תספר להם תספר להם שהיינו בני עשר תספר להם אם אתה עדיין זוכר
כדורגל אני בועט ומנו בשער כועס
החלון של בית הכנסת מתפוצץ
"זה זיכרון מטלטל", אומר על הטקסט עמנואל בלחסן, אחיו הגדול של המוזיקאי גבריאל בלחסן, שמת באוגוסט 2013. "זיכרון שהוא תפס בקרביים. הוא היה בן 8, אבל מכיוון שהמשפחה שלנו בורכה ביכולות ספורטיביות והגוף שלו היה חזק, בעיטה שלו אינה דבר של מה בכך. ואני רואה את הכדור נע בהילוך איטי ומשוגר היישר לשמשה גדולה וצבעונית של הכניסה של בית הכנסת וזה נופץ מעל הראש שלי".
השיר מופיע בספר "גבריאל בלחסן" שראה אור לאחרונה בהוצאת התו השמיני ובו שירים ואיורים של בלחסן. "השיר הזה עבורי מדגיש בדיוק מה הגדולה של גבריאל", אומר עמנואל. "לקחת סיטואציה קטנה ולברוא לה ריח וטעם וצבע, ולגשת לזה בגישה נקייה. זו יכולת נדירה, להיות כמו מצלמה מהלכת, לראות ולזכור סיטואציות עם רגישות לפרטים הכי קטנים. יכולת שהיא מתנה, גם כשהיא היתה מתנה כואבת".
גבריאל ואני חברים כבר שנים. חברים למרפאה, חברים למחלה, חברים למוזיקה ובעיקר פשוט חברים. לקרוא ספר חי של חבר מת זה כמו לשבת בצינוק ולחטט עם מחט בעור. כל מילה בספר של גבריאל היא כמו סיכה קטנה. והאמת, שגם בלי הספר זה כך לפעמים. באמצע יום, באמצע הופעה, בתור לקופה המהירה בסופר שליד המרפאה. פתאום דקירה קטנה שמעוותת את הגוף ומוציאה משיווי משקל. לא קראתי או שמעתי שירים שלו כבר הרבה זמן ועכשיו אני יושבת עם הספר וקוראת אותם ברציפות. קשה לי לכתוב על גבריאל. אני מפחדת שכל מילה שאכתוב תדקור את גבריאל החבר והבנאדם ותהפוך אותו לגבריאל – החולה והקלישאה. לכן ביקשתי מעמנואל לעזור לי עם זה.
חורף אחד במרפאה (Castle White, מילים ולחן: רילי ווילו, עיבוד: סתיו דריימן)
***
ולא מפני שלבי נדם אלא כי כל כך מסוכן להרגיש
נולדתי עם הלם חיים אינני רוצה למות ואינני רוצה לחיות
בתוך תוכי אני יודע שהנני ממקום אחר
כל חיי ראיתי סימנים וסתמתי את פי לבל אשתגע
כבר שנים אני מנסה להסביר לאנשים, שמאניה-דיפרסיה, או דיכאון, לא אומרים אוטומטית "שנאת חיים". רחוק מזה. וזה לא הולך. ואז הגיע המוות של גבריאל ומיד הופיעו ספקולציות ושמועות על התאבדות, ואם לא על התאבדות – אז על הכדורים והטיפולים והמחלה. קשה לי להסביר לאנשים כמה זה לא נכון. אף אחד לא מבין איך המחלה עולה בקנה אחד עם אהבת חיים. אני חושבת שהתקשורת תורמת לאי ההבנה הזאת תרומה נכבדת.
עמנואל: "תרומה נכבדת מאוד. הציגו את זה בתקשורת כאילו הוא בסכנת חיים מתמדת ונזקק לבית חם. תיאורים כמו 'אומץ על ידי' או 'נלקח תחת חסות' על ידי אנשים מסוימים ואותי זה הרתיח.
"מי שהכיר אותו יודע איזה בית חם ומשפחה תומכת יש לו שעטפה אותו 48 שעות ביממה. הוא לא היה נזקק ונתמך ומסכן, ולא שיווע לעזרה חיצונית. להפך, הרבה פעמים אנחנו נזקקנו לעזרה שלו, ולחום שלו. אני בעצמי הייתי מתקשר אליו לפעמים כשהרגשתי מצוקה, והוא היה מקשיב ומביא לי תובנות מדהימות, ועוטף אותי בחוכמה שלו ובאהבה ובחיבוק. איפה זה ואיפה התמונה שמציירים לו.
