם. המזונות לא באמת מספיקים למחיה. אם היתה לי אולי אפשרות לעבוד, להרוויח כסף ולחסוך, אולי יכולתי להתקדם. אבל אז זה לא התאפשר. הרגשתי תקועה כלכלית ונפשית. חשבתי איך להשיג עוד כסף בלי שהמזונות יימנעו מהילדה שלי.
"מאז ומתמיד ידעתי מה זה פונדקאות. תפסתי את זה כאפשרות לכסף קל. פחדתי לומר שאני חושבת על זה. פחדתי ממה שהורים שלי יחשבו. יום אחד ראינו כתבה בטלוויזיה, על אישה שהיתה פונדקאית. אמא שלי אמרה שזו מצווה גדולה ואם היא היתה יכולה לעזור לזוג, היא היתה עושה את זה. ברגע שאמא שלי אמרה את זה, זה נתן לי אומץ ולגיטימציה לומר בקול רם 'אני רוצה לעשות את זה', אלא שבפירוש חשבתי על הכסף ולא על המצווה הגדולה. אמא שלי אישרה ומבחינתי נפתחה אפשרות לעשות את הכסף שרציתי. התחלתי לברר איך עושים את זה.
"התקשרתי לאיזה סוכנות והלכתי לאבחון פסיכולוגי. הפרופיל שלי התאים: אם חד הורית. מתחת לגיל 30. אחרי הריון תקין. וכן, חסר לי כסף. בשלב הזה הייתי חדורת מוטיבציה ואופטימית. פינטזתי על הכסף ומה האופציות ואיך אני אתחיל בחיים חדשים. בניתי חלומות לא אמיתיים. בשיא התמימות חשבתי שאקנה בית. איך אפשר לקנות בית ב-120 אלף שקל? אבל מה ידעתי אז?"
זה היה הסכום שקיבלת?
"זה מה ששולם לי אחרי מיקוח. בזמנו נאמר לי שהסכום הסטנדרטי הוא 116 אלף שקל (כיום פונדקאית בישראל מקבלת כ-150 אלף שקל. ר"ו), אבל הסוכנת אמרה שהשיגו לי מחיר טוב דרך עורך הדין. הזוג מימן לי את העורך דין. הוא ישב אתי, הסביר לי את חוק הפונדקאות, את הזכויות שלי, את החוזה וכל הפרטים.
"בנוסף לסכום הזה, יש סכומים נלווים. מחודש חמישי, 500 שקל לבגדי היריון, בייביסיטר לילדה שלי כאשר אני הולכת לבדיקות, 9,000 שקל כספי נאמנות, שאמורים לשמש לטיפול פסיכולוגי לי ולילדה שלי, אם אני בוחרת להשתמש בהם. בני הזוג לחצו עלי שלא אגע בכסף הזה, אז ניצלתי רק מעט ממנו. גם את כספי הבייביסיטר הם חסכו, משום שגרתי עם ההורים והם החליטו שההורים שלי ממילא שומרים על הילדה".
למה ויתרת על דבר כזה?
"כשהכרתי את בני הזוג היתה בינינו סימפטיה. אמנם לא משהו מיוחד ועוצמתי, אבל היתה לי חמלה למצבם וריחמתי עליהם. הם שיחקו המון על הרגש. זה לא משהו שקולטים כשרק מתחילים תהליך כזה. בסוכנות היו מניפולטיביים, גם כלפי וגם כלפיהם. הם כל הזמן הזמינו אותי לקבוצות תמיכה, ולהיות חלק מהפורום של הפונדקאיות. הם אמרו לי שהרבה פעמים מוציאים את הפונדקאיות לימי כיף עם הילדים שלהן, בתוספת תשלום. הן אמרו לי לבקש מהזוג לשלם על התוספת – כמה אלפי שקלים. בני הזוג אמרו לי 'עזבי, הם סתם מנסים למצוץ מאתנו עוד כספים, בואי נעבור את התהליך הזה לבד'.
