איור: רון לוין
"רק 4 שנים לאחר שהתקופה החשוכה בחיי נגמרה מצאתי את הכוחות הנפשיים להסתכל אחורה ולהבין מה היה שם". כך מספר מאיר (שם בדוי) בן 60, שעובד למעלה מ-20 שנה כמנהל בכיר בחברה גדולה. "20 שנה זכיתי לכל השבחים ממנכ"לים שונים, כולם העריכו את העבודה המקצועית שלי. עד שהגיע מנהל מסוים ואז התחילו 3 שנים של טרור.
"הוא כתב לי מיילים שבהם השתמש במילים בזויות, נקט כל הזמן בלשון של איומים שאם לא אעשה א-ב-ג מקום העבודה שלי אינו מובטח, היה צועק עליי בטלפון כשהחדר שלו מלא באנשים", מאיר ממשיך לתאר. "הוא בחר ללכלך עלי מאחורי הגב כולל בפני הכפיפים שלי ולדאוג שזה יגיע לידיעתי. יום אחד ביקשתי ממנו פגישה דחופה והוא אמר 'חכה במשרד ואקרא לך'. בשעה 6 בערב יצאתי החוצה וראיתי שהוא הלך הביתה בלי להודיע. יום אחד זרק אותי מהמשרד שלו בצעקות".
ההתעמרות במקום העבודה היא נושא שמתחיל סוף סוף לחדור לתודעה הציבורית. כ-30% מהעובדים בישראל מדווחים כי נחשפו להתעמרות במקום העבודה. סקר שערך משרד הכלכלה מצביע על נתונים קשים אף יותר, וקובע כי כ-55% מהעובדים נפגעו מהתעמרות בעבודה בתדירות של "מדי פעם עד לעתים קרובות", תופעה שיש לה השלכות משמעותיות על הפריון במשק. זכייתו של אב הבית במעון ראש הממשלה מני נפתלי בתביעה על היחס שקיבל מרעיית ראש הממשלה האיצה את השיח הציבורי בנושא, שהוגבל עד לאחרונה רק לארגוני עובדים.
“מסע כזבים מתוזמר” בן 20 שנה: הרשימה המלאה של העובדים שהתלוננו נגד משפחת נתניהו
מאיר, אם כך, משקף את היחס שאותו מקבלים יותר ממחצית מהעובדים בישראל.
"הטרור היה נגד כולם ונגדי במיוחד", מספר מאיר. "סגנון הדיבור שלו היה גס ומתלהם ולא הולם את מעמדו. דבר ראשון כשהגיע הוא החליט להעיף כמעט את כל סגל הניהול הבכיר של החברות בקבוצה חוץ מאלו שלא הצליח. לאלו שנשארו הוא דאג להדביק לכל אחד מהם כינוי גנאי בהתאם למה שהוא זיהה כנקודת חולשה. היה מישהו עם אף ארוך אז הוא כינה אותו מכוער. אותי הוא כינה זקן. אמרתי לו שזה מעליב אותי וביקשתי שיפסיק, אבל הוא עשה מזה צחוק ואמר שזה כולה דאחקות והמשיך עם הכינויים".
כיצד הגבת לכל ההתנהגות הזאת?
"בתחילת החוויה הייתי חסר ביטחון וחשבתי שאני לא בסדר. בשלב מסוים הבנתי שהרבה מנהלים חווים את זה ושאני כן עושה את תפקידי נאמנה ואין סיבה שאני אשלם את המחיר על לא עוול בכפי. חיכיתי עד יעבור זעם. אימא שלי לימדה אותי 'כשבא גל גדול תצלול מתחתיו'".
זה היה עינוי
במהלך אותן שלוש שנים התעמרות עבר מאיר 5 תאונות דרכים שנבעו לטענתו ממצבו הנפשי, בריאותו הנפשית התדרדרה, הוא נכנס לדיכאון והחל בטיפול תרופתי אנטי דכאוני. "לפני אותה תקופה לא הייתי מעורב בשום תאונת דרכים" הוא מספר.