"יש אנשים שפשוט השתמשו ומשתמשים בו מתוך אינטרס לקידום רעיון כזה או אחר. וזה מעציב ומתסכל את המשפחה ואת החברים, שאהבו והכירו אותו. ואני אומר לאחיי ולהוריי שחבל להתחיל להילחם בזה. לאשפי תקשורת למיניהם יש קצוות רגשיים שמתקהים אט-אט עם השימוש בגבריאל. תקשורת זה דבר ציני, וברוב המקרים אנשים יקריבו את האמת על מזבח הפתוס והדרמה, כי זה מה שהיא מחפשת, בעיקר שבמקרה של גבריאל מאוד קל להדביק לו את הסיפורים האלה".
וכך יוצא שכל מאן דהו אומר פה ושם "נסיבות מותו לא ברורות".
"זה קשקוש גמור. גבריאל רצה לחיות. הוא חיפש את הדרך כל הזמן, גם מתוך המצוקות הכי גדולות. הוא חיפש דרכים לטפל בעצמו. הוא פגש רופאים ומטפלים. מעבר לזה שהוא כתב ויצר וצייר. אחד שנגמר לו מהחיים לא מתעסק בהם כל כך הרבה. והוא לש את החיים האלה. כל אחד מקבל את החיים האלה כחומר לא מעובד. וגם לו היה את ה'חמר' שהוא קיבל, ועם זה הוא התעסק. לפעמים הוא ליטף את החמר הזה, לפעמים הוא הרביץ לו, לפעמים הוא חתך בו. ככה החיים. מי שלא רוצה את החיים, לא משתמש בהם ככה. קושי לא בהכרח אומר ויתור. חשוב לי להדגיש שהוא אהב את החיים ונלחם בגבורה".
בתוך תוכי אני יודע שהנני ממקום אחר. גבריאל בלחסן. צילום: נעם נתן
***
אני רק רוצה לחיות אני עוצם עיניים וחורק שיניים ומחכה לרוח שתבוא ותסרק לי את השיער ותנשוף לי בעורף ככה בשקט בנעימות ותחמול עלי ותלטף לי את העצמות ותלחש לי ככה בשקט באוזן 'יהיה בסדר גבריאל אתה תשרוד'.
"באותו הבוקר הוא התעורר ועוד הספיק להעיר את ידידיה, אחינו, כדי שילך בזמן לעבודה", מספר עמנואל על הבוקר האחרון של גבריאל. "היו לו דברים שתוכננו להמשך היום, אז הוא חזר לישון אחרי כמה זמן ולא קם מהשינה הזו. אז לא, לא הכל היה מושלם, והיו לו קשיים להתמודד איתם. אבל בחודשים האחרונים היה כיוון והיו כוונות ופעולות. הוא קבע חזרות, דיבר על הופעות. הוא לא ציפה לסיים את חייו.
"צר לי אם יש כאלה שזה לא מתיישב להם עם הנרטיב, אבל אלו העובדות. כמו שאחותי אמרה, אם הוא היה בוחר לסיים את חייו לא היינו מסתירים את זה. מה יש להסתיר? הכל תמיד היה גלוי וידוע ולא היינו מסתירים את הבחירה שלו. אבל זו לא היתה הבחירה. הבחירה שלו היתה לחיות. אבל אם נתחיל להילחם בכל שמועה ופרסום, זה יכלה את האנרגיה והנפש שלנו. אנחנו יודעים את האמת ולנו יש את גבריאל שלנו. עם התוכן שלו ועם כל הגוונים שלו".
והטענות לגבי הכדורים?
"שמעתי גם על אותם מאבחנים בשקל, שמחפשים אשמה בטיפולים שהוא בחר. מה אני יכול לומר? התקף לב זה שילוב של כל כך הרבה דברים. אי אפשר לנתק שום דבר משום דבר. יש מחקרים רפואיים שהוכיחו שאצל אנשים עם דיכאון שכיחות התקפי הלב גדולה יותר מאצל שאר האנשים והפער משמעותי. הגוף עבר סבל, כמובן, וכמובן שהיו גם תרופות, ואיש לא מכחיש את זה. אבל גם אי אפשר לייחס את זה רק לכדור מסוים או למצב מסוים.
"התקף לב הוא תופעה שהיא עדיין שכיחה גם אצל אנשים צעירים שנחשבים בריאים. אני בתור ספורטאי, נתקלתי לא פעם במקרים של ספורטאים שחטפו התקף ברגע אחד ולא ניתן היה לייחס את זה לכלום. זרם חשמלי וזהו. צר לי שוב אם אני מאכזב אנשים שמצפים שגבריאל יהיה פוסטר נגד כדורים או מחלות נפש. זה לא המצב".
עטיפת הספר: עמנואל בלחסן
יש לך ביקורת על האופן שבו מערכת הבריאות טיפלה בגבריאל?
"לגבי גבריאל, כיוון שהוא היה לא היה פסיבי בטיפול של עצמו, אלא חקר כל מה שנתנו לו והציעו לו, הביקורת פחות תקפה. זה לא שהוא היה מכונה דוממת שמכניסים לה כדורים. אבל לא כולם חזקים מספיק בשביל לחקור ולא כולם מוקפים במעטפת משפחתית וחברתית חמה. הוא שמר על דיאלוג פתוח וכן עם הרופאים שלו, וחיפש את הדרך להיעזר בהם בצורה הכי טובה, וכמובן שזה הקל עליהם שהוא היה מסוגל לתאר את המצבים שלו בצורה מדויקת.
"אבל אם אני מתייחס למערכת בצורה יותר רחבה, המצב היום קטסטרופלי. הרבה חולים הולכים לאיבוד כי אין הכרה בצורך של חולה נפש. מאניה-דיפרסיה היא מחלה שקשורה בגוף, אבל היא הולכת יד ביד עם הנפש ולכן צריך לטפל בשניהם. וכך גם לגבי סכיזופרניה, דיכאון או כל דבר אחר. היד החמה והטיפולית הזאת יכולה לעשות פלאים ולעזור להמון אנשים. ברפואה הציבורית זה חסר וזה מאוד מצער.
"זה קשור גם לגישה חברתית שהמערכת כופה על חולים. כשמדביקים לחולה טייטל שלא מתאים לו, זה רק מוריד אותו מטה. שמות כמו 'נפגעי נפש' או 'מתמודדים' אין בהם ערך טיפולי והם חסרי כבוד בעיני, כי הם מעודדים אנשים לערפל את מצבם כלפי החברה. המסר הסמוי הוא שצריך להתבייש בזה. מה הבושה בלהיות חולה? מה זה 'נפגעי נפש'? הלכת ברחוב ונפלת על הנפש? כל מחלה מצריכה טיפול, ואם מקשטים אותה בשטחיות אז לא מטפלים בה אלא מתעסקים ברעיון שלה. עוד פספוס ענק שסופו העצמת הסטיגמות. למה להסתיר אנשים? במקום זה, תתעסקו בלהסביר לחברה מה זה חולה נפש, והעמידו אותם על טעותם".
ממה שאני חוויתי, דיבור כן על מחלת נפש הופך אותך לפרזנטור של נפש שסועה, ובצורה מאוד שטחית. כותבים לי אנשים שהם גמורים או רוצים לסיים את החיים שלהם, ועולה השם של גבריאל כדוגמה למי שחי את המחלה שלו ואז מת אותה. אתה נתקל בתפיסות כאלה?
"כן, ראיתי את זה קורה. התפיסה החברתית היא שברגע שנחשפתם עם מחלה, שומה עליכם לייצג את הדבר הזה ותו לא. אבל אם מישהו מחפש התאבדות או סמל למאניה-דיפרסיה ותוצאותיה, שידע שגבריאל הוא ממש לא הכתובת. נכון, יש מחלה ששמה מאניה-דיפרסיה והוא סבל ממנה, אבל יש עוד הרבה מעבר. גישה כזו מבטלת את האדם וזה לא הוגן. כשיש לך חבר שחלה בסוכרת אז כל דבר שהוא אומר או עושה הוא תוצר של סוכרת?
"לגבריאל היה את העולם האינטימי, שהיה עצום ורחב, היה עולם משפחתי עשיר בתוכן ואהבה והיתה אמנות מורכבת מתפיסות ותובנות מיוחדות. הרבה יותר ממה שאנשים יודעים, אגב. למרות שהוא נחשף בתקשורת, היו לו הרבה קלפים נוספים ופרטיים שהוא שמר קרוב לחזה. לא מדובר ב'אביר דיכאון' כמו שעשו ממנו. אם כבר, הוא סמל לחיים. כי יש כל כך הרבה חיים מעבר למחלה הזו. וגם זה נמצא גם בשירים שלו. יש לנו כל כך הרבה שירים נוספים, וכתבים שנוגעים בתפיסת עולמו הרחבה. וזהו רק קמצוץ. יש לנו עוד המון שירים ואיורים וציורים, שאי אפשר להאמין שאדם שלא למד לצייר באופן מקצועי צייר אותם. היכולת לתפוס את הרגעים והמחשבות התבטאה באיורים כמו במילים. זה בא מאותו המקום".
מתוך התוכנית "נספח תרבות". בימוי: אירית דולב
איך בחרתם מה ייכנס לספר ומה לא?
"זה לא היה פשוט. לקבץ חומר של חיים שלמים. ועיקר הקושי היה לברור דברים שלא פורסמו בחייו. אבל רצינו שיהיה משהו מיוחד לקהל שאהב אותו, כי אנחנו מעריכים את האהבה הכנה, שלהם שבאה ממקום מאוד נקי כלפיו. לכן הוספנו תוספות שלא ראו אור.
"מעבר לקושי לבחור מתוך כל כך הרבה יצירות מופלאות, חשבנו איזה דברים היו מקובלים עליו שנפרסם. זה שאדם מת, לא אומר שאפשר להפר את הפרטיות שלו ואנחנו מְגִניםעל זה באדיקות. מה שפרסמנו זה רק קצהו של חוט. יש עוד ציורים ויש כאלה שגם אבדו עם השנים אבל אני זוכר את כולם. בעיקר את העובדה שהייתי המום כל פעם מחדש איך הוא מעביר את הראיה החדה שלו אל תוך האמנות. ועוד בגיל כל כך צעיר".
זה בטח שובר את הלב. לשבת עם כל החומר הזה.
"התחושה של הפספוס בלתי ניתנת לתיאור. אני שומע לאונרד כהן או ניל יאנג ואני מסתכל על המוזיקאים המבוגרים ואנימתאר לעצמי איך הוא היה בגילים של בשלות ועומק. אם הוא כתב ויצר ככה בגיל 30-20, אלוהים יודע מה הוא היה מוציא תחת ידו בגיל 50 ו-60 והלאה. באר ללא תחתית של תובנות ורגישות. ונוכח המחשבות ותחושת הפספוס הזאת, אני מרגיש שאין לי נחמה. ולא תהיה. וזה המקום שבו אני נמצא כרגע. המציאות לפעמים לועגת לנו. ונוכחתי לדעת שכל אחד חווה את האובדן הזה בצורה אחרת, ומעבד את זה בצורה אחרת. בסופו של דבר, הכל מתנקז לחוסר אונים".
***
חוסר אונים. והתחבטות מול המקלדת. מה לכתוב, מה לסנן, ובעיקר איך לעשות חסד עם חברי הטוב. אין מילים שיתארו אותך באמת. כי היית פשוט אתה. וכי האהבה והחברות שנתת לי היו מתנות נדירות. וזה שובר לי את הלב. אני קוראת בספר שלך, וחייבת להודות שאני קצת מקנאה במי שעוד לא קרא אותך ויקרא בפעם הראשונה. מתגעגעת להיכרות הראשונית איתך. קשה להסביר את זה, אבל אולי לא צריך. מי כמוך יודע, שעם כל המילים, האהבה מתחילה בדיוק במקום שהן נגמרות. אתה מכיר אותי מספיק בשביל לדעת, שאצלי היא גם לא תיגמר.
ואין שום דבר שיכול לעצור את המוות. הכיסא עומד ועליו אני מוטל, מחכה לזריחה הגדולה בלי משיחים, בלי אלוהים מכוון בלי מחיאות כפיים. ככה בשקט בשקט מזדחל לאטו נקלע בנשמה ושוכב שם בשקט לישון שנת תינוק. פעמונים ברוח, היום זה יומי האחרון.