"שמי ערן ואני סוכרתי שמטופל באינסולין מעל 15 שנים באמצעות משאבת אינסולין. עד שנת 2014 חייתי חיים רגילים – סיימתי תואר ראשון בהצטיינות, עבדתי בעבודה מכובדת, התחתנתי וניהלתי אורח חיים טיפוסי של בן 20 פלוס. בשנת 2014 נקלעתי למשבר בחיי האישיים. פניתי לקופת חולים לעזרה ובהמלצתם התאשפזתי מרצון בבית חולים לבריאות הנפש, מתוך אמונה ורצון לקבל את העזרה והסיוע המקצועיים להם הייתי זקוק. זה היה אשפוז ראשון שלי, מעולם לא הייתי מוכר למערכת הפסיכיאטרית".
כך פותח ערן (שם בדוי, הפרטים המלאים שמורים במערכת) את העצומה שכתב, בה הוא מבקש לחקור את המקרה שהפך אותו מאדם שאינו מוכר למערכת, למי שמהמערכת הפסיכיאטרית שינתה את חייו ללא היכר. "נכנסתי אדם שבור, ויצאתי מרוסק", הוא מספר בפגישה, "אם היו קודם משברים בעבודה ובזוגיות, יצאתי עם אובדן כושר עבודה טוטאלי. הבעיות בזוגיות רק התגברו כי חזרתי הביתה אחרי פגיעה מינית, ואז התגרשתי".
הסיפור של ערן עולה זמן קצר לאחר פרסום דו"ח הקשירה – "שוברים קשירה" של ארגון "בזכות" בעריכת דליה וירצברג-רופא ומצטרף לעדויות רבות של מטופלים שחולקים את סיפוריהם בדף הפייסבוק "מטופלים שוברים שתיקה". מטופלים רבים שאושפזו בבתי חולים לבריאות הנפש ברחבי הארץ מספרים – רובם מעזים לדבר על כך בפעם הראשונה – על התעללות והשפלה במהלך האשפוז, ועל כך שלעיתים יצאו משם בטראומה קשה עוד יותר מהמצב שבו הגיעו לטיפול. מעולם, הם אומרים, לא נשמע קולם כנגד המערכת, מתוך החשש הברור שאיש לא יאמין להם. ברוב המקרים התחושה הזו מתבררת כנכונה. אם אתה חולה נפש, המילה שלך לא שווה בעיניי איש.
פגועת נפש קשורה 19 יום למיטתה, איגוד הפסיכיאטריה נלחם בדו"ח שחושף זאת
כשהגיע ערן להתלונן במשטרה אחרי טראומת האשפוז, מצויד בחוות דעת ומסמכים, החליטה המשטרה שאין בתלונה שלו עניין לציבור. ערן לא מוכן לוותר, והוא מבקש היום מפרקליטות המדינה להורות על חקירה פלילית כנגד האנשים שאמורים היו לטפל בו באותם ימים ב-2014, ובמקום זה העמידו אותו לדבריו בסכנת חיים ממשית, וגרמו לו להפרעה פוסט-טראומתית.
"המערכת פגעה בי כל כך שאני חסר ביטחון לגביה", הוא אומר, "נכנסתי כדי להציל את חיי וההתעללות שלהם הרסה לי אותם. חשוב שהם יבינו שלא ייתכן שאיש לא ייתן את הדין על כאלו דברים".
רק רציתי לדבר עם פסיכולוג
ערן גדל במרכז הארץ, חי חיים שהוא מגדיר מסודרים, והדבר היחיד יוצא הדופן עימו התמודד כל חייו היתה הסוכרת בה חלה בילדותו. בין היתר היה פעיל חברתי בפרויקטים לנוער במצוקה, ויש לו המלצות מכל מי שעבד לצידו. המשבר האישי נוצר משילוב של לחצי עבודה, שנת נישואים ראשונה ותהליך של קניית דירה עם בת זוגו. יש כאלה יש שמדלגים את זה, יש כאלה שנופלים. "אתה עובר משבר והתמוטטות עצבים. אף פעם לא חוויתי משברים ברמות כאלה", הוא מספר, "לא היה לי מושג איך אני מתמודד עם זה עכשיו ומה יעזור לי, אבל שיוועתי לסיוע".
ערן פנה לרופא המשפחה ושיתף אותו במצוקותיו. הרופא רשם לו ציפרלקס, תרופת ההמונים האנטי-דיכאונית ואנטי חרדתית, וקלונקס, כדור הרגעה נקודתי, ואמר לו לחזור אחרי שלושה-ארבעה ימים. אחרי ארבעה ימים, כשחזר, והוא עדיין חש ברע, הוסבר לו שאין אפשרות לראות פסיכיאטר בשבועיים הקרובים ושאם הוא זקוק לתמיכה מיידית, כדאי לו לפנות ואפילו להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. זה נראה קצת קיצוני, אחרי התמוטטות בת ארבעה ימים, אולם בהעדר שיפור ערן קיבל את ההצעה.
כולם מנסים להימנע מאישפוז – מה גרם לך להסכים?
"כשהציעו לי ללכת להתאשפז, לא הייתי אדם שמכיר את המערכת או מוכר למערכת. לא היה לי מושג מה זה אשפוז, לא הייתי אפילו מטופל אצל פסיכיאטר. היתה לי בראש תמונה שונה לגמרי: חשבתי שאשפוז זה טיפול אינטינסיבי, שאראה פסיכולוג כל יום ואוכל לדבר איתו. קיוויתי לשיחות. חשבתי שזה יוכל לעזור לי, כי הייתי חייב לפרוק. אמרתי אני ניגש לאשפוז עם כל החששות".
המילה היחידה שצדק לגביה, היתה "אינטנסיבי". "הגעתי בלילה שבין חמישי לשישי שמבחינתם זה לא זמן מתאים לחולים", הוא משחזר, "בהתחלה אפילו סרבו לקבל אותי במיון, למרות שהגעתי עם הפנייה לאשפוז. בסוף כן קיבלו אותי, אבל נכנסתי למתכונת סופ"ש ועד אחרי שבת אין מי שידבר איתך באמת שם. כשהגעתי, איש לא נתן לי שום הוראות, נהלים או דף קליטה. אף אחד לא הסביר לי את החוקים של המקום ומה מקובל ולמי פונים כשיש בעיה, או שום דבר. יצא שהלכתי לישון והתעוררתי כשהגיע צוות חדש של הבוקר, שלא ידע שהגעתי לפני דקה ואין לי מושג מה הנהלים או מה קורה איתי בכלל. מבחינתם כבר נקלטתי.
צילום אילוסטרציה: thomas tiernan
"פתאום מתחילים תאקלים, שנובעים מחוסר הבנה. כמו למשל שרציתי לצאת לעשן בשעה מסוימת והם צעקו עליי והשפילו אותי. או למשל העובדה שיש איזור לנשים ואיזור לגברים אבל אין שילוט היכן ההפרדה, אז הסתובבתי ובטעות נכנסתי לאיזור של הנשים ושוב חטפתי צעקות, והכול נעשה תמיד בהשפלה ולא בדרכי נועם. זו אסופה של מקרים שמצטברים לחמישה ימים וההלם מהאשפוז שחשבתי שאמור להביא אותי למקום טוב, ופתאום אני קולט שאני בסיוט. במקביל, אני לא רואה פסיכולוג והטיפול התרופתי לא עוזר לי. כמו כן, יש לי את העניין הבריאותי של הסכרת, שמתעלמים ממנו.
לא טיפלו בסוכרת שלך?
"לא כמו שצריך. חוויתי שם נפילות סוכר היסטריות 9-10 פעמים וכל פעם ניגשתי לתחנת האחיות והם טיפלו נקודתית בבעיה. הסכרת היתה כתובה בתיק הרפואי שלי, אבל הרופאה הפסיכיאטרית לא בודקת אם אולי הכדורים שנתנה לא מתאימים, ואולי צריך להתייעץ עם רופא סוכרת. יצא שפעמיים ביום הייתי בסכנת חיים מיידית, מחוסר יחס של המערכת למחלה שלי. כשביקשתי שיזמינו רופא, תשובתם היתה, 'אנחנו לא מטפלים בדברים כאלה'".
היית מאושפז מרצון, למה לא קמת ועזבת?
"ביקשתי שיעבירו אותי לבית חולים כללי כמו תל-השומר, ששם יש גם פסיכיאטריה וגם רופאים, אבל הם לא הסכימו, ואני הייתי חלוש מכדי להילחם. לא יכולתי לקום ולהוציא את עצמי משם. וגם שמרתי עוד על אופטימיות מסוימת שתיכף יתחילו לטפל בי, בעזרת פסיכולוג ופסיכיאטר, וכל הזמן הזה אני חוטף צעקות ועונשים על נהלי מחלקה שלא ידעתי שקיימים בכלל. במקביל, הטיפול התרופתי לא עובד, ופסיכולוג אני עדיין לא רואה".
אחרי חמישה ימים ערן מגיע למחלקה הסגורה. "יום לפני זה המצב התדרדר. אמרו לי "נקרא לך כשהפסיכולוג יגיע, לך לטיפול פסיכודרמה קבוצתי", אמרתי שאני לא רוצה טיפול קבוצתי, אני מעדיף לחכות לפסיכולוג אבל הם אמרו שהם יראו את זה בעין יפה שאני הולך לקבוצה ו"משתף פעולה" אז שיתפתי פעולה והלכתי. הם לא קראו לי כשהוא הגיע וכעבור שעה ורבע, במהלך הטיפול הקבוצתי, נכנסת אחות לחדר וצועקת 'איפה אתה? מחפשים אותך ומחכים לך'. היא צעקה עלי מול כולם שהלכתי בלי להודיע שאני הולך לטיפול ושבגלל שלא הגעתי, עכשיו הפסיכולוג לא יראה אותי. באותו רגע אני כבר הרגשתי מושפל. הרגשתי שהם הופכים אותי למשוגע ומדרדרים את מצבי.
"זה היה שוב יום חמישי, וידעתי ששוב אצטרך לחכות לפסיכולוג עד יום ראשון. החלטתי שאני חייב לעשות משהו עם המצוקה שלי. הסתגרתי בחדר מבלי שאיש ישים לב, והתקשרתי לאימא שלי, שתגיד להם שלא אעבור עוד שלושה ימים ככה בלי שיביאו לי פסיכולוג. ביקשתי שהיא תתקשר אליהם ותאמר להם. לא הייתי אלים או משהו. פשוט רציתי להציב גבול.
"מנהלת המחלקה הוקפצה וכולם דרשו שאפתח את דלת החדר ושאלו מה אני עושה שם. עניתי שאני לא עושה כלום, רק מחכה לראות פסיכולוג, ואז מנהלת המחלקה אמרה לי 'תפתח את הדלת או שזה יעלה לך ביוקר'. האיום שלה עבד, פתחתי את הדלת, וכשיצאתי אמרתי לה 'שמתי לך גבול. אתם לא יכולים לעשות פה צחוק מאנשים'. מה שהטריף אותה לדעתי היתה גם העובדה ששמתי גבול, אבל גם זה שהיתה התקהלות של מטופלים סביבנו, שראו שאני עונה לה ומדבר איתה, ולא מפחד. לא פגעתי בעצמי או באיש, לא הפגנתי אלימות, אבל היא נפגעה כי הסמכות שלה נפגעה.
צילום: Shannon O'Toole
"היא לקחה אותי לשיחת בירור עם האחות והפסיכולוג, והם ביקשו שאסביר למה הסתגרתי בחדר. הסברתי שרציתי טיפול וצעקו עליי וזה הכול. סיפרתי גם על מה האחות אמרה, אבל היא אמרה להם שאני משקר. מנהלת המחלקה אמרה לי, 'זה לא משנה מה האחות עשתה. אנחנו רואים בחומרה את המעשים שלך'. בכיתי והייתי בסערת רגשות, ואז הרופאה אמרה שאצא לדבר עם הפסיכולוג שנמצא בחדר, והוא הציע שנשב קצת בחוץ ונכיר. באותו רגע חשבתי שהדברים מסודרים והכול הובהר. שאני הולך להתחיל את הטיפול סוף סוף. מה שלא ידעתי זה שברבע שעה שהייתי בחוץ עם הפסיכולוג, היא הלכה והוציאה לי הוראת אשפוז למחלקה הסגורה".
הם באו וקשרו אותי יותר חזק
כשמאשפזים חולה במחלקה סגורה אמורים להחתים אותו על טופס שאומר שהוא יודע למה הועבר למחלקה, להראות לו את צו האשפוז ולומר לו מה הזכויות שלו. בין היתר, שהוא זכאי לייצוג של הסנגוריה הציבורית. ערן טוען שאיש לא אמר לו דבר בנושא, ומעדויות נוספות מתברר שחולים רבים אינם מיודעים.
משהו בהתנהגות שלך, בדיעבד, הצדיק אישפוז?
"ממש לא. הייתי במצב רגוע. בוכה ונסער טיפה, אבל די שקט, עובדה שלא נתנו לי כדור הרגעה או זריקה. לא הפגנתי אלימות ולא הייתי אובדני. הפסיכולוג הוציא אותי לספסל בדשא, אם מצבי היה מסוכן לא היו נותנים לי לצאת החוצה. למרות זאת, היא אמרה לפסיכיאטר המחוזי שאני אובדני והוא אוטומטית הוציא את הוראת האשפוז".
מתוך חוק טיפול בחולי נפש:
(א) לא תישלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כלשהי, אלא על פי חוק.
(ב) המטרה העיקרית של אשפוז חולה בבית חולים הנה קבלת טיפול רפואי ואין לאשפז אדם בבית חולים לשם הגנה על הציבור או עליו בלבד, אלא לפי הוראות חוק זה.
(ג) חולה המאושפז בבית חולים זכאי לקבל טיפול בהתאם למצבו הרפואי, הן הנפשי והן הגופני, בהתאם לתנאים ולהסדרים הנהוגים במערכת הבריאות בישראל .
(ד) חולה המאושפז בבית חולים רשאי –
1. לשלוח ולקבל מכתבים סגורים ודברי דואר אחרים;
2 לקבל אורחים בזמנים ובתנאים שקבע המנהל;
3. לקיים קשר עם אנשים מחוץ לבית החולים;
4. להחזיק חפצים אישיים במידה סבירה וללבוש את בגדיו האישיים, הכל בתנאים שקבע המנהל.
5. מנהל רשאי להגביל זכויותיו של חולה לפי סעיף זה במידה שהדבר דרוש מטעמים רפואיים, ובלבד שלא תוגבל זכותו של החולה לשלוח מכתבים סגורים לעורך דינו, לאפוטרופסו, לפסיכיאטר המחוזי, לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית וליועץ המשפטי לממשלה, או לקיים קשר אחר אתם.
(ו) חולה המתקבל לאשפוז יקבל טופס המפרט את זכויותיו וחובותיו וכן הסבר בעל פה על תוכנו מהרופאהמקבל; לא היה החולה מסוגל להבין את תוכן הטופס מפאת מצבו הרפואי יצוין הדבר בכתב בתיקוהרפואי, ותוכנו של הטופס יוסבר לו מיד לכשיאפשר זאת מצבו הרפואי .
(ז) עותק מטופס זכויות החולה וחובותיו יוצג בכל מחלקה פסיכיאטרית במקום בולט .
(ח) חולה המאושפז מרצונו לא יקבל טיפול רפואי, למעט טיפול חירום, אלא בהסכמתו; סירב חולה המאושפז כאמור לקבל טיפול רפואי כפי שקבע לו המנהל, רשאי המנהל לשחררו.
(ט) חולה שאושפז אשפוז כפוי או שניתנה לגביו הוראה לטיפול מרפאתי, יינתן לו טיפול לפי מצבו הרפואי אף למרות התנגדותו; טיפולים מיוחדים שיפורטו בתקנות יינתנו רק בהתאם להוראות שייקבעו.
(י) חולה ישותף במידת האפשר בתוכנית הטיפול בו.
(יא) חולה זכאי לקבל מידע רפואי בקשר למצבו; המידע יימסר לו לפי שיקול דעתו של הרופא.
איך בכלל הביאו אותך לשם?
"האחות הגיעה לדשא ואמרה שצריכים אותי דחוף בפנים. הפסיכולוג שאל אם אי אפשר לחכות עם זה כי אנחנו באמצע, היא אמרה שזה דחוף. כשנכנסנו ראיתי את מנהלת המחלקה ולידה ארבעה אחים והיא אומרת לי 'יש לך צו אשפוז למחלקה סגורה'. היא לא מבקשת שאחתום על אף טופס, והיא לא אומרת לי מה הזכויות שלי. ומבחינתי אני עכשיו לכוד ואין לי מה לעשות או איך לשנות את זה. והלכתי איתם בשקט".
רגע, הלכת בשקט למחלקה סגורה?
"כן, שיתפתי פעולה. שוב, לא הייתי מודע למערכת הזאת. חשבתי שאולי זה כמו מחלקת טיפול נמרץ, כלומר ששם הטיפול שלי יהיה מוגבר. אז הלכתי ואפילו בשקט ואפשר לראות את זה גם בדו"ח שלי. כשהגעתי למחלקה, הגדירו לי נהלים דווקא, של מה מותר ומה אסור. זה היה פחות בעייתי לי, ואפילו שמחתי שיש מקום שאדע בו חוקים ונהלים. כבר באותו הלילה התחיל הסיפור עם הסוכרת.
"היתה לי נפילת סוכר רצינית. שוב, אחרי שבוע שבו אני חווה נפילה בערך 10 פעמים, שזה ממש לא סביר. ניגשתי לאח של משמרת הלילה ואמרתי שאני בהתקף של נפילת סוכר. האח לא בדק את זה, והחליט שאני לא בנפילת סוכר. ביקשתי שיתקשר לרופא, או לאימא שלי, או שלפחות ייתן לי לגשת ללוקר שלי ולהביא לי משהו מתוק. הוא ניסה להרגיע אותי בכל דרך, חוץ מלבדוק לי סוכר. הוא איים עליי שאני 'אשלם על זה' אם לא אעזוב אותו בשקט. הוא איים שיקשור אותי וגם דחף לי כדור אנטי פסיכוטי, על דעת עצמו, למרות שהוא אח ולא רופא ולמרות שהוא לא בדק בתיק הרפואי שלי ולא נוכח לדעת שיש לי סכרת. והכי חשוב – הייתה לי משאבת אינסולין עליי, כך שהוא יכול היה לראות.
"בייאוש הלכתי לטלפון הציבורי להתקשר למישהו, והוא ניתק לי את הטלפון ואמר שפה לא מתקשרים אחרי עשר בלילה. ניסיתי שוב להתקשר, ואז הוא הגיע עם עוד אח, ושניהם תפסו אותי, הכניסו לי אגרופים לבטן, הטיחו אותי לקיר ונתנו לי מכות בברך. לא הבעתי התנגדות פיזית אל שניהם, כך שלא היה שום צורך להפעיל עלי לחצים ללכת איתם. ניסיתי גם לומר להם 'למה כל היחס הזה? אני לא מתנגד', אבל הם המשיכו בשלהם, בצורה סדיסטית הם הכניסו אותי לחדר וקשרו אותי. באותו רגע, החלטתי שאני חייב לחלץ את עצמי משם. הייתי קשור רבע שעה ואף אחד לא בא. הצלחתי לשחרר את היד שלי והם באו וקשרו אותי יותר חזק. ואז החלטתי שוב לעשות מעשה נואש, לשחרר את משאבת האינסולין שלי כדי לאבד את ההכרה ואז יפנו אותי לבית חולים כללי. אחרת לא אצא מפה".
זה לא מסוכן?
"מאד מסוכן. אבל אם לא הייתי מזרז את התהליך, גם ככה הייתי מתעלף תוך ארבע שעות אז החלטתי להחיש את הקץ. שחררתי את המשאבה, ואז הודעתי להם שזה מה שעשיתי, ושבטח תיכף אאבד הכרה וכדאי שיקראו לאמבולנס לפנות אותי לבית חולים. במקום לעשות את זה, הגיע רופא תורן. הוא החליט שהוא מנתק אותי מהמכשיר שהיה עליי, ונותן לי גלוקוז. אמרתי לו שאם הוא משחרר את המכשיר, עד הבוקר אגיע לבית חולים. הוא אמר לי 'עד הבוקר אתה לא תהיה הבעיה שלי' וניתק לי את המכשיר.
"לאחר מכן באו האחים לתת לי גלוקוז. לא הסכמתי לקחת. אמרתי שדרך הפה אני לא אקח ואני מתנגד ולא בולע כלום. כמובן שהם לא הקשיבו וניסו להזין אותי בכוח, וגרמו לי לדמם מהפה. בתכלס יכלו לפתוח וריד מלכתחילה, אבל הם התעקשו. זה הרגיש כאילו הם באים להראות לי מי השולט פה, למרות שדי היה מובן שאני מובס. ברגע שהם הזריקו לי לווריד, קרסתי לשינה, כשמבחינתי עד הבוקר לא היה בטוח שאתעורר. כל הלילה איש לא בא לתת לי אינסולין במקום המשאבה ששחררו לי. למעשה אף אחד לא בא לבדוק לי את הסוכר או לראות אם אני בהכרה.
"בבוקר בא אח של משמרת בוקר. השעה הייתה 8:30 והייתי קשור כבר שמונה שעות. אמרתי לו שאני חייב לשירותים, ושבבקשה ישחרר אותי וייתן לי ללכת להתפנות. הוא הלך לבדוק, חזר ואמר 'אין לי רשות לשחרר אותך'. הסוכר שלי באותו רגע כבר היה בשמיים, וכשזה קורה, יש לי שתן והמון שתן. ואני לא יודע מה לעשות. אמרתי לו 'תוריד אותי עם אזיקים, בבקשה ואז תקשור אותי שוב. משהו'. אבל זה לא עזר. הוא בדק שוב ואמרו לו שניתן לפנות אותי לבקבוק אבל לא עצמאית. כלומר, שהוא יביא בקבוק ואתפנה בעזרתו. המצב היה כל כך חמור שמילאתי שני בקבוקים. באותו הרגע הרגשתי גם פגיעה מינית עמוקה מאד שעד היום משפיעה עליי. לא ידעתי קודם מה זו הטרדה מינית, אבל אחרי זה הבנתי שזה בדיוק מה שזה. גם טיפת הכבוד האחרונה שנשארה לי נרמסה לי באותו רגע.
"עשר דקות לאחר מכן מגיעה רופאה לשאול מה קרה בלילה. אני מספר לה, ורבע שעה אחרי זה היא שחררה אותי למחלקה. בתיק הרפואי שלי היא כתבה שהיא דיברה איתי על ההסתגרות בחדר ביום שלפני כן. היא לא רשמה בתיק הרפואי את העובדות המפלילות. היא למעשה לא תיעדה מילה ממה שאמרתי לה על כל החוויה של היממה האחרונה".
מתוך החוק שמדבר על אמצעי כפייה באשפוז וזכויות החולה:
34. אמצעי כפיה (א) בסעיף זה, "אמצעי כפיה"- בידוד או קשירה. (ב) שימוש באמצעי כפיה לגבי חולה מאושפז ייעשה רק במידה הדרושה לצורך הטיפול הרפואי בו או כדי למנוע סכנה לעצמו או לזולתו. (ג) הוראה בדבר שימוש באמצעי כפיה תינתן בכתב בידי רופא לזמן מוגבל; במקרה חירום ובהעדר רופא רשאית אחות לתת הוראה כאמור. (ד) השר יקבע בתקנות הוראות בדבר דרכי השימוש באמצעי כפיה, לרבות בדבר רישום בפנקס מיוחד ודרכי.
לכוד עד שיגידו אחרת
ערן הוחזר למחלקה, אבל הוא כבר היה אדם אחר. "המשפחה הגיעה וצילמה אותי ואת סימני האלימות שהיו עליי בגלל מה שעשו לי. בשלב הזה, כבר לא יכולתי להשתחרר עצמאית כמובן, ואיש לא יידע אותם שיש לי זכות לפנות לסנגוריה כדי שייצגו אותי ואת הזכויות שלי. מבחינתי אני לכוד עד שיגידו אחרת".
באותו לילה הוא פונה לבית החולים, לאחר הרעה דרסטית במצבו. "הם איבדו שליטה על הסוכר שלי באופן טוטאלי", הוא מספר, "הם לא ידעו איך לאזן אותי אחרי שניתקו אותי מהמכשיר שלי והבינו שזהו, אני בסכנת חיים מיידית, ואז פינו אותי באמבולנס לבית חולים כללי. הייתי מאושפז שלושה ימים במצב רע מאד. ביקשתי מהר גם לדבר עם פסיכיאטר. הוא ישב איתי, סיפרתי לו מה שקרה מתוך תקווה שהוא ידווח למישהו על מה שקרה שם ויבטל את הוראת האשפוז, אבל בגיליון הוא רשם רק חצי ממה שאמרתי לו, וכמובן שלא פנה לאף אחד. בכיתי להם שאני לא יכול לחזור למקום הזה, לאחר שלושה ימים הודיעו לי שהוראת האשפוז מבוטלת. מאז לא חזרתי לאף מחלקה פסיכיאטרית.
"יצאתי בטראומה אדירה, נכנסתי אדם שבור, ויצאתי מרוסק. אם היו קודם משברים בעבודה ובזוגיות, יצאתי עם אובדן כושר עבודה טוטאלי. הבעיות בזוגיות רק התגברו כי חזרתי הביתה אחרי פגיעה מינית, ואז התגרשתי".
פנית לטיפול?
"ידעתי שאני צריך עכשיו לקבל גם טיפול לפוסט טראומה אבל במשך חצי שנה אמרו לי שאני מספר דברים שלא קרו ושאני משקר. אף רופא מקופת החולים לא האמין לי. אמרו 'לא רשומים כאלו דברים בתיק', ולמעשה חלק גם טענו שאני לא הייתי בסדר. כמובן שלא היו רשומים דברים בתיק, כי לא תיעדו את הכול. תראי, המשפחה שלי נשארה איתי ונתנה לי השגחה צמודה שלושה חודשים כי אפשר היה להשאיר אותי לבד בגלל הטראומה. פנינו לרפואה פרטית והלכתי שלוש פעמים בשבוע לפסיכולוג ולפסיכיאטר פרטי, כל זה כדי שלא אגיע למצב שאפתח חלון ואקפוץ. רק אחרי שפסיכיאטרית של חברת ביטוח בדקה אותי היא אמרה 'לא משנה מה רשום בתיק הרפואי, יש לך את כל התסמינים של פוסט טראומה ואתה זכאי לטיפול', ואז קיבלתי טיפול וכשקצת התחזקתי, הרגשתי שעכשיו אני מסוגל עכשיו להתחיל להתמודד עם מה שהיה. שנשארתי בחיים כדי לתבוע צדק על מה שנעשה לי. אז התחלתי להוציא חוות דעת מרופאים ומעורכי דין על כל הרשלנות הרפואית, ועל כל הדברים הלא חוקיים שנעשו, וניגשתי למשטרה להתלונן".
ומה קרה לתלונה?
"הם גנזו אותה, כאילו מעולם לא הוגשה. המשטרה לא יודעת לחקור את העולם הפסיכיאטרי. בתחום הזה אין להם ידע ואין להם כלים. אבל חשבתי שכיוון שאני כבר מביא חוות דעת, אז יוכלו לעבוד עם זה. הם החליטו שהם לא מוצאים לנכון לחקור את התלונה הזאת. תוך שלושה שבועות הודיעו לעורך דיני ש'החליטו מלמעלה לסגור את התלונה מחוסר עניין לציבור'. הם לא זימנו איש מבית החולים לחקירה, פשוט גנזו. כשבמשטרה ראו שהתעקשתי, התיק עבר לפרקליטות מחוז מרכז.
"הייתי מזועזע. לפי חוק בריאות לחולי נפש, על כל העבירות שמנהלת המחלקה הפתוחה עשתה לי, וכל מה שהאחים והרופא התורן עשו בלילה של הקשירה, יש עונשים של בין שנה לחמש שנים. אלו למעשה עבירות פליליות. לא הבנתי למה הם לא מתייחסים. הגשתי תלונה לא רק עם המילה שלי, אלא גם עם חוות דעת של רופאים מומחים שמגבים את מה שאני אומר: חוות דעת של פסיכיאטר משפטי, שאומר שכל הוראת האשפוז במחלקה הסגורה הייתה לא חוקית, ומומחית סכרת שאומרת שלמעשה הם זייפו בדיקות, ושיש פה רשלנות פושעת. מתברר שהם גם המציאו בדיקות שהם כאילו עשו בזמן שהייתי קשור".
בחוות דעת רפואיות מקצועיות שהגיש ערן יחד עם תלונתו במשטרה, ניתן לראות ביסוס לכך כי שלא היה שום הצדקה רפואית ליחס שקיבל ערן בתקופת אשפוזו, ויתר על כן – מסכת ההשפלות וסכנת החיים שעמדה בה היא בניגוד מוחלט לכל הנחיה מקצועית. "אני יכולה לקבוע בשיעור גבוה של וודאות, כי התנהלות בית החולים XXX בכלל והמחלקה הפסיכיאטרית הסגורה בפרט, הייתה רשלנית ואף מסכנת חיים בטיפול באיזון הסוכרת של ערן," כותבת רופאה מומחית ברפואה פנימית, סוכרת ואנדוקרינולוגיה בחוות דעת שנכתבה בנובמבר 2015. "עושה רושם שהצוות הרפואי והסיעודי במחלקה אינו מצוי בניהול המחלה בפרט בחולי סוכרת סוג 1 ובוודאי בטיפול במשאבת אינסולין וחיישן סוכר רציף. יחד עם זאת, לא מצאו לנכון להתייעץ עם מומחה סוכרת. כתוצאה מכך, ואולי גם כתוצאה ישירה מדברים שאירעו במהלך האשפוז, נשללה מערן הזכות להישאר מחובר למשאבה ולחיישן ולאזן את עצמו."
"לא היה צריך להוציא הוראת אשפוז בכפייה. אסור בתכלית האיסור להוציא בקשה להוראת אשפוז כאמצעי ענישה," כותב פסיכיאטר בחוות דעת שכתב בנובמבר 2015, בנוגע להתנהלות במקרה של ערן. "נכנס בחור עם בעיה אחת, ויצא בחור עם בעיה קשה שבעתיים בגין האשפוז, וזה לא היה צריך לקרות".
44. עבירות ועונשין
(א) רופא הנותן תעודה בדבר היותו של אדם חולה כשהוא יודע שאינו חולה, או כשלא עשה את הדרוש כדי להיווכח אם הוא חולה או לא, דינו – מאסר חמש שנים.
(ב) מי שגרם ביודעין לאשפוזו של אדם בבית חולים ללא צורך או שלא כדין, דינו – מאסר חמש שנים.
(ג) המשתמש בבית חולים או במרפאה כלפי חולה באמצעי כפיה שלא על פי הוראות חוק זה, דינו -מאסר שלוש שנים .
(ד) מי שעשה מעשה או נמנע מלעשות מעשה כדי לשלול מאדם זכות הניתנת לו לפי חוק זה או כדי להכביד על מימושה, וכן העובר עבירה על הוראות חוק זה שאין עונש אחר בצדה, דינו – מאסר שנה.
ערן, למה עצומה ולא לחכות לתשובות מהפרקליטות?
"אחרי מה שהיה עם המשטרה אני לא רוצה לקחת סיכון יותר שמישהו יחקור מיוזמתו. המערכת פגעה בי כל כך שאני חסר ביטחון לגביה. הניסיון שלי כרגע הוא ליצור לחץ על הפרקליטות כדי שהם יחליטו שיש פה מה לבדוק ולא יגנזו את התלונה. נכנסתי כדי להציל את חיי וההתעללות שלהם הרסה לי אותם. חשוב שהם יבינו שלא ייתכן שאיש לא ייתן את הדין על כאלו דברים. ועכשיו עם דו"ח הקשירות חשוב להוציא את התלונות האלה כמה שיותר. אני למעשה נקשרתי על תלונה פיזית".
אם מישהו חושב להתאשפז היום – מה תגיד לו?
"עצתי היא לא להיכנס למערכת. אם כן מחליטים להתאשפז, זה צריך להיות המוצא האחרון, ואז חשוב לברר לפני כן על המקום ומה הזכויות שלך, כי בתי החולים יגידו מה שנוח להם, והזכויות שלנו כחולים מתנגשות עם זה. אבל בעיקרון, עדיף לא להתאשפז לעולם. לנסות להגיע לפיקוח של פסיכיאטר דרך קופת חולים, או פרטי, ולא לשהות במקום שבו אין אף אחד שנמצא בזמן אמת לאשר ולתעד עובדות, ואין פיקוח על מה שקורה שם. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים ואף אחד לא שומע את הקול שלך. אף אחד לא מתחשב בזכויות שלך, וגם לא אומרים לך אותן. הם יודעים כנראה שגם כשאתה יוצא משם, איש לא יאמין לך. וזה מטריף אותי כי באמת יש לי את כל ההוכחות והסימוכין לדברים שקרו לך. אני לא ביקשתי שימציאו חוק חדש. ביקשתי שיאכפו חוק קיים".
ב-30 השעות שהיה מאושפז במחלקה הסגורה, חווה אדם אחד התעללות רגשית, פיזית, מינית, והזנחה של מצבו הבריאותי שהביאה לסכנת חיים. מדוע החליטה המשטרה שכל זה לא מעניין את הציבור? רק בגלל מצבו הנפשי של המתלונן? ומה יקרה לכל אחד מאיתנו אם יגיע למצב נפשי כזה? כי מי מחוסן ממשבר, מההתדרדרות, ומהמבט הזה מהצד השני – ששולל ממך יחד עם הכוח, גם את שאריות האנושיות?
