הנפש החולה מחכה שהלב יפסיק לעבוד

 

"המון אנשים אוהבים אותך. אתה יודע שאני אהיה שבורה לגמרי אם תלך. יהיה לי קשה פה בלעדיך", אני אומרת לאורי יוסף, יוזם פרויקט "הכוס הכחולה" וחבר טוב, לפני כמה ימים כשאנחנו יושבים בבית קפה.

"כן, אבל אני יודע שאת תהיי מאושרת בשבילי, כי תדעי שעכשיו כבר טוב לי". נגד טיעון כזה אין מה לומר, אז חוזרים לדבר על הכתבה. אני שואלת אם יש משהו שהוא מעדיף שלא אכתוב. "תרשמי מה שאת רוצה. אני חשוף וחושף הכול. אני רוצה שיידעו הכול. אין לי מה להסתיר. להיפך. אני עומד מאחורי כל מילה. תמיד אמרו לי שאני מגזים. היום כבר יש לי את כל ההוכחות שאני לא מגזים".

קל לחשוד שהוא מגזים, קשה להאמין שמדובר באדם שמגילת האבחונים שלו ארוכה ממגילת אסתר. אורי, בן 44, הוא ייצוג טראגי למדי לבעיה של נכות ללא-נראות. כבר כתבתי את זה בעבר על חבר יקר אחר, נכה ואינו נראה. אורי הוא גבר גבוה וכריזמטי. תמיד לבוש יפה, זקוף ומטופח, חביב הבנות, מוקף בחברים. כנראה בגלל זה אף אחד, כולל הרופאים כפי שיתגלה מיד, לא האמין כשהאיש הגבוה טען שהוא נמצא במקום נמוך מאוד. עד אובדן טוטאלי כמעט. מי אמר סטיגמה ולא קיבל?

על הכתבה הזו התחלנו לעבוד לפני כמה חודשים, כשאורי התחיל להרגיש יותר טוב. הוא החליט שעכשיו הוא מתמקד בפרויקט החברתי שיזם, ומשקיע בהבראה. תוך כדי החל לרכז חומרים כדי לתבוע פיצוי על העוול שנעשה לו על ידי המוסדות הרפואיים, שסיבכו את חייו ב-20 שנה האחרונות.

אז ישבנו למיין מסמכים רפואיים. התחלנו מהתחלה, אבל הסוף היה כתוב שם כל הזמן.

"כסף נשרף לי ביד תוך שניות"

רשימת האבחנות שלו ארוכה: מאניה דיפרסיה, הפרעת קשב וריכוז, ותסמונת מוחית אורגנית כתוצאה מחבלת ראש ואיבוד הכרה בילדות.

מה זה אומר, אורי?

"מעבר למחלת הנפש שלי, יש לי פגיעה מוחית שמשפיעה על כל הפעולות שעשיתי. אובדן זיכרון, לעיתים הזיות, וסחרחורות עד אובדן שליטה. יש לי את זה מאז שהייתי ילד. החשד של הרופאים הוא שזה מחבטות בראש. אימא שלי סיפרה לרופאים שכשהייתי בן 4 טיפסתי על הספרייה, נפלתי ונחבטתי ברקה. מהכאב שבמכה חבטתי את הראש ברצפה ואיבדתי את ההכרה. אימא והשכנה נתנו לי סטירות בפנים עד שהתעוררתי. לא פינו אותי לבית חולים אחר כך. אמרו להורים שזה זעזוע מוח, ושזה יעבור.

"לדעת הרופאים המכה הזאת דפקה לי את הראש. כילד, תמיד הרגשתי כבדות ועמעום, היו לי בעיות נורא קשות בזיכרון, אפילו לטווח הקצר ביותר. בבית ספר היה לי קשה להתרכז, לא הספקתי להעתיק את מה שכתוב על הלוח. הייתי חוטף בלקאאוט רגעי פתאומי באמצע קריאה, וגם באמצע דיבור. אבל המורים לא ממש עלו על זה או אבחנו אותי כמישהו שזקוק לעזרה, או שצריך להתייחס אלי. מההורים תמיד הסתרתי כי לא רציתי שאימא שלי תדאג יותר מדי".

מתי הייתה הפעם הראשונה שמישהו ראה אותך?