לא חשבת להתפטר?
"חשבתי, אבל הייתי מעל גיל 50 ושוק העבודה סובל מגילנות. היה לי מאוד חשוב להחזיק מעמד".
כיצד יכולת להמשיך ללכת לעבודה?
"היו ימים שלא הייתי מסוגל ללכת. מצאתי דרכים להתגונן וניסיתי כמה שאפשר לשמור מרחק. היה צריך לפתח גמישות מחשבתית כדי לדעת איך לשרוד, אבל בגדול זה היה עינוי כי אי אפשר היה להתחמק ממנו באמת. היו מקרים שהוא הטיל עליי משימה וכשמשהו השתבש הוא לא עמד מאחוריי אלא הקריב אותי והתנער מהמשימה".
לא היה למי לפנות ולהתלונן?
"מי שהביא אותו זה מישהו שהוא בעלים שהיה חבר ילדות שלו. לא היה למי ללכת. הבנתי שמבחינתי זה היה טייק איט אור ליב איט. אם הייתי הולך לבית הדין לעבודה אני כבר לא הייתי עובד שם. התרבות הארגונית היא כזאת שמי שהלך לערכאות משפטיות לא נשאר יום. היו אנשים שעזבו את העבודה מרצונם כי פשוט לא יכלו לסבול. בעיקר צעירים יותר. חלק מהאנשים היו החיילים שלו. הוא נהג איפה ואיפה. היו כאלו שקירב אל חצרו.
"לא היתה לו עילה לפטר אותי. אני אדם ערכי שמאמין בלעשות עבודה טובה ומקצועית והוא ידע את זה. הוא כן הצליח לצמצם לי את המשרה. לאחר שהוא עזב שמתי את התקופה בקופסה שחורה כדי להתאושש. כיום אני עדיין מאוד רגיש לצעקות. זה מייצר אצלי מצב של חוסר אונים וירידה במצב הרוח. אחרי 4 שנים התחלתי לטפל בעצמי. זה תהליך של שיקום נפשי".
מה המסקנה שלך?
"בדרגים הבכירים אין תהליכי בקרה, זה ג'ונגל. כמו כן, התעמרות בעבודה זה עדיין תחום אפור ועד שלא יעוגן בחקיקה אנשים ימשיכו לסבול".
ישיבות אמבוש ושיימינג
סיפורה של שירה (שם בדוי), בת 50. הוא דוגמה להשלכות הקשות שיכולות להיות להתעמרות בעבודה. שירה יצאה לפנסיה מוקדמת על רקע נכות נפשית. "בשלב מסוים החלטתי להילחם במנהל ולא להיכנע, אבל הגוף הכריע אותי. לאחר 16 שנה של התעמרויות קרסתי. אחרי שהעזתי לפעול ולהתלונן נגד המתעמר. חוץ מלירות לי בראש עשו הכול", היא אומרת.
היא עבדה יותר מ-16 שנים במכון יוקרתי בתפקיד בכיר, כשמאחוריה שנות לימודים ארוכות. "המקום שעבדתי בו הוא מקום מתעלל. כולם התעללו אחד בשני. נוצרה אווירה פוגענית שאותה הנהיג המנהל. סוג של פלנטה אחרת. אור השמש לא חדר".
איך אנשים לא התלוננו? כיצד זה לא דלף?
"היה מי שהשתיק הכול. רוב האנשים העדיפו להצטרף לבוס במקום לצאת נגדו. היה להם יותר קל לומר שהוא איש קשה ושאין מה לעשות, צריך להשלים עם זה. חלק העדיפו לנקוט בגישה של חנופה. היו שתבעו על התנכלות וסגרו איתם בשקט איזה דיל. אבל חוץ ממני אף בכיר לא תבע".
מה היו ההתנהגויות הפוגעניות?