"מצד אחד, ריחמתי עליהם ולא רציתי שימצצו מהם כספים. מצד שני, יום אחד, הסוכנת עצמה, שראתה שאני כל הזמן לבד בתהליך, והתקשרה אלי והזמינה אותי ואת הילדה שלי ליום כיף עם הפורום בפארק מים. היה לנו באמת כיף עם כולן, והבנתי שהיתה יכולה להיות לי חוויה אחרת, אם היתה ניתנת לי אפשרות לקבל קצת תמיכה. גם להיות עם עוד נשים שעוברות את התהליך וגם להתפנק טיפה. כי פיזית, זה לא היה סיפור פשוט בכלל".
למה פיזית זה לא פשוט? הרי כבר היית בהריון, הכרת את זה.
"במשך שלושה חודשים לפני הכניסה להריון עברתי טיפולים. פוצצו אותי בהורמונים עם זריקות לישבן. הזריקות גרמו לי לגושים כואבים ולא יכולתי לשבת, ללכת או לעמוד. הייתי צריכה לקחת גם נרות וגינאליים, שלא גרמו לי להרגיש נוח עם עצמי. הייתי צריכה לבלוע כדורים ולקבל זריקות תת עוריות דרך הבטן. החוויה הפיזית לא קלה. על הבדיקות פיקח פרופ' שלמה משיח, שהמליץ על בדיקת 'פיפל' מזעזעת – גירוד הרקמה מהרחם – בדיקה שנשים צעירות ופוריות לא עושות באופן רגיל.
"כשהבנתי מה הבדיקה הזאת, נכנסתי למצב נפשי נוראי. אמרו לי לקחת כדור וולטרן וכבר הבנתי שאני הולכת לסבול נורא. האמא הביולוגית לקחה אותי. היא ביקשה להיכנס לבדיקה ושאלה אם אני רוצה שהיא תחזיק לי את היד. אמרתי לה שכן, וזה דווקא יכול לעזור לי, כי אני בפחד נוראי. ואז, במשך הבדיקה, בתוך כל הכאב וההזיה, אני פותחת את העיניים ורואה אותה מכניסה את הראש שלה לאיבר הכי אינטימי שלי. קפצתי מלחץ וצעקתי 'מה את עושה?'. מאז נהיה בינינו דיסטנס. קשה לי כשחודרים לי לפרטיות, ולמעשה הרגשתי שזו הטרדה מינית. אחר כך בכיתי לסוכנת שלי. היא שאלה אותי 'למה לא אמרת לה'? עניתי ואמרתי לה 'למה צריך לומר כזה דבר לאדם? זה לא ברור שלא אמורים לפלוש לאיבר הכי פרטי של אדם?'"
איך לא חשבת לסגת מההסכם באותו רגע, כשאת בתחושה כל כך קשה ועוד אין הריון?
"האמת היא שלא חשבתי. אני חושבת שגם אם הייתי חושבת, הייתי פוחדת. כי אם הייתי נסוגה, הייתי צריכה להחזיר כסף. כבר חתמתי על חוזה וקיבלתי קצת כסף, אבל זה כבר שם חומה רצינית בינינו. כשהגיע תהליך החזרת הביציות המופרות, היא שוב ביקשה להיות שם, כי רצתה להיות חלק מהעניין, והתרגשה מזה. הסכמתי, כי כיבדתי את הרצון שלה, ואת ההתרגשות. חשבתי שהיא בטח למדה לקח אחרי שהיא ראתה כמה נפגעתי בפעם הקודמת. אבל שוב: ישבתי על כיסא הגינקולוג, הרופא הגיע ושוב ראיתי אותה מסיטה את הראש לכיוון האיברים הפרטיים שלי. קפצתי מהכיסא בבהלה והרופא עצמו קפץ ונבהל. וזהו. מאותו יום כבר לא התנהל בינינו שום דיאלוג. אמנם שתקתי ובלעתי את הצפרדעים, אבל היא הבינה ממני שהיא עשתה את אותה טעות פעמיים. עד ללידה הקשר התנהל יותר מול האבא. הוא תיאם את הפגישות בינינו. היא היתה לוקחת אותי לפגישות וכו', אבל לא היתה תקשורת".