"המצוקה הראשונה שחשפתי לסביבה באופן ברור הייתה ניסיון ההתאבדות הראשון. בגיל 16 הייתה לי חברה. אהבה ראשונה. אחרי חודשיים היא נפרדה ממני, וזה שבר אותי. כבר אז, הגבתי בצורה קיצונית לכל דבר. קניתי בטמבור רעל עכברים ובלעתי טבליות של כדורים. ואז דיברתי עם חבר בטלפון ואמרתי לו. כמובן שהוא התקשר לאימא שלי לעבודה והזעיק אותה. אימא שלי הגיעה בהיסטריה, לקחו אותי למוקד רפואי ועשו לי שטיפת קיבה. זו הייתה קריאה נואשת לעזרה. אימא שלי דיברה איתי והבינה שאני במצוקה. אבל לא ממש היה לאן לפנות באותו זמן. לא הלכתי לטיפול קבוע. התאוששתי איכשהו. לא זוכר המון מהמקרה. החברה ואני חזרנו להיות ביחד והיינו 8 שנים זוג. אבל זה לא היה קשור להתאבדות".

בגיל 16 וחצי עזב את התיכון ועבד כמציל ב"ימית 2000" ובקונדיטוריה שכונתית. המאניה, כפי שהתברר מאוחר יותר, אולי מאוחר מדי, בחייו, קשורה אצלו בחוסר יכולת להתמודד עם כספים, וזה התחיל מוקדם מאוד:

"כשהתחלתי לעבוד פתחתי חשבון בנק, ותוך שבועיים כבר פיזרתי צ'קים ונכנסתי לחובות. לא יכולתי להחזיק כסף דקה ביד בלי לאבד אותו, כסף נשרף לי ביד תוך שניות. כל הזמן רק הייתי צריך לעבוד בשביל לסגור מינוסים. ידעתי מה זה מינוס בבנק הרבה לפני שהכרתי פלוס. נתנו לי שקל, בזבזתי שניים. גם על שטויות וגם על סתם לקנות דברים לאנשים כל הזמן. תמיד נורא אהבתי סתם לקנות מלא מתנות ללא הכרה.

"התגייסתי לצבא ושלחו אותי ליחידה קרבית, צנחנים. היו לי יכולות וכולם זיהו את זה. אבל גם שם הייתי עוף מוזר, מקבל ריתוקים, סבבים על סבבים. מתחצף למפקדים ומדליק אבק שריפה בשמירה בשביל לעשות צחוקים ושטויות. דברים מטומטמים. השיא היה כשגנבתי כסף ממישהו וקניתי ארטיקים לכל החיילים בקורס. הייתי חייב לקנות משהו, זה בער לי ביד. לא עשיתי את זה בזדון, סתם בטמטום. לכן השארתי עקבות שיובילו אלי. באו מצ"ח וחקרו. הם שאלו  אותי: 'זה אתה?' ומיד אמרתי שכן. שפטו אותי לחמישה חודשים בכלא הצבאי, ושם גם ראיתי קב"ן. זו הייתה אולי הפעם הראשונה שחשבתי שיש לי הזדמנות לקבל איזה מענה נפשי. אבל זה היה ברמה מאוד שטחית. זה צבא, לא ממש מעמיקים שם. אחר כך חזרתי ליחידה והשתחררתי כמו שצריך. סיימתי שירות מלא למרות כל השטויות.

"אחרי השחרור עברתי לגור בתל אביב, עבדתי קצת במלון. ב-1998 פתחתי עסק משלי, חנות מחשבים. העסק הזה התמוטט לחלוטין אחרי שלקוחות שילמו בצ'קים ללא כיסוי, ואני השתמשתי בצ'קים של לקוחות כשלא הייתה לי סחורה לספק. כדור שלג נוראי, חובות של מאות אלפי שקלים. האימפולסיביות שלי דורשת תמיד פתרונות מיידים, שלא פותרים כלום. התחלתי להמר בטוטו במאות אלפי שקלים, שתיתי והתמסטלתי כל הזמן כדי לא להרגיש מה אני עושה. לוויתי כספים בשוק האפור וגם איתם הסתבכתי. שקעתי לייאוש היסטרי".

"אני רק זוכר שדפקתי צרחה נוראית ורצתי"

"יום אחד פשוט בלעתי 30 כדורים. לקחתי כל מה שמצאתי במגירה אצל אימא שלי והלכתי לישון בדירה שלי, כשאני יודע שזהו. פה זה נגמר. אבל לא. התעוררתי אחרי יממה וחצי, עם קיא על המיטה. הרגשתי רע, והלכתי לבית חולים וולפסון. עשו לי בדיקות, טענו שהיה איזה עניין עם לחץ דם ולחצים ושוחררתי. המשכתי להסתבך ולהתמסטל. המשטרה עצרה אותי יום אחד כשאני מסטול לחלוטין. שלחו אותי להסתכלות באברבנאל לשבוע. אמרו שם שיש לי הפרעת אישיות וזהו. לקח הרבה זמן עד שראיתי שוב פסיכיאטר. אבל שני הניסיונות האלו עוד היו כלום. הבום האמיתי היה לפני. כי תוצאות העסק הזה מ-98' רודפות אותי עד היום".