"התנהגותו של המנהל הייתה שרירותית. הוא החליט את מי להעלות ואת מי להוריד. מי הכוכב, ומי לא. היה מפטר בהחלטה של יום ואף אחד לא פצה פה. מעבר לכך כל הזמן השפיל אנשים, קילל, היה יורד על אנשים ואומר 'אתה אידיוט, אתה טיפש'.
"הוא זיהה שאני מאוד טובה. לאחר מספר שנות עבודה הבאתי את הקבוצה שהייתי אחראית עליה לטופ של התחום שלנו. הוא מההתחלה היה לוקח לי את הקרדיט. הבנתי שזה מס שאני צריכה לשלם והחלטתי לבלוע את זה. רציתי להתקדם וקיוויתי שבשלב מסוים הוא יעזוב. הוא יצר אווירה נגדי, היה עושה לי שיימינג מאחורי הגב, מאשים אותי בהאשמות שווא מבלי שיש לי יכולת להגן על עצמי. היה עושה לי ישיבות 'אמבוש'.
"הוא היה מזמן אותי לישיבה ופותח במשפט משסה נגדי. מאשים אותי בהאשמות ויוצר סערה. בהתחלה חשבתי שאני אדם מרגיז שמעורר אנטגוניזם, למרות שבניתוח האישיות שעשו לי במכון ההשמה לפני שהגעתי לתפקיד יצא שאני אדם די אפרורי, לא טיפוס של מנהיג. חיפשתי איפה אני לא בסדר. הייתי מבולבלת. לאחר זמן מה הבנתי שמי שלא בסדר זה הוא. החלטתי לעמוד מולו, להתעמת ולהגן על עצמי".
איש לא היה בעדך?
"הצוות שלי היה בעדי אבל הם חששו לצאת נגדו בגלוי וגם כל מי ששמר לי אמונים היה חשוף לשיימינג בעצמו. בגדול הייתי מוחרמת. אנשים טענו שהייתי צריכה להתחנף אליו ולהגיד לו תודה. ידעתי שאין לי מה לעשות בחוץ. המומחיות שלי היא מאוד ספציפית. אני חד הורית עם 4 ילדים. זה לא מצב פשוט".
למה לדעתך הוא לא פיטר אותך?
"עם ההצלחות שלי לא ניתן היה להתווכח. לא הייתה לו עילה לפטר אותי. השגתי שם עולמי".
55% מהעובדים נחשפו להתעמרות. איור: שאטרסטוק
תופעות של פוסט טראומה
לאחר מספר שנים החליטה שירה לצאת לשנת שבתון. היא הודיעה שנה וחצי מראש. אבל ככל שהתקדם הזמן התחיל לחץ והיחסים בינה לבין הבוס התדרדרו. "הוא הבין שאני חומקת לו מבין הידיים ונעשה מטורף. הוא הגביר את הניסיונות להקטין אותי. היה משתלח בי בלי חשבון. הייתי יוצאת מהישיבות בוכה" היא מספרת.
זמן קצר לפני נסיעתה טפל עליה הבוס אשמה חמורה הקשורה לשיבוש העבודה במכון ולגרימת נזק. "טפלו עליי אשמת ביטחון שהסתרתי תוצאות ופגעתי בביטחון המדינה. מאותו רגע מחקו אותי. החרימו לי את המחשב וחומרי העבודה. לא לגמרי הבנתי מה קרה. אבא שלי היה חולה באותה תקופה ומאושפז, והמשפחה שלי הייתה בבית חולים, ואני עם ילדים לפני נסיעה. היו קוראים לי כל יום למכון וביקשו דברים שונים.
"יום וחצי לפני הנסיעה קיבלתי הודעה שאני יכולה לנסוע. ארזתי מזוודות ,הייתי שבר כלי. הגעתי לחו"ל כמו עכברוש מבוהל. הייתי במצב נפשי קשה ולא תפקדתי כרגיל. שנתיים לא הייתה לי כל הידברות עם המכון".
מה קרה כשחזרת?
"המשיכו להתנהג כאילו אני פושעת. את החומר שלי לא קיבלתי חזרה. אחרים עשו בעבודה שלי שימוש מבלי לתת קרדיט. שמו אותי בחדר פחות טוב, לא נתנו לי עבודה, דיברו אלי לא יפה, ציוותו אותי לקבוצה שלא קשורה למומחיות שלי. אחד מהחברים בצוות שיכול להיות הבן שלי בא ואמר לי שהוא מתרחק ממני כדי שהשם הרע שלי לא ידבק בו".
שירה, החליטה להילחם ולהוציא את האמת לאור. היא החלה לפנות לגורמים שונים במערכת ואף להתייעץ עם עורכי דין, אבל הגוף שלה לא עמד בלחץ. "התחלתי לחלות בכל מיני מחלות אוטואימוניות ובזיהומים שונים. הראש עבד אבל המערכות בגוף נחלשו. לימים הבנתי שזה מצב מובהק של פוסט טראומה", היא מספרת.
במשך שנתיים היא הייתה בחופשת מחלה עד שהוכרה כנכה נפשית, נקבעה לה קצבת נכות והיא יצאה לפנסיה בטרם מלאו לה 50. לאחרונה אף הגישה תביעת נזיקין נגד מקום עבודתה ונגד שלושת הבוסים שלה.
דווקא החזקים סובלים
"העובדים שחווים התעמרויות הם בדרך כלל החזקים, המוכשרים והמאוד מצליחים מבחינה חברתית. כאלו שמהווים איום פוטנציאלי עבור הבוסים הישירים שלהם. המנהלים המתעמרים הם בדרך כלל אלו שסובלים מחוסר ביטחון עצמי ושהדרך שלהם להרגיש בשליטה ולקבע את מעמדם היא דרך השפלת העובדים שלהם", אומרת עו"ד בטי מצר לוי, מומחית ליחסי עבודה קיבוציים ובעלת ניסיון של 16 שנה בתחום דיני עבודה.
מהי ההגדרה של התעמרות בעבודה ואיך מבדילים בינה לבין היותו של בוס סתם בן אדם לא נעים?
"בהתעמרות בעבודה מדובר על התנהגות חוזרת שפוגעת באדם אחד או יותר ויש לה כמה התבטאויות שגורמות לעובד לחוש מושפל ולסביבת העבודה שלו להפוך עוינת. הביטויים יכולים לכלול אלימות מילולית, דיבור משפיל ופוגעני, הצקות, אפליה, הטלת עומס עבודה בלתי ענייני, הצרת סמכויות באופן לא ענייני, לקיחת קרדיט, יצירת אווירה של פחד ואיומים ועוד. דווקא בעניין ההתעמרות בעבודה אין הבדלים מגדריים בין גברים לנשים. יש נשים שהן מנהלות מתעמרות בדיוק כמו גברים, וגם לא ניתן לומר כי נשים זוכות ליותר התעמרויות מגברים".
אפשר להוציא צו מניעה נגד המנהל המתעמר. עו"ד בטי מצר לוי
מה קורה היום מבחינת זכויות העובדים?
"שלא כמו באירופה ובארצות הברית, בישראל אין חוק שמעגן את הזכות ליצירת סביבת עבודה הולמת ואין מוסד שמטפל בהתעמרויות בעבודה. בשונה מהטרדה מינית אין חובה על הממונה במקום העבודה לפתוח בחקירת המקרה לא כל שכן לעשות הפרדת כוחות במקרה הצורך. היום אין כלים בזמן אמת".
הצעת חוק מניעת התעמרויות בעבודה של ח"כ מירב מיכאלי (המחנה הציוני) אושרה בקריאה טרומית כבר לפני שנתיים וחצי ואף זכתה לברכתו של שר הכלכלה דאז אריה דרעי (ש"ס). הצעת החוק אוסרת על מעסיק, מנהל, עמית לעבודה וכל אדם אחר להתעמר בזולתו במסגרת העבודה, וקובעת פיצוי של עד 120 אלף שקלים ללא הוכחת נזק למי שהתעמרו בו. ההצעה גם מחייבת את המעסיק לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע התעמרות .אלא שמאז נתקעה הצעת החוק ואינה מקודמת.
"מה שכן, אנשים יכולים לעשות הוא לפנות לבית הדין לעבודה ולבקש צו מניעה" מסבירה מצר הלוי.
ואכן עושים את זה?
"אנשים לא מגיעים לצו מניעה. במקסימום הם פונים אלי ומבקשים להתפטר אבל להיחשב מפוטרים, מתוך פחד שיצא להם שם של טראבל מייקרים. יש כאלה שבאים ואומרים 'אני רק רוצה לקבל פיצויים ומכתב פיטורים, אני רוצה זמן להחלמה ואעמוד על הרגליים'. זה פתרון שטחי כי האנשים האלה בדרך כלל אוהבים את מקום העבודה וזה מצער שהם נאלצים לעזוב. מעטים מבקשים לתבוע פיצוי כספי על עוגמת נפש.
"רק לכשלושים אחוזים יש את הכוח הנפשי ללכת עד הסוף ולתבוע פיצויים על התעמרות ואז אני שולחת אותם לפסיכולוג תעסוקתי שייתן חוות דעת על הנזקים הנפשיים. גם במקרה של תביעות הן תמיד נעשות בדיעבד, לאחר שהעובד התפטר או פוטר. אין לצערי תביעות כאלו תוך כדי עבודה".
לתעד, ולא לחכות להישלח הביתה
מה צריך לעשות עובד שמתעמרים בו?
"ראשית, חשוב מאוד לתעד הן באמצעות הקלטות והן באמצעות צילום. שנית, יש להתריע בפני הבוסים הבכירים ולבקש לטפל בבעיה או לבקש העברה מהתפקיד. במידה שהעניין לא מטופל צריך לפנות לבית הדין לעבודה ולבקש צו מניעה".
עוה"ד מצר לוי הגיעה לעסוק בעניין ההתעמרויות לראשונה בשנת 2010 בעת ששימשה עורכת הדין של ועד העובדים בחברה גלובאלית. מזכירת הסמנכ"ל שלא הייתה חלק מהוועד חיכתה לה בחניון וביקשה לשוחח אתה בדיסקרטיות. המזכירה סיפרה כי בכל פעם שהייתה מקלידה משהו שגוי או משהו שהבוס לא היה מרוצה ממנו הוא היה ניגש לעמדה שלה באופן ספייס ולעיני כל קורע את המסמך שכתבה, מפזר את הקרעים מעל ראשה ובסביבתה וצועק עליה שתכתוב מחדש. "היא הייתה בוכה כל יום, החלה ללכת כפופה, הייתה מפוחדת ולא הפסיקה לחלות". מספרת מצר לוי.
היא שקלה להתפטר?
"היא עבדה בחברה 15 שנה, אם חד הורית שהרוויחה 13- 14 אלף שקלים בחודש ומאוד לא רצתה לעזוב את העבודה. שכנעתי אותה לאסוף ראיות. היא הייתה מספיק חזקה כדי לצלם ולהקליט ואז קבענו פגישה עם המשנה למנכ"ל והראנו לו את הסרטונים. הסמנכ"ל הלך הביתה. זה נתן לי תקווה שניתן לטפל בעניינים האלה".
מה המסר שלך לעובדים?
"אל תחכו שישלחו אתכם הביתה ואל תסכימו להיות מושפלים. תעשו מה שצריך בזמן אמת. נכון, זה כרוך בהתמודדויות ואיסוף ראיות, אבל אם מישהו רוצה לנסות לשמור על מקום העבודה הוא צריך להציף את הבעיות ולא להדחיק".