איך היה ההיריון עצמו, מבחינה גופנית?
"פיזית, אחרי חודשים של טיפולים הורמונליים שחירפנו לי את הגוף, ובדיקות כואבות, הרבה יותר קשה מהראשון. בהיריון הראשון הייתי הרבה יותר צעירה. הילדה שלי היתה במשקל נמוך מהעובר שסחבתי בהיריון הזה. אבל כשהריתי בפעם הראשונה זה היה הריון די מוסתר, אז פחות נהניתי ממנו. הפסיכולוגית אמרה שאולי זו תהיה חוויה מתקנת, להיות בהריון ולא להתבייש. אני חייבת להודות שבאיזשהו מקום זה עבד. כי כן נהניתי להסתובב עם הבטן ועם בגדי הריון ולא להחביא שום דבר".
כולם בסביבתך ידעו שאת פונדקאית, שזה לא ילד שלך?
"כן. לכולם סיפרתי. לא התביישתי. אנשים אמרו לי שזה מעשה גבורה. לא הבנתי על מה מדובר. על מה הרעש הגדול. בסך הכל ניסיתי להשיג כסף".
גוף זר
חלק גדול מהדיונים התיאורטיים על פונדקאות עוסקים בשאלת הפרידה מהילד שנישא ברחם תשעה חודשים. גם במקרה הזה שמש מפתיעה. "אני אענה לך על זה בכנות. אבל רק אם מוכנה לקבל תשובה לא נעימה שעלולה לזעזע אותך", היא אומרת.
נו, תזעזעי.
"אני רק חיכיתי שהדבר הזה ייצא לי מהבטן", היא אומרת. "האמת העצובה היא שזה היה גוף זר שגדל בתוכי והיה בזה משהו שדי הגעיל אותי. הבנתי שגדלים פה חיים, אך התאים והרקמות שהוכנסו אלי אינם שלי, אז רק חיכיתי להוציא את זה ממני. הטמיעו בי גוף זר של אדם זר, שאין לי באמת שום קשר אליו ואני גם לא מעוניינת בו. הסתובבתי חודשים עם גוף של אדם זר בתוכי. אז כן. כשהכניסו את זה אלי אפילו נגעלתי, זעזע אותי הרעיון שזה מה שקורה עכשיו. זה היה רגע לא נעים. כי גם אם עשיתי את כל זה מרצון, הגוף והנפש אמרו אחרת.
"הנה אני שומרת רקמות חיות שלא קשורות אלי. זה כאילו מישהו בא והכניס לי דם זר לדם שלי. אני רק רוצה להיפרד ולהתנקות מזה. בשום רגע לא חשבתי על העובר הזה כעל שלי. ההבדלים בין היריון עם ילדה שלי שגידלתי בבטן כאמא לבין פונדקאות ברורים. אנשים לא יודעים את זה, זה משהו שקשה להסביר. הזדעזעת ממני?"
לא. תמיד תהיתי אם הפרידה כואבת, ודווקא יש הקלה במה שאת מספרת. אבל ראית את התינוק? נפרדתם?
"כשהתחילו הצירים והגענו לבית חולים, חיכתה לנו שם עובדת סוציאלית, לפי הנוהל. היא ניגשה אלי, תוך שאני בכאבים וצירים, ואמורה להתרכז בעצמי ובלידה, והציקה עם אלפי שאלות. על רובן לא יכולתי לענות מרוב כאב. אחת השאלות היתה, 'את רוצה לראות את התינוק?' אמרתי לה שלא משנה לי. היא אמרה שהיא ממליצה שאראה. אמרתי בסדר. כשהתינוק יצא הראו לי, ואמרתי 'חמוד, דומה לאבא' או משהו בסגנון. עטפו אותו, האמא לקחה אותו ונגמר הסיפור".
החזקת אותו?
"לא. זה לא הטריד אותי ולא הרגשתי קשר. חודש אחרי כן הוזמנתי למסיבה שהזוג ערך לכבוד הלידה. הלכתי יותר בשביל הבת שלי מאשר בשבילי. כדי להראות לה, 'הנה, התינוק שאימא שמרה בבטן, והנה אנחנו עכשיו מחזירים אותו להורים שלו'. שם ראינו את התינוק שוב. אמרתי להם 'איזה יופי. איזה חמוד' וזהו".
מאז לא דיברתם?
"לא היה קשר עוד לפני כן. אחרי הלידה התאשפזתי במחלקת נשים ולא ביולדות. זו המדיניות במקרה של פונדקאות. כדי שאף אחד לא ישאל 'למה את בלי תינוק' או משהו כזה. במשך השהות שלי לא ביקרו אותי. זו לא היתה לידה רגילה של שמחה ומבקרים. ידעתי שהאמא הגיעה לבקר את התינוק כל יום, אבל אותי היא באה לבקר רק פעם אחת, לכמה דקות. לא שאלה אם אני צריכה משהו, אם דואגים לי, אם אני רעבה, אם אני צמאה. אם כואב לי. וכאב לי. מאוד. הגוף סבל שנה של טראומה ועד היום הוא סובל.
"ההתנהגות הזאת נתפסה אצלי כלא אנושית באיזשהו מקום. הרגע ילדתי לה את המשפחה שהיא חיכתה לה, אחרי שנה של טיפולים והיריון. וכעת, רגע אחרי, לא רק שאני לא מעניינת אותה בשום צורה, היא אפילו רוצה שאיעלם. אני מנסה להיזכר איך חזרתי הביתה מבית החולים ואני לא זוכרת. את יודעת למה? כי דברים שנחווים אצלי כטראומטיים לפעמים הופכים לבלאק אאוט".
רצית לגמור את זה אחרת?
"כן. שמעתי על זוגות ופונדקאיות שסיימו תהליך יפה. בעיקרון אמור היה להתקיים מפגש פרידה עם החלפת מתנות קטנות וביקשתי שנעשה את זה בשביל הילדה שלי. את זה לא התביישתי לבקש. שיביאו לה משהו קטן. איזו בובה או משהו, וייפרדו ממנה כמו שצריך. סך הכל הם באמת היו צריכים לומר לה תודה. וילד צריך לסיים תהליך. מיותר לציין שמפגש כזה לא קרה. אחרי המסיבה לכבוד התינוק, האבא אמר שהם בדיוק מחליפים מספרי טלפון, 'נעדכן על המספרים החדשים', הוא הבטיח. אבל הם לא נתנו לי את המספרים החדשים. לא התקשרו. לא דיברנו מאז. שוב, לא אנושי בעיני. אבל אין מה לעשות".
איך באמת ניהלת את זה מול הילדה שלך?
"היתה לי אסטרטגיה, ההסברים קרו לאט לאט, בקצב שהיא היתה יכולה להכיל, עד שהרגלתי אותה לרעיון. נעזרתי בפסיכולוגית, כי הייתי צריכה לדעת איך לפעול, ואיך תהליך כזה יכול להשפיע על ילד בטווח הארוך. הפסיכולוגית הציעה שבמקום אח או אחות בסוף ההיריון היא תקבל חיית מחמד. הבאתי לה חתולה מהממת, שנמצאת אתנו עד היום. נקשרתי אליה אפילו יותר מהילדה. זה דווקא אולי כן נוגע במקום הפסיכולוגי, כי מהשנייה שהיא הגיעה אלינו ועד היום אני מלטפת אותה ואומרת 'את התינוקת שלי'. לא רציתי את ההיריון או את התינוק, אבל כן היה משהו שהתרוקן לי מהבטן אחרי כל התהליך הזה, קניתי אותה בזיעת אפי".
והכסף? זה היה כמו שדמיינת?