השנים שאחרי ניסיון ההתאבדות השני של אורי לוו בקשיים רבים. החובות עדיין היו כחבל על צווארו, אבל איכשהו הצליח לשרוד בעזרת עבודות שונות. באותן שנים גם התחתן, עבר לגור בבית הוריה של אשתו בצפון ונולדה לו בת. כשלושה שבועות לאחר שנולדה בתו מצא אורי את אבי אשתו (הפרטים שמורים במערכת. ר"ו) תלוי, לאחר שהתאבד.

"זה ירדוף אותי לנצח", הוא אומר. "כל הסיפור קרה בטווח של כמה חודשים שבהם גם איבדתי את סבתי שאהבתי מאד ומתה בפתאומיות מחיידק בבית חולים, ואת אבי שמת מסרטן.

"כשאומרים לך 'אתה בסדר', מן הסתם אתה מעדיף להאמין"

"אביה של אשתי היה מדוכא ומיואש, כל הזמן אמר למשפחה דברים בסגנון 'החבל כבר מוכן'. אני זוכר שכשחזרתי מהעבודה, כבר התחילו לחפש אותו, וזה נמשך לתוך הלילה והיה חושך מוחלט. הצטרפתי ואני מצאתי אותו. אין איך לתאר את זה. אני רק זוכר שדפקתי צרחה נוראית ורצתי מהר לכיוון הבית. ואז הכול התערפל. למחרת כבר לא יכולתי להיות שם. פחדתי לצאת מהבית. בכל פעם שהתקרבתי לדלת התחילו לי רעידות ודופק מואץ. נשארתי שבועיים בבית בחרדות מטורפות. לא יכולתי לצאת מפתח הדלת אפילו לא בשביל סיגריה. נכנסתי להזיות פתאום ופרנויות שאני שומע קולות מהחלל. הייתי חייב לעזוב את היישוב.

"נסעתי לחולון לאימא שלי, לבד. אחרי שבועיים בת הזוג והילדה הצטרפו אלי. חשבתי שבחולון יהיה קצת שקט, אבל גם שם לא יכולתי לתפקד. לקחו אותי למרפאה לבריאות הנפש ברמת חן. הפסיכיאטר שם ישר רשם לי קלונקס (כדור הרגעה). אמר שאני בטראומה ושאגיע לאשפוז יום – שזה אומר לבוא כל יום ב-8:00 בבוקר, לשבת עם אנשים בקבוצה, להעביר זמן ואז ללכת ב-12:00. לא הייתי פעיל בשום דבר כי לא הרגשתי שזה מועיל לי. אבל מאוד מצאתי את עצמי בשיחות הפרטניות וזה כן הועיל לי, אז שמרתי על המקום שלי שם כדי לנסות לקבל טיפול ולפתור את הבעיות. אבל יצא שבסך הכל נשארתי די זומבי שם".

למה?

"כי זה היה חסר טעם לומר לי שיש לי טראומה וזהו. מן הסתם, כל אדם שהיה מוצא בן משפחה תלוי היה נכנס לטראומה. אבל  היו גם המון פגיעות עבר, וניסיונות התאבדות ומה לא. וסיפרתי להם. ידעתי שגם אם הטראומה תלך, מצבי הקיצון שלי יישארו. בזבוז הכספים, האנרגיות המטורפות שצונחות לדיכאון מטורף, והחרדות – זה משהו שקדם לפוסט טראומה. אמרתי להם שאני מותש ולא מרגיש כלום מחד, אבל שאני רוצה לקחת את החיים שלי בידיים מאידך, אז שיעזרו לי. אמרתי שאני  מוכן לנסות כדורים וטיפול רציני.