"אני חייבת לציין שמעולם לא למדתי איך להתנהל כלכלית, כי לא היה מי שילמד אותי ולקח לי זמן להבין איך עושים את זה. במשך ההיריון יכולתי למשוך חלק מהכסף שהגיע לי, ומשכתי, כי היו לי המון חובות. כך יצא שבתשעת החודשים כבר בזבזתי 40 אלף שקל. בסוף ההיריון נשארתי עם 80 אלף שקל וסגרתי אותם בחיסכון לשנה. הבנק ניצל את זה, ונתנו לי לחרוג מהאשראי כנגד החיסכון הזה. ההכנסה היחידה המשיכה להיות רק ממזונות של ביטוח לאומי, ואסור היה לי לעבוד, כך שלא היתה באמת אפשרות לחסוך. בסופו של דבר, גם הכסף הזה הלך, ואחרי שנה חזרתי לאותו מצב כלכלי עגום. מה שכן, השגתי קצת דברים. קניתי לילדה שלי את חדר החלומות שלה, מיטה, שידה וארון. הצלחתי גם לקנות כמה דברים. אבל לא הייתי אפילו קרובה לקנות בית.
"בראש התמים שלי, חשבתי שאם אני נותנת משהו כל כך גדול אני מקבלת משהו כל כך גדול. את מספרת לי עכשיו על נשים בנפאל והודו, שמקבלות סכומים נמוכים במונחים שלנו, אבל יכולות לקנות בית ולהתקיים שנים עם משפחות מרובות ילדים. אני, עם שכר פונדקאית, לא הצלחתי להתקיים יותר משנה. אני יודעת שאני נשמעת צינית, ואני לא צינית. אבל כשחושבים על כל זה, אני קצת מתמרמרת".
איפה את בדיון הזכויות שמתנהל עכשיו? את מרגישה שהזכויות שלך הופרו?
"חשוב לציין שלא הייתי פאסיבית בתהליך. לא הפרו את זכויות האדם שלי, אבל אני הפרתי את זכויות האדם של עצמי. כששאלתי שאלה כמו 'אם אני יולדת תאומים, אני אמורה לקבל סכום כפול'?" וענו לי 'לא, זה רק 10,000 שקל, כי זו תוספת סיכון, וניתוח קיסרי זה עוד 5,000 שקל' וכיוב' – אני הסכמתי לזה. זה היה הרגע שבו הסכמתי להפוך את עצמי למבצע 'אחד פלוס אחד'. מה לעשות? פתאום התמקחתי על מה הולך לקרות לגוף שלי. מה זה 'תוספת סיכון' על עוד ילד? את יודעת מה זה ללדת שני ילדים בהפרש של ארבע דקות? תכלס, אי אפשר להעריך חיים בכסף. מה, אני יכולה להעריך עכשיו את שווי הלידה של הבת שלי, נגיד? ממש לא. אז ברור שזה לא אותו דבר.
"ידעתי למה אני נכנסת ועשיתי את זה. אבל סביר שזו לא היתה בחירה שהייתי עושה אם היה לי בית, הכנסה מסודרת וכסף לפנק את הבת שלי. לא ראיתי המון נשים עשירות, שיש להן תשעה חודשים פנויים וחשק להיות בהיריון עם ילד זר. שמעתי על מקרים אחדים שנעשו מטוב לב בלבד. לאחותי הייתי עושה זאת בכל עת גם ללא כסף, כי היא בשרי ודמי, זה ברור. יש גם מקרים של נשים שראיתי בסוכנות שעשו פונדקאות כי רצו כסף למטרה מסוימת: אוטו, טיול לחו"ל. הן לא היו במצב נואש כמוני, אבל גם לא אמידות מאוד.
"הרוב הן כאלה שזקוקות לכסף, גם אם הן יאמרו שלא. זה ניצול מוחלט של נשים במעמד סוציו-אקונומי נמוך, ניצול של צורך מסוים בחיים של אדם מסוים. אין דרך יפה לומר את זה. יחד עם כל המצווה והיופי. וכן, יש גם יופי בלתת להורים ילד, חשוב לציין. אני כן מחשיבה את זה כדבר גדול וטופחת לעצמי על השכם. זו נחמה. היא לא מספיקה כדי לגרום לטראומה לעבור, אבל זה כן מוכיח שאני אדם חזק מאוד. גם אם החולשה נוצלה".
מה הטראומה? בפייסבוק כתבת "ממילא נהרסתי". מה הרוס בך?
"אני לא מרגישה יותר נוח בגוף שלי, בגלל היריון שבעצם לא היה שלי. יש לי צלקות פיזיות ונפשיות וסימני מתיחה. הגוף לא חזר להיות מה שהוא. וגוף הוא מראה של הנפש. עד היום אני מתביישת ללכת עם ביקיני בגלל כל השינויים. קשה לי להכיר בן זוג, כי אני לא מרגישה נוח. כאילו הגוף לא חזר אלי באמת. אני מרגישה שהקרבתי את הגוף שלי. לפי היהדות, בתקופת ההיריון והלידה האישה בסכנת חיים. אני מרגישה שסיכנתי את חיי והקרבתי את גופי ושלא העריכו את ההקרבה הזאת מבחינה כלכלית ונפשית".
את חושבת שהתנהלות מול זוג אחר, או יותר כסף – היו משנים את הרגשתך?
"ייתכן. אני לא יודעת אם הגוף שלי היה סובל אותם שינויים וכאבים במקרה אחר. אולי ההיריון היה שונה. ייתכן שאם היו נותנים לי קצת תמיכה, או מסכימים לצרף אותי לפורום של הפונדקאיות, הייתי פחות לבד וחווה דברים נוספים, נעימים יותר. וכמובן, אם התמורה הכספית היתה גדולה, זה גם היה יותר שווה. הייתי במקום אחר היום".
יש דרך לעשות פונדקאות אחרת?
"היום אני לא אמליץ לנשים להיכנס לזה. אני אמליץ לנשים להבין שהן מפירות את הזכויות שלהן כשהן נכנסות לכזה דבר. אבל סביר שזה לא ייגמר וצריך להודות בזה. לצערי, נשים תמיד מנוצלות באיזושהי צורה. הכוח הוא לבחור היכן, ואז הניצול פוחת. זכותה של אישה לבחור בדרך זו. אבל חשוב שכל אחת תדע למה היא נכנסת, וחשוב שיהיה לה משתלם כלכלית, שיהיה לה בית. היא נותנת לזוג משפחה וחיים חדשים.
"אם יש הדדיות, זה הופך את הדברים לפחות נוראים. ואז אפשר להפיק סיפוק מסוים מהרגש. בסופו של דבר קשה לי לעמוד מול כאב של אלה שלא יכולים להביא ילדים".
אני חייבת לשאול אם את מצטערת שעשית את זה.
"בחיים אין חרטות כי לומדים שיעורים, ולמדתי המון. היום ביטוח לאומי מסכים שנשים יעשו השלמת הכנסה מסוימת עם המזונות אז מותר לי קצת לעבוד, ואני יכולה לקדם את עצמי ולחשוב על החיים שלי בצורה בוגרת ומפוכחת יותר. תמיד פחדתי שבלי השכלה רשמית לא אוכל לעשות כלום, ובגלל זה לא היה לי ביטחון עצמי. היום אני יודעת שזה לא נכון ואני יכולה לעשות המון. מעבר לכל, למדתי על ערכם של החיים ולמה אני מסוגלת. הצלחתי לעשות מעשה גדול, אז עובדה שאני שווה משהו. זה נותן ביטחון. ועדיין, אני מייעצת לנשים למצוא את הכוח הזה גם בלי להרוויח כסף בצורה נואשת. רואה? הבטחתי לך שזה יהיה ראיון מורכב".
בדימוי הראשי נעשה שימוש בחומרים מהאתר freepik