"במהלך האשפוז הזה עשו לי דו"ח פסיכו-דיאגנוסטי מורחב. הפעם הראשונה שלמעשה עשו לי אבחון מורחב. אימא שלי סיפרה להם על הנפילה ההיא, הם דיברו על הפגיעה המוחית שהמכה אולי גרמה – אבל לא אמרו מה עושים עם זה בדיוק, לא בדקו לעומק. מה שהם עשו זה לדחוף לי רק קלונקס וקלונקס ועוד קלונקס. זה כדור שלוקחים להרגעה ולא כטיפול קבוע. זה כדור שמאלחש וממכר ורק עשה אותי יותר עייף ממה שנכנסתי לשם. כאילו שמו לי פלסטר וזהו. הייתה לי הזדמנות לשנות את מהלך החיים שלי – וזה לא קרה. ואז, כשהטיפול כאילו מיצה את עצמו, אמרו לי שהכול עכשיו בסדר איתי ושאני יכול לחזור הביתה ולצאת לעבוד, ואין צורך בהמשך טיפול או כדורים. מה שכן, נתנו לי מרשמים לקלונקס.

"זו לא הייתה קריאה לעזרה. רציתי למות"

אם הרגשת שאתה לא בסדר, למה לא התעקשת להישאר ולקבל עוד טיפול?

"כשאומרים לך 'אתה בסדר', מן הסתם אתה מעדיף להאמין שזה נכון גם אם אתה לא באמת מרגיש ככה. אז אתה מקווה שהנכון שלהם יותר נכון מהתחושות שלך. אני גם נמצא בידיים שלהם. נותן סוג של אמון. מבקש שיקראו את המפה ויעזרו לי. איבדתי את החשק להיות שם. כשאתה מרגיש שמורחים אותך ומאלחשים אותך כל הזמן, אין לך כבר מה לעשות שם. היחסים שלי עם אשתי לא שרדו את התקופה הזו והתגרשנו. הייתה תקופת מעבר נוראית כזאת, עם עבודות נוספות שלא הלכו אבל גם אותה עברתי.

"חזרתי לגור אצל אימא שלי בחולון והתחלתי לעבוד בתחום מחשוב ושירותי תקשורת בראשל"צ. הכרתי בת זוג עם שני ילדים. היה לנו טוב, עברנו לגור ביחד אחרי חצי שנה. ואז שוב הסתבכתי עם כספים. עלי, כאמור, אסור לסמוך בכסף. נכנסתי לעוד ועוד חובות, ללא שום אופציה לכסות כמובן. חברים כבר לא נתנו לי כספים ביד כי הם הכירו את הבעיה. ואז הגיע שוב ייאוש. אבל זה היה יותר חזק משאר הפעמים. ואז החלטתי שזהו. הפעם זה סופי".

למה לדעתך זה היה יותר חזק מהפעמים הקודמות?

"ככל שאתה צובר יותר חוויות קשות, הן נוספות לרשימת ה'נגד לחיות' שלך והיא תופחת. ודבר שני: ידעתי שאין לאן ללכת. הרי הייתי בטיפול וחזרתי, ועכשיו שוב אני דפוק, לא? אז כנראה שאין מה לנסות שוב והכול אבוד. זה בליל של מחשבות. הפעם זו לא הייתה קריאה לעזרה, ולא חרדה ולא כלום. רציתי למות. קניתי צינור גומי עבה, חיברתי לאגזוז של האוטו, נכנסתי לאוטו וסגרתי את כל החלונות עד הסוף, כדי שלא יישאר פתח צר. הנעתי את האוטו, לקחתי שני כדורי שינה והתחלתי לכתוב מכתב לאימא שלי".

מה כתבת?

"שאני מצטער ולא יכול יותר ואני לא בשליטה. וכמה שאני אוהב אותך אימא ואת לא יודעת ואף פעם לא אמרתי לך ואין לי כוח לחיות".

לא היה לך רגע של חרטה או פחד?

"לא רציתי שיצילו אותי. היה רגע שפתאום אמרתי לעצמי 'אולי כדאי להפסיק', אבל ביטלתי אותו. החלטתי ללכת עד הסוף. עד שאני מתעורר באלונקה ומבין שאני עדיין פה בעצם".

איך זה קרה?

"כולם נלחצו כשנעלמתי, כי ידעו שאני על סף שבירה. דוד שלי הפעיל קשרים במשטרה, מצאו אותי דרך הטלפון, מחוסר הכרה באוטו. אני רק זוכר שהתעוררתי במיון טיפול נמרץ באיכילוב וראיתי שכל רגע עוד מישהו מהמשפחה נכנס לחדר. דוד, דודה ומי לא. כשההכרה המלאה נחתה, הבנתי שזה לא הצליח לי ושאני צריך להסתכל לכולם בעיניים. שנאתי את העובדה שאני חי. אחרי שייצבו אותי פיזית העבירו אותי למחלקה פסיכיאטרית ומשם לאברבנאל. שבוע שלם הייתי שם במחלקת מיון. תיחקרו אותי על העבר הרפואי. סיפרתי על ההיסטוריה. על ניסיונות ההתאבדות הקודמים, על ההתאבדות של חמי ועל אשפוז היום. ביקשתי שיביאו את האבחון הפסיכו-דיאגנוסטי שלי. עד היום אני מתקשה להאמין שהם בדקו לעומק את הדברים. אחרת בחיים לא היו מוציאים אותי משם מהר.

"ביום האחרון לאשפוז, הגיעה מי שניהלה אז את המחלקה, ואמרה שכל מה שקרה היה בגלל לחץ כספי ושאני לא צריך טיפול תרופתי או מעקב. היא אמרה: תסדר את העניינים הכספיים והחובות, תעשה פשיטת רגל וסדר בחיים ותחזור לחיים נורמטיביים".

ואכן, בדו"ח סיכום האשפוז של אורי מ-2009, לאחר ניסיון ההתאבדות שכמעט גרם למותו, נכתב: "מדובר בגבר שאובחן כבעל הפרעת אישיות מעורבת ונטייה לעבריינות בתחום הרכוש. בעל קשיים רגשיים המתבטאים בקושי להביע רגשות ולשתף ברגשותיו. אינו תוקפני אך בעל נטייה אימפולסיבית המתבטאת בעיקר בעבירות אותן ביצע בעבר ובנטייתו להימורים. שיקוליו הכלכליים שגויים לעיתים קרובות". כך, מבלי להתייחס כלל לדו"ח הפסיכו-דיאגנוסטי המדבר על פגיעה מוחית אפשרית, על שני ניסיונות התאבדות קודמים.

"אני לא יכול, אני מרגיש שאני נחנק"

כשיצאת בפעם ההיא מאברבנאל, חשבת שאי פעם תחזור?

"תכלס, הרגשתי שלא ממש מבינים ממני כלום. מתתי לצאת משם. המנוחה חיזקה אותי, וגם התחושה שאנשים אוהבים ועוזרים לי. בת הזוג שלי עמדה לצדי. המשפחה נרגעה, כי אמרו להם באברבנאל שזה כלום, וכולם נרתמו לעזור. התחלנו לסגור חובות, נכנסתי לתהליך של פשיטת רגל על העסק של חנות המחשבים משנת 98'. בפעם הראשונה מזה שנים נשמתי לרגע והרגשתי שאני במסלול. עבדתי בשירותי מחשוב ובת-זוגי ניהלה לי את המשכורות. בשלב הזה כבר הבנו שאסור לי להחזיק כסף ביד, אז היא טיפלה בכל שקל וגם בפשיטת הרגל. היא דאגה למלא לי את הדו"חות, ושאגיש ואשלם בזמן. דברים שלא יכולתי לעשות לבד. הייתי מאושר איתה ועם הילדים. היינו משפחה.

"ואז יום אחד הבוס שלי הציע לי לעשן נייס-גאי. הוא לא ידע על העבר הפסיכוטי שלי ועל הנטייה להתמכר לדברים, ואני לא ידעתי מה זה נייס-גאי. אבל בגלל שזה חוקי ונראה קל, אמרתי יאללה. ואז והתמכרתי לזה לחלוטין. עם ההתמכרות באו התקפים פסיכוטיים פתאומיים. שוב נכנסתי למערבולת מטורפת. יום אחד עזבתי את העבודה בפתאומיות. ביום אחר חטפתי התפרצויות זעם על בת זוגי. ויום אחד פשוט סיימתי את מערכת היחסים איתה בפתאומיות. עברתי לדירה לבד. הזיתי הזיות ועישנתי נייס-גיא כל היום. המוח שלי בער.

"הפסקתי למלא דו"חות ולשלם את החובות של פשיטת הרגל, ואז הגישו נגדי בקשה לביטול פשיטת הרגל. ושוב התמוטטתי. בת זוגי לשעבר הייתה איתי בקשר. היא דאגה לי. היא לקחה אותי למרפאה של ד"ר אילן טל. כשבאנו לשם היא סיפרה לו על הנייס-גאי, ובכלל על החיים שלי. הוא הקשיב ואז כתב באבחנה: 'מאניה דיפרסיה'. זה היה רגע של הלם היסטרי. רע וטוב".

למה טוב?

"כי כל הזמן אני מרגיש דפוק, שכאילו אומרים לי שאין לי שום דבר ואני סתם אידיוט מפונק שמשקר לכולם. כשאני יודע שמה שאני חווה זה פיזי לגמרי. פתאום לא אומרים לי ללכת הביתה אלא נותנים לי תשובה, הסבר למה שקורה לי. הוא רשם לי טיפול תרופתי והתחלתי לקחת אותו.

"במקביל, ניסיתי לראות איך אני יוצא מזה. פנינו לעורך דין בצירוף חוות דעת פסיכיאטרית, כדי שיעתור לבית המשפט במטרה לעצור את ביטול פשיטת הרגל. חוות הדעת הבהירה שעקב מצבי הנפשי, ואבחון מחלה שהייתה קיימת כבר קודם, מצבי הידרדר – ולכן לא שילמתי דו"חות והפסקתי לעבוד. עורך הדין שלי ביקש גם הפטר מלא (שחרור מחובות למי שנקלע לפשיטת רגל בלי כוונות פליליות. ר"ו). חיכינו לתשובה. בינתיים לקחתי כדורים וניסיתי לטפל בעצמי ולהיות רגוע. אבל זה לא עזר, כי כשנגמר לי הכסף הפסקתי לקנות תרופות וחזרתי לסורי. ואז התחילה תקופה מאנית שנמשכה המון, תשעה חודשים".

איך זה התבטא הפעם ?

"פיתחתי את הפרויקט החברתי 'הכוס הכחולה'. זה רעיון שחשבתי עליו כבר קודם לכן. הוא ריגש אותי, לא ישנתי שבועות. רק ישבתי וכתבתי דברים. התלהבתי, כתבתי פוסטים ומניפסטים בפייסבוק, פניתי לאנשים שיכולים להתעניין. אנשים הביעו עניין – עמותות, אנשי עסקים, אמנים ואנשים פרטיים שנדלקו על הדבר. זה העיף אותי למעלה. לא נחתי לרגע.

בינתיים, בבית המשפט יש דיונים על כך שאני צריך להביא עוד דו"חות ועוד דו"חות, ועוד הוכחות לכך שאני חולה, וטוענים שאין קשר בין המחלה ובין יכולת למלא דו"חות. הם לא מסתכלים על הדו"חות שאני מביא מהילדות, רק מבקשים עוד חוות דעת ועוד חוות דעת. כאילו משהו ישתנה מטופס לטופס.

"וכמו בסוף כל מאניה, הנחיתה הגיעה. באוגוסט 2014 פתאום התמוטטתי שוב. ניגשתי לאברבנאל ואמרתי: 'אני חייב שתאשפזו אותי. אני לא יכול לעצור את עצמי, אני מרגיש שאני נחנק'. מיד קיבלתי כדור הרגעה וחמישה שבועות של אשפוז".

כתבה על פרויקט "הכוס הכחולה", דצמבר 2014

מה היה באשפוז הזה?

"הפעם הכול היה שונה. טופלתי אצל רופאה שישבה והשקיעה בי את כל הזמן שבעולם. היא שמעה את כל הסיפור שלי מהיום שאני זוכר את עצמי. היא מיד דיברה איתי על לבדוק את הפגיעות המוחיות שנגרמו מהחבטות בילדות ואבחנה דברים בנוסף למאניה-דיפרסיה. הרגשתי שסוף סוף לוקחים אותי ברצינות. בשלב מסוים היא אמרה לי: 'אורי, אני לא מבינה איך חיית. הרבה אנשים לא היו שורדים ככה'. יצאתי משם עם שש אבחנות ועם המון טיפולים. כשבאתי להשתחרר היא הגיעה עם גיליון השחרור ואמרה: 'למה לא אמרת שהיית פה כבר פעם?' מתברר שעד אותו הרגע היא לא ראתה את כל התיק הרפואי שלי ואת מה שכתבו עליי באשפוז הקודם. היא בעצמה אמרה לי באותו היום שלא היו צריכים לשחרר אותי אז".

מה הרגשת כשהיא אמרה לך כזה דבר?

"כעס. ועצב. וגם טמטום. חשבתי על זה שאולי אם היו מצילים אותי קודם, אולי לא הייתי מסתבך כל כך. הנה אני במצב שאני מחכה למשפט על ביטול הליכי פשיטת רגל, על עסק שלעולם לא הייתי פותח לו ידעו לפני שנים שיש לי מאניה-דיפרסיה. לו ידעו שצריך למנות לי אפוטרופוס שיטפל בכספים. אני לא מתבייש בזה שאני לא יודע לטפל בכסף. חשבתי שזה טוב, כי אולי הפעם זה הסוף. הם יראו שאני פגוע ראש, חולה ומה לא – ויקבלו את חוות הדעת הפסיכיאטריות כבר.

"אחרי האבחון הזה, חשבתי, הרי אין מצב שלא ייתנו לי הפטר. הבאתי את כל ההוכחות. הרופאים קבעו שזה מהילדות. שזה לא היה תלוי בי ושאני באמת לא מסוגל. אני עובד על שיקום החיים שלי. ביקשתי עזרה ולא קיבלתי. אמרתי גם שאני מוכן ללכת למכונת אמת. הייתי בטוח שיאפשרו לי לשקם את עצמי כדי שאוכל לעבוד מתישהו. כל ההכנסות שלי הן מקצבה של ביטוח לאומי, חלק גדול ממנה הולך למזונות של הילדה. הייתי די משוכנע שיראו את זה וילכו לקראתי".

אבל ההפטר המיוחל לא הגיע. הבקשה נדחתה. ימים ספורים לאחר שהגיעה ההחלטה שלא להיענות לבקשתו, קיבל אורי התקף לב.

"במיון עברתי צינתור ושהיתי שם כמה ימים. משם הועברתי למרכז הבראה לשיקום לב. קיבלתי כדורים למניעת התקפי לב נוספים, וללחץ דם. וזה בנוסף לכדורים האנטי-פסיכוטיים שלי. הרופא הסביר לי חד וחלק, שאם אני מפסיק עם הכדורים, אני נסתם ומת תוך זמן מאד קצר. למעשה הוא הסביר לי שאם ארצה לסיים את חיי, לא אצטרך הפעם לטרוח באמת".

המצב הבריאותי שהחמיר, לא שינה משהו בתיק שלך? הרי זה גם מוריד מיכולת הפרנסה שלך וסגירת החובות.

"שום דבר. עורכת הדין שלי שלחה לעורכת הדין שתובעת בתיק שלי את המידע על התקף הלב, כולל המסמכים הרפואיים של הצנתור. אמרו לי שהיא מבינה את מצב ושהיא תנסה להתחשב במה שקרה ואולי תנסה להתפשר, אבל היא לא חזרה אלינו בערך חודש. זה עוד יותר הכניס אותי לדיכאון, וגם הטריפה אותי האכזריות הזו שהם יודעים שחטפתי התקף לב באופן ישיר אחרי ההחלטה שלהם, ועדיין, לא מוכנים לראות את האדם שמעבר לתיק. אז הפסקתי עם הכדורים. וכתבתי מייל לעורכת הדין שלי:

"עד שאני לא מקבל את ההסכמה ל'הפטר חלוט' אני לא לוקח יותר הכדורים לדילול הדם ולכולסטרול ולמאניה דיפרסיה. אני מתפלל לאלוהים שייקח אותי כבר ומחכה שוב לסחרחורת הזו, שנייה לפני שכל המערכות חדלות מלתפקד בגוף. אני מאוכזב שהתעוררתי. הייתי מעדיף להישאר שם ולא לחזור בחזרה למציאות הכול כך עגומה והסיפור של כל חיי".  (מתוך מייל שנשלח לעורכת הדין ב-12.1.2016)

שבועיים אחרי המייל הזה מתקשרת אליי מרינה, אחות במחלקת טיפול נמרץ בוולפסון, ואומרת שהגיע לפה אורי יוסף עם התקף לב, ושהמצב לא טוב. הפעם זה היה קשה יותר, ונדרשו מכות חשמל כדי להחזיר אותו לחיים, אבל הוא חזר. למרבה המזל, למרות כל ההפרעות ומחלות הנפש והפגיעה המוחית, הלב של אורי חזק וגדול מספיק כדי לקבל עוד צ'אנס. האירוע הלבבי הזה גרם לו פתאום לשמחה מחודשת על ההזדמנות שאלוהים נתן לו. הפעם הוא כותב מיילים אופטימיים:

"היה לי מזל גדול משמיים לעשות פעמיים התקף לב ופעמיים דום לב בתוך חודשיים ולצאת מזה. אני מעכשיו מתהפך חזרה ולא מנסה יותר למות בכוח. אני יודע שזה נשמע פסיכי מה שאני כותב עכשיו אבל לא באמת שלטתי על מה שקרה. יש שני "אורים" בסיפור, האחד שיודע שזו טעות חמורה והמשמעות היא קטלנית ושאמר לעצמי 'די תפסיק', ויש את הצד השני שמנצח במקרים כאלו שהולך עם הראש בקיר. אורי הראשון זה הצד שמתבייש במה שקורה אבל אי אפשר לעצור אותו".

את המייל הזה אורי שלח בסוף ינואר. עברו חודשים, ועדיין אין תשובה מהפרקליטות. אורי הפסיק לחכות.

פיזית הוא כאן. יוצא מהבית, יושב עם החברים לקפה, תורם מזמנו לפרוייקט "הכוס הכחולה", מבקר בעמותת "מאמי" (עמותה שמצילה ילדים ונוער שגרים ברחוב) שפרויקט הכוס תורם לה, מעסיק את עצמו. פיזית הוא כאן, אבל נכון לכתיבת שורות אלו, הכדורים שאמורים למנוע את ההתקף הבא, נשארים באריזה שלהם. מה שהוא מרגיש זה כבר הרבה מעבר להרי החושך של הדיכאון. דיכאון של מאניה-דיפרסיה, זו חיה שקשה מאד לדבר איתה.

"אני עכשיו מתייחס לכל יום כאילו הוא האחרון. אין לי כוח לכלום. לא אכפת לי משום דבר. אם היו לי כוחות הייתי לוקח את עצמי וצועק מתחת למשרד הפרקליטות. אבל אין לי שום כוח. אני לא נמצא כאן. אני לא בשום מקום".

לא חבל על החיים שלך? עברת את כל הדרך הזאת, התגברת על הכול, שרדת ניסיונות התאבדות ובסוף מי שישבור אותך זה הפרקליטות? תחכה עוד קצת.

"זה כבר לא בידיים שלי, תביני. זה לא בשליטתי. אני עייף ומותש. אני סובל מלהיות כאן במצב הזה. קיוויתי מאד לתשובה ממערכת המשפט הזאת, שיתנו איזה סיכוי לחיות ולהשתקם. אבל במצב שאני נמצא בו פיזית ונפשית, תקווה לא מספיקה לי. מה שאני עושה בימים האלו זה לנסות להספיק כמה שיותר עד שאלך. בעיקר דואג ל"כוס הכחולה" שיובילו אותו יפה. אני רק רוצה שזה יפעל כי הגיתי משהו יפה, ותרמנו לקהילה. הדבר היחיד שעוד אכפת לי, זה להשאיר את הפרויקט הזה מניב תרומות לחברה. יישאר ממני משהו".

תהית מה היה קורה לו אבחנו אותך לפני שנים כמו שצריך? איפה היית עכשיו?

"אם היו עולים על ההתנהלות המאנית שלי, היו עוצרים אותי ומטפלים בי. מכירים בפגיעה המוחית, וממנים לי אפוטרופוס או מישהו שתמיד ישגיח לי על הכספים וינהל אותם. אני לא סתם אדם שהתנהל לא נכון כלכלית. אני אדם ששיגעון יכול לשרוף לו את העתיד כמו שעשיתי לעצמי. מתוך תמימות. מתוך ייאוש. שחררו אותי כל פעם ונתנו לי כל פעם את הגושפנקא ללכת ולהשתגע ולחשוב שאני הכול-יכול שאני לא. ועכשיו, המערכת שופטת אותי במקום לשפוט את עצמה ולעזור לי לצאת מהטעויות שהיא גרמה.

"להישאר ולחיות בבתי משפט, זה לא מחיר שאני מוכן לשלם. ולשלם בחיים אני כן מוכן. עדיף לא להיות פה בסבל. בתחושה שלי אני מת כבר עכשיו. ואם הראיון הזה יהפוך פתאום למכתב פרידה, אולי לפחות יהיה לאנשים אחרים מה ללמוד. כאלה שעדיין בחיים".

אין לי איך לשכנע אותו.

אנחנו שותים קפה. אורי מעביר לי בלקוניות פרטים שהוא מבקש שאדע למקרה של פרידה גשמית. אני מקווה שזה מידע שלא אזדקק לו. מקווה שאולי מישהו מהמערכת שהכזיבה יבין כבר שאורי לא משקר, ולא מפונק, ולא מגזים. אורי חולה, ועכשיו הוא גוסס. גוסס ממאניה-דיפרסיה. מחלה עם שיעורי תמותה גבוהים ביותר. הוא לא היחיד. אנחנו רבים. תכירו בנו. בבקשה.

לאחר פנייה לפרקליטות הם הפנו אותנו אל כונס הנכסים האחראי על פשיטת הרגל של אורי יוסף, קאופמן ושות׳. ממשרדו טרם התקבלה תגובה